הבלוג של אורי הייטנר

             53 שרים בממשלה

אילו המפתח להרכבת הממשלה היה על פי מדד סיעת "עצמאות" – 80% מהסיעה מכהנים כשרים, מספר השרים בממשלה היה 53 – 80% מ-66 חברי הקואליציה. 53! אבסורד? נכון. ארבעה שרים בסיעה של 5 ח"כים הם בדיוק אותו אבסורד. איך זה שניתן ל"עצמאות" מפתח חסר תקדים כזה + ראשות ועדה לח"כ וילף? פשוט מאוד – אף אחד מן הח"כים לא היה עובר ל"עצמאות" ללא השדרוג האישי במעמדו. כל הסיעה הזאת אינה, אלא סידור עבודה. בעברית צחה קוראים לזה אופורטוניזם.

            מי מטהר את האוויר?

התקדים למעשה של ברק וחבריו הוא הקמת "קדימה". הדמיון בין המקרים רב, והשוני הוא דווקא לטובת ברק. בשני המקרים יו"ר המפלגה פילג את מפלגתו וקנה בג'ובים את גרוריו. בשני המקרים, הוא עשה זאת לאחר שנקלע למצב של חוסר שליטה על סיעתו בכנסת, כאשר חלק ממנה לא קיבל את מרותו. אולם בעוד במפלגת העבודה המורדים לא כיבדו את החלטת ועידת מפלגתם, בליכוד שרון הוא זה שלא כיבד את החלטת המוסד העליון של מפלגתו – משאל של כלל החברים. בעוד הטענה כלפי ברק שהוא פעל בניגוד לדרכה של מפלגת העבודה אינה נכונה, שהרי שאלת הישיבה בממשלה או באופוזיציה (ככינור שני לצד "קדימה") היא שאלה טקטית ולא אידיאולוגית, אין כל ספק ששרון פעל בניגוד לאידיאולוגיה של הליכוד ולמצע מפלגתו. ואם את פרישת שרון וחבריו מן הליכוד ל"קדימה" ניתן להציג כנובעת ממחלוקת אידיאולוגית, ברור שאי אפשר להציג כך את פרישת פרס, רמון, דליה איציק וחבריהם ממפלגת העבודה ל"קדימה".

ההבדל העיקרי בין שני המקרים, הוא שבעוד התקשורת סונטת בברק ומלקה אותו, אותה תקשורת בדיוק סגדה לשרון והעריצה אותו. צודקת התקשורת המאשימה את "עצמאות" באופורטוניזם, אך אותה תקשורת נגועה בצביעות.

שיא הצביעות היא הפגנת מטהרי האוויר של חברי סיעת "קדימה" – מפלגת האופורטוניזם המוחלט.

            מי יכול למלא את הוואקום

הפוליטיקה הישראלית זקוקה למה ש"עצמאות" אמורה לייצג – תנועת עבודה ממלכתית, מרכזית, ציונית, אקטיביסטית. תנועת עבודה המהווה משקל נגד לסחף בעמדותיה המדיניות הציוניות של מפלגת העבודה. אם זו מטרתה של "עצמאות", היא אפילו אינה נדרשת לחבר מצע. כל שעליה לעשות הוא לאמץ כמצע את מורשת רבין, כפי שבאה לידי ביטוי בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת ערב הירצחו. בנאום זה (5.10.95) רבין הציג את תכניתו המדינית, שעיקרה פשרה טריטוריאלית שבה ישראל נסוגה משטחים רבים, אך בשום אופן אינה מקבלת את עקרון קווי 4.6.67 ובשום אופן אינה מוותרת על ירושלים השלמה וסביבותיה, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המילה" וגושי ההתיישבות "ולוואי ויקומו עוד". זאת הייתה דרכה המסורתית של תנועת העבודה מאז מלחמת ששת הימים ועד...

