הבלוג של אורי הייטנר

אביגדור ליברמן הוא מנהיג קונטרוברסלי. הוא מושך אש. התנהלותו כוחנית, סגנונו בוטה, כשר החוץ הוא מרבה לנהוג באופן בלתי דיפלומטי, בלתי ממלכתי ובלתי לויאלי לראש הממשלה. הצעות החוק הפרובוקטיביות שסיעתו מגישה, מבעירות אש מחלוקת מיותרת, שהחברה הישראלית ממש אינה זקוקה לה. גם דעותיו המדיניות היוניות – קבלת עקרון הנסיגה לקווי 49' עם "חילופי שטחים", כאשר השטחים בתוך הקו הירוק שהוא מציע לסגת מהן יהיו אזורים מאוכלסים בצפיפות בערבים, נשמעים ומצטיירים כקיצונים בשל הסגנון המתלהם כלפי ערביי ישראל בו הוא נוקט. שובל החשדות בפלילים המלווה אותו לאורך השנים, רק מגביר את הרתיעה שהוא מעורר בקרב רבים בציבוריות הישראלית. ליברמן הוא מנהיג חזק וכריזמטי, מושא להערצה של רבבות אזרחים ישראליים, ומושא לחרדה ותיעוב מצד רבבות אחרים.

יש סיבות רבות המצדיקות את הגישה השלילית כלפי ליברמן, גם אם עוצמת התיעוב חורגת מכל פרופורציה – כמו האשמתו בפשיזם, כביכול, הנובעת בעיקר מצורך של חלקים בציבור הישראלי לצייר דמון פשיסטי המאיים עליהם, כביכול. הביקורת המותחת נגדו בהחלט מובנת ובחלקה מוצדקת. אולם שנאת ליברמן הוציאה מן הבקבוק את השד הרוסופובי בחברה הישראלית; את רגשות הניכור, הפחד והשנאה הקיימים בתוכנו כלפי העליה המבורכת מחבר העמים.

לרוסופוביה אותם הסממנים המאפיינים כל תופעה של שנאת זרים וגזענות. הגזען אינו מסתפק בביקורת על מעשיו ומחדליו של בר הפלוגתא שלו, אלא הוא מתייחס להשתייכותו האתנית של היריב ולמוצאו. היחס כלפי הקבוצה האתנית של היריב, אינה רציונאלית אלא רוויית סטריאוטיפים שליליים ודמוניים, המאפיינים אותה כביכול, ומתגלמים בדמותו של היריב.

אביגדור ליברמן חי בישראל 33 שנים. רוב חייו הוא ישראלי. אבל בעיניי הרוסופובים, ה"רוסיות" היא בלתי הפיכה. היית "רוסי" (כפי שהם מכנים את היהודים יוצאי חבר העמים) וכל חייך תשאר "רוסי". ו"רוסי" פירושו כוחני ואלים, מי שנולד בדיקטטורה ואינו יכול להסתגל לשיטה הדמוקרטית ולהפנים את ערכיה, והוא מוכרח להשליט את נורמות השלטון ה"רוסיות" על ישראל. בתכנית החרצופים נקרא ליברמן "ולדימיר" – שם קולקטיבי שנועד למחוק את זיהויו כפרט, והצגתו כאב טיפוס לסטריאוטיפ של "הרוסי". ה"ולדימיר" הזה מאיים עלינו ומפחיד אותנו ויש לבצע לו סיכול ממוקד, בטרם יהיה מאוחר.

את דבריי אמחיש בציטוטים משני מאמרים גזעניים ורוסופוביים מן העת האחרונה, שאינם חריגים אלא בהחלט מייצגים את הטרנד הגזעני הזה. הראשון הוא מתוך מאמרו של גדעון לוי ב"הארץ" - "מכתב תשובה מ'סייען טרור'" (13.1), בו התגולל גדעון לוי בשר החוץ אביגדור ליברמן בגסות אופיינית, כשלוז המתקפה היה מוצאו הרוסי. הנה ציטוטים נבחרים ממאמרו הגזעני של לוי: "באת אלינו ממקום אחר, ממשטר אחר, ואליו אתה גם שב בחופשותיך ... אתה כנראה מרגיש נוח ברחבי הגוש הסובייטי לשעבר ... כמה נעים לך להיזכר במאמא לושן, בשפת ילדותך הדיקטטורית וכמה היית רוצה להעתיקה לכאן".

