הבלוג של אורי הייטנר

* בניגוד לערכי צה"ל – התחקיר והכתבה של עמרי אסנהיים על פרשת אזריה, ששודרה בתכנית "עובדה", היא מופת של מקצוענות עיתונאית. האיש ניגש לחומר נטול פניות, ונתן לעובדות לדבר. והן דיברו.

מסקנותיי מן הכתבה:

א. עמדתי העקרונית באשר למהות האירוע – הריגת מחבל גוסס זמן רב אחרי שנוטרל ובלי שהיווה סכנה, מנוגדת לערכי צה"ל, לפקודות צה"ל ולמוסר הלחימה של צה"ל.

ב. לא היה בכתבה שום דבר שיצדיק כהוא זה את המעשה של אזריה. החייל סרח ועשה מעשה שלא יעשה.

ג. התנהגותו של אזריה באירוע ואחריו מפריכה את הטענה שהוא חשש שהמחבל ממולכד.

ד. מה שהתחדש לי בכתבה, הוא תת התפקוד של מפקדיו של אזריה לאורך האירוע; לפני הירי, בזמן הירי ואחרי הירי. בכל שנותיי בצה"ל לא נתקלתי בתופעה כזאת. זאת הייתה זירה ללא פיקוד, ללא שליטה. המפקדים, כולל המ"פ שהגיע במהירות, התנהגו כדחלילים. אזרחים, שהנם אנשי ימין קיצוני, ניהלו את הזירה, והסיתו את אזריה. גם אם לא הסיתו אותו ישירות לעשות את המעשה שעשה - דיבורם והתנהגותם הכשירו את הרקע למעשהו.

ה. מכל חייל מצופה לפעול על פי ערכי צה"ל ופקודותיו. אולם כאשר חייל נמצא באירוע עם מפקדיו, והם פשוט אינם מתפקדים, זו בהחלט נקודה מקלה לגבי חומרת אחריותו. כאשר מנהלים את הזירה אזרחים שמטפטפים ארס למוחו, גם זו נקודה מקלה לגבי חומרת אחריותו. אין באלה כדי לפטור אותו מהאחריות העיקרית, אך אלו נסיבות מקלות.

ו. המפקדים שהיו בשטח אינם ראויים לפיקוד. נקודה. המפקדים הבכירים יותר לא היו בשטח, אולם גם הם אינם יכולים שלא לשאת באחריות לכך שפלוגה בגדוד שלהם מתפקדת בצורה כזאת.

ז. אזריה נהג בניגוד לערכי מוסר הלחימה של צה"ל, אך מפקדיו נהגו בניגוד לערכי האחריות והמנהיגות של צה"ל.

ח. ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל מילאו את חובתם המנהיגותית, בדברים הנחרצים שאמרו אחרי האירוע. ראש הממשלה נהג בפחדנות וחוסר מנהיגות, כשהחל לגמגם ולחזור בו, כשנסחף בזרם העכור של דעת הקהל.

* איום אסטרטגי - גל עכור ברשת, של תגובות שמחה בעקבות פציעתה של גילה אלמגור, השחקנית הנפלאה. איחולי סבל ומוות. איזה אנשים עלובי נפש. הם, ותמונת הראי שלהם - אלה שמאשימים את נתניהו בהצתות כדי להסיח את הדעת מהצוללות ולהסית נגד הערבים, הם שתי דוגמאות עכשוויות לאיום האסטרטגי הגדול ביותר על החברה הישראלית - ההקצנה הממארת, תרבות השנאה.

החברה הישראלית זקוקה למנהיגות אמת, שהאג'נדה המרכזית שלה היא איחוי הקרעים וגיבוש מיינסטרים ציוני דמוקרטי המבטא את הקונסנזוס הלאומי הרחב, ושובר את משטר המחנאות השבטית, הגורמת להיגררות אחרי הפנאטים, ולתופעה המסוכנת של הזנבות המכשכשים בחברה הישראלית.

* הגשה להנחתה - את השאלה הבאה הפניתי לח"כ שלי יחימוביץ' בכנס שדרות לחברה: "לאחרונה אנו עדים לתופעה חמורה ביותר, של ארגונים ישראליים השותפים ומובילים במסע הדה-לגיטימציה והחרמות נגד ישראל. התופעה החמורה הזו הגיעה לשפל חסר תקדים, כאשר מנכ"ל 'בצלם' הופיע בפני מועצת הביטחון של האו"ם והפציר בה לפעול נגד מדינת ישראל, לעבור ממעשים לדיבורים ולפעול בכל הכוח.

למרבה האכזבה, מפלגת העבודה ומנהיגיה לא הוקיעו בחומרה הראויה את התופעה החמורה הזאת, ואף ממשיכים לכנות את הארגונים האלה בשמות מכובסים כמו 'זכויות האדם' או משהו כזה.

האם תנצלי את הבמה הזאת כדי להוקיע את התופעה? והאם מפלגת העבודה תפער תהום בין השמאל הציוני לבין השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי?"

כששלי הגיעה להשיב לשאלתי, המנחה ביקש ממנה לסיים כי היא חרגה מן הזמן וישראל כץ לחץ לעלות ולדבר. לדעתי, היה עליה להיות אסרטיבית יותר ולעמוד על כך שתשיב בשני משפטים קצרים על השאלה. לתפיסתי, הגשתי לה להנחתה – הזדמנות להציל את כבוד מפלגתה. היא החמיצה את ההזדמנות. ואולי היא לא כל כך רצתה?

