הבלוג של אורי הייטנר

הטקסט הבא הוא טוקבק שהורדתי מYNET, שכותרתו: "הציונות היא תנועה מאוסה שצריכה לעבור מן העולם". וכך נכתב בגוף ההודעה: "לא פלא שהמדינה היחידה בעולם שרוצה שהצורר מובראק יישאר נשיא, היא מדינת ישראל או כמו שרוב האנשים קוראים לה מדינת ביבי-ליברמן, הנשלטת על ידי המפלגה הנציונל-ציונית. אני נגעלת כל פעם מחדש לראות את הגזענות כלפי הזר והשונה במדינה, אם זה גזענות כנגד ערבים, עובדים זרים או אפילו אתיופים. הגיע הזמן לנטוש את דרך הציונות שלא הביאה אותנו לכלום ולחזור למורשת רבין ואל הדברים שרבין לימד אותנו - השוויון, זכויות האדם והשלום. יעל, אשת מחנה השלום ומנהיגה חברתית".

הדבר הראשון שקופץ לעין בטקסט ההזוי של "המנהיגה החברתית" הוא הבורות בנוגע ליצחק רבין. הרי מדובר באדם שמשחר נעוריו עד יומו האחרון – חייו היו קודש לרעיון הציוני והגשמתו. חילוקי הדעות לגבי דרכו הפוליטית בשלבים אלה או אחרים של חייו, אינם יכולים לערער עובדה מוצקה זו. איך זה שאותה "מנהיגה חברתית" שונאת ישראל והציונות, מאמצת את יצחק רבין למורה דרכה? האם זאת סתם בורות?

דברי "המנהיגה" אינם צריכים להפתיע. היא קצת הרחיבה את האופן החד-מימדי של הצגת "מורשת רבין". ההצגה החד-מימדית המגמתית של רבין כמרטיר השלום, במנותק מכל הקשר היסטורי, במנותק מעמדותיו האמיתיות של רבין עד יומו האחרון, בהצגתו כתואם השמאל הקיצוני כביכול, נעשית באופן שיטתי מאז הרצח, ו"המנהיגה" קלטה את מורשת רבין כהיפוכו של הרעיון הציוני נגדו היא נלחמת. הרי גם "יש גבול" – תנועת הסרבנים וההסתה לסרבנות, מאמצת פתאום את רבין, למרות שהוא תעב את הסרבנות וסלד מהסרבנים. הרי רבין הודיע שיחרים, כראש הממשלה, את טקס הענקת פרסי ישראל כי אינו מוכן ללחוץ את ידו של חתן הפרס ישעיהו ליבוביץ' בשל תמיכתו בסרבנות (ולכן ליבוביץ' ויתר על הפרס). וכש"גוש שלום", "יש גבול" ודומיהם מאמצים פתאום את רבין, מה הפלא ש"המנהיגה" לוקחת את ה"מורשת" הזאת צעד נוסף?

אך הבורות אינה מסתכמת רק בנושא רבין. כל דבריה של "המנהיגה" הם בליל של בורות. האם זאת סתם בורות? לא, זאת בוריינות. מה ההבדל בין בורות לבוריינות? בורות היא אי ידע פאסיבי, תוצאה של מחדל. בוריינות היא בורות אקטיבית, מובנית, שעמלים עליה רבות, מטפחים אותה, משקים אותה ומדשנים אותה, ויש גורמים המשקיעים בה משאבים עצומים.

הנה – תורת הבוריינות של השמאל הרדיקאלי על רגל אחת:

הבוריינות, שלב א' – "רלאטיביזם". אין אמת ולכן אין שקר. ומאחר ואין אמת, אין גם טעם לחפש את האמת. אין אמת, אלא "נראטיבים" – סיפורים. לך יש הנראטיב שלך ולי יש הנראטיב שלי, כל אחד והנראטיב שלו, כל אחד והאמת שלו.

הבוריינות ב' – שיח "המושתקים". יש נראטיבים שונים, אך יש נראטיב הגמוני של בעלי הכוח שהשתיקו את הנראטיבים של הגורמים אותם הם דיכאו. השליחות הגדולה היא להשמיע את הקול המושתק, את הנראטיב של החלש ולהשתיק את הנראטיב ההגמוני המדכא.

הבוריינות ג' – מיהו המדכא? בכל הנוגע לסכסוך הישראלי פלשתינאי, הנראטיב הציוני (והמהדרין ילהגו "הציוני – אשכנזי – גברי") הוא הנראטיב המדכא, ולכן יש להשתיק אותו ולתת את הרמקולים לנראטיב הפלשתינאי, האנטי ציוני, שהושתק עד היום.

הבוריינות ד' – המהפך האורוויליאני. אחרי שהאמת הוגדרה כ"נראטיב ציוני שקרי" והשקר האנטי ציוני הוגדר כ"אמת ההיסטורית" הושלמה המהפכה האורוויליאנית של הבוריינות.

השיח הבורייני של השמאל הרדיקאלי האנטי ציוני, הוא התגלמות הג'יבריש האורוויליאני נוסח "1984" – אמת הוא שקר, מלחמה היא שלום.

הנה, משוט קצר ברחבי הג'יבריש של השמאל הרדיקאלי.

"אנטי ציוני" – השמאל הרדיקאלי לעולם לא יציג את עצמו כ"אנטי ישראלי". הם לא נגד מדינת ישראל. הם רק רוצים שתחדל להיות מדינה יהודית. אף אחד לא היה מקבל אמירה של מישהו, שאינו נגד צרפת, רק נגד היותה מדינת הלאום של העם הצרפתי. אבל כאשר מדובר במדינת הלאום של העם היהודי, הכל עובר. מדינת ישראל היא המדינה היהודית. ככזו היא הוקמה, ככזו הוכרז עליה במגילת העצמאות, ככזאת היא הוכרה בידי העולם. מי שמתנגד לה ככזאת, הוא אנטי ישראלי.

האנטישמיות אינה פוליטיקלי קורקט, לכן השמאל הרדיקאלי לא יציג עצמו כאנטישמי, רק כ"אנטי ציוני". אך הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי ומהותה היא מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי וזכותו למדינה ריבונית בארצו. מי שסבור שלכל עם בעולם זכות להגדרה עצמית מלבד העם היהודי, ניתן להגדיר אותו אחרת מאשר אנטישמי?

"התנחלות ציונית" – באתר של הארגון האנטי ישראלי "זוכרות" מוגדרים כל היישובים היהודיים בישראל, ממקוה ישראל ואילך, כ"התנחלות ציונית היושבת על אדמות פלשתינאיות". מה רע בציונות? מה רע בהתנחלות? מה שרע, הוא הקונטקסט שנועד להציג את המעשה הציוני כולו כמעשה עוול, ולהתייחס אליו כאל ישות קולוניאליסטית וזמנית.

"שלום" – השמאל הרדיקאלי ידבר תמיד על שלום. שלום בין מי למי? לבטח לא עם מדינת הלאום של העם היהודי, אותה הוא שולל מעיקרה. כלומר, לא שלום שאנו חלק ממנו, אלא "שלום" בלעדינו. הגורם למלחמה במזה"ת הוא סירובם של הערבים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. ה"שלום" הזה מזדהה עם הגורם למלחמה. טענת "זכות" השיבה היא מתכון בטוח להנצחת הסכסוך. ה"שלום" הזה מפיץ את טענת "זכות" השיבה כמסר מרכזי.

"דמוקרטיה" – השמאל הרדיקאלי טוען שיש סתירה מניה וביה בהגדרה "מדינה יהודית ודמוקרטית". את המדינה היהודית הוא מגדיר כ"אתנוקרטיה", שהיא ניגודה של הדמוקרטיה. לכן, כאשר השמאל הרדיקאלי מדבר על "דמוקרטיה", כוונתו לביטולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, והפיכתה למשהו אחר.

"רב תרבותיות" – כאשר השמאל הרדיקאלי מדבר על רב תרבותיות, אין כוונתו למפגש בין תרבויות ובין אנשים הגאים בתרבויות הייחודיות להן, אלא במהפכה תרבותית נגד "ההגמוניה התרבותית השלטת", ההגמוניה הציונית, כלומר נגד הסמלים הלאומיים של מדינת  ישראל.

שלום, דמוקרטיה, רב תרבותיות – אילו מושגים יפים! קל מאוד להתפתות להם. אך בג'יבריש הזה הם ייצוג שקרי להיפוכם הגמור.

