הבלוג של אורי הייטנר

בראיון ל"קול ישראל" יצא ח"כ איתן כבל בשצף קצף נגד חוק משאל העם. מה הוא לא אמר עליו? – פחדנות של נתניהו, השתמטות הכנסת מתפקידה, מכשול לשלום, סגירת הדלת בפני הסורים, עקיפת הכנסת, פגיעה בשיטה הפרלמנטרית ועוד. שמעתי את התלהמותו, ולא יכולתי שלא להיזכר בסיפור המיוחס למשה סנה, שכתב בשולי נאומו – "טיעון חלש, להרים את הקול".

כבל התלהב והתלהם, אך דבריו – הבל ורעות רוח.

כדאי לזכור שכאשר הוא תוקף את נתניהו שנתן ידו להחלטה, הוא בעצם מאשים את יצחק רבין, שכראש הממשלה התחייב ביוזמתו למשאל עם במקרה של הסכם על נסיגה מהגולן או מחלקים ממנו, אף שהחוק לא דרש זאת ממנו. הוא החליט על כך בעיצומו של מו"מ עם סוריה. מאז, ועד ההצבעה בכנסת ביום ב', מפלגת העבודה תמכה בעקביות במשאל העם. ולפתע – פוליטיקה פנימית קטנה ובזויה, גרמה לרוב חברי מפלגת העבודה לרמוס את מורשת רבין. אהוד ברח מן ההצבעה, מרבית השרים הצטרפו אליו, הח"כים הצביעו נגד החוק, יחד עם מרצ, הסיעות הערביות ומחצית ח"כי "קדימה" שלא מרדו במשמעת שכפתה עליהם ציפי לבני. רק השר שמחון וס' השר מתן וילנאי, נאמנים לצו מצפונם, תמכו בחוק, והם ראויים על כך לכל שבח.

אם תמיכה של ראש הממשלה במשאל עם היא פחדנות, היא סגירת הדלת בפני השלום, היא השתמטות – הרי שגדול הפחדנים והמשתמטים, אליבא דאיתן כבל, הוא רבין. כאשר נשאל על כך, השיב כבל, שהחלטתו של רבין הייתה ... נקודתית. נקודתית?!?! הוא שאמרתי, הבל ורעות רוח.

השתמטות הכנסת מתפקידה? על פי החוק, אין כל אפשרות לממשלה לעקוף את הכנסת. אילו יכלה הממשלה לעקוף את הכנסת ולגשת ישירות למשאל עם, ניתן היה לטעון שיש כאן פגיעה בשיטה. אולם הממשלה מחויבת להביא את ההסכם לאישור הכנסת, ורק אם 61 ח"כים תמכו בו, הוא יעבור להכרעת העם.

כאשר החליט בגין להביא את הסכם קמפ-דיוויד לאישור הכנסת, החוק לא חייב זאת. די היה בהחלטת ממשלה. האם בכך שנהג באופן דמוקרטי, הוא "עקף את הממשלה"? האם בכך שההסכם הובא להכרעת הכנסת, "הממשלה השתמטה מתפקידה"? מקור הסמכות של הממשלה הוא הכנסת. בהכרעה כה מכרעת, כנסיגה משטחים ועקירת יישובים, ראוי היה להביא את ההסכם להחלטת הכנסת. מקור הסמכות של הכנסת הוא העם. העם הוא הריבון. כאשר מדובר בנסיגה משטח ריבוני של המדינה, מחלק מבירתה הריבונית של המדינה או מאזור כמו הגולן – ראוי שהריבון יקבל את ההחלטה.

אבל כבל רוצה להשתמט מהכרעת העם. למה? כי הוא מפחד מהכרעת העם. הוא יודע שבמשאל עם יהיה קשה יותר להכריע בעד הנסיגה באמצעות קומבינות, עסקאות אפלות, שוחד פוליטי והבטחת תיקים ומיצובישים.