* סוגיה חברתית ממדרגה ראשונה – "זה כנס חברתי, לא פוליטי" קראו לי מהקהל, כשהפניתי לשלי יחימוביץ' את השאלה. אלה דברי הבל. אין חברתי שאינו פוליטי, הפוליטיקה אינה רק חוץ וביטחון, ואני מאמין בכלים השלובים שבין חוץ וביטחון לחברה וכלכלה. השאלה ששאלתי היא חברתית ממדרגה ראשונה. שלי יחימוביץ' דיברה בנאומה על הצורך לכונן אתוס לאומי ישראלי משותף, כסוגיה חברתית, והיא צודקת. איך אפשר ליצור אתוס כזה, בלי להתנער מהזנבות הפנאטיים המכשכשים בנו?

* בשביל הכיף - כל שנה אני משתתף בכנס שדרות לחברה (פעמים אחדות גם כמרצה, הפעם רק כ"פציינט"). תמיד אני שוכר חדר אירוח בקיבוץ ניר עם. בעבר, היה זה אקט של סולידריות עם היישוב מוכה הפצמ"רים, המותקף ביותר ב"עוטף עזה". בזכות הצלחת מבצע "צוק איתן", כעת אני שוכר שם רק בשביל הכיף. איזה כיף!

כשאכלתי פלפל בשדרות, נזכרתי שכמנהל מתנ"ס הגולן ארגנתי אוטובוסים לנסוע לקניות בשדרות, כדי למנוע את קריסת העסקים בעיר המופגזת. איזה תענוג לראות את העיר המשגשגת!

* פריפריה או סְפָר - חלפו כבר 15 שנים מאז סיימתי את שירותי כדובר ועד יישובי הגולן, אבל במערכות התקשורת, השם שלי עדין מופיע. היום, למשל, התקשרו אליי מערוץ 2 וביקשו שאמצא להם משפחה מהגולן שתספר כמה קשה בפריפריה, כמה הפריפריה מקופחת ודפוקה, כמה אנחנו סובלים. "אנחנו בעדכם. אנחנו רוצים לעזור" היא ניסתה לשכנע אותי.

האמת? בינינו, כשאף אחד לא שומע... כן, יש בעיות בפריפריה. אבל ב-dna שלי טבועה הסתייגות יסודית מהתבכיינות. ובכלל, איננו פריפריה אלא סְפָר.

בטרם השיחה הסתיימה, כשבת שיחי העלתה חרס בידה, שכחתי לומר לה שכדאי לה לשמור את מספר הטלפון שלי, למקרה שהם ירצו משפחות שיסבירו שהגולן הוא המקום הטוב ביותר לחיות בו.

* בעיניים פקוחות - תחקיר של תאגיד השידור הציבורי, חשף פרשה מזעזעת, של מוהל ששולח את תלמידיו חסרי הניסיון להתאמן על "אתיופים". הזוועה הזאת היא התגלמות הגזענות – דה-הומניזציה של בני אדם והתייחסות אליהם כאל בובות אימונים או עכברי מעבדה, בשל צבע עורם. העובדה שזוועה גזענית כזאת יכולה להתרחש במדינת ישראל, היא קלון לחברה הישראלית.

לאחרונה נבחרה עולה מאתיופיה לשופטת. השופטת הראשונה מעדה זו. בשבוע שעבר הועלה קצין עולה מאתיופיה לדרגת אל"מ ומונה לקצין הרפואה הפיקודי של פיקוד דרום. שתי הדוגמאות הללו הן עדות לקידום והשתלבות למופת של יהודים יוצאי אתיופיה בישראל, והן גאווה לחברה הישראלית.

איזה מן המקרים הללו מייצג את החברה הישראלית? שניהם. אסור בשום אופן להתעלם מתופעות הגזענות ויש להילחם בהן. אך ראוי להכיר ולהעלות על נס את תופעות ההשתלבות, כיוון שאי אפשר להתמודד עם הבעיה בלי להצביע על תקווה, ובעיקר – כיוון שיש לראות ולהכיר את המציאות האמתית, על כל צדדיה.

את הרע צריך לראות כדי להילחם בו

על הטוב צריך לשמור כדי להתנחם בו.

אל תרכיבו משקפיים,

לא ורודות ולא כהות,

הסתכלו נא בעיניים -

בעיניים פקוחות.

נתן אלתרמן, "סיום".

* אנטישמיות במדינה היהודית – המדינה היהודית הריבונית בארץ ישראל, מדינת ישראל, קמה, במידה רבה, כדי להגן על היהודים מפני אנטישמיות. היא הוקמה כדי שיהיה מקום אחד בעולם שבו לא יחללו עוד בתי כנסת, לא יאיימו עוד על חיי רבנים.

השבוע בוצע פשע שנאה אנטישמי נורא ברעננה – בית הכנסת של הקהילה הרפורמית בעיר חולל, והוצבו בו סכינים עם שמותיהם של רבני התנועה.

על מדינת ישראל למגר את האנטישמיות הבזויה הזאת. אין אנטישמיות בזויה יותר מאשר אנטישמיות של יהודים.

