הבלוג של אורי הייטנר

הטבח ההמוני שעורך קדאפי בבני עמו הוא פשע נגד האנושות. ב-42 שנות שלטונו לא ארע טבח דומה, כיוון שקדאפי לא עמד למבחן כזה. אולם הטבח אינו אמור להפתיע כלל, שהרי מדובר בדיקטטור, שהשליט את רודנותו על לוב לאורך כל שנות שלטונו ועמד מאחורי ארגוני טרור עולמיים ומאחורי מנהיגי טרור, דוגמת ערפאת, לאורך כל השנים.

ואף על פי כן, קדאפי היה בן בית מכובד ומקובל בעולם, עד הימים האחרונים, כאשר כסאו החל מתנדנד. בקרב חוגים רבים במערב (ובישראל) הוא הרבה יותר מקובל ממדינת ישראל. בעיקר בקרב החוגים המגדירים עצמם בכינוי האורוויליאני, ארגוני "זכויות אדם".

לוב של קדאפי הינה חברה בארגון זכויות האדם של האו"ם והיא התקבלה כמעט פה אחד. היא נבחרה כמעט פה אחד לעמוד בראש הארגון הזה לפני 8 שנים בלבד. אולי אנו שוכחים זאת, אך כדאי לזכור היטב – האיש שעמד, למעשה, בראש הארגון לזכויות האדם של האו"ם הוא הפושע נגד האנושות, טובח בני עמו, מועמר קדאפי. ניתן להסיק מכך מהי מהותו ומה צביונו של הארגון הזה.

הארגון לזכויות האדם של האו"ם, הוא ארגון שעיסוקו העיקרי, כמעט הבלעדי, האובססיבי,  הוא דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. ועדת החקירה של גולדסטון, השופט הגזען שהוציא להורג שחורים בדרום אפריקה, היהודי שנבחר לעמוד בראש הוועדה שנועדה להעליל על ישראל "פשעי מלחמה" במבצע "עופרת יצוקה", בסיוע ארגוני "זכויות אדם" ישראליים, הוא למעשה, שליחו של קדאפי ושליחם של קדאפים נוספים ברחבי העולם. ארגון זכויות האדם של האו"ם, כמוהו כארגוני "זכויות אדם" הפועלים במערב ובישראל בצלמו ובדמותו של ארגון זה – הנם משת"פים של פושעים נגד האנושות, ועיקר מרצם מופנה נגד אחת הדמוקרטיות הליברליות המובהקות בעולם, מדינת ישראל, ונגד זכותה להגן על עצמה ועל אזרחיה.

הגיעה השעה שנפקח עינינו ונבחין בין טוב ורע, בין רעים וטובים. אני מציע את מבחן קדאפי. ככל שמדינה, ארגון, אישיות הייתה קרובה יותר לקדאפי, כך היא הייתה רחוקה יותר מישראל. ככל שאותה מדינה, ארגון, אישיות התקרבה לקדאפי, תהליך זה לווה בהתרחקות מישראל. ככל שמדינה, ארגון, אישיות התקרבה לקדאפי, כך היא דקלמה יותר את "שיח זכויות האדם". ככל שהיא דקלמה יותר את "שיח זכויות האדם", כך היא הייתה יותר אנטי ישראלית והאשימה יותר את ... ישראל, בפגיעה בזכויות האדם.

נקח לדוגמה את ארדואן, ראש ממשלת תורכיה. לאחר המשט ה"הומאניטרי", שכמובן מה שעמד מאחוריו הוא דאגה לזכויות האדם של תושבי עזה מול ה"מצור" ה"ברברי" וה"אכזרי" שישראל הטילה, כביכול, על עזה, הוזמן ארדואן לביקור בלוב ושם הוענק לו העיטור המכובד – פרס זכויות האדם על שם קדאפי.

את המבחן הזה כדאי להחיל על כל מי שתוקפים את ישראל, מבחוץ ומבפנים. היום, כאשר ימיו של קדאפי בשלטון ספורים, ערביי ישראל מתייצבים נגדו ומזדהים עם עמו. כדאי שנזכור, איך רק לפני חודשים אחדים משלחת של ח"כים ערביים, חברי הפרלמנט הערביים היחידים במזרח התיכון שנהנים באמת ובתמים מדמוקרטיה ליברלית של ממש, אלה התוקפים השכם והערב את ישראל ה"רומסת את זכויות האדם", נסעו ללוב לחלות פני "מלך מלכי אפריקה, מנהיג המהפכה, האח" מועמר קדאפי ירום הודו, במסע של חנופה.

אני מציע את מבחן קדאפי, כדי להבחין בין עמית לטורף.

