הבלוג של אורי הייטנר

23 חיילים ישראלים נהרגו ו-75 נפצעו בקרבות בג'נין במבצע "חומת מגן". ההרג הזה, יכול היה לקרות אך ורק בצה"ל, הוא לא יכול היה לקרות באף צבא אחר בעולם. למה? כי סיבת המוות היא טוהר הנשק. אף צבא לא היה שולח חי"ריניקים להיהרג בקרבות פנים אל פנים, אך ורק מתוך מטרה לחסוך בחיי אזרחי האויב, אלא היה מפעיל את חיל האוויר והארטילריה כדי לפתור את הבעיה מרחוק.

כל כך אופייני שדווקא הקרב הזה, מרחץ הדמים הזה על מזבח מוסר הלחימה של צה"ל, היה המוקד לאחת מעלילות הדם השפלות ביותר כלפי ישראל – עלילת הטבח בג'נין. יש להם הומור, לאנשי תעשיית השקר והדה-לגיטימציה למדינת ישראל. הומור ציני, הומור מרושע, אך אין בחירה מתאימה יותר לעלילת הדם, מהקרב בג'נין.

לא היה טבח בג'נין. מבצע "חומת מגן" נועד לשים קץ לטבח מתמשך באזרחי ישראל – באוטובוסים, במסעדות ובקניונים, בשליחות ערפאת, חתן פרס נובל לשלום, להלן - "החתן". מבצע "חומת מגן" שם קץ לכמעט שנתיים של הבלגה, במסגרת מדיניות "איפוק הוא כוח". הטבח באזרחי ישראל, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה" ובכיבוסית טורבו "אינתיפאדת אל-אקצא", היה תשובת "החתן" להצעת השלום מרחיקת הלכת של אהוד ברק – שהציע לפלשתינאים למעשה נסיגה מכל השטחים וחלוקת ירושלים, אך תמורת הנסיגה הזאת דרש מהם לשים קץ לסכסוך ולהכריז על סוף התביעות מישראל. 

הפלשתינאים ראו בטרור המתאבדים נשק יום הדין נגד ישראל. הם האמינו שנשק זה ישבור את החברה הישראלית ויכניע אותה. הם התעודדו מהשיח הפנים ישראלי של "אין פתרון צבאי לטרור" והסלימו את הפיגועים. והנה, לתדהמתם, לאחר כמעט שנתיים של הכלה, הבלגה ואיפוק, החברה הישראלית אמרה די ונתנה לצה"ל לנצח. וצה"ל ניצח, בשילוב חכם בין פעילות התקפית (מבצע "חומת מגן", מעצרי מנע המתקיימים כמעט מידי לילה עד היום) ופעילות הגנתית (גדר הביטחון והמחסומים המושמצים כל כך).

הנשק העכשווי נגד ישראל, הוא קמפיין הדה-לגיטימציה נגדה ונגד זכותה להגנה עצמית – קמפיין אותו מובילה קואליציה של השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי, הימין הרדיקאלי הניאו נאצי והאסלאם הג'יהאדיסטי. לקמפיין הזה שלוחה חזקה ביותר, ובעיניי היא המסוכנת ביותר, בתוך מדינת ישראל.

אמצעי הלחימה בקמפיין הזה אינם הרובה, הרימון וחגורת הנפץ, אולם הם מסוכנים לא פחות ומהווים איום אסטרטגי חמור על המדינה. הקולנוע הוא אחד האמצעים הללו.

מאמר הביכורים שלי, לפני 27 שנים, בעודי חייל בסדיר, היה תגובה לראיון שנתן כוכב הסרט "מאחורי הסורגים" מחמד בכרי לגיליון ראש השנה של "על המשמר", שכותרתו הייתה "הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלי". הזהרתי אז מפני הרמיה העצמית, של מי שרואים בכך ביטוי מעודד של ויתור על הקלצ'ניקוב, מאחר ואין המדובר בוויתור על הקלצ'ניקוב, אלא בשימוש משלים בנשק שיכול להיות הרסני יותר, למימוש המטרה של מפעילי הקלצ'ניקוב.

בכרי עקבי. לאחר מבצע "חומת מגן" בדה סרט "תעודה" שכולו, מתחילתו ועד סופו, עלילת דם שפלה ושקרית נגד חיילי צה"ל, והצגתם כרוצחים נאציים. בכרי, תלמיד מובהק של גבלס, ניצל בציניות את העובדה שהוא שייך לקבוצה הערבית היחידה במזה"ת הנהנית מחופש הביטוי, כמו משאר חירויות האדם והאזרח, כדי לבדות עלילה מן הסוג של "הפרוטוקולים של זקני ציון". כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", כך גם הפיגוע הקולנועי "ג'נין, ג'נין" מופץ בידי התעמולה האנטישמית בכל העולם, ומיליונים שמוחם נשטף מתייחסים לנאמר בו כאל עובדה מוצקה.

"כלבים", סינן השקרן המנוול לעבר חיילי המילואים אותם פגש השבוע בבית המשפט. תביעת הדיבה של הלוחמים היא מבחן לבית המשפט – האם יתן גושפנקא, בשם "חופש הביטוי" כביכול, לעלילות דם אנטישמיות? האם סוף סוף הדמוקרטיה הישראלית תתגונן מפני המנסים להרוס אותה מבפנים? 

* BSH

בהרצאה שנשאתי לאחרונה בערב שהוקדש לנושא "השבת במדינת ישראל", דיברתי על המשמעות החברתית של השבת. הצגתי את השבת כמהפכה חברתית רבתי, בעיקר בכל הקשור למאבק בעבדות. מה הלקח לימינו? היום אין עוד, כמעט, עבדות כפשוטה, במובן ההיסטורי. אולם יש עוולות קשים בחברה הישראלית, שמשמעותם בימינו היא כמשמעות העבדות בעבר, ודבקות בערך השבת מחייבת מאבק בהם. בין השאר מניתי את עובדי הקבלן וחברות כו"א, את מקבלי שכר המינימום המשפיל, את מי שגם את שכר המינימום אינם מקבלים, את התופעה של הדרת שכר, את תופעת הסחר בנשים (שהיא עבדות לשמה) ועוד.

אחת הנוכחות באולם, אשת ציבור וח"כית לשעבר, הרימה את ידה וביקשה את רשות הדיבור. "איך אפשר לדבר על מאבק בעבדות", היא התריסה, "כאשר כבר עשרות שנים אנו כובשים עם שכן, והפלשתינאים הם העבדים שלנו?"

לא אכנס כאן לרדידות ולפלקטיות שבצמצום הסוגיות המורכבות של המאבק על הארץ, הסכסוך הישראלי ערבי ובפרט הסכסוך הישראלי פלשתינאי, סוגיות הביטחון, לקחי ההסדרים והנסיגות וכו', ל"אנחנו כובשים והם עבדים". אציין רק שהיה זה סימפטום לתופעה – השתלטות סוגיות החוץ והביטחון, סוגיית הגבולות, על השיח הציבורי, עד כדי הדרת הסוגיות החברתיות מתוכו. איכשהו הצלחתי להימנע מהיגררות לפרובוקציה, שהייתה שמה בצד את הנושא לכבודו התכנסנו ושואבת אותנו לעוד ויכוח עקר בשאלת הסכסוך.

ביום שלפני האירוע הזה, הודיעה שלי יחימוביץ' על החלטתה להתמודד על ראשות מפלגת העבודה. שלי היא נושאת הדגל החברתי בציבוריות הישראלית, יותר מכל איש ציבור אחר, ובין השאר היא נושאת המסר שהגיעה העת להעמיד את סוגיות החברה הישראלית בראש, שכן שאלת התוכן של המדינה חשובה יותר משאלת הגבולות שלה, ודי כבר להתחמק מהעיסוק בתוכנה החברתי של המדינה, כי אנו עסוקים בלעשות שלום / מלחמה.

שמחתי מאוד על החלטתה של שלי יחימוביץ' להתמודד על התפקיד. הפעם האחרונה שבה הצבעתי בעד מפלגת העבודה, הייתה ב-1992. אם שלי תנצח ותעמוד בראש מפלגת העבודה, אשקול את האפשרות לעשות זאת שוב.

למה שלי? 9 סיבות.

א. אני רואה חשיבות רבה בקיומה של מפלגה סוציאל דמוקרטית בישראל. בכל מדינה מערבית יש זרם סוציאל דמוקרטי משמעותי, וקיומו חיוני לשיח הציבורי בישראל, והנו אינטרס חשוב גם למי שבאופן אישי אינו מצדד בדרך הזאת. השפעת הסוציאל דמוקרטיה על החברה המערבית היא אדירה – די לקרוא על דמותו של הקפיטליזם המוקדם, של המאה ה-19, טרם החקיקה הסוציאלית ומאבקי העובדים, כדי להבין את גודל ההישגים של הס"ד.

שלי יחימוביץ' היא סוציאל-דמוקרטית אמיתית, אוטנטית, בלב ובנפש. אם היא תעמוד בראש מפלגת העבודה, תהיה זו מפלגה סוציאל דמוקרטית אמיתית, שתשפיע על ההוויה הישראלית ברוח זו.

ב. כח"כית חרוצה ומוכשרת, נקטה שלי יחימוביץ' בעמדות הנכונות, לטובת החברה הישראלית – במאבקיה למען זכויות העובדים, למען שכר המינימום, למען מס פרוגרסיבי, נגד השתוללות שכר הבכירים, נגד ריכוז הכוח בכלכלה הישראלית בידי קומץ משפחות, נגד הפרטת קרקעות הלאום, בעד הרפורמה בגובה התמלוגים במשק הגז ועוד ועוד. איש לא לחם כמוה למען הנושאים הללו, ואם היא תעמוד בראש מפלגת העבודה, חזקה על מפלגת העבודה שתעמיד זאת בראש האג'נדה שלה.

ג. המחויבות של שלי יחימוביץ' לנושא היא מוחלטת. אין מצב שהיא תחזור על תרגיל עמיר פרץ. יש ח"כים רבים הנושאים את שם החברתיות, אך מעטים באמת ובתמים מאמינים בכל לבם בדרך החברתית ומשקיעים את כל מאודם לנושא, כפי שעושה שלי יחימוביץ' בכישרון רב.

ד. בראיונות עמה, לרגל הכרזתה על מועמדותה, אמרה שלי שהיא תתמוך כמובן בהסדרי שלום שיבטיחו את הביטחון, אך הסוגיה הזאת אינה ממש על הפרק, והח"כים העוסקים בכך הם בסה"כ פרשנים, ואילו היא אינה רוצה להיות פרשנית אלא להשפיע, וזאת היא יכולה לעשות בשדה החברתי - כלכלי. בין השיטין, הבנתי ששלי מפוכחת דיה כדי להבין שאין לנו באמת, בעתיד הנראה לעין, פרטנר לשלום, ולכן יש לשנות את סדר העדיפויות, לא להשתעבד לניסיון הסיזיפי להשיג שלום בכל מחיר, ולהתמקד בתחומים התלויים בנו ורק בנו – בתיקון החברה הישראלית.

ה. בכל ראיון, בכל נאום, בכל מאמר, בכל הזדמנות מדברת שלי על הציונות. בתקופה של מתקפת פוסט ציונות ואנטי ציונות, ובתקופה שיש מי שמנסים לזהות ציונות עם ימניות, אני רואה בכך חשיבות רבה. שלי מחויבת לחזון הציוני של יצירת חברת מופת. אין אלה דברים מן השפה אל החוץ. ניכרים דברי אמת.

ו. במאבקיה החברתיים העדיפה שלי יחימוביץ' את טובת העניין על טובת המפלגה, ושיתפה פעולה עם גורמים הרחוקים ממפלגתה מבחינה פוליטית – ליכודניקים, ש"סניקים, חרדים. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במאבק נגד הפרטת קרקעות הלאום, אותו ניהלה בשותפות עם בני עקיבא וחלקים רבים בציונות הדתית. כך ראוי, ולו בזכות עובדה זו היא ראויה למנהיגות.

ז. שיתוף הפעולה שציינתי, אינו נובע מתתרנות, העדר חוש ריח. עובדה – שלי ניהלה מאבק נגד בחירתו של דב חנין לראשות העיר ת"א, בשל עמדותיו האנטי ציוניות. שלי הבינה את האבסורד שבבחירת אדם אנטי ישראלי לראשות העיר הגדולה בישראל. אין צורך בדמיון מפותח מידי, כדי לשער איזה נזק עלול היה להיגרם למדינת ישראל, אילו ראש העיר ת"א היה הופך באחת לדמות הייצוגית של האנטי ציונות, מרואיין מבוקש בכל התקשורת העולמית ככלי לקמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. בקרב צעירי ת"א היה באזז טרנדי של תמיכה בחנין, ומסע הצלב נגדו, שהובילה שלי יחימוביץ', השפיע מאוד על מניעת החרפה הזאת.

ח. שלי יחימוביץ' היא אדם נקי כפיים וחף משחיתות. אי אפשר אפילו לדמיין אותה צועדת למשרדי החקירות של המשטרה. מן הראוי היה שהסף הזה למנהיגות יהיה מובן מאליו, אך במציאות הישראלית העכשווית, לדאבוננו, מדובר ב"אדם נשך כלב". כאשר המועמד המוביל, על פי הסקרים, בהתמודדות על הנהגת מפלגת העבודה הוא יצחק הרצוג, ההוא מעמותות ברק, שניצל מגורלו של עומרי שרון בזכות השתיקה בחקירות - חשוב מאוד שאדם כשלי יחימוביץ' ינצח.

ט. ניקיון כפיה של שלי יחימוביץ' אינו מתבטא רק בסף הפלילי, אלא היא מציבה רף ציבורי ומוסרי גבוה – אישה המקדישה את חייה לשליחות אמת, ואינה רואה בקריירה הפוליטית כלי למטרות אישיות.

בשל כל הסיבות הללו, שלי יחימוביץ' היא האדם הראוי לעמוד בראש מפלגת העבודה.

בנקודה מרכזית אחת, שלי יחימוביץ' טועה, לדעתי – יש בה אמביציה לאופוזיציה. שלי מכריזה שלא תשב בממשלה של הליכוד. מצד שני, היא טוענת, בצדק, שמבחינה חברתית ממשלת "קדימה" הייתה הרבה יותר ימנית מממשלת הליכוד. כיוון שהנושא החברתי הוא העומד בראש מעייניה – אם אין היא מוכנה להצטרף לממשלת הליכוד, קל וחומר שלא תרצה להצטרף לממשלת "קדימה". משמעות הדבר, הוא ששלי יחימוביץ' גוזרת על עצמה ועל מפלגתה ישיבה באופוזיציה.

איני מזלזל באופוזיציה ובמאבק האופוזיציוני, שהנם חיוניים ביותר במערכת פוליטית דמוקרטית. אולם אני שולל אופוזיציה עקרונית. תפקידה של מפלגה הוא להשפיע. ההחלטה היכן נכון יותר להשפיע – בקואליציה או באופוזיציה, היא החלטה פרגמטית, תלויית זמן ומצב פוליטי, שיש לשקול אותה לגופה, וראוי להיזהר מפני הצהרות עקרוניות וטיפוס על עצים שאח"כ קשה מאוד למצוא סולם כדי לרדת מהם. 

* "שווים", BSH

תגובה לנחמיה שטרסלר: "חיימק'ה ושלי יקבעו", 1.3.11

מאמרו של נחמיה שטרסלר ראוי להילמד בבתי ספר לתקשורת, כדוגמה למאמר דמגוגי; התגלמות הדמגוגיה הפופוליסטית האנטי סוציאלית.

בצאתו נגד הצעות החוק להגבלת שכר הבכירים, מתחמק שטרסלר מכל דיון ענייני. במקום לדון בהצעות, נוח לו יותר לסנוט בח"כים חיים אורון, חיים כץ ושלי יחימוביץ', במפגן שחצני של בוז והתנשאות. אין הוא דן ברעיונותיהם, אלא יוצר להם דה-לגיטימציה. מה הם מבינים? הרי הם בסך הכל נבחרי ציבור, ומה עניינם של נבחרי ציבור בחברה דמוקרטית בכלכלה? יש לנטרל אותם ולהשאיר את ההחלטות בנושאי כלכלה ל"מומחים". "שילמד כלכלה מחיים כץ ושלי יחימוביץ'. הם מבינים טוב ממנו. גם בניהול. הם כבר ניהלו חברות ענק; שכרו מנהלים, הקימו מפעלים, חילקו דיווידנדים" וכו' וכו'. אך לא די לטפל בהם. חיים אורון, אויה, הוא חבר קיבוץ. והנה, הזדמנות לנחמיה שטרסלר למפגן שנאה ובוז לתנועה הקיבוצית, כדרכו מימים ימימה.

מאמרו של שטרסלר דמגוגי, לא רק כיוון שהוא מתחמק מדיון ענייני ובורח למחוזות ההגחכה של מי שחושב אחרת, אלא גם כיוון ששטרסלר אינו מקפיד לכתוב אמת. כך הוא כותב: "אין מדינה מערבית אחת, שבית הנבחרים שלה קובע את השכר במגזר הפרטי. אבל זה לא מזיז לכץ, יחימוביץ' ואורון. הפופוליזם שלהם אינו יודע גבולות. הם רוצים לשלוט בכלכלה באמצעות חוקים, תקנות ורגולציה מכל סוג ומין. הם רוצים משק ביורוקרטי מרקסיסטי, שבו הם יקבעו את הכללים ויחליטו מי ירוויח ומי יפסיד. הם לא מבינים איך עובד השוק החופשי. הם לא יודעים מהי תחרות ומהי היד הנעלמה... הם בטוחים שהם יותר חכמים מכוחות השוק  בדיוק כמו שהאמינו שליטי בריה"מ – עד שזו התמוטטה מול עיניהם ברעש גדול. ... רוצים ליישם כאן את ההצלחה של צפון קוריאה וקובה".

בכל הלהג הזה, מסתיר שטרסלר מן הקוראים עובדה קטנה – הצעות החוק הנ"ל כלל אינן נוגעות למגזר הפרטי. אמנם גם החמדנות ותאוות הבצע החזירית של חלק מן המנהלים במגזר הפרטי ראויות לגנאי, אך החוק אינו נוגע אליהם, אלא לחברות ציבוריות בלבד. האם לבעלי המניות של החברות הללו – הציבור, אין זכות להתערב בשכר המנהלים, שאמורים להיות נאמניו בניהול העסקים השייכים לו, לציבור?

שטרסלר נוקט דמגוגיה גם בהצגה הדיכוטומית של הפוליטיקאים "הפופוליסטים" מול ה"מומחים". הוא מסתיר מן הציבור את העובדה, שרוב המומחים, אנשי הניהול והאקדמיה, שהופיעו בפני ועדת נאמן תמכו בהגבלת שכר הבכירים, ודווקא הפוליטיקאים בוועדה, הובילו למסקנות הפוכות לאותן המלצות.

שטרסלר נוקט דמגוגיה גם בכך שאין הוא מציג את המספרים העומדים מאחורי הצעות החוק להן הוא לועג. הצגת המספרים, שהיא תנאי לדיון אמיתי, תעמיד באור מגוחך את טענותיו. כותב שטרסלר בלעג: "הם ["חיימק'ה ושלי"] יודעים שאין שום בעיה להשיג כל מנהל בכל סכום. רק צריך לשרוק לו הוא בא. לכן לא חשוב הענף, לא מצב החברה, לא השוק, לא הניסיון ולא המוניטין. הם יקבעו את נוסחת התגמול (עד פי 50 מהשכר הנמוך בחברה) והמנהלים כבר יסתדרו בתור" וכו' וכו'.

עכשיו, הבא נכניס קצת מספרים לנוסחה. אם השכר הנמוך ביותר של העובדים באותה חברה הוא שכר מינימום – קרוב ל-4,000 ₪, הצעות החוק קובעות שהמנהלים לא יוכלו להשתכר יותר מ-200,000 ₪ לחודש. איזה עוול! איזה מנהל יסכים לעבוד בשכר רעב כזה...

אף פעם לא הבנתי לשם מה בנאדם זקוק ל-200,000 ₪ לחודש, מלבד חמדנות ורדיפת בצע לשמן. אולם על פי ההצעה, המנהל יוכל לקבל שכר כזה. החוק המוצע קורא להגביל אותו, שלא ירוויח מיליון ₪ לחודש, למשל, והיו דברים מעולם. אדרבא, שהיתרה מעל הסכום הזה, תוקדש להשקעות, להגדלת רווחי החברה. או, עדיף, להגדלת משכורות העובדים – מי אמר שהעובדים חייבים להשתכר בשכר מינימום? יתר על כן – רוצה המנהל להרוויח יותר – שיעלה את מדרגת השכר הנמוך בחברה, ומכפלת ה-50 תגדיל את שכרו בהתאם. מה הוגן יותר מהצעה זו? זאת קובה? זאת צפון קוריאה?

שטרסלר מתלהם, אך כל רצונו הוא להגן על חזירותם של כמה תאווי בצע, שאינם יודעים גבול.

* "הארץ"