איפה הבעיה?

הבעיה היא שבמחלוקת הפוליטית בישראל, השמאל הרדיקאלי מצליח לכרסם בתוך המיינסטרים הישראלי. וכך, יש יותר ויותר סימנים מדאיגים לכך שהשמאל הציוני מאבד את היכולת להבחין בין עמית לטורף, ונאיבי שכמותו – הוא משתף פעולה עם השמאל האנטי ציוני. פתאום ניתן למצוא את "שלום עכשיו" ואת מפלגת העבודה ו"קדימה" מפגינים בכיכר יחד עם חד"ש ועם גורמים רדיקאליים אנטי ציוניים. בעבר, השמאל הציוני היטיב להקפיד על הגבול הזה, כקו אדום שאין חוצים אותו.

על השמאל הציוני לנער חוצנו מהשמאל הרדיקאלי וליצור הפרדה מוחלטת בינו לבינו. השמאל הציוני חייב להגדיר עצמו בראש ובראשונה כציוני, ולכן שותפיו הטבעיים הם הציונים באשר הם, מכל הזרמים.

יש לחנך על ברכי הציונות ולהנחיל לדורות הבאים את האמת הציונית ואת האמונה בצדקת הדרך הציונית. לאחרונה, הבאתי שתי קבוצות של אנשי חינוך לפגישות מרתקות עם רחל רבין במנרה. במשך שעה, בכל אחד מהמפגשים, ישבנו מרותקים וגמענו בצמא מהמעיין הנובע של ציונות אמיתית. רחל, ממייסדות מנרה, מספרת את סיפור מנרה ומלווה את סיפורה בהקרנת סרט, שצולם בימיו הראשונים של הקיבוץ. רחל מרבה להיפגש עם קבוצות של נוער וחיילים, ובכל מפגש היא מופתעת מחדש מן הבורות. את הבורות הזאת יש לבער, כיוון שהבורות יוצרת ואקום, אותו תופסים מנחילי הבוריינות האנטי ציונית.

פתחתי בטוקבק ואסיים בטוקבק נוסף. זהו טוקבק נאצה שנשלח לבלוג שלי, מאיזה ליעד, מן הסתם עוד "מנהיג חברתי". יכולתי למחוק אותו, אך העדפתי להשאיר אותו כעדות – טקסט ייצוגי של ג'יבריש הבוריינות של השמאל הרדיקאלי, האנטי ציוני, אנטי ישראלי, אנטישמי ומכחיש שואה, רווי שנאה נוראית ותהומית לציונות ולישראל. במה שמייצג הטקסט הזה, יש להלחם מלחמת חורמה (העילגות – במקור): "הערבים הם לא האויב. האויב האמיתי הוא אתה! אתה פאשיסט ועל זה כל הבלוג שלך מתבסס. אין לך מושג מי אלה 'זוכרות' ומה המטרות שלהן, כיוון שאתה עסוק בלחפש דרכים להצדיק את השואה שעשינו בערבים. כן. שואה. מילה קשה. אני אומר שתתנצל. תתנצל בפני הערבים שסבא וסבתא שלך לקחו להם את הבית. מה אכפת לך? זה יפגע לך בכבוד? אל תדאג הם לא יבקשו את הבית בחזרה. תתנצל בפני הקוראים המעטים שלך על זה שאתה כותב דברים גזעניים. הם יסלחו לך. תאמין לי. תתנצל בפני 'זוכרות' שבגללך לקחו להן את המקום שהן נפגשו לדבר על עובדות היסטוריות מאומתות. ומה לעשות, קרית שמונה היא אכן יושבת על הריסות כפר ערבי. אז תתנצל גם בפניהם. אידיוט".

                                                                                                                                                                                                                * "על הצפון"

פרשת מדחאת יוסף היא כתם על דברי ימי צה"ל. ביום הראשון של מתקפת הטרור הפלשתינאית, הקרויה בלשון מכובסת "האינתיפאדה השניה", דימם יוסף, לוחם מג"ב, במשך שעות במתחם קבר יוסף. כוחות גדולים של צה"ל היו במרחק של דקות ספורות מהמקום, ומה שהפריד בינם לבין חילוצו חי הייתה ההוראה הנכונה. מדחאת יוסף דימם למוות.

