הבלוג של אורי הייטנר

כשהתקבלתי לחברות באורטל, היה עליי לקבל רוב של 2/3 לפחות בקלפי, לאחר תקופת מועמדות. כך נהוג בכל התנועה הקיבוצית. כל מי שחי בקהילה קטנה יודע מה רבה חשיבותו של כל פרט בתוכה – לטוב ולרע. אדם אחד עלול להרוס קהילה שלמה, ולכן היכולת של קהילה לבחור את חבריה היא יסוד מוסד בעצם יכולתה להיות קהילה.

חוק ועדות הקבלה שהתקבל השבוע בכנסת, מתון בהרבה מתהליך הקבלה לחברות בקיבוץ. הוא בסך הכל מתיר קיומה של ועדת קבלה, שרק מחצית חבריה הם אנשי היישוב, ביישובים המונים פחות מ-400 משפחות בגליל ובנגב, ומציב על הוועדה מגבלות המאפשרות לה למנוע קבלת מועמד רק במקרים חריגים במיוחד. אצלנו, מרכז הקליטה מוסמך לבצע את הסינון המוקדם הזה, ללא מגלבות כלשהן, אפילו בלי להביא את כל הפניות לוועדת הקליטה.

מתקפת העליהום על החוק הזה היא מתקפה על ההתיישבות כולה. מן הראוי היה שהתנועה הקיבוצית תעמוד בראש המאבק להעברתו, ותיתן גיבוי מלא ליוזם החוק, חבר התנועה הקיבוצית, שי חרמש. אבל התנועה הקיבוצית בחרה להשתפן ולהתקרנף, להיסחף כדג מת בזרם העכור של הפוליטיקלי קורקט, הרי לא נעים להיות בצד הלא נכון, כאשר מלבים בתוכנו היסטריה ופאניקה מול "מתקפת החקיקה הגזענית – פשיסטית – אפרטהיידית" ושאר שקרים. הרי גיבור התרבות אחמד טיבי השווה את ישיבת הכנסת שקיבלה את החוק לוועידת ואנזה – בה החליטו הנאצים על "הפתרון הסופי", השמדת יהודי אירופה, ואנו הרי רגילים להיות יחד עם טיבי בצד הנכון.

מתנגדי החוק מציגים אותו כשינוי דראסטי, "פשיזציה של ישראל", "מדינת ישראל ביתנו" (למרות שיוזמי החוק הם בכלל מ"קדימה"), "הלילה השחור של הכנסת", אבל האמת היא שהמציאות שהוא בא לעגן קיימת מראשית ההתיישבות הציונית.

החוק הזה אינו נוגע לקיבוצים, כיוון שעד היום טרם נפגעה זכותם של הקיבוצים לבחור את חבריהם. כנראה שהסיבה לכך היא השותפות הכלכלית – רצון להימנע, בינתיים, מכפיה על אגודה שיתופית לקבל לשורותיה חברים בניגוד לרצונה. אולם העליהום כבר נוגע להרחבות הקהילתיות בקיבוצים, ולא רחוק היום שבו הוא יפגע גם בקיבוצים עצמם. אני מניח שהתוקפים יאמרו שאמנם אין לכפות קבלה לאגש"ח, אך המגורים בקיבוץ הם זכות טבעית של כל אזרח ואין זכות למנוע מאזרח החפץ בכך, ללא הבדל דת גזע ומין, את זכותו לגור בכל בית פנוי בקיבוץ?

מתקפת העליהום על חוק ועדות הקבלה, היא עליהום על ההתיישבות, על מפעל ההתיישבות הציוני כולו. העליהום הזה נובע משתי אידיאולוגיות.

האחת היא האינדיבידואליזם הקיצוני. האידיאולוגיה הזו יצרה שיח זכויות שיש בו מקום רק לפרט, וכל קולקטיב מוצג בו כאיום שיש להגן מפניו על הפרט. אולם דמוקרטיה אמיתית אינה מגינה רק על הפרט, אלא גם על זכותם של פרטים להתאגד כקהילות. הקהילה נועדה להגן על חבריה מפני הניכור והאטומיזציה של החברה העכשווית, ולקיים ערכים של רעות, סולידריות, ערבות הדדית, הזרים כל כך לאידיאולוגיה האינדיבידואליסטית הליברלית הקיצונית.

דמוקרטיה אמיתית תאפשר לקהילה להתאגד כדי לקיים שותפות ערכית, רעיונית, תרבותית ודתית, כדי לקיים אורחות חיים משותפים. השיח האינדיבידואלי הליברלי הקיצוני – גס לבו בערכים הללו, הוא בז לשיח זהויות ותרבויות, הוא נלחם בו. ההתיישבות היא איום על האידיאולוגיה הזאת.

המקור הנוסף של המתקפה על ההתיישבות הוא האידיאולוגיה האנטי ציונית. האידיאולוגיה הזאת נלחמת בכל מה שמריח ציונות, ומה מריח ציונות יותר מהתיישבות ציונית? האידיאולוגיה הזאת, השוללת את הזכות לקיים מדינה יהודית, וטוענת שמדינה יהודית אינה יכולה להיות דמוקרטית ומכנה אותה בשם הגנאי "אתנוקרטיה", יוצאת גם נגד הזכות לקיים יישוב יהודי. כאשר יישובים בגוש משגב ניסחו את חזונם והגדירו את עצמם כיישובים ציוניים, עיתון "הארץ" יצא נגדם בשצף קצף וניהל נגדם קמפיין הסתה בו הם הוגדרו כיישובים גזעניים. שהרי הציונות, בעיניהם, היא גזענות.

השתמטותה והשתפנותה של התנועה הקיבוצית מלעמוד בראש המאבק למען ההתיישבות, מעוררת בי בושה גדולה. איזו צביעות, מצד תנועה שביישוביה מקיימת תנאי קבלה מחמירים אלף מונים ממה שהחוק מאפשר ליישובים הקהילתיים; מצד תנועה שהיה עליה לצאת למאבק פומבי בעד החוק ונגד תוקפיו; בעד ההתיישבות הציונית.

ומה נגיד, בקרוב, כשהקמפיין האנטי התיישבותי יתמקד בנו, בקיבוצים?

* "ידיעות הקיבוץ", "חדשות בן עזר"

לאחרונה, העליתי במזכירות הצעה לבטל את דרישת הרוב המיוחד (2/3) בהצבעה על קבלה לחברות באורטל, ולהסתפק ברוב רגיל. המזכירות קיבלה באופן חלקי את הצעתי, והחליטה להציע לאסיפה דרישת רוב של 55%. אני מקווה שההצעה תתקבל באסיפה, אם כי כלל איני בטוח שכך יהיה. אני יודע שהיא מעוררת התנגדות.

כל הוויכוח הזה נראה מוזר ומנותק היום, לנוכח העליהום בעקבות קבלת החוק המאשר קיומה של ועדת קבלה ביישובים קטנים מ-400 משפחות בגליל ובנגב. החוק הזה מגונה כחוק גזעני, פשיסטי, אנטי דמוקרטי, מפלה, אפרטהייד, חוקי נירנברג, ואחמד טיבי אף השווה את ישיבת הכנסת שקיבלה אותו לוועידת ואנזה – בה החליטו הנאצים על "הפתרון הסופי", השמדת יהודי אירופה.

החוק אינו מאפשר ליישובים הללו תקופת מועמדות ובעקבותיה הצבעה ברוב כלשהו. הוא בסך הכל מאפשר ליישובים סמכות לקיים ועדת קבלה, היכולה לבצע את הסינון הראשוני, שנעשה אצלנו בידי מרכז קליטה, אפילו בלי להביא את הפניות לו' קליטה. ועדת הקבלה אינה פנימית, אלא רק מחצית חבריה הם מן היישוב. המגבלות שמטיל החוק על יכולתה של הוועדה לא לקבל מועמד קשות מאוד, ולמעשה מאפשר לה לפסול מועמדים רק במקרים חריגים וקיצוניים. נגד החוק המינורי הזה הוגשו עתירות לבג"ץ, וממש לא אתפלא אם בג"ץ יפסול אותו בטענה ההזויה שאינו חוקתי, כביכול.

מתנגדי החוק מציגים אותו כשינוי דראסטי, "פשיזציה של ישראל", "מדינת ישראל ביתנו" (למרות שיוזמי החוק הם בכלל מ"קדימה"), "הלילה השחור של הכנסת", אבל האמת היא שהמציאות שהוא בא לעגן קיימת מראשית ההתיישבות הציונית. השינוי הוא בצורך לעגן בחוק את מה שהיה מובן מאליו – זכותה של קהילה לנהל את אורחות חייה וזכותה לבחור את שותפיה. החוק הוא הגנה על ההתיישבות מפני מתקפה שהחלה בשנות ה-90, מאז פס"ד קעדאן.

החוק הזה אינו נוגע לקיבוצים, כיוון שעד היום טרם נפגעה זכותם של הקיבוצים לבחור את חבריהם. כנראה שהסיבה לכך היא השותפות הכלכלית – רצון להימנע, בינתיים, מכפיה על אגודה שיתופית לקבל לשורותיה חברים בניגוד לרצונה. אולם העליהום כבר נוגע להרחבות הקהילתיות בקיבוצים, ולא רחוק היום שבו הוא יפגע גם בקיבוצים עצמם. אני מניח שהתוקפים יאמרו שאמנם אין לכפות קבלה לאגש"ח, אך המגורים בקיבוץ הם זכות טבעית של כל אזרח ואין זכות למנוע מאזרח החפץ בכך, ללא הבדל דת גזע ומין, את זכותו לגור ב"שכונת היער" באורטל.

****

כל מי שחי ביישוב קהילתי קטן יודע שהיכולת לבחור את חבריו הוא תנאי קיומי בעבורו. אדם בעייתי אחד יכול להרוס קהילה שלמה. אדם שהתקבל ליישוב הוא כמעט מסמר בלי ראש. לכן כל כך חיוני לאפשר ליישוב לקיים ועדות קבלה.

מתקפת העליהום על חוק ועדות הקבלה, היא עליהום על ההתיישבות, על מפעל ההתיישבות הציוני כולו. העליהום הזה נובע משתי אידיאולוגיות.

האחת היא האינדיבידואליזם הקיצוני. האידיאולוגיה הזו יצרה שיח זכויות שיש בו מקום רק לפרט, וכל קולקטיב מוצג בו כאיום שיש להגן מפניו על הפרט. אולם דמוקרטיה אמיתית אינה מגינה רק על הפרט, אלא גם על זכותם של פרטים להתאגד כקהילות. הקהילה נועדה להגן על חבריה מפני הניכור והאטומיזציה של החברה העכשווית, ולקיים ערכים של רעות, סולידריות, ערבות הדדית, הזרים כל כך לאידיאולוגיה האינדיבידואליסטית הליברלית הקיצונית.

דמוקרטיה אמיתית תאפשר לקהילה להתאגד כדי לקיים שותפות ערכית, רעיונית, תרבותית ודתית, כדי לקיים אורחות חיים משותפים. השיח האינדיבידואלי הליברלי הקיצוני – גס לבו בערכים הללו, הוא בז לשיח זהויות ותרבויות, הוא נלחם בו. ההתיישבות היא איום על האידיאולוגיה הזאת.

המקור הנוסף של המתקפה על ההתיישבות הוא האידיאולוגיה האנטי ציונית. האידיאולוגיה הזאת נלחמת בכל מה שמריח ציונות, ומה מריח ציונות יותר מהתיישבות ציונית? האידיאולוגיה הזאת, השוללת את הזכות לקיים מדינה יהודית, וטוענת שמדינה יהודית אינה יכולה להיות דמוקרטית ומכנה אותה בשם הגנאי "אתנוקרטיה", יוצאת גם נגד הזכות לקיים יישוב יהודי. כאשר יישובים בגוש משגב ניסחו את חזונם והגדירו את עצמם כיישובים ציוניים, עיתון "הארץ" יצא נגדם בשצף קצף וניהל נגדם קמפיין הסתה בו הם הוגדרו כיישובים גזעניים. שהרי הציונות, בעיניהם, היא גזענות.

כחבר קיבוץ, אני גאה בכך שאת הצעת חוק ועדות הקבלה יזם חבר קיבוץ – שי חרמש מ"קדימה", אבל אני בוש ונכלם בתנועה הקיבוצית שלא תמכה בחוק, כיוון שאין זה פוליטיקלי קורקט לתמוך ב"גל החוקים הגזעניים" בלה בלה בלה. איזו צביעות, איזו השתפנות, איזו התקרנפות, מצד תנועה שביישוביה מקיימת תנאי קבלה מחמירים אלף מונים ממה שהחוק מאפשר ליישובים הקהילתיים; מצד תנועה שהיה עליה לצאת למאבק פומבי בעד החוק ונגד תוקפיו; בעד ההתיישבות הציונית.

ומה נגיד, בקרוב, כשהקמפיין האנטי התיישבותי יתמקד בנו, בקיבוצים?

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

ב-29.11.1947 החליטה עצרת האו"ם על חלוקת א"י והקמת שתי מדינות לשני עמים – מדינה יהודית ומדינה ערבית. שטח המדינה היהודית היה בעייתי מאוד – לא נכללה בו ירושלים, לא נכללו בו לוד ורמלה, יפו לא נכללה בו, גם לא הגליל המערבי וחלקים מן הנגב. ואף על פי כן, הישוב היהודי קיבל את ההחלטה בריקודים ברחובות. ואילו תגובת הערבים הייתה התנפלות רצחנית על היישוב היהודי, למחרת החלטת העצרת, במטרה להשמיד אותו, שנתיים אחרי השואה. למחרת הכרזת המדינה, פלשו צבאות ערב למדינה שזה עתה קמה, על מנת להחריבה ולהטביעה בדם. במלחמה הזאת היהודים ניצחו, מדינת ישראל קמה. מחיר הניצחון היה כבד מאוד – 6,000 הרוגים, אחוז מן היישוב (בהשוואה לימינו – 70,000 הרוגים!). הפלשתינאים הפסידו במלחמה ושילמו מחיר כבד על תוקפנותם. רבים מהם נעקרו מבתיהם. הצדק ניצח – התוקפן בא על עונשו. מלוא האשמה על הסבל הפלשתינאי, היא עליהם.

וכך מתוארים אירועי מלחמת העצמאות ב"הארץ", במאמרה של עודה בשאראת "הנרטיב הפלסטיני ניצח" (24.3.11): "ב-48' גורש עם, בכוח, ממולדתו... בפלסטין היה עם תוסס ושוקק חיים, ומעשה אכזרי גדע שגרת חייהם של מאות אלפים שהושלכו בברוטאליות, בלי רחמים ובלי חמלה, אל מדבר השכחה והאבדון". אפילו הנייר מסמיק.

אין זה השקר ההיסטורי היחיד בגיליון זה של "הארץ". במאמרו "רשות הדיבור לטרור", מאשים יוסי שריד את ישראל, כמובן, באחריות לגל הטרור: "למתינות של הרשות הפלסטינית לא היה שכר; למאבקה ברוצחים לא היה גמול. ...כשהפוליטיקאים דורכים במקום, זאת שעתם של המחבלים להתקדם; כשהמדינאות שותקת, הטרור מקבל את רשות הדיבור...". הלקח ההיסטורי של שריד: "... מה שלא עושים השכל והאחריות הניסיון והלקח היו צריכים לעשות. הרי ההיסטוריה הארוכה והקצרה מלמדת, שסופו של הסטטוס קוו באנטה שלו...". 

זה מה שמלמדת ההיסטוריה? האם יוסי שריד היה איתנו בשני העשורים האחרונים? עד כדי כך זכרונו ההיסטורי מתעתע בו? הרי בעקבות הסכם אוסלו וכניסת ערפאת וכוחות אש"ף לעזה ויריחו הותקפנו בגל טרור שמדינת ישראל לא ידעה כמותו עד אז. כתוצאה מכך רבין הקפיא את המשך הנסיגה, באומרו ש"אין תאריכים קדושים", והתנה את הנסיגה בהפסקת הטרור. לאחר רצח רבין, שינה פרס את המדיניות ונסוג מן הערים. תגובת הפלשתינאים – גל טרור חסר תקדים, גדול מקודמו. לאחר שבקמפ-דיוויד עקף ברק את יוסי שריד משמאל והציע לפלשתינאים נסיגה מלאה, למעשה, וחלוקת ירושלים, הם דחו את הצעתו במתקפת הטרור החמורה ביותר שידענו אי פעם, בה נרצחו למעלה מאלף אזרחים וילדים ישראלים, כשפיגועי התאבדות באוטובוסים, במסעדות ובמועדונים היו לעניין של יום יום. על הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף, הגיבו הפלשתינאים בירי בלתי פוסק של טילים לעבר האוכלוסיה הישראלית האזרחית בנגב המערבי.

לעומת זאת, רק פעולות צבאיות כמו "חומת מגן", מלחמת לבנון השניה ו"עופרת יצוקה" הביאו לשקט כמעט מלא (יתכן שכעת, בעקבות גולדסטון והמערכה לדה-לגיטימציה של ישראל, הפלשתינאים סבורים שלא נעז לממש שוב את זכותנו להגנה עצמית ולכן הם שבים לסורם). אך יוסי שריד, שר החינוך לשעבר, מתעלם מן העובדות, חי בבועה של נראטיב דימיוני ומפיץ את השקר ההיסטורי. אפילו הנייר מסמיק.

לנוכח שני השקרים ההיסטוריים הללו, מה הפלא שיש באותו גיליון של "הארץ" מקום לשקר נוסף, שבו מגדיר את עצמו התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, במאמרו "ישראל בלי דיסידנטים" ... "פטריוט ישראלי". עכשיו הנייר ממש מסמיק. לפחות יש לנו אתנחתא קומית.

* "הארץ", "חדשות בן עזר"