ונקודה נוספת – כל מה שעשה קדאפי בימים האחרונים מחוויר לעומת טבח הרבבות של חאפז אסד בעקבות הפגנות נגדו בעיר חמאת, ב-1982. גם את העובדה הזאת כדאי שנזכור.

* "ידיעות הקיבוץ"

במאמר שפרסם ערב פורים לפני 5 שנים בעיתון "הארץ", התגולל יוסי שריד ("בין שתי מגילות", 3.3.06), על חג פורים, מאחר ובחג זה אנו חוגגים את טבח 75 אלף בני אדם ברחבי האימפריה הפרסית. במאמרו, הוא הזכיר את הטבח של ברוך גולדשטיין בחברון כהוכחה לאבחנתו את צביון החג ככזה המכשיר טבח בגויים. מאמרים ברוח זו מתפרסמים בעיתונות הישראלית כמעט מידי פורים. האם יוסי שריד צודק? האמנם פורים הוא חג הטבח?

אכן, מגילת אסתר מתארת את ההרג ההמוני של היהודים שנפרעו מאויביהם. ואכן, יש מי שהופך תיאור זה לצו עשה של נקמה בגויים. ברוך גולדשטיין, למשל, בחר בפורים כמועד הטבח הנתעב שלו, ולא בכדי. זה הפרוש שהוא נותן למגילה. מחרים מחזיקים אחריו הכהניסטים העורכים מידי פורים הילולת הוללות מתוקשרת לזכרו של הרוצח, וביריוני הימין הקיצוני היוצאים לתהלוכה אלימה בחברון, שגולדשטיין הוא גיבורה. נשאלת השאלה, איך זה שגולדשטיין ושריד מתנבאים באותה שפה ומפרשים אותו פירוש את מגילת אסתר? אין זה מקרה. בדיוק כפי שהימין הקיצוני וההיסטוריונים החדשים מתארים אותו סיפר, אודות הטרנספר של ערבי א"י במלחמת העצמאות – אלה כדי להוקיע את הציונות ואלה כדי להתלות באילנות גבוהים לקבלת לגיטימציה לרעיון הטרנספר בו הם דוגלים, כך הגולדשטייניסטים נתלים במגילת אסתר להצדקת רצח ערבים והשרידים להשתלחות ביהדות.

היהדות אינה מקשה אחת. יש בה "הטוב שבגויים הרוג" ויש בה "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?" אמור לי מה יהדותך ואומר לך מי אתה. כאשר חסידי כהנא וגולדשטיין מציגים את מגילת אסתר כהכשר לרצח הם מעידים על עצמם יותר מאשר על המגילה. כאשר עושה כן שריד, גם הוא מעיד על כוונותיו. כאשר הוא משתלח במגילת אסתר, יותר משהוא מעיד על המגילה, הוא מעיד על עצמו.

מגילת אסתר מספרת על ניסיון נואל להשמדה טוטאלית של כל היהודים, על הכשלת המזימה ועל תשועת היהודים. "להרוג, להשמיד ולאבד" שילש המן את הוראתו, כדי שלא להשאיר ספק במהות הצו. ובכל זאת, למקרה שמישהו לא הבין הוא מבהיר "מנער ועד זקן, טף ונשים" ובנוסף לכך "שללם לבוז". המזימה הזו הופרה. על כך חוגגים אנו את פורים. היש סיבה גדולה יותר מזו לחג? יש צורך במינון גבוה במיוחד של שנאה עצמית כדי "שהלב יחמץ" למראה מבוגרים החוגגים חג זה.

באשר למעשה ההרג של היהודים בשונאיהם – מי שרוצה יכול לפרש מעשה זה בנוסח גולדשטיין / שריד כ"פוגרום" תוך הסתמכות על "עושים לאויביהם כרצונם". אך ניתן לפרש זאת אחרת לחלוטין.

מאחר וטבעת המלך אחשוורוש הוטבעה על הצו המורה להשמיד את היהודים, מדובר בחוק שאינו רוורסבילי, "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" (אסתר, ח' ח'). מה שניתן לעשות הוא להוציא צו הפוך, בחתימתו של המלך, שיאפשר נטרול ההוראה הראשונה. בצו החדש נאמר: "אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם ולהשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם" (שם, שם, י"א). אם כן, אין המדובר בטבח בגויים, אלא במתן זכות הגנה עצמית ליהודים מידי שונאיהם הצרים עליהם. מי שרוצה יכול לראות במספר הרב של ההרוגים – 75,000 איש, הוכחה לתאוריית הטבח והפוגרום. אך אם אנו נצמדים לצו המדבר על התגוננות, ניתן לראות במספר הרב של ההרוגים הוכחה לסכנה הגדולה שעמדה בפני היהודים, לנוכח המספר הרב של "הצרים אותם" כדי לבצע את הוראת ההשמדה. מי שרוצה, יכול לראות בבקשת אסתר להאריך ביום נוסף את "הרישיון להרוג" בשושן כתאוות נקם, אך ניתן לראות בבקשה זו ביטוי להמשך המלחמה ולצורך ביום נוסף להתגוננות בפני האויב הצר.