אין זו רק גזענות רוסופובית. יש כאן תופעה עמוקה יותר. אחמד טיבי ומרעיו נוהגים תמיד להזכיר לנו, היהודים, שאנו "מהגרים". הם, הערבים, בני הארץ הזאת ואילו אנו, היהודים – "מהגרים". במיוחד נוהג הוא להטיח זאת בעולים חדשים. גדעון לוי מחרה מחזיק אחריו, בדרכו הפוסט ציונית.

הציטוט השני הוא ממאמר גזעני של יוסי שריד, אף הוא ב"הארץ" – "חלום ליברמן, הסיוט" (14.1.11): "ניתנת הפראבדה להיאמר, אוניברסיטט של איווט היא חממה לכל גידול-פיגול. הוא יצא מרוסיה ורוסיה לא יצאה ממנו. העליה שלו היא הירידה שלנו... יותר מידי ליברמנים באים מאותו בית יוצר. רוסיה מעולם לא הייתה דמוקרטיה, הדיקטטורים הגדולים לא מתו הם רק התחלפו... יודע שליט נפש אומתו. האומה עצמה יודעת ונותנת צוואה לאפסר. היא גועה. מתגעגעת לימים הישנים והטובים, לסטלין ולמלמד הבקר שלו ... ישראל ביתנו אינו בית ישראלי אופייני. מצער להיווכח שגם חברי כנסת מנוסים, עולים מרוסיה, תומכים על פי רוב בחוקי הגזע וההסתה כאילו התעקשו להוכיח שהח"כ הוא לעולם תבנית נוף זרה" וכן הלאה וכן הלאה לכל אורך המאמר.

על החברה הישראלית ועל כל אדם נאור בתוכה לגנות בשאט נפש את הגזענות החשוכה הזאת, את ההסתה הרוסופובית הזאת. על כל יהודי וציוני בישראל להלחם נגד הדה-לגיטימציה לעדה שלמה בעם היהודי, שאי אפשר להפריז בתרומתה האדירה למדינת ישראל.

בוז לגזענות ולרוסופוביה.

* "ישראל היום"

ביולי 2000, שעה שהתכנסה פסגת קמפ-דיוויד, בה רוה"מ אהוד ברק הציע לערפאת את הצעתו המפורסמת לנסיגה מלאה וחלוקת ירושלים, זומנתי לכנס חירום בלשכתו של ראש העיר ירושלים אהוד אולמרט. הייתי אז דובר המועצה למען הגולן ובקעת הירדן. אולמרט זימן את כל הגורמים האופוזיציוניים כדי להוביל את המאבק נגד ויתורי ברק. תמכתי ואני תומך בפשרה טריטוריאלית. רוב המשתתפים בפגישה – כמו מועצת יש"ע ואחרים וכמובן - המארח, היו אנשי ארץ ישראל השלמה, אנשי "אף שעל". אל  מול סכנת הנסיגה המלאה, שיתפנו פעולה, חרף חילוקי הדעות בינינו.

הכרתי אישית את אולמרט עוד בימי המאבק על הגולן. אולמרט היה אוהד מובהק שלנו וגייס את עיריית ירושלים לביקורי הזדהות בגולן לצד פעולות אחרות למעננו. כאשר התמודד נגד שרון על ראשות הליכוד ב-1999, כתבתי מאמרי תמיכה במועמדותו. בכנס בלשכתו הוא חיבר בעלי השקפות שונות והזהיר נגד הסכנה. נאומו היה תקיף וחד משמעי – עלינו להתגייס כדי להציל את המדינה, לא פחות. הוא נרתם, כל כולו, למאבק הזה, במילים בוטות, בלעג על דרכו של ברק. הוא היה הנואם המרכזי בהפגנות ענק שארגנו בכיכר רבין ומול שער יפו בירושלים. מחויבותו למאבק הייתה מוחלטת.