... ימים אחדים לאחר פשע השנאה האנטישמי הזה, ש"ס הגישה הצעת חוק אנטי ציונית להדרת מרבית יהדות העולם מן הכותל, והפיכתו מנכס לאומי לשטעטל חרדי.

* חומוס טבול בדם - נתקלתי בפוסט גזעני בזוי. תמונה של צלחת חומוס טבולה בדם וכיתוב: "לא קונים חומוס מהאויב". הזכיר לי מצות אפויות בדם. מחר אכנס לנגב חומוס במסעדה ערבית.

* החלטה שגויה – בית המשפט העליון אישר את מינויו של הרב קרים לרב הצבאי הראשי. זאת החלטה שגויה. גם ההחלטה הקודמת לעכב את המינוי הייתה שגויה. ואילו המינוי היה נפסל – ההחלטה הייתה שגויה שבעתיים.

על עתירה כזאת יש רק פסיקה ראויה אחת של בית המשפט – לדחות אותה על הסף, מן הטעם שהסוגיה הזאת אינה מעניינו של בית המשפט.

* מה היא השיגה? – ח"כ תמר זנדברג שעתרה נגד המינוי, הפסידה. כעת, בזכותה, המינוי הוא כשר בהשגחת בג"ץ. אגב, כך קורה ברוב שפע העתירות של ח"כי מרצ. אך הם אינם לומדים את הלקח, וממשיכים להטריד את בית המשפט בעתירות פוליטיות.

מה הם משיגים? א. פגיעה בריבונותה של הכנסת ובסמכותה של הממשלה, כתוצאה מכך שח"כים, שאנו משלמים את שכרם כדי למלא תפקיד פרלמנטרי בכנסת, מבזים אותה כאשר הם מפנים את הסוגיות הפוליטיות לבית המשפט. פגיעה במעמד הפרלמנט היא פגיעה בדמוקרטיה. ב. פגיעה במעמדו ויוקרתו של בית המשפט העליון, ששוב ושוב נגרר לסוגיות פוליטיות שאינן מעניינו. פגיעה במעמד בית המשפט, היא פגיעה בשלטון החוק. פגיעה במעמד בית המשפט ובשלטון החוק היא פגיעה בדמוקרטיה.

האם ח"כ זנדברג למדה את הלקח? לא ולא. על מפתנו של בית המשפט העליון ניצבת עתירה שלה המבקשת לכפות הנהגת תחבורה ציבורית בשבת. זוהי סוגיה פוליטית, ערכית וחברתית רגישה, הנוגעת להסכמות לאומיות באשר לדמות הפרהסיה הציבורית במדינת ישראל. זנדברג מנסה לכפות באמצעות בית המשפט את עמדתה הפוליטית בנושא. זו ממש חבלה בדמוקרטיה.

* המשיח התורן – אהוד ברק בונה את דמותו כמשיח התורן, האיש שהחברה תקרא לו לבוא ולהציל את מדינת ישראל. אולם אהוד ברק הוא המדינאי שגרם לנזק החמור ביותר למדינת ישראל בכל תולדותיה. על דעת עצמו, אפילו ללא דיון בקבינט, הוא שבר את עמדתה של ישראל בסוגיה המדינית, וריסק את הקונצנזוס הלאומי הבסיסי ביותר. הוא הפך על צירם את הקווים האדומים שהציב רבין בנאומו האחרון ערב הרצח, והפך את כל ה"לאווים" שלו ל"הנים".

ומה הוא השיג? שלום? מתקפת טרור עקובה מדם, חסרת תקדים. ואת האבן שהוא זרק, עד היום אי אפשר להוציא. אנחנו תקועים על המתווה הרה האסון שלו, וכל הצעה ישראלית שפויה נמדדת בעולם על פי הצעתו, ונחשבת אוטומטית ל"קיצונית". הוא שבר את העמדה הישראלית בנושאים כמו העיקרון של אי חזרה לקווי 67, שלמות ירושלים, בקעת הירדן, נסיגה משטחיה הריבוניים של ישראל ("חילופי שטחים") ועוד. ואחרי שערפאת דחה את הצעתו על הסף, בדם ואש ותמרות עשן, הוא לא קם ואמר שההצעה בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, אלא זחל על גחונו לטאבה עם הצעות מרחיקות לכת עוד יותר, שנדחו בבוז על ידי הפלשתינאים שהגדירו אותן "חרטא ברטא". וגם אז, ערב בחירות 2001, הוא אמר שחסר רק עוד צעד אחד לשלום, וביקש מנדט לעשות את הצעד הזה. ועד היום, הוא ממשיך לומר על תכניתו ההרפתקנית: "זו התכנית ואין בלתה".

המשיח התורן הזה, אינו אלא משיח שקר. הרפתקן מדיני מסוכן.

* למרות השואה – בכנס שדרות לחברה הוקדש מושב לציון 69 שנים להחלטת כט בנובמבר. ההיסטוריונית ד"ר אביבה חלמיש סיפרה, שלקראת השתתפותה במושב, היא קראה בעיון את כל הפרוטוקולים של הדיונים בעצרת האו"ם על ההחלטה, והשואה לא הוזכרה בהם ולו פעם אחת.