עד קמפ-דיוויד 2000. מורשת רבין עשויה הייתה להוות מצע "עצמאות" אלמלא העובדה המצערת, שמי שהסיט את מפלגת העבודה מדרכה, ועקף משמאל את מרצ, היה לא אחר מאהוד ברק. הוא שבר את ההסכמה הלאומית, הוא ויתר על הקווים האדומים של רבין, הוא הפך את כל ה'לאווים' של רבין ל'הנים', הוא המנהיג הישראלי הראשון שאימץ את רעיון הנסיגה המלאה מכל השטחים. כאשר ערפאת דחה את הצעתו הנדיבה ופתח במתקפת הטרור, הוא זחל אליו לטאבה תחת אש ולינץ' כדי להציע לו ויתורים נוספים. עד היום ברק משוכנע שהצעותיו המופקרות הן הן הדרך הנכונה.

"עצמאות" מתיימרת למלא את הוואקום האידיאולוגי בפוליטיקה הישראלית, אולם כל עוד ברק עומד בראשה ולא שינה את דרכו, היא האחרונה המסוגלת לממש את יומרתה.

            האם יש עתיד למפלגת העבודה?

היום, כאשר ברור שמפלגת העבודה אינה מתמודדת בעתיד הנראה לעין על השלטון, הדרך היחידה להבטיח את קיומה ולהשתקם, היא אימוץ דרך שתבדל אותה ותייחד אותה. פירוש הדבר לא לנסות להיות יותר מרצ ממרצ, אלא תנועה חברתית, המייצגת ערכים של סולידריות וצדק חברתי, או במילים אחרות – מפלגה סוציאל דמוקרטית.

אחרי שכל הניסיונות בשני העשורים האחרונים הוכיחו שאין לישראל פרטנר לשלום, הגיעה השעה שנחדל מן המרוץ המדיני המטורף אחרי זנבנו, ונעמיד במרכז השיח הציבורי בישראל את תיקון החברה הישראלית. אם מפלגת העבודה תניח בצד את הנושא המדיני ותהיה למפלגת התיקון החברתי – היא תהיה רלוונטית.

שלי יחימוביץ' היא האדם היחיד המתאים לחולל במפלגת העבודה מהפיכה כזו. לא זו בלבד שהיא באמת ובתמים דוגלת ברעיונות הללו – היא היחידה הרואה בהם את העיקר. היא לא בלוף מן הזן של עמיר פרץ.

שלי לא היססה לפעול במשותף עם הציונות הדתית, עם "בני עקיבא" ועם המכון לאסטרטגיה ציונית במאבק לשמירה על אדמות הלאום. היא לא היססה לפעול בשיתוף עם השר שטייניץ ועם כרמל שאמה במאבק לייעוד אוצרות הטבע של הארץ לטובת החברה הישראלית. היא שיתפה פעולה עם ליצמן, מירי רגב ואחרים במאבקים למען העובדים ולמען השכבות החלשות ושכבות הביניים. היא לא נהגה כך מתוך עיוורון צבעים. להיפך, לזכותה יאמר שהיא הובילה מערכה ציבורית חשובה מאוד נגד טרנד התמיכה בדב חנין לראשות העיר ת"א, בשל היותו אנטי ציוני ומטיף לסרבנות.

שלי יחימוביץ' היא האדם הראוי לעמוד בראש מפלגת העבודה.

            מועמד בזכות השתיקה

סיבה נוספת לכך ששלי ראויה להנהיג, היא נקיון כפיה, שאינו מוטל בצל של ספק. זאת, להבדיל מהרצוג, שהינו מועמד מוביל בזכות השתיקה. הרצוג נמצא בזירה הפוליטית רק כיוון ששמר על זכות השתיקה כחשוד בפרשת עמותות ברק. מבחינה משפטית, אדם נהנה מחזקת החפות כל עוד לא מוכחת אשמתו. מבחינה ציבורית, איש ציבור ששותק בחקירה, הוא אשם אם לא הוכחה חפותו. רק בזכות השתיקה, הרצוג ניצל מגורלו של עמרי שרון, שלא שתק ולקח אחריות על פעולתו בעמותות שרון. והאיש הזה רוצה להנהיג את מפלגת העבודה...