והנה, כך הוא כותב בספרו, שפרקים ממנו התפרסמו במוסף "7 ימים" השבוע: "לאחרונה פרסם הנשיא בוש את ספר זיכרונותיו, ובו הוא מספר על היכרותנו הראשונית. מבין הפרטים שהזכיר, בחר להדגיש דווקא את העובדה שאמרתי כבר בפגישתנו הראשונה, בשיחה פרטית, שהפתרון הנכון היחיד לסכסוך בינינו ובין הפלשתינאים הוא שתי מדינות לשני עמים. אזכור זה הוא ביטוי נוסף כי תהליך השינוי בעמדותיי הבשיל כבר בשנת 1998, הרבה לפני הנאום באזכרה לבן גוריון וההתנתקות".

1998. זה לא רק "הרבה לפני ההתנתקות". זה שנתיים לפני ו' קמפ-דיוויד, לפני הקמפיין התקיף והאופוזיציוני החריף שהוביל. שנתיים לפני כן כבר "הבשיל" השינוי – הדרך אותה הוביל כראש הממשלה.

משמעות הדברים ברורה – בשנת 2000 הוא העמיד עצמו בראש אופוזיציה קשוחה וחריפה לקו שבו הוא דגל באותם הימים, שכבר שנתיים קודם לכן הבשיל בקרבו, וכעבור שנים אחדות הוא עצמו ניסה ליישם אותו. זה האיש וזה אופיו.

למה הוא נהג כך? כנראה שהוא ראה הזדמנות לקפוץ מהליגה המוניציפאלית לליגה הלאומית. נמאס לו לטפל בענייני ביוב וארנונה, וכאשר ברק מנסה לחלק את ירושלים, הוא האיש שיעמוד מולו ויעצור אותו ויבנה את מנהיגותו כאלטרנטיבה למה שברק מייצג.

בספרו הוא מציג את עמדתו הפוליטית החדשה כהכרח לעצם קיומה של מדינת ישראל. אם גישה זו הבשילה אצלו שנתיים לפני ו' קמפ-דיוויד, הרי שהוא הוביל המונים למאבק נחרץ נגד מה שבעיניו הוא הצלתה של מדינת ישראל. הוא נאם נאומים חוצבי להבות נגד הדרך שכבר הבשילה בו. זה האיש וזה אופיו.

****

מותר לאדם לשנות את דעתו. אבל אני תמיד חושד במי שעוברים באחת מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה. אנשים שאין אצלם אמצע, אין שביל הזהב, אין דרך המלך; אנשים שאינם מסוגלים לתת פתרונות מורכבים למצבים המורכבים הקיימים במציאות, אנשי השחור / לבן, המכירים רק את הפתרונות הקיצוניים, אנשי ה"הכל או לא כלום".

במלחמת העצמאות תבע יגאל אלון לשחרר את כל השטח שבן הים והירדן, וראה בהכרעתו של ב"ג לא לעשות כן בכיה לדורות. הוא האמין וחינך לשלמות המולדת, בהתאם לדרך הרעיונות של הקיבוץ המאוחד. במלחמת ששת הימים, כאשר הפלשתינאים נשארו בשטח בניגוד למלחמת העצמאות, הבין אלון שהמציאות אחרת ולכן יש להציג פתרון אחר. הוא לא אימץ את גישתו של אורי אבנרי ולא הטיף לנסיגה מלאה. הוא יצר את תכנית אלון – תכנית לפשרה טריטוריאלית שבה ישראל תיסוג מהשטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, תספח את האזורים הריקים מפלשתינאים ותבטיח גבולות בני הגנה. כאשר חבריו בקיבוץ המאוחד יצאו נגד תכניתו הוא הזהיר אותם: "אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון". כשאני קורא מה הציע אולמרט לאבו מאזן, ברור לי למה הוא התכוון.