דבריה מוכיחים שמדינת ישראל לא קמה בזכות השואה אלא למרות השואה. נכון שהשואה הוכיחה את מהות החיים היהודיים בגולה, ללא ריבונות במולדת, אך מה שקבע הן זכותנו הטבעית וההיסטורית. הזכות הזאת הוכרה בהצהרת בלפור ואושרה בחבר הלאומים יותר מעשרים שנה לפני השואה. הציונות יצרה מהלך בלתי הפיך, שהשואה עיכבה את הגשמתו.

* תמצית השוקניזם – במלאת 69 שנים להחלטת כ"ט בנובמבר, צייץ אסף רונאל, עורך מדור החוץ של "הארץ", הודעה חגיגית בזו הלשון: "And we are all still paying the price for that", ובלשוננו: "ואנחנו עדיין משלמים את המחיר על זה".

ועל כך יש לי שלוש הערות: 1. אני מבין שרונאל מתגעגע למחיר ששילמנו לפני שהייתה לנו מדינה. 2. אני מתרשם שרונאל אינו סבור שהכל החל באקיבוש. 3. זו תמצית דרכה של דבוקת שוקן.

            * ביד הלשון

Kaba – מה זה Kaba? שאל אחד מחברי צוות הכוננות של אורטל, שכונס לתדריך הערכות לשריפה, לאחר שהמילה הוזכרה פעמים אחדות בתדריך.

נו, אז מה זה Kaba?

א. הקב"ה – הקדוש ברוך הוא.

ב. הקבה"א – הקיבוץ הארצי.

ג. קב"א – קבוצת איכות.

ד. כב"א – כיבוי אש.

ה. כל התשובות נכונות.

* "חדשות בן עזר"

בפרק ט ממשיך הנביא הושע להוכיח את ישראל על בגידתו בה' ומאיים עליו בפורענויות קשות. הפורענויות הן תוצאת אטימת אוזניהם לשמיעת האמת, השנאה והבוז שלהם לנביאי ה', מבשרי הבשורה הקשה.

פסקה שלמה בפרק מוקדשת למשטמה כלפי הנביאים, ואי אפשר שלא לחוש בה את המוטיב האוטוביוגרפי של הושע; את תחושות התסכול והבדידות, של נביא המאמין בדרכו ודבק בה, אך משלם מחיר של שנאה ובוז מצד העם. שיאה של הפסקה היא המילים הקשות שהיו למטבע לשון: "אֱוִיל הַנָּבִיא, מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ".

על פי הגמרא "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". אך הושע פעל עוד בטרם החורבן ואף לפני חורבן ממלכת ישראל. מסתבר שכבר אז הוטח בנביאים שהם שוטים ואווילים.

הביטוי מבטא עד היום את התסכול של אנשי רוח ושל תלמידיהם ומעריציהם, על האופן שבו הם מתקבלים, עד היחס אליהם מן הציבור. מאורי צבי גרינברג ועד ישעיהו ליבוביץ', מיונתן רטוש ועד חנוך לוין, נשמעת התחושה הזאת. התחושה של איש הרוח האינדיבידואליסט, שמשמיע את קולו, אך קולו אינו נשמע.

ויש שאיש רוח הוא המתאר את עצמו כמשוגע, בכך שהוא שובר את מוסכמות החברה. "תגיד, אתה נורמאלי?", שואל את מאיר אריאל שכנו, במערכון הנפלא "הדשא של השכן". מאיר אריאל מסרב לקבל את המוסכמות החברתיות, אינו רוצה לחיות על פי הכללים הנוקשים של "הנמלה העניינית" בקיבוצו, ובוחר לקיים בכל מחיר רק כלל אחד: "הדשא של השכן ירוק יותר". הוא מקפיד שהדשא שלו יהיה ירוק פחות מהדשא של השכן, ולכן הוא מצהיב אותו. ועל שאלתו של השכן משיב מאיר: "תגיד, אתה חושב שאני לא נורמאלי להיות נורמאלי? אני לא נורמאלי!"

****

במסיבת יום הולדתו ה-85, עלה המשורר והמתרגם אהרון אמיר להשיב למברכיו, ואת דבריו ייחד לפסוק. כשהיה בן 8, כך סיפר, הלך עם אביו ברחוב, ולפתע פתאום פגשו השניים את ביאליק. האב והמשורר הלאומי עמדו ודיברו, ולקראת סוף השיחה החליט גם אמיר לתרום משהו משלו לשיחה. מאחר שכבר אז קרא בתנ"ך ופסוקי הספר חלחלו בנפשו, פנה אמיר אל ביאליק ושאל: "נכון שאתה משוגע?"

"ביאליק היה נבוך", סיפר אמיר לקהל, "ואני ניסיתי להסביר לו, 'כתוב בתנ"ך 'אוויל הנביא משוגע איש הרוח' - ואתה הרי איש רוח'. באותו רגע קיבלתי מאבי את הסטירה היחידה שקיבלתי ממנו בחיי. אבל בלי אנשי רוח ובלי בדלנים אין תקומה לחברה ולמדינה. שלא יחדלו הבדלנים מן הארץ, ושנוכל לחגוג עוד הרבה מפעלי בדלנות".