* "ידיעות הקיבוץ"

מזה כשבע שנים אני בעל טור בעיתון "שישי בגולן" - "דברים שרציתי לומר".

מידי שבוע אני מפרסם בו את הדברים שאני רוצה לומר לתושבי הגולן.

הטור הזה יקר וחשוב לי מאוד. השיג והשיח עם קהילת הגולן, משמעותיים לי הרבה יותר מאשר הכתיבה והפרסום מעל במות ארציות, כמו הטור שלי בעיתון רב התפוצה ביותר בישראל – "ישראל היום", שקוראיו אנונימיים בעבורי. בשנה האחרונה, מאז שאיני בעל תפקיד בגולן, הטור חשוב לי אף יותר, כערוץ הקשר העיקרי עם חברי קהילת הגולן.

מזה כחודש, איני מפרסם את הטור. איש אינו חושד בי, שפתאום אין דברים שאני רוצה לומר. הסיבה היא אחרת – השעיתי את הטור. הסיבה לכך היא אי פרסום מאמר שכתבתי, תחת הכותרת "הטרדה משפטית", בו תקפתי עתירה קנטרנית לבג"ץ נגד חוק משאל העם. מדוע המאמר נפסל? פחד מתביעה משפטית. אני משער, שהמאמר הוגש למטרידן ד"ר ותאד, ובמקום להתמודד עם טענותיי, שכנראה אין לו תשובה עליהם, הוא איים בתביעה, כלומר הפעיל טרור משפטי. לצערי, העורכת העדיפה את הפתרון הקל של כניעה לטרור, על פני מחויבות לחופש הביטוי, לאינטרס הציבורי ולמחויבות לקוראים. היא סירבה לפרסם גם גרסה מרוככת יותר. במחאה על הצעד הפחדני הזה, החלטתי להוציא את הטור לחופשה, עד הודעה חדשה.

להלן המאמר (בגרסתו המקורית):

הטרדה משפטית

אין בישראל חקיקה נגד הטרדה משפטית. הטרדה משפטית, לעומת זאת, יש ויש. הטרדה משפטית מצד מי שמנסים לשבש את השיח הציבורי, הפוליטי, החברתי, הדמוקרטי של ישראל, באמצעות הטייתו לפסים משפטיים, כדי לכפות את עמדתם הפוליטית באמצעות בית המשפט העליון, שחבריו המכובדים אינם נבחרי ציבור ואין לעמדותיהם הפוליטיות כל עדיפות על פני שאר האזרחים.

בית המשפט העליון עצמו מעודד את ההטרדות המשפטיות הללו, שבסופו של דבר נזקם העיקרי הוא פגיעה במעמד בית המשפט העליון ובשלטון החוק בישראל.

מטרידן כזה הוא ד"ר מחמד וותד, מרצה למשפטים במכללת צפת. וותד עתר לבית המשפט העליון נגד חוק משאל העם, שהתקבל לא מכבר בכנסת. מדובר בעתירה הזויה, קנטרנית, פוליטית לחלוטין ללא כל נימוק משפטי ראוי לשמו. עתירה, שכל עניינה להטריד ולהשתמש בבית המשפט כבמה לעמדותיו הפוליטיות של העותר.

חוק משאל העם עבר ארבע קריאות בשתי כנסות והתקבל ברוב גדול של 65 ח"כים מול 33. תהליך הכנתו בו' החוקה של הכנסת היה יסודי ומעמיק מאוד. באיזו חוצפה מנסה המטרידן להפוך החלטה זו, בניגוד לרצון הרוב?

טענותיו של וותד שקריות והזויות. הטענה המכעיסה מכל, היא שמשאל העם פוגע במיעוט הערבי. "משאל עם עלול לשמש כלי פוליטי משפטי לעשיקת המיעוט על ידי הרוב".