אין המדובר בטבח, אלא במלחמת מגן, שהסתיימה בניצחון היהודים. איזו סיבה יש להתעלם מהצו המפורש המדבר על התגוננות מפני אויב הצר על היהודים כדי לממש את צו ההשמדה? רק מגמה פוליטית. איזו סיבה יש להציג את היהודים כמי שחרגו מן הצו בתאוות נקם בלתי מרוסנת? רק מגמה – או של כזה ראה וכך תעשה, או של השחרת היהודים והיהדות. יתר על כן, מי שמתאר את היהודים בשושן כפוגרומצ'יקים שלוחי רסן, לא יוכל להסביר את העובדה, שאף שבצו המלך ניתן היתר לביזה ("ושללם לבוז" שם, שם, שם) היהודים נמנעו מכך ("ובביזה לא שלחו את ידם" שם, ט', י'). היהודים נהגו בריסון רב, ונמנעו מביזה, כיון שאינה נחוצה להתגוננות. ההיתר לביזה, המופיע בצו, הוא תעתיק מדויק של הצו המקורי, צו ההשמדה. בצו זה נאמר גם "להשמיד, לאבד ולהרוג... טף ונשים". בתיאור המלחמה אין אזכור להרג הטף והנשים, ומן הסתם, כמו במקרה הביזה, היהודים ריסנו את עצמם ולא מימשו את מלוא המנדט שניתן להם.

יום המלחמה היה י"ג באדר ובשושן גם י"ד באדר. פורים עצמו אינו נחוג בי"ג באדר – יום הקרבות, אלא למחרת, ביום "ונוח בארבעה עשר" ובערים המוקפות חומה נחוג שושן פורים בט"ו באדר, כלומר למחרת שוך הקרבות בשושן. לא את המלחמה והרג האויב אנו חוגגים, אלא את השלום והשלווה שלאחר הניצחון. פורים אינו חג של נקם אלא חג של שלום.

האם ניתן לפרש את המגילה אחרת ממני? האם מי שיפרש אותה כמגילה של נקם ולא של שלום, יש לו על מה להסתמך? כן, בהחלט. מי שיש לו מגמה לפרש כך, ימצא את הסימוכין לכך. הבעיה אינה בחג הפורים, אלא במגמה של המפרש.

חודש לאחר פורים נחגוג את חג הפסח. פסח הוא חג החרות, חג שבו כל אדם חופשי מציין את שנאת העבדות ואת אהבת החרות האישית, המעמדית והלאומית. באירועי הפסח ניתן להבליט את מכת בכורות, שקשה למצוא לה צידוק מוסרי. האם יוסי שריד יכתוב שנחמץ לבו כאשר הוא רואה אנשים מבוגרים החוגגים את חג הפסח, חג... מכת בכורות?

* אתר "זהות"

הטקסט הבא, לקוח מתוך מאמר המערכת של עלון השבת "מעיינות הישועה", גיליון פרשת "שמות", לפני שבועות אחדים. תחת כותרת המשנה "רבני הקריירה" נכתב כך: "נכון יש גם כאלה. פקידים. שלא רוצים להפריע. שמסבירים ש'זו לא בדיוק ההלכה' וגם ש'זה רק פן אחד' וגם ש'יש עוד הרבה רבנים שלא חושבים כך' ושבקיצור הפוליטיקלי-קורקט הוא לחם חוקם. ספק אם בזמנו הם הזדהו עם הקריאה הלא אסטטית: 'מי לה' אליי'. ספק אם לקחו חלק בהיסטוריית מאבקי התרבות שלנו. ספק אם יקחו אי פעם. מעניין אם את ריכוז העמלקים במחנות השמדה הם ישאירו לאחרים או אולי יכריעו שמחיית עמלק כבר לא רלוונטית. ימים יגידו".

היום שבו יהודים מפנטזים על מחנות השמדה, הוא יום שבו יש לקרוע קריעה. ניתן לפרש את הטקסט הזה ביותר מדרך אחת, אולם בכל פירוש שהוא, מדובר בתועבה, בזוועה.

פירוש אחד לדברים, הוא שהכותבים רומזים לערבים או לפחות לפלשתינאים, כאשר הם מדברים על העמלקים. גם אם אין זה הפירוש הנכון של כוונת הדברים, ולהערכתי אין זה הפירוש הנכון, אין ספק שיש מי שכך יפרשו את הדברים, ומי שכותב כך לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שידיו לא שפכו את הדם הזה. ומדוע אני כותב בכזאת נחרצות – "אין ספק"? כיוון שכבר שמעתי במו אוזני את ההשוואה הנואלת פלשתינאים = עמלקים, על כל המשתמע מכך. וכאשר עלון רבני כמה למחנות השמדה, אין הוא יכול לפטור עצמו מאחריות לכך שלפחות חלק מקוראיו יבינו את דבריו כאמירה שהשמדת הפלשתינאים היא צו אלוהי.

אולם הטקסט הזה מזוויע גם על פי הפירוש שנראה לי נכון יותר בהקשר שבו הוא נכתב – שאין כאן התייחסות קונקרטית לאויב מסוים, אלא בוז לרבנים שיצאו נגד מכתב הרבנים הקורא לא להשכיר דירות לערבים ובכלל נגד הרבנים שאינם מתיישרים עם הקו הפנאטי, הלאומני הגזעני של כותבי מאמר המערכת. "רבני הקריירה" הם מכנים אותם בבוז, ולועגים להם על בחירתם בתורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, כאילו בחרו להתיפייף כדי להגן על ה"קריירה" שלהם. נייר הלקמוס לבחינת הקרייריזם של אותם רבנים "פיינשמקרים" הוא מחיית עמלק. רוצים הכותבים לומר – שאילו עמדה בפני אותם רבנים האפשרות לממש את הצו האלוהי המוחלט של השמדת עמלק, הם היו משתמטים ממנו מסיבות תדמיתיות או קרייריסטיות.

בטרם אחזור לטקסט ולעמלקים – התייחסות קצרה לקרייריזם. מיהו הקרייריסט? האם מי שאוחז בקרנות המזבח ודבק בקריירה של רב ברבנות השייכת למדינת ישראל ולקבל את שכרו ממדינת ישראל, תוך שהוא בז לה, למוסדותיה ולחוקיה, ואף רואה עצמו כחסין מפני חוקיה ומוסדותיה וכמי שעומד מעליהם, כפי שאנו שומעים ורואים בשבועות האחרונים, יכול להטיף מוסר על קרייריזם? הרי אילו היה אדם ישר ונאמן לעצמו, היה מתפטר ועוזב את משרתו. אבל הקריירה קורצת יותר, וקל יותר לרפד את המרידה במלכות במשכורות לא רעות מכיסו של משלם המסים הישראלי.

אחזור לטקסט עצמו – דורות של גדולי ישראל ניסו להתמודד עם הציווי להשמיד את עמלק, בדרכים שונות ובהם התייחסות לעמלק לא כאל עם מוחשי, אלא כאל רע סמלי, העמלק המצוי בתוך כל אחד מאיתנו ויש להשמיד אותו. והנה, אותם רבנים בוחרים דווקא את הצו הבעייתי ביותר בתורה, מתעלמים מדורות של התמודדות ובוחרים בפשט הפונדמנטליסטי, ומכניסים אותו לשיח האקטואלי מעל במה עממית פופולארית (כך שאי אפשר להציג זאת אפילו כליבון אקדמי תיאורטי של הלכה מסוימת). אין חילול השם גדול מזה. גם מי שפירשו את הצו למחות את עמלק כמוחשי, הקפידו להבהיר שאין עוד עם כזה. אך כותבי מאמר המערכת של "מעייני הישועה" משוכנעים שעוד "ימים יגידו".

החמור ביותר בעיניי הוא השימוש במושג "מחנות השמדה". גם מי שבוחר בפרשנות הפונדמנטליסטית ביותר של הצו אודות השמדת עמלק, אינו חייב לבחור במושג שאינו קיים בתורה, אך הוא טעון במשמעות שאין יהודי ואין אדם שאינו מבין אותה. הרי לא כתוב בתורה "מחנות השמדה". והנה, רבנים יהודים בוחרים בסמל הארור ביותר של הנאציזם, של השואה, של השמדת היהודים, כסמל חיובי של מצווה שחובה ליישמה; כמבחן למחויבותם של רבנים להלכה.

בפתח נאום התביעה של היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר במשפט אייכמן, הוא הבהיר שאין הוא עומד לבדו, בבואו ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן; עמו ניצבים ששה מיליון קטגורים. אני משוכנע, שכאשר אני יוצא ללמד קטגוריה על דברי התועבה הללו, על הרבנים המפנטזים אודות מחנות השמדה, ניצבים עמדי ששה מיליון קטגורים.

אסיים בדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהגיב על הטקסט של "מעיינות הישועה" והבהיר את דעתו הנחרצת על "יראת השמים", כביכול, של אנשים אלה: "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה, הוא כשהמוסר הטבעי הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדיה. אבל אם תצויר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כוח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה" (אורות הקודש ג, כז).

* "מקור ראשון"