בימים שבהם עיצב אלון את תכניתו, אולמרט הצעיר היה יועצו של שמואל תמיר, מנהיג "המרכז החופשי" ואחד מראשי מפלגתו. תמיר ואולמרט נסחו סלוגן: "שטח משוחרר לא יוחזר". כאשר תמיר החל לדבר, אחרי מלחמת יום הכיפורים, על אפשרות של ויתורים טריטוריאליים כלשהם, אולמרט פילג את 'המרכז החופשי' והקים את 'המרכז העצמאי', שהייתה למרכיב מרכזי בחטיבת לע"ם בליכוד. בספרו, ציין אולמרט בעצמו: "במשך שנים הייתי בין הסמנים הימניים של הדיון הפוליטי הלוהט, שאפיין את החיים הציבוריים שלנו".

אפשר לשנות דעה, אך כאשר השינוי אינו התאמת העמדות לתמורות המציאות, אלא נטישה מוחלטת של הדרך ואימוץ קיצוני של הדרך המנוגדת, יש בכך משהו חשוד. מה זה? קמתי בבוקר, עשיתי פיפי, צחצחתי שיניים והחלטתי שכל מה שהאמנתי בו עד היום אינו תקף ויש לי דעה הפוכה? קצת מוזר, לא?

אדם שהגיע למסקנה כזאת – אם הוא אדם ישר, לפחות ישב קצת בצד, יעכל את השינוי, ינהג בצניעות. לא אולמרט. אתמול הוא אמר א', היום הוא אומר את היפוכו של א', ובנאום של אתמול ובנאום של היום הוא מופיע באותה זחיחות, באותה יוהרה, באותה התנשאות, באותם לעג וסרקאזם כלפי מי שחושב אחרת ממנו. הוא קם בבוקר, "ראה את האור", ומי שלא קם כמוהו באותו בוקר, לא ראה כמותו את האור, ועדיין חושב מה שהוא חשב כשהלך לישון, מוצג בעיניו כאדם נלעג, לא רלוונטי, טיפש ואטום.

אולמרט מזכיר לי בכך את אורי זוהר – החילוני האולטימטיבי ש"ראה את האור", הלך לקצה החרדי של הסקאלה, ויצא בתוקפנות וסרקאזם נגד אורח החיים הקודם שלו, ונגד כל מה שבאמצע בין דרך חייו הקודמת לדרך חייו הנוכחית. לי זה מזכיר את היהודים שהמירו את דתם, ועמדו בראש התוקפים את היהדות. תסמונת המומר, אני מכנה זאת.

אם מי שחושב היום כפי שחשב אולמרט אתמול, או אף נמצא איפשהו באמצע בין מה שאולמרט חשב אתמול למה שהוא חושב היום, הוא עיוור, טיפש, נלעג ומיושן, מה זה אומר על אולמרט עצמו? אילו היה אדם הגון, היה מפנה את הדרך, ונותן לאיש כיוסי שריד להוביל. למה מי שאתמול היה עיוור ראוי לנווט את הדרך החדשה? אך הרי גם על יוסי שריד כתב אולמרט בבוז ובהתנשאות, למרות שהוסיף על כך מחמאה "יוסי אינו בלתי מוכשר, ויכול היה להיות סופר ילדים מוצלח". זה האיש וזה אופיו.

אנשים הממירים את דתם וקופצים באחת מן הקצה אל הקצה, הם אנשים מסוכנים. אנשים שעולמם הוא שחור / לבן הם אנשים מאיימים. אולמרט דגל ב"אף שעל" ועבר ל"אף שעל" – מ"אף שעל לפלשתינאים" ל"אף שעל לישראל". זה לא פרגמטיזם. זו בעיה אישיותית.

* "שווים", "חדשות בן עזר"

מסקנות ו' טירקל לחקר אירועי המשט חשובות מאוד, מאחר והן מפריכות את תעשיית השקרים האנטי ישראליים הן בנוגע לאירועי המשט והן בנוגע לסגר הימי על רצועת עזה. אולם חשיבותה של הוועדה אינה רק בכך. לא פחות מכך, הוועדה חשובה בכך שקבעה נורמה תקדימית, בנוגע לאופן פעולת ועדות החקירה.