****

אהרון דוד גורדון לא היה עוד איש רוח. הוא היה נביא. הוא היה נביא אמת. הוא גם נראה כנביא. הוא היה נביא תוכחה ונביא נחמה ונביא גאולה. הוא היה נביא שתבע מעמו, אך בראש ובראשונה, נביא שתבע מעצמו. נביא של דוגמה אישית. נביא שעיקר נבואתו לא הייתה יצירתו הכתובה, אלא אורח חייו, המופת שהוא שימש.

על גורדון כנביא, כתב פרופ' אליעזר שבייד: "הופעתו של אהרון דוד גורדון בעלייה השנייה היתה נבואית. פשוטו כמשמעו המקראי הקלאסי: איש הרוח, שרוח אלוהים דוברת בו, בתודעת השליחות שרוח מפעמתה".

גורדון התייחס לפסוק מהושע על איש הרוח המשוגע, ודבריו מציגים את תפיסת הרוח שלו, כיצירה שבאה לידי ביטוי בהגשמת החיים עצמם: "כל עצמו של 'איש הרוח המשוגע' הוא, כפי שאנחנו רואים אותו בצורותיו השונות מזמן קדום עד היום – שהוא אינו יכול להשלים עם החיים הקיימים, אינו יכול להסיח דעת מהם לא בשירה או בזמרה, לא בתורה או בספרות, לא באמנות ולא בשפריר חביון של ה'אני' המלוטש והמגוהץ או המצוחצח והנאצל, או פשוט המצומצם, של עצמו, ואפילו לא בדת. חיים הוא מבקש ולא הסחת דעת מהחיים, חיים אנושיים או אנושיים קוסמיים, חיים בצלם אלוהים, חיים לאין סוף. לפיכך, בצורתו הקדומה, בהיותו עוד תמים, מלא חיים, בן הטבע, הוא תובע בכל תוקף, תובע בשם אלוהים, ודבריו מלאים עוז, עומק החיים, וחוצבים להבות אש. הוא מעמיד את הכל על רצון האדם: אם האדם ירצה יהיה הוא טוב וחייו טובים.

כך היה הדבר נוהג, כל זמן שבני ישראל חיו על אדמתם, היו אנשים חיים, שלמים עם אלוהים ואדם, עם החיים והעולם. אחרת היא מעת שנקרענו מעל אדמתנו, מעת שהננו תלושים וכמושים, נבובי חיים וקטני רוח. בייחוד נשתנה הדבר בדורות האחרונים, מעת שאותו המקום המצומצם של חיים עצמאיים, שעוד נשתמר בין החומות, הולך ונחרב, ואנחנו בכלל, עם כל האדם, הוספנו חכמה ודעת על חשבון הרוח והחיים.

עתה אין עוד 'איש הרוח המשוגע' עז ברוחו, תקיף בדעתו, מלא כוח חיים ואש של מעלה, כאבותיו הקדמונים. הוא מלא התמרמרות ומכאובים על כל מראה עיניו, על כל מהלך חייו, מלא ספקות אם ישנה תקנה לאותו עולם התוהו המשונה שקוראים לו חיים אנושיים, לאותה הברייה המשונה שקוראים לה אדם. העיקר, אם יש או יהיה בבני אדם רצון לתקן.

אבל באחת הוא דומה לאבותיו הקדמונים – שהוא אינו יכול להשלים עם הקיים, אינו יכול להסיח דעת מהחיים, ואין לו מפלט מהחיים, לא בשירה וזמרה, לא בספרות ואמנות ולא בשפריר חביון של ה'אני' המצומצם של עצמו. מה לי אסתטיקה, שירה, מה לי בלטריסטיקה, ספרות אמנות, מה לי יפי הרוח או אצילות הרוח, עליית נשמה של עצמו – חיים! חיים בכל מלואם ושלמותם, חיים גדולים, עליונים, חיי עולם! החיים צריכים לאמור שירה, האדם צריך להיות יצירה חיונית, מהחיים אסור להסיח דעת אף לרגע. ומה הן ספרות; הספרות היפה  והאמנות וכו', אם לא אמצעים להסיח דעת מהחיים ולברוח מהחיים לעולם של יופי, של מחשבה, שירה ויצירה? אסור לברוח, אסור להתעלם! או חיים או מוות, מוות ממש! דבר שלישי אין".

א. ד. גורדון, רשימות אחרונות.

****

כשהנביא מדבר על "אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ", הוא מתאר את יחס הציבור הרחב לאיש הרוח. זו גם משמעות השימוש המקובל בביטוי בימינו.

אולם אני רוצה להאיר על בדידותו של איש הרוח מכיוון שונה.

האם אמן השייך למיליֶה של אנשי רוח, המנותקים מן החברה, חיים בתוך בועה, מדברים בשפת קודים שלהם, רואים עצמם נעלים על הציבור, לא אחת מתנשאים עליו, ומתבכיינים על כך ש "אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ", הם באמת אנשי אמת הסובלים מן השנאה והבדידות?

שמא דווקא חיקו החם והמתבשל במיץ של עצמו, ומדשדש בחנופה העצמית, הופך דווקא את ניכור ההמון למעין מחמאה שאותו איש רוח דווקא מתהדר בה? הרי תחושת השייכות שלו אינה אל הציבור הרחב, כי אם קודם כל אל המיליה שלו.