פגיעה בשיטה הפרלמנטרית? כך מקובל בכל הדמוקרטיות הפרלמנטריות המתוקנות. למשל, במדינות האיחוד האירופי החלטות כמו הצטרפות לאיחוד, קבלת החוקה, קבלת המטבע וכו', התקבלו במשאלי עם. הפגיעה בריבונות המדינה בהחלטות אלו, מזערית לעומת נסיגה משטח ריבוני או חלוקת הבירה הריבונית. האם אם הפרלמנטריזם – בריטניה, אינה מבינה מה שמבין איתן כבל? האם כל מדינות האיחוד האירופי פשוט שכחו לשאול את איתן כבל, לפני שהחליטו "לעקוף את הפרלמנט"?

האזנתי לדברי ההבל ורעות הרוח של איתן כבל, ולא יכולתי שלא להתבייש ברמה הנמוכה המאפיינת חלק מנבחרי הציבור שלנו, ומהיחס ההפוך בין רמת הטיעונים לווליום וטון הדיבור. מוטב שכבל יאמץ את הצעתו של חזקי, הדמות האלמותית מ"ארץ נהדרת" – דבר חלש!

* "חדשות בן עזר"

במאמר המערכת של "ארץ הגולן", למחרת חקיקת חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל (14.12.81) נכתב: "המאבק הפוליטי של יישובי הגולן תם. הוא הסתיים בניצחון. מטרתנו היום היא להוריד את הגולן מרשימת הנושאים השרויים במחלוקת. על כן, אין לנו כל עניין בהמשך הוויכוח על החלת החוק. טוב ורצוי שהגולן 'ירד מהכותרות'. לאט לאט יתרגלו תושבי המדינה ומדינות העולם לכך, שהגולן הוא אזור מאזוריה של המדינה, כמו הגליל, השרון והנגב".

אכן, לאחר קבלת החוק, נהנה הגולן מעשר שנות שקט. אולם סוגיית הגולן לא ירדה, למרבה הצער, מסדר היום הציבורי, וכעבור עשור החל מו"מ על נסיגה. היום אנו מפוכחים יותר, ולא נצהיר הצהרות ניצחון כאלו. כמו חוק הגולן, כך גם חוק משאל העם, שהתקבל השבוע, אינו מהווה תעודת ביטוח בעבורנו, אין הוא מהווה הכרעה סופית בשאלת עתיד הגולן ועוד עלולות להיווצר סיטואציות של מו"מ על נסיגה ומאבק נגדה. אולם כמו חוק הגולן, כך גם חוק משאל עם מהווה נדבך נוסף, חשוב מאוד, בהגנה על הגולן. אם רעיון הנסיגה מהגולן הוא אויב התוקף אותנו – ניתן לומר שהשבוע הצבנו מכשול משמעותי בפני האויב, שיקשה עליו במתקפתו ויקל עלינו בהגנתנו. מכשול נוסף, אך עדיין לא הכרעה סופית.

במה תרומתו הגדולה של החוק להגנה על הגולן? האם מישהו ערב לנו שבמשאל עם רוב הציבור יתנגד לנסיגה? אם הממשלה תחתום על הסכם "שלום" עם סוריה, תציג אותו כאיזה שלום קוסמי שישים קץ לסכסוך עם העולם הערבי ויגשים את חזון השלום "וגר זאב עם כבש", ובמקביל – הממשלה תעודד את הסורים לאיים במלחמה נוראה עם אלפי טילים על ת"א, אם ההסכם ידחה במשאל, מה תהיה התוצאה? כמה מתומכי הגולן ומתנגדי הנסיגה לא יעמדו בלחץ ובהסתה ולא יעזו להתנגד להסכם; לא יהיה להם כוח עמידה מול המניפולציה?

זאת בהחלט אפשרות, סכנה שאין להקל בה ראש. אולם מאחר ובמערכה המתמשכת הזאת אין כנראה "קלף מנצח" אחד, חשוב להערים כל מכשול אפשרי בפני איום הנסיגה. עצם ישיבתנו בגולן היא הקלף החשוב ביותר בהבטחת המשך הישראליות של הגולן ולכן אכלוס הגולן, הקליטה והרחבת היישובים הם הצעד החשוב ביותר. עצם העובדה שהגולן הוא שטח ריבוני של ישראל היא תרומה בלתי רגילה (והוכחה לכך היא בחוק משאל העם, התקף באזורים ריבוניים בלבד). כמובן שדעת הקהל התומכת בנו באופן עקבי לאורך השנים בצורה משמעותית, היא נדבך חשוב ביותר בהגנה על מדינת ישראל מפני נסיגה מהגולן. לכל אלה נוספה השבוע תרומה בלתי רגילה, בדמותו של חוק משאל העם.

אמנם כן, משאל עם אינו ערובה מוחלטת לנצחוננו. אולם אין ולא יכול להיות כל נזק כתוצאה מקיום משאל עם. אנו יכולים רק להרוויח ממנו. הסיבה לכך, היא שמשאל העם אינו תחליף להצבעת הכנסת, אלא תוספת להצבעת הכנסת. רק הסכם שאושר בכנסת ברוב של 61 ח"כים לפחות, יעבור להכרעת העם. עד אישור החוק, די היה בהצבעת הכנסת כדי שההסכם יתקבל. באין רוב בכנסת – ההסכם היה נופל, אולם אם יש רוב בכנסת, ההסכם הוא סופי. לאחר אישור החוק – אם יש רוב, אין זה סוף פסוק. מצב שבו עד קבלת החוק, ההחלטה הייתה סופית, כעת הוא רק תחילתה של המערכה האמיתית. כך שבכל מקרה, אין לנו מה להפסיד. יש לנו הזדמנות של ממש לנצח, גם כאשר יש רוב בכנסת לנסיגה. אם לחזור למשל המתחם המותקף – ללא החוק, הצבעת הכנסת היא קו ההגנה האחרון שלנו. החוק הציב קו הגנה נוסף.

יתר על כן, המגרש אליו תעבור המערכה הוא הנוח לנו ביותר. כוחה של הממשלה בכנסת, כולל משמעת קואליציונית, שאינה רלוונטית בהצבעה ישירה של האזרחים. כוחה של הממשלה בכנסת לקנות עריקים באמצעות שוחד פוליטי, וכבר התקבלו בישראל הכרעות מדיניות מהותיות על חודו של מיצובישי. בהצבעה בכנסת ניתן, למשל, להרעיף על הסיעות החרדיות כסף וחקיקה דתית תמורת תמיכתן בנסיגה. הרבה יותר קשה להשפיע כך על כלל המצביעים החרדים. וכך, לא זו בלבד שחוק משאל העם מעניק לנו קו הגנה נוסף – זהו קו הגנה אמין יותר מהקו הנוכחי.

נכון שלאחר הסכם שיאושר בידי הכנסת, יתכן כרסום בתמיכה בנו בציבור הכללי. אולם מאחר והתמיכה בנו לאורך השנים היא איתנה ומשמעותית, נקודת ההתחלה של תהליך כרסום כזה נוחה לנו מאוד, ויהיה קשה מאוד לתומכי הנסיגה לשנות לחלוטין את המגמה.

חשיבותו של החוק אינו רק בכך שהוא מיטיב עמנו בשעת ההכרעה. לא פחות מכך הוא חיוני להרתעה. אם לחזור לדימוי המלחמתי – צה"ל מגדיר את מטרתו המרכזית כמניעת מלחמה באמצעות הרתעה. רק במקרה שההרתעה נכשלת ופורצת מלחמה, המטרה היא הכרעה וניצחון. כך גם במאבק שלנו. איננו רוצים לנצח במשאל עם, אלא למנוע מלכתחילה הסכם על נסיגה. עצם הידיעה של הממשלה שעומד בפניה משאל עם, תחייב אותה לזהירות יתר במו"מ ותרסן אותה בפני הרפתקאות מדיניות מטורפות. מאחר וממשלת ברק הייתה מחוייבת למשאל עם (לא היה חוק, אך ברק התחייב לכך, בהמשך להחלטתו של רבין) – אף שברק היה אובססיבי בניסיון להגיע להסכם בכל מחיר והציע לסורים יותר מאשר את כל הגולן, כלומר נסיגה לקווי 4.6.67, לנוכח הסקרים שהעידו שאין לו רוב במשאל העם, הוא בלם את עצמו ולא הסכים לוותר על צפון מזרח הכינרת, בידיעה שאסד לא יסכים לכך.

חוק משאל העם הוא נדבך חיוני בהרתעה ובהכרעה ולכן הוא מהווה תרומה משמעותית להגנה על מדינת ישראל מפני נסיגה מהגולן. 

****

חשיבותו הרבה של החוק אינה רק בחיזוק הגולן, אלא גם בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית. עם קבלת החוק, מצטרפת ישראל למועדון המכובד של הדמוקרטיות הפרלמנטריות המתוקנות, שנהוג בהן משאל עם בסוגיות הנוגעות לריבונותן. כך, למשל, בכל מדינות האיחוד האירופי, ובתוכן אם הדמוקרטיות הפרלמנטריות – בריטניה, נהוג משאל עם בסוגיות כאלו. אם פגיעה מינורית בריבונות, כמו המעבר ממטבע לאומי לאירו, מחייב משאל עם, קל וחומר נסיגה משטח ריבוני. גם בדמוקרטיה פרלמנטרית, העם הוא הריבון. יש נושאים שראוי לאפשר לריבון להכריע בהם, בשל חשיבותם, ובכך לנטרל אותם מסחר מכר פוליטי ומשיקולים זרים.

****

קבלת חוק משאל העם הוא בשורה גדולה למדינת ישראל, לדמוקרטיה הישראלית ולגולן. מה שהעיב על החגיגה, הוא התנהגותן של "קדימה" ומפלגת העבודה. מהמפלגות הערביות ומרצ לא היו כל ציפיות, אך ניתן היה לצפות לתמיכת "קדימה" והעבודה בחוק.

את ההתיישבות בגולן הובילו ממשלות המערך ואת מרבית היישובים ייסדו תנועות ההתיישבות של תנועת העבודה, כביטוי והגשמה של ערכי תנועת העבודה. אמנם כבר לפני 18 שנים מפלגת העבודה הפנתה עורף לאידיאולוגיה שלה ולערכיה, אך לפחות מיתנה זאת בצעד הדמוקרטי של משאל עם. כשרבין ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, הוא החליט (והודיע על כך מראש לנשיא ארה"ב) שאם ייחתם הסכם הוא יובא להכרעת העם במשאל עם. רבין התחייב בפני העם והכנסת לקיים משאל עם. לאחר רצח רבין, פרס הודיע על מחויבותו להחלטת רבין, והתחיב לכך בעצמו בבחירות. גם ברק התחיב לכך בבחירות וכראש ממשלה שניהל מו"מ עם סוריה. מפלגת העבודה, ברובה – כולל ברק, תמכה מן האופוזיציה בחוק שריון הגולן, הכולל משאל עם, שהתקבל לפני 11 שנים (אך כדי שהסעיף הנוגע למשאל העם יכנס לתוקף נדרש החוק שהתקבל השבוע). מפלגת העבודה כולה תמכה בכנסת הקודמת בקבלת החוק, בקריאה הראשונה. והנה, פתאום, מפלגת העבודה הפנתה עורף למורשת רבין ולערכיה הדמוקרטיים. למעט שלום שמחון ומתן וילנאי, הראויים לשבח על הצבעתם בעד החוק – אהוד ברח מן ההצבעה ואיