הבלוג של אורי הייטנר

בהגדה של פסח, היפוכו של הבן החכם הוא הבן הרשע. בשפתנו, היפוכו של חכם הוא טיפש. במה עדיף רשע על טיפש? שהרשע יכול לתקן את דרכיו.

ישנה תופעה מוזרה – טיפשות מבחירה. אנשים חכמים, שבוחרים לנהוג בטמטום. נזכרתי בכך בראיון עם איש חכם לכל הדעות, חיים אורון - ג'ומס.

בראיון עמו, לרגל פרישתו מהכהונה הארוכה והמוערכת בכנסת, סיפר בגאווה על התנגדותו לשלילת הפנסיה מח"כ עזמי בשארה. במקרה זה, איש חכם כג'ומס לא רק נהג כטיפש, אלא ציפה ממדינת ישראל לנהוג בטמטום.

ג'ומס הסביר את התנגדותו המוזרה, בעמדתו העקרונית שפנסיה היא זכות שאין לגעת בה. עקרונית, הוא צודק – פנסיה היא זכות שאין לגעת בה. עקרונית – ראוי שלא לגעת בזכויותיו של אדם. אני מתנגד לחוק המאפשר שלילת אזרחות ממי שהורשעו בעבירות בגידה, ריגול וטרור. אמנם האנשים הללו הם חלאות; מבחינה מוסרית הם תחתית החבית של החברה, אך כפי שאין שוללים את האזרחות מרוצחים, אנסים וסוחרי סמים, כך אין לשלול אותה גם מהם. יש לישראל חוקי עונשין, ומי שהורשעו בדין – בית המשפט גוזר את עונשם ואין להוסיף עונש על עונש.

המקרה של עזמי בשארה שונה. בשארה חשוד בעבירות חמורות ביותר, של ריגול וסיוע לאויב בזמן מלחמה. אמנם מדובר רק בחשד – לא זו בלבד שבשארה לא הורשע, הוא אפילו לא הואשם ואף לא הספיק להיחקר. אולם הסיבה לכך שהליך חקירתו הופסק באמצע, היא בריחתו מפני החוק.

מבחינה משפטית – מי שלא הורשע הוא בחזקת חף מפשע. מבחינה ציבורית – איש ציבור שלא שיתף פעולה בחקירותיו, הוא בחזקת אשם, כל עוד לא הוכחה חפותו. בצדק סולקה נעמי בלומנטל מרשימת הליכוד לאחר ששמרה על זכות השתיקה בחקירתה, וכיוון שיצחק בוז'י הרצוג שתק אף הוא בחקירתו בנוגע לעמותות ברק, הוא בעיניי פסול למנהיגות ציבורית, לצמיתות.

בשארה, שהחשד נגדו הוא על עבירה כבדה הרבה יותר, לא שתק בחקירה, אלא נמלט מן החקירה. לכן, מבחינה ציבורית יש להתייחס אליו כאל אשם בעבירות המיוחסות לו ובשיבוש ההליכים המשפטיים. אולם בשארה לא בא על עונשו. האיש מסתובב חופשי, ומסית נגד מדינת ישראל בערוץ אל-ג'זירה ומעל כל במה אפשרית.

כיוון שבשארה אינו בארץ, אין דרך להעניש אותו, אלא באמצעות שלילת הפנסיה. אין כל סיבה שבעולם, שמדינת ישראל תמשיך לשלם לו פנסיה, כאילו דבר לא קרה. בתנאים הללו, מדינה צריכה להיות מטומטמת באופן קיצוני, כדי לשלם לאיש כזה פנסיה מקופתה.

אז על מה ג'ומס גאה כל כך? על כך שהוא מציע למדינת ישראל לנהוג בטימטום?

זאב ז'בוטינסקי כתב פעם, שאם כייס יכייס אותו שעה שהוא עומד דום לשירת "התקווה", לא ימשיך לעמוד דום כמו טמבל, אלא ירדוף אחרי הכייס. ג'ומס מציע לנו להמשיך לעמוד דום ולאפשר לבשארה לא רק לכייס אותנו, אלא גם לחרבן עלינו.

* "הזמן הירוק"

            1. מי אנס את הסוביודיצה

הדיון הציבורי בעקבות פרשת קצב ובעיקר בעקבות עמדת המיעוט של השופטת שבח בסוגיית גזר דינו של האנס, העלו לדיון ציבורי את סוגיית הסוביודיצה, שלמעשה כבר אינה קיימת.

אכן, הסוביודיצה – התנזרות התקשורת מניהול דיון ציבורי בנושאים העומדים בפני בית המשפט, כדי לא להשפיע על הכרעת הדין, מתה. אני מצר על כך. חזקה על השופטים שהנם מודעים למצב, ומקצועיים דיים כדי להתמודד עם התופעה. אולם ההתבכיינות בנושא דווקא מצד מקורבי קצב, מזכירה לי מאוד את הקוזאק הנגזל.

מה ההבדל בין האנס הסדרתי משה קצב לבין בני סלע ואנסים אחרים? הוא האנס היחיד שלרשותו עמדה סוללה של בכירי הפרקליטים הפרטיים בישראל, בכירי היחצ"נים ושורה של "מקורבים", שקיבלה מאות שעות שידור בפריים טיים, שנוצלה בעיקר להשמצתן והשחרת דמותן של קרבנות האונס והתקיפות המיניות. לא היה כדבר הזה בישראל.

נכון, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מני מזוז אמר בראיון טלוויזיוני אחד דברים שאינם צריכים להיאמר בטרם משפט. אולם לא ראינו ולא שמענו את אנשי הפרקליטות והיועץ המשפטי מתראיינים השכם והערב ומנהלים משפט פומבי, כפי שראינו את ציון אמיר, אביגדור פלדמן ושות'.

כך עד המשפט, וכך היום, לקראת הערעור. וכעת סוללת המקורבים והפרקליטים מאיימת עלינו ברמזים דקים כדינוזאור, שאסור לקצב להיכנס לכלא, כי הוא עלול להתאבד וזה יהיה על מצפוננו.

שלילת חירותו של אדם וכליאתו, אפילו ליום אחד, היא עונש כבד ואכזרי ביותר, בוודאי כשמדובר במאסר ממושך כל כך. אולם החברה האנושית טרם מצאה פטנט אנושי יותר, למרבה הצער. ניתן להבין את כאבו של קצב, אבל אין כל הבדל בינו לבין כל פושע אחר הנכנס לכלא. ועובדת נפילתו מאיגרא רמא אינה סיבה לקולא אלא לחומרה – מי שכל תפקידו היה לשמש מופת ערכי וחינוכי, סמל לערכי המדינה, אינו ראוי לכל פריבילגיה על פשעיו בגין מעמדו, להיפך.

די להתבכיינות ולמניפולציות.

            2. עיתון במבחן

אני מציע למערכת החינוך לקחת כל ילד בישראל לסיור במרכז מורשת בגין. לא כיוון שאני מתלהב כל כך מהמוזיאון. כמו מוזיאונים אחרים מסוג זה, המוזיאון אפולוגטי, חף לחלוטין מביקורתיות ונגוע ביותר מקורטוב של פולחן אישיות, וראוי להכין את הילדים להתמודד עמו באופן ביקורתי. אבל חשוב שכל ילד ייחשף למיצג חשוב המופיע שם – שחזור מדויק של דירתו הסגפנית, בה חי בגין בדמי מפתח עשרות שנים, מימיו במחתרת עד היבחרו לראשות הממשלה. כשסיים בגין את תפקידו, התברר שאין לו דירה לחזור אליה. מעולם לא הייתה לו דירה משלו.

אני מציע למערכת החינוך לקחת כל ילד בישראל לביקור בצריף בן גוריון בקיבוץ שדה בוקר. לא רק כיוון שב"ג היה גדול המנהיגים של העם היהודי בעת החדשה (ולכן הוא מושא שנאתם  הראשי של הפוסט היסטוריונים האנטי ציוניים), אלא כדי שיכירו מציאות שונה כל כך מהקיימת היום, של מנהיג לאומי היורד לנגב כדי לשמש מופת לדור הצעיר ומתגורר בצריף קטן.

לא, איני טוען שמנהיגי המדינה צריכים להיות נזירים סגפנים ואינם ראויים להיות בעלי בתים. אבל מכאן ועד אורח החיים של ראשי הממשלות שאחרי פרס המרחק רב.

שתי תופעות בולטות בפרשת נתניהו. האחת, היא הנהנתנות החזירית שלו ושל רעייתו, נהנתנות דוחה, בעיקר כאשר היא קשורה למי שכשר אוצר הנהיג מדיניות שהרחיבה מאוד את מעגל העוני, דרדרה את מצבם של העניים, גזרה עוני על עובדים שאינם מצליחים להתפרנס בכבוד והפריטה את מדינת הרווחה.

אך מה שמעורר קבס אף יותר, הוא הטפילות, ההתעלקות על עשירים, "נדבנים" ושועי ארץ. איזה אדם סביר לא היה חש בושה בפני עצמו ובפני ילדיו, בטרם ביקש מאדם אחר לממן אותו ובוודאי – לממן כאלו מותרות, כזה אורח חיים. בוודאי לא כאשר מדובר במנהיג. יותר משחשתי כעס למקרא הדברים, חשתי בחילה.

והריח... הרי ברור שלא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, ולא לשווא פתחו "נדיבים" את ארנקם בפני מי שעתיד להיות ראש הממשלה או שר בכיר? זו לא הייתה תרומה... זו הייתה השקעה... (קצרה היריעה, אך ראוי לעמת את התנהגותו של נתניהו – לא עם ערכי הקיבוץ או הסוציאל דמוקרטיה, אלא עם האתיקה הקפיטליסטית). 

מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה יבחנו את הפרשה ויבדקו האם יש לה היבטים פליליים. איני יודע, אך ההיבטים הללו פחות מעניינים אותי מההיבטים הציבוריים, המוסריים, האתיים. אני סולד מהמשפטיזם והפליליזם שהשתלט על חיינו הציבוריים, לפיו המבחן היחיד של איש ציבור הוא העבירה הפלילית והגדרת קלון בידי בית המשפט, כאילו כל מה שאינו פלילי - טהור, וכל מי שבית המשפט לא הטיל עליו קלון – כשר.

גם אם לא ימצאו היבטים פליליים – מבחינה מנהיגותית וציבורית מדובר בשחיתות ממדרגה ראשונה.

הפרשה הזאת מעמידה במבחן את העיתון "ישראל היום". גילוי נאות – אני בעל טור ב"ישראל היום". עם זאת, קוראיי הוותיקים יוכלו להעיד שמעולם לא נתתי הנחות גם לגופים שאני הרבה הרבה יותר מזוהה איתם (קיבוץ אורטל, המועצה האזורית גולן, החברה למתנ"סים, מכללת תל-חי ועוד).

איני שותף למסע נגד "ישראל היום", שנובע בעיקר משיקולים עסקיים צרי עין של המתחרים, ותופסים עליו טרמפ יריביו הפוליטיים של נתניהו. העיתון מוטה פוליטית? כן. לא יותר מהעיתונים האחרים. ואם הוא מנסה, ואולי פה ושם מצליח, קצת לאזן אותם, הוא תורם בכך לדמוקרטיה.

אולם תפקידו של עיתון להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. בוודאי שזה תפקידו של עיתון כ"ישראל היום", שבאופן רשמי כתב בחזונו: "לתמוך בשלטון החוק" ושנושא את דגל המלחמה בשחיתות. בוודאי של העיתון שהוביל, בצדק רב, את המערכה נגד השחיתות של אולמרט. ובראש ובראשונה, כוונתי לבכיר הכותבים בעיתון, דן מרגלית, שמאז גילוי חשבון הדולארים של לאה רבין ועד הנתק מחברו לשעבר אולמרט והובלת מלחמת החורמה נגדו, זיהה עצמו עם "בני אור" הלוחמים ב"בני חושך", המושחתים.

רק עמדה חד משמעית נגד שערוריית נהנתניהו תפריך את המסע של יריבי העיתון, המכנים אותו "ביביתון".

זהו מבחנו הגדול של "ישראל היום".

            3. מי העבריין?

שתי דמויות שותפות לפרשת קם – ענת קם שגנבה אלפי מסמכים מסווגים מיחידתה וכתב "הארץ" אורי בלאו, שקיבל ממנה את המסמכים.

בדרך כלל, בשיתופי פעולה מסוג זה, אנו נוטים לראות בשני השותפים – שותפים לדבר עבירה. "הילכו שנים יחדיו מבלי עם נועדו"? כך, למשל, אנו מתייחסים, בצדק, לנותן ומקבל שוחד.

במקרה זה, אני רואה הבדל משמעותי בין ענת קם לאורי בלאו. ענת קם הייתה חיילת בעת ביצוע העבירה. ככזאת, היא נדרשת לנאמנות לצה"ל. נאמנות – לא רק כיוון שזה "מקום עבודתה", אלא נאמנות למדינה.

תומכיה השוו אותה לעובדים המדליפים מידע על שחיתות במקום עבודתם. אילו הדליפה מסמך מסוים שיש בו עדות למעשה שלא יעשה, לשחיתות, לעבירה על החוק, היה מקום להשוואה כזו. אך לא זה המקרה. קם פשוט גנבה אלפי מסמכים, ככל הבא לדיסק, ללא כל בקרה, ובכך גרמה לנזק חמור ביותר לביטחון המדינה. בעסקת הטיעון הגיעו איתה לכל מיני ניסוחים, אך מבחינה מוסרית מדובר בהתנהגות בוגדנית.

איני יודע אם מטרתה הייתה לפגוע בביטחון המדינה. אני דווקא התרשמתי שהמטרה שלה הייתה להשתמש במסמכים הגנובים כדי לקדם את עצמה בעולם התקשורת. אך ללא קשר למהות הכוונה – אין ספק שכוונתה הייתה רעה, ושהיא ידעה היטב איזה נזק היא גורמת לביטחון המדינה.

מדובר בעבריינית הראויה להיענש בחומרה.

לא כך אני רואה את אורי בלאו. בלאו אינו חייל אלא אזרח. בלאו הוא עיתונאי, ומטרתו של עיתונאי היא להגיע למידע ולחשוף מידע. בלאו לא עבר עבירות צנזורה – הוא הגיש לצנזור את הידיעה היחידה שפרסם בהתבסס על החומר שבידיו. איני רואה בו עבריין, איני חושב שיש להעמידו לדין ואני סבור שהעמדתו לדין אינה הולמת את עקרונות חופש העיתונות במדינה דמוקרטית.

איני מסנגר על אורי בלאו ועל התנהגותו, אותה אני שולל מכל וכל. כיוון שלא היה מדובר בהדלפת מסמך מרשיע, אלא בערימה ענקית של חומר מסווג, מן הראוי היה שבלאו יתאפק, יעמיד את מחויבותו הפטריוטית מעל סקרנותו ושאפתנותו המקצועית, ויסרב לקבל את החומר (אילו הייתי במקומו, הייתי מסרב לקבל את החומר ועורך תחקיר איך חייל מצליח לגנוב אלפי מסמכים מסווגים מלשכת האלוף). בוודאי שבלאו ראוי לגינוי על הפרסום השערורייתי אודות חריגת צה"ל מהחלטות בג"ץ בנושא הסיכולים הממוקדים – אינטרפרטציה מופרכת וחסרת שחר, כפי שהוכיח היועץ המשפטי לממשלה. על הדברים האלה תקפתי את בלאו ביותר ממאמר אחד.

אולם הביקורת על בלאו אינה במישור הפלילי, כי אם במישור האתי, התקשורתי. גם כאן, אני שולל את המשפטיזציה והפליליזציה. לא כל מה שאינו פלילי מותר, אך לא כל מה שאינו ראוי הוא פלילי. יש מקום לביקורת על בלאו, אך הוא אינו עבריין, אינו פושע ואינו ראוי לעמוד לדין.

במאמרי "מתקפה משולבת" השתמשתי בביטוי "אידיוטיזם שימושי" לתיאור אותם התמימים הנופלים בפח תעשיית ההסתה והשקר האנטי ציונית, ומצטרפים לקמפיין ההיסטריה המלאכותית לנוכח שפעת החוקים ה"גזעניים" וה"פשיסטיים" התוקפת את ישראל, כביכול. בדברי תגובתו, השתמש אהוד בן עזר בביטוי "אידיוטיזם מוסרי" לתיאור התופעה. האמת היא, שלא לאהוד ולא לי זכות היוצרים על ביטוי זה, גם לא לבן דרור ימיני, ממנו למדתי את הביטוי. הקופירייטר הוא לא אחר מ... ולדימיר לנין, שליטה הראשון של בריה"מ.

מיהם אותם אידיוטים, ולמה הם משמשים? אותם תמימים בארצות המערב, אנשים שוחרי טוב, שמרוב להט ליברלי משרתים, שלא בטובתם, את האינטרס המהפכני של הקומוניזם, שהוא הדבר הרחוק ביותר מהליברליזם ומההומאניזם.

את המידע הזה קיבלתי מספרו של אמנון לורד "רצח בין ידידים – אורי אבנרי: סיפור מלחמה פוליטי". ספר מרתק, שהתקשיתי להניחו מידי, אולם את רוב תובנותיו איני מקבל (בין השאר כמי שכתב שני מחקרים על אורי אבנרי – מחקר מקיף על דרכו הפוליטית ומחקר על מערכת האהבה / שנאה בינו לבין יונתן רטוש והכנענים). הספר קונספירטיבי ואם לפשט אותו למשפט אחד, הוא מציג את אורי אבנרי כסוכן סובייטי. איני מקבל זאת. אולם אין ספק שיש בספר תובנות מעניינות, גילויים מסעירים ופנינים של ממש. החידוש הגדול ביותר בעבורי, היה הפרק אודות וילי מינצנברג, אדם שעד קריאת הספר לא ידעתי על קיומו.

מסתבר שאיש זה הוא האדריכל והאסטרטג של שיטות התעמולה והארגון של הלוחמה הפסיכולוגית והתעמולתית של הקומוניזם במערב. אין ספק שמלחמה זו נחלה הצלחה רבתי – עובדה שטובי אנשי הרוח והאמנים במערב, כולל בישראל, תמכו בבריה"מ בעידן סטלין, יצאו נגד ארה"ב והמערב, היו "אידיוטים שימושיים" בשירות סטלין, ופעלו בדיוק על פי אסטרטגיה המפורטת בספר, שלא אכנס כאן לפרטיה.

והיום, בישראל ובמערב, אותו אידיוטיזם שימושי, אותה שיטה של מיליון ועדים וארגונים וארגוני משנה ורשימות חותמים על אינספור עצומות ואנשי רוח וסופרים שמרוב תמימות נופלים בקסם מילים כמו "השלום" ו"זכויות האדם" המשרתים את היפוכו של השלום והיפוכם של זכויות האדם.

זה הסיפור של הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, הפורח במערב ואף בישראל. עם מלחמת הגרילה הזאת עלינו להתמודד, כולל על נפשם של התמימים, ההופכים, שלא בטובתם, לאידיוטים שימושיים.

* "חדשות בן עזר"