ועד כמה חיקו החם של המיליה מביא להתקרנפות חבריו, המתאימים עצמם לבון טון של קבוצת ההתייחסות שלהם? כאשר אני רואה את מרבית האמנים מצדדים באותן עמדות פוליטיות, ואלו עמדות המייצגות רק מיעוט קטן מקרב הציבור, אני תוהה ביני לביני עד כמה זה אמין ואמתי. שמא כללי הסטטיסטיקה פסחו על אותם אמנים? איך זה קורה שמגוון הדעות הקיים בציבור מצטמצם בקרבם לקול אחיד.

לתחושתי, יש כאן תופעה חזקה של התקרנפות; של עדריות. כי לעדר של המיליה יש נשק קטלני – הלעג. מי רוצה להיות נלעג בקרב המיליה שלו? מי רוצה לחוש שהוא איש מוזר, בקבוצת ההתייחסות שלו? אז כשהעדר בוכה הוא לא יבכה, גם אם זה בכי מעושה? וכשהעדר צוחק הוא לא יצחק, גם אם אותו זה לא כל כך מצחיק?

איש רוח אמתי הוא מי שמוכן להיות האוויל והמשוגע – בקרב המיליה שלו. לא ה"אמיץ" שיתחב את הדגל לתחת ויהיה גיבור העדר. לא מי שיעלה על הבמה וישתלח בשרה (במילרע או במילעיל) ויזכה לתרועות של החבר'ה. איש הרוח האמתי הוא מי שיעז להשמיע את הדעה ההפוכה לעדר, שילך נגד הרוח.

****

באמצע שנות השבעים כתבה נעמי שמר את השיר "איש מוזר":

בדרך לכאן

פגשתי איש מאוד מוזר

שהלך כמו סהרורי,

מלמל לעצמו בשקט ואמר:

על משכבי בלילות אני שומע

קול פעמון גדול מצלצל

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

ובקומי בבוקר אני חוזר ואומר

וכמו מתפלל

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

והד עונה לי מן הגאיות

והזריחה בהרים היא יפה להלל

וארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

וכך בקול ענות,

וכך בקול ילל

וכך יומם וליל –

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

והיא שייכת לו –

לא כדי שיחזיק בה חיל כיבוש

או חיל מצב

היא שייכת לו כדי לבנות בה

את בית חלומותיו.

וכך בהקיץ ובחלום

ומדור לדור

ומתוך הרגל

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

איש מוזר, אמרתי. תתבייש,

סיסמא כל כך ישנה.

הרי אתה מחוץ לתחום ומחוץ לקו

ובעיקר – מחוץ לאופנה.

אבל האיש המוזר לא ענה לי,

הוא לא ענה...

ואז ראיתי מסביב

את העשרות ואת המאות ואת האלפים

אנשים כל כך מוזרים

אנשים כל כך יפים

וקולם במקהלה גדולה

כרעם הרחוק מתגלגל:

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

ואז – מיושנת ללא תקנה

וסנטימנטלית ללא רחם

אמרתי:

אנשים מוזרים – לו יהי חלקי עמכם!

לשירה של נעמי שמר "איש מוזר" שני רבדים: האחד, הוא הגדרה עצמית מחדש, כשייכת לשבט של "גוש אמונים". היא מתאהבת באנשים המוזרים האלה ומצטרפת אליהם.

אולם הרובד השני עמוק יותר. היא מצטרפת אליהם, בשל תחושת הדחיה שהיא קיבלה מצד מי שראו בה את האיש המוזר. מבחינתה, היא בסך הכל המשיכה לדקלם את "שירו של אבא" ופתאום, היא מוצאת את עצמה מחוץ לתחום, מעבר לקו ועיקר – מחוץ לאופנה. היא מבטאת כאן תחושה קשה של תסכול ובגידה.  

גם אם נעמי שמר מצאה עצמה בחיקה של קבוצה חדשה, התחושה של "מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ" של "איש מוזר" הייתה לה קשה מאוד. היא לא הייתה מוכנה להתקרנף, להתאים את עצמה לצו האופנה כדי להישאר בתחום ובתוך הקו, אך היא לא רצתה ולא יכלה להתנתק מן השבט שלה, והקריעה הייתה קשה.

ב-1984 התפטר הכלכלן פרופ' עזרא סדן, מפא"יניק מבטן ומלידה ובנו של חוקר הספרות הדגול דב סדן שהיה ח"כ מטעם מפא"י, מתפקידו כמנכ"ל משרד האוצר, והודיע על הצטרפותו לתנועת "התחיה", שדגלה בארץ ישראל השלמה.

באותו שבוע פרסמה נעמי שמר שיר שכותרתו "עצה לעזרא סדן". שיר שאי אפשר שלא לחוש בו את הכאב הגדול של מי שהפכה להיות האיש המוזר, מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ:

עזרא סדן יצא מהארון

הוא לא ראשון, רבותי, והוא לא אחרון.

עזרא סדן, איש הכלכלה והתבונה

לא יודע מה מחכה לו מעבר לפינה.

תרשה לי, עזרא, בתור חיילת ותיקה

במלחמה הזאת

להכין אותך לבאות.

אז ככה:

בן לילה אתה תהפוך

מחכם כספים ואיש תרבותי

לשוטה הכפר,

שטועה באופן מהותי,

שחוטא ומחטיא את הרבים

מקצץ בנטיעות, פשיסט וחולה עצבים.

אם אתה משורר

אתה הופך בן לילה לחרזן.