טענה זו חסרת שחר, כמובן. החוק מגדיר בדיוק באילו נושאים יש לשאול את העם – אך ורק בנושא של ויתור על שטח ריבוני של מדינת ישראל. איזו פגיעה יכולה להיות במיעוט כתוצאה מהחלטה זו או אחרת בנושא כזה? הרי אין זו הצבעה הנוגעת לשלילת זכויות אלו או אחרות מהמיעוט הערבי. המשמעות של טענתו זו של וותד, היא שמובן מאליו שהציבור הערבי יצביע כאיש אחד בעד הנסיגה, ואף על פי כן עמדתו לא תתקבל.

מי אמר שאכן כך יצביעו כל הערבים? הרי אין המדובר בסוגיה הנוגעת ספציפית לערביי ישראל, אלא לאינטרס הכללי של המדינה. אם מה שמדריך את ערביי ישראל הוא טובתה של המדינה, איזו סיבה יש שהתפלגות הצבעתם תהיה שונה משל כלל הציבור הישראלי? הרי לא יעלה על הדעת ששיקול אחר מדריך את הצבעתם, כמו העדפת האינטרס של הצד השני... ואם בכל זאת כל ערביי ישראל יצביעו כאיש אחד בעד הנסיגה – יהיה להם כוח רב להשפיע. במשאל העם כל אחד = קול אחד, ובד"כ אחוזי ההצבעה בציבור בעל צבע פוליטי מוגדר ומוטיבציה גבוהה גבוה יותר מאשר בקרב כלל הציבור. אז ממה חושש וותד? מכך שאף על פי כן הרוב חושב אחרת ויצביע בניגוד לדעתו? הוא מפחד מהדמוקרטיה?

עוד מסביר וותד את הפגיעה בערביי ישראל, בכך ש"בשיטת משטר שבה מונהג משאל עם, הרי שהמנגנון המשטרי מבוסס על הכרעה דיכוטומית של 'כן' או 'לא' ביחס לשאלה המופנית ישירות אל הציבור בנושא מסוים. הכרעות לפי משאל עם הן החלטות צרות אופקים, נוקשות ובלתי הפיכות ומגלמות את התפיסה הרעה של דמוקרטיה פורמאלית". אך הרי אין מדובר בשינוי שיטת המשטר, לדמוקרטיה ישירה שבה כלל הציבור מכריע בכל נושא "בעד" או "נגד". מדובר בשיטה פרלמנטרית המביאה נושא מאוד ייחודי, שאכן ההכרעה בו דיכוטומית, להכרעת העם, כמקובל בכל הדמוקרטיות הפרלמנטריות המתוקנות. האם הצבעה בכנסת על נסיגה אינה דיכוטומית, אינה חדה ובלתי הפיכה? העוצמה שמשאל העם שולל, אולי, מהציבור הערבי, היא היכולת של נציגיו בכנסת להגיע לעסקאות מלוכלכות, כמו למשל תמיכה בחוקי כפיה דתית תמורת הצבעת חרדים בעד הנסיגה. בדיוק את העסקאות הללו מנסה החוק למנוע, בשם הדמוקרטיה, כאשר מדובר בסוגיות הרות גורל כמו נסיגה משטחים ריבוניים.

טענה נוספת של וותד, היא שסיפוח השטחים של הגולן ומזרח ירושלים התקבל על ידי הכנסת ולא באמצעות משאל עם, לכן גם היפרדות מהשטחים האלה לא צריכה להיעשות בדרך שונה.

יתכן שמוטב היה שגם סיפוח שטחים יעשה במשאל עם. אין ספק שאילו סיפוח הגולן ב-1981 היה מוצג למשאל עם הוא היה זוכה לרוב עצום, ולא כל שכן – סיפוח מזרח ירושלים ב-1967. אבל הגולן וירושלים סופחו על פי חוק והחוק לא דרש משאל עם. כעת החוק דורש משאל עם על נסיגה משטחים ריבוניים, כיוון שכך החליטה הכנסת ברוב גדול. זאת הדמוקרטיה. אם ללכת על פי שיטתו של וותד – השטחים ששוחררו במלחמת העצמאות מחוץ לגבולות החלוקה, כמו לוד, רמלה, יפו, ירושלים המערבית וכו', סופחו בצו של שר הביטחון. האם ניתן לסגת מיפו, לוד, רמלה ומערב ירושלים בצו של שר הביטחון? טענתו של וותד פשוט אבסורדית.

עוד טוען וותד נגד תוקפה של ההחלטה, כיוון שלא התקבלה כחוק יסוד. אכן, מוטב היה שתתקבל כחוק יסוד, אולם במשך שנים רבות נעשה מאמץ לחוקק חוק יסוד, ולא התגבש רוב לתמיכה בו. אני מקווה שהדבר יתוקן כאשר תחוקק חוקה לישראל, שתכיל בתוכה את משאל העם על נסיגה משטחים ריבוניים.

איך ינהג בית המשפט העליון בעתירתו הקנטרנית של וותד?

אין לי צל צלו של ספק שהעתירה תדחה, מאחר ואין בה שום טיעון רציני. השאלה היא, האם ישכיל בית המשפט לדחות את העתירה על הסף ולהשית על העותר את הוצאות המשפט, כראוי, או שיפתח בפניו את אולמות בית המשפט. לצערי, יש לבית המשפט נטיה לשתף פעולה עם המטרידנים בהימנעות מדחיית עתירותיהם על הסף.

פעמים רבות טוענים מצדדי האקטיביזם השיפוטי, שבית המשפט העליון כלל אינו אקטיביסט. עובדה, בית המשפט ממעט מאוד לפסול חוקים, החלטות כנסת והחלטות ממשלה. זאת אמת. אך האקטיביזם השיפוטי אינו מתבטא רק בפסילת חוקים, אלא בעצם נכונותו של בית המשפט לדון בסוגיות פוליטיות מובהקות, כאילו היו סוגיות משפטיות. לכאורה, כשתדחה העתירה, ניתן יהיה לומר בסיפוק שבית המשפט העליון אישר את חוק משאל העם ובכך חיזק אותו. ואילו אני סבור, שכלל אין זה מעניינו של בית המשפט העליון לאשר את חוקי הכנסת, בוודאי לא חוקים פוליטיים מובהקים. עצם הדיון בנושאים אלה בבית המשפט, הם פגיעה בריבונות הכנסת ולכן גם פגיעה בדמוקרטיה.

אני מקווה מאוד, שהפעם בית המשפט ידחה על הסף את העתירה, ולא יתן ידו להטרדה המשפטית.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

את הפילוג במפלגת העבודה ראוי לבחון בשתי אמות מידה – הטווח הקצר והטווח הארוך.

לטווח הקצר, מדובר בצעד שלא היה מנוס ממנו. למעשה, ברק לא פילג את מפלגת העבודה אלא נתן גושפנקא רשמית לפילוג הקיים ממילא. הפילוג החל כאשר ארבעה ח"כים עשו שבת לעצמם ובניגוד להחלטות ועידת מפלגת העבודה, פעלו כסיעה נפרדת; סיעת אופוזיציה, שהנה חלק מסיעה החברה בקואליציה. בהדרגה, חברים נוספים ובהם שרים זלגו לכיוון זה. הסיעה לא תפקדה כסיעה אחת ופגעה ביכולת התפקוד של הממשלה. ברק עצמו איבד את אמון חברי מפלגתו. במצב שנוצר, המפלגה התפוררה ולא נותר אלא לתת לכך תוקף פורמאלי.

מה שמעניין יותר הוא הטווח הרחוק. האם יש תקומה לתנועת העבודה? לא בכדי לא כתבתי מפלגת העבודה, אלא תנועת העבודה. האמת היא, שמפלגת העבודה מזמן אינה עוד ממשיכת דרכה ההיסטורית של תנועת העבודה הציונית. תנועת העבודה הציונית, שבנתה את הארץ והקימה את המדינה, שילבה ערכים סוציאל דמוקרטיים של צדק חברתי וסולידריות עם אקטיביזם ציוני – התיישבותי וביטחוני וריאליזם מדיני.

מאז מלחמת ששת הימים, הביטוי של גישה זו היה רעיון הפשרה הטריטוריאלית, שאביו מולידו היה יגאל אלון, והוא היה נר לרגליהם של כל מנהיגי מפלגת העבודה עד שלהי שנות ה-90. בנאומו האחרון טרם הירצחו, הגדיר רבין את תכנית הסדר הקבע אליה הוא חותר, והיא כללה נכונות לוויתורים טריטוריאליים לצד הצגת קווים אדומים מהם ישראל בשום אופן לא תזוז – ירושלים רבתי בריבונות ישראל, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המילה", גושי ההתיישבות ועוד.

מפלגת העבודה של היום רחוקה ת"ק פרסה מן הקו הזה. מפלגת העבודה של היום יונית הרבה יותר מכפי שהייתה מרצ בתקופת ממשלת רבין. וכאילו לא די בכך, נושבות בתוכה רוחות המושפעות מהטרנד הפוסט ציוני, כמו הכתמת הדרישה (המיותרת, לטעמי) להצהרת אמונים לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית כ"גזענות", שכמוה כאמירה שמדינה יהודית היא גזענות, וכמו שיתוף פעולה עם שמאל רדיקאלי אנטי ציוני, בין השאר בהפגנה שנערכה במוצ"ש בת"א.

אין ואקום זועק יותר בציבוריות הישראלית, מהעדרה של תנועת העבודה, והצורך בהתחדשותה – חיוני ביותר. תנועת העבודה ההיסטורית הייתה מפלגת מרכז אמיתית, ומאחר ו"קדימה" פסקה להיות מפלגת מרכז ביום אשפוזו של אריק שרון, אך טבעי שהעבודה תמלא את החסר.

לכן, כאשר אהוד ברק מקים מפלגה חדשה, ומגדיר אותה כמפלגת מרכז הנאמנה לדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה ולערכי הממלכתיות שאפיינו אותה, זאת אמורה להיות בשורה גדולה לפוליטיקה הישראלית.

יש רק בעיה אחת קטנה. מי שהסיט את מפלגת העבודה מדרכה ההיסטורית הוא לא אחר מאשר אהוד ברק. בוועידת קמפ-דיוויד הוא עקף משמאל את מרצ, והציע לערפאת הצעה שעיקריה הם מחיקת כל הקווים האדומים של מורשת רבין. אחרי שערפאת דחה את הצעתו בבוז ופתח במתקפת הטרור הקשה, הוא לא הודיע שההצעות בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות, אלא הוסיף וכרסם אף בהן בטאבה. מאז ועד היום, ברק דבק בדרכו, ששברה את ההסכמה הלאומית הישראלית, וכמובן שלא קידמה כהוא זה את השלום. ברק, כראש הממשלה, עשה כל מאמץ להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן, בנחישות אובססיבית. גם בדרך זו הוא דבק עד היום.

הפוליטיקה הישראלית זקוקה להתחדשות תנועת העבודה, ולכאורה – "עצמאות" היא המפלגה המתאימה לכך. כמי שבמשך שנים רבות כמה להתחדשות תנועת העבודה, אך טבעי היה שעוד היום ארוץ ואתפקד למפלגה זו. אבל כאשר אהוד ברק עומד בראשה ולא חוזר בו מן הדרך בה הוא הולך זה למעלה מעשור, אני יודע ש"עצמאות" לא תספק את הסחורה הזאת.

דבר חיובי אחד עשוי לקרות כתוצאה מהפילוג במפלגת העבודה – התחזקות מדינית של הממשלה. אי אפשר לנהל מו"מ כה קשה ומורכב כמו המו"מ עם הפלשתינאים, כאשר היריב יודע שאל עורפו של ראש הממשלה מכוון אקדח, ובו איום לפרק את הממשלה אם יעמוד על עמדות ישראל במו"מ. כעת, ללא האיום הזה, ראש הממשלה התחזק, ויוכל לנהל בצורה טובה הרבה יותר את המו"מ. 

* "ישראל היום"