בני גנץ, אז תא"ל, שרת באותה תקופה כמפקד אוגדת איו"ש. לא בכדי, מינויו לרמטכ"ל עורר מחדש את הנושא, כאשר משפחתו של החלל ואחרים הביעו התנגדות למינוי ואף איימו לעתור לבג"ץ. חרף חומרת האירוע, לדעתי אין בו כדי לפסול את מינויו של גנץ.

כאשר בוחרים אדם לתפקיד הרמטכ"ל, הוא נבחן על מכלול פעולתו בצה"ל, כלוחם וכמפקד, לאורך השנים. גנץ התגייס לצה"ל ב-1977 ו-34 שנות שירותו הן שנים של תרומה אדירה לביטחון המדינה, בתפקידים רבים אותם מילא בהצלחה ובהצטיינות. אין אדם שאינו שוגה, וודאי ש-34 שנות עשיה אינטנסיבית אינן יכולות להיות חפות מהחלטות שגויות, מכישלונות ומליקויים בהפעלת שיקול דעת. אין לי ספק שאין זו השגיאה היחידה ששגה גנץ במהלך השנים ואין לי ספק שאין מועמד לתפקיד שחף משגיאות מסוג זה. נכון, מדובר בשגיאות שעלו בחיי אדם. אולם, בדומה לרופאים, למשל - מי שעוסקים בסוגיות של חיים ומוות, שגיאות שהם עושים עלולות לעלות בחיי אדם. אולם אין ספק, שמאזן פעולתו הביטחונית רבת השנים, יעיד על הרבה יותר חיי אדם שנצלו בזכות פעולתו והחלטותיו.

במקרה של מדחאת יוסף, אין המדובר בטעות בשיקול דעת מבצעי, אלא בקונספציה מדינית שגויה. השגיאה הקונספטואלית הייתה ההימנעות מלהתייחס לרשות הפלשתינאית כאויב, גם כאשר כל הסימנים העידו על כך. אין זו קונספציה של אוגדונר. זו קונספציה מדינית, של הדרג המדיני, שצה"ל כפוף לו. ובשרשרת הפיקוד של צה"ל, עמדו מעל גנץ אלוף פיקוד ורמטכ"ל. כולם, מראש הממשלה ועד אליו, נושאים באחריות להחלטה, אחריות גדולה משלו. והנה, הרמטכ"ל שאול מופז כיהן לאחר מכן כשר הביטחון, ואף כשר ביטחון מוצלח שבתקופתו צה"ל ניצח את הטרור, בניגוד לכל ההערכות ("אין פתרון צבאי לטרור" ושאר הבלים). שר הביטחון ברק מכהן גם היום כשר הביטחון. אין כל צדק בכך, ש-11 שנים אחרי האירוע, מי שעמד במדרג נמוך יחסית בשרשרת הפיקוד יפגע.

חשוב מאוד לבחור בהקדם בגנץ ולשים קץ למחול השדים סביב מינוי הרמטכ"ל. הנזק המצטבר לביטחון ישראל, מהנבירה האובססיבית אחרי כל מועמד כדי לחפש בעברו סיבות לפסול אותו, הוא נזק נורא. זה התחיל באלוף גלנט, נמשך בעתירה ההזויה לבג"ץ נגד האלוף נוה ודומה שמעתה כל מינוי ילווה בעתירות לבג"ץ. הטרנד הזה, שבית המשפט נותן לו יד בכך שאינו דוחה על הסף את כל העתירות הללו (כולל העתירה האחרונה של גנלץ עצמו), מכרסם במשילות, פוגע ביכולת הממשלה לקבל החלטות ומקעקע את הדמוקרטיה ואת הביטחון.

כל אחד מן המועמדים שעל הפרק מתאימים לתפקידם והממשלה אחראית לבחור את המתאים ביותר בעיניה. אסור להפוך את הכשלת מינוי גלנט לתופעת קבע. ראש הממשלה ושר הביטחון החליטו למנות את גנץ – זה תפקידם, זו אחריותם. יש לכבד את החלטתם ולשים קץ לטלטלה המיותרת והמזיקה.

* "ישראל היום"