ואם סופר היית

מעכשיו תהיה משוגע וגרפומן.

כל אלה שקשרו לך כתרים

ושרו לך שירי תהילה בציבור;

כל אלה שמגִנים בגופם

על חירות המחשבה וחופש הדיבור -

כל אלה יעמידו אותך עכשיו

אל עמוד הקלון.

יצביעו על משוגותיך

יחרימו אותך במסיבות סלון.

בטורים של יום שישי

תהיה לבז ולמשיסה.

יאכלו אותך בלי מלח

יתלו אותך עם הכביסה

יוכיחו  שנעשית

חסר נפש, חסר טעם וחסר כישרון.

וכל זאת מרגע שיצאת מן הארון.

על כן, עזרא סדן,

בשביל מה זה שווה?

תרשום לפניך,

שתמיכתנו נתונה לך בזה.

ואם אתה קורא את זה עכשיו ומחייך

דע לך שתצטרך אותה, עזרא,

ועוד איך.

כאב ומרירות של מי שברגע שיצאה מן הארון, חשה מתוך קבוצת אנשי הרוח, את משב הרוח של " מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ" – "מעכשיו תהיה משוגע וגרפומן"; הרוח של "אֱוִיל הַנָּבִיא" – "מאיש תרבותי לשוטה הכפר".

ובשירה "על ראש שמחתי", היא מתארת את מסכת הייסורים של מי שמסרב להתאים עצמו לדרישות משטרת המחשבות (בהתכתבות עם שיר השירים):

יצאה שמחתי

לחולל בחוצות,

ברגל יחפה

בתוך הצהרים.

תפסוה השומרים

הסובבים בעיר,

מה את רוקדת ככה,

ועל מה יצהל קולך?

מוטב שתשירי שירי מחאה,

זה מה שהולך עכשיו,

זה מה שהולך.

אמרה שמחתי

אני אשיר וארקוד,

עם זר פרחי שדה

וקוץ אחד או שניים.

כי השמחה שלי

היא המחאה שלי,

ברגל יחפה

בתוך הצהרים.

אמרה שמחתי

אני אשיר וארקוד

עד צאת נשמתי,

כי השמחה שלי

היא המחאה שלי

והיא כוחי האמתי.

"עד צאת נשמתי" – כמו הרוג המלכות רבי עקיבא, שמת על קידוש השם כשקריאת שמע על פיו, והוא אומר את ה"אחד" בצאת נשמתו.

וכאשר הוציאה נעמי שמר, לפני מותה, את אסופת שיריה "סימני דרך", השיר הפותח היה "על ראש שמחתי". היא פרסמה אותו, רק אותו, בכתב ידה. היה בכך סימן דרך לקורא: השיר הזה הוא המפתח להבנתי, להבנת שירתי.  

 * 929

סופה קשה הכתה בימים האחרונים את ישראל.

תחילתה – בפגע מזג האוויר. סופת רוח קדים (=שרקיה) עזה וממושכת, גם באזורים שלרוב אינם מוכים בשרקיות; רוחות עזות, יובש כבד וזאת לאחר עצירת גשמים מוחלטת מאז שלהי החורף שעבר, שבעטיו כל עץ רענן הוא חומר בערה פוטנציאלי. מצב שבו כל בדל סיגריה שמישהו שמט ברשלנות, עלולה להצית להבה גדולה.

את הסופה הזאת ניצלו המחבלים במסע הצתות ברחבי הארץ. הרי כאשר אפשר בהשלכת בקבוק תבערה, או בשפיכת מעט דלק והדלקת גפרור לגרום להרס כבד ולברוח, למה להסתכן בדקירת סכין או בדריסה; פיגועים שיכולים לפגוע רק באדם אחד או אנשים בודדים, וסביר להניח שהמחבל ייהרג? הצתה היא מעשה הרבה יותר קל. המחבלים ביקשו להשמיד ולאבד ולהצית – יערות, יישובים, ערים. הרי הם אנשי חזון ומעש. מהו החלום הגדול הפועם בלבם של המחבלים המציתים? להצית את כולנו. להצית את הכל. הם לא הצליחו להרוג אף יהודי אחד, אולם הם הצליחו להשחית, הם הצליחו לגרום לכך שעשרות אלפי ישראלים עזבו את בתיהם והיו לפליטים במולדתם.

****

זו אותה המלחמה, הלובשת צורה ופושטת צורה. פעם זו פלישה של צבאות למדינת ישראל, פעם זו שליחת מחבלים לפיגועים בישראלים, פעם זו חטיפת מטוסים ישראליים, פעם אלו פיגועי התאבדות באוטובוסים ומסעדות, פעם אלה טילים על אוכלוסיה אזרחית, פעם זה קמפיין דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל ולמען החרמתה (בשיתוף פעולה עם ישראלים המובילים את המסע) ופעם זה גל דקירות יהודים. הפעם זה היה גל הצתות. אלה פנים שונות של אותו מלחמה, שמטרתה אחת – למנוע נוכחות יהודית בארץ ישראל.

היה זה גל ההצתות הגדול ביותר בתולדות הסכסוך, אך לא הראשון. נשק ההצתות הוא חלק מארסנל המלחמה הערבית נגדנו מראשית הציונות. כאשר הסורים שלטו על הגולן, הם נהגו בין שאר שיטותיהם למירור חיי הישראלים בגליל ובעמק להצית את שדות הקיבוצים והמושבים. כך נהגו הערבים בתשח, כך הם נהגו בתרצו-תרצט. כך הם נהגו בתרפט.

****

לאחר מאורעות תרפט, כתב המשורר עמנואל הרוסי שיר ערש לבנו אבנר, "שכב בני". באחד הבתים הוא שורר: בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, / וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן... / אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף, / נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן. // לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ / תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ, / אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ / מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ. / מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד, / בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב. / הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד, / תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו.

האם שיר הערש הזה הוא אופטימי או פסימי? לכאורה, מה פסימי יותר מלהרדים את הילד עם השריפה בגורן והעשן העולה מן הקיבוץ השכן? עם האש שתאכל את החציר והקש?

בעיניי, אין שיר אופטימי מהשיר הזה. אופטימיות אמתית אינה עצימת עיניים והתעלמות מן המציאות. האופטימיות האמתית היא עיניים המישירות את מבטן אל המציאות, קשה ככל שתהיה, ואמונה ביכולת להתמודד אתה בהצלחה, להתגבר על הקשיים, לנצח.

אין כמו השיר הזה, כדי להמחיש את הרוח הציונית שבזכותה קומץ חלוצים הצליחו לבנות ארץ, להתגבר על קשיים אדירים, לנצח אויבים מרים ולהקים את המדינה. מי שאחרי מאורעות דמים איומים כל כך, היו להם כוחות הנפש לשיר לילדיהם שירים כאלה, ולחנך אותם להישיר מבט אל המציאות, לא להתייאש - גברו על כל מכשול, נצחו כל אויב.

חלפו 87 שנים. כמעט הכל השתנה מאז, בארץ ובעולם. הטכנולוגיה הקפיצה אותנו בשנות אור. אבל דבר אחד לא השתנה – כאז, כן עתה, הערבים אינם מקבלים את זכות קיומה של מדינה יהודית. ומן הראוי, שהרוח האופטימית שפעמה בנו אז, האמונה בצדקת הדרך והנחישות, יאפיינו אותנו גם היום. מחר צריך לירות המסד.

****

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: קְחוּ לִי חָרֶב. וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם, וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ. וְזֹאת אֹמֶרֶת: גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ; הִיא אִמּוֹ.

כבמשפט שלמה - במאבק על ארץ ישראל, יש צד אחד המשחית אותה, המצית אותה וצד אחר הבונה אותה, מפתח ומטפח אותה. הארץ שייכת למי שמטפח את הארץ כארץ נושבת וחיה.

יהי הכל / ברטולט ברכט (תרגום לעברית: נתן זך)

יְהִי הַכֹּל שַׁיָּךְ לְכֹל שֶׁיּוּכַל לְהֵיטִיב עִמּוֹ

הַיֶּלֶד לָאִשָּׁה הָאִמָּהִית - לְמַעַן יִגְדַּל;

הָעֲגָלָה לָעֶגְלוֹן הַטּוֹב - לְמַעַן יִנְהַג בָּהּ הֵיטֵב;

וְהָאֲדָמָה לַמַּשְׁקִים אוֹתָהּ מַיִם - לְמַעַן תִּתֵּן פִּרְיָהּ בְּעִתּוֹ.

****

הנביא הושע אמר: "כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ". מן הפסוק הזה נוצר המכתם "הזורע רוח קוצר סופה". הביטוי מגנה את מי שהדעות שהוא מטיף להן יביאו לידי כך שאנשים מסוימים יעשו מעשים פסולים (או כבר הביאו למעשים כאלה), או שמדיניותו תגרום לאסון.

אני רואה את הח"כים אחמד טיבי ואיימן עודה מתרוצצים כאחוזי תזזית מתחנת רדיו לאולפן טלוויזיה ומגנים את ההצתות (כלומר מכחישים אותן, אבל הם אינם יכולים להכחיש לגמרי, ולכן מנסים למזער את התופעה ולגנות אותה).

אני מאמין להם. הם באמת מגנים את ההצתות. הם לא רצו בהן. הם אינם חושבים שזו הדרך. אולם הזורע רוח קוצר סופה. מי שמסיתים את הציבור הערבי כל ימות השנה, מעלילים על ישראל עלילות כמו "אל אקצה בסכנה" או כמו הצגת ההגנה העצמית של ישראל כ"פשעי מלחמה", כביכול, כמוהם כמי שמשחקים בגפרור בוער ליד חבית אבק שריפה. מי שמסיתים את הציבור הערבי לאורך כל ימות השנה, אינם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם ולברוח מאחריות, כאשר הם מאבדים שליטה על גובה הלהבות.

****

במקביל לטרור המציתים, נחשפנו לגילויים רבים של שותפות וסולידריות מצד ערבים ישראלים רבים, יישובים ערביים, מנהיגים ערביים ורשויות ערביות, עם אזרחי ישראל היהודים המותקפים בטרור השריפות. לא רק סולידריות במילים, אלא גם במעשים, בפתיחת הבתים לאירוח ועוד.

* "על הצפון"

התופעה הזאת היא הצד המואר של העשן, הנותנת תקווה ואמונה שאף על פי כן – בוא יבוא יום השלום.