הוועדה לא טענה שהחלטת הממשלה לעצור את המשט הייתה נכונה. היא גם לא טענה שהיא הייתה שגויה. הוועדה לא פסקה שמדינות הסגר על רצועת עזה היא אכן המדיניות הראויה. היא גם לא טענה ההיפך.

הוועדה, בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס, שכיהן בעליון בתקופת נשיאותו של אהרון ברק, בחרה שלא לפסוע בנתיב האקטיביזם השיפוטי של ברק. היא לא אימצה את הגישה של "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט". היא פעלה על פי המזג השיפוטי הראוי בדמוקרטיה, על פיו השופטים ממלאים את תפקידם המשפטי – לבחון את חוקיות הפעולה של הרשות המבצעת, ולא שמים עצמם כשופטי מדיניותה של הממשלה הנבחרת.

הממשלה נבחרה כדי לממש את המדיניות של המפלגות שהרכיבו אותה. הציבור לא בחר את השופטים ואיש לא שמם לשפוט את מדיניות הממשלה. את מדיניות הממשלה שופטת הכנסת, מבקרת התקשורת, בוחנים האזרחים וביום הבחירות כל אזרחי המדינה הם חבר המושבעים של הממשלה והכנסת. האקטיביזם השיפוטי, לפיו שופטים מעמידים עצמם מעל הממשלה ופוסקים האם דרכה "סבירה", האם היא "נאורה" וכו' כפי שהם מעמידים את עצמם מעל הכנסת ודנים בהחלטותיה וחוקיה, הינו אקט אנטי דמוקרטי, המחליש הן את הממשלה והן את הכנסת, מקעקע את המשילות, ופגיעתו הקשה ביותר היא במעמד בית המשפט ובאמון הציבור בו; אמון, החיוני כל כך לשלטון החוק.

בדמוקרטיה, תפקידם השופטים כלפי הרשויות האחרות הוא אחד – לבחון את חוקיות פעולתם. ועדת טירקל פעלה כראוי לגורם משפטי במדינה דמוקרטי – בחנה את חוקיות פעולתה של הממשלה.

הוועדה בחנה את השאלה האם ישראל אכן הטילה מצור על עזה, ופסקה שלא היה כל מצור אלא סגר ימי. היא לא בחנה את השאלה האם הסגר הוא הפעולה הנכונה, אלא האם הוא חוקי והגיעה למסקנה שכן. האם הוא מהווה ענישה קולקטיבית? לא, הוא נועד לצרכי ביטחון. הוועדה לא בחנה האם החלטות הממשלה לעצור את המשט מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל נכונה מבחינה מדינית, ביטחונית והסברתית, אלא האם פעולה זו חוקית. מסקנתה - הפעולה נעשתה בהתאם לחוק הבינלאומי. הוועדה לא שאלה האם צה"ל בחר בדרך הפעולה האפשרית הטובה ביותר (אהרון ברק קבע שגם השאלה האם לאגף משמאל או מימין היא שאלה משפטית), אלא האם הוא פעל כחוק, ותשובתה שצה"ל פעל כחוק. מי פעל בניגוד לחוק? התורכים. הוועדה בחנה את השאלה האם פעולת השייטת הייתה הגנה עצמית והשיבה בחיוב. האם נעשה שימוש בלתי חוקי בכוח, והשיבה בשלילה.

הוועדה לא נדחפה למקומות שאינם מקומה. כוועדה משפטית היא עסקה בסוגיות המשפטיות. היא נהגה בניגוד לאקטיביזם השיפוטי, אולי יצרה תקדים חדש, ובכך – תרמה תרומה גדולה וחשובה לדמוקרטיה הישראלית.

* כעת, לאור מסקנות הוועדה, על ישראל לדרוש את התנצלותה של תורכיה על המשט.

* "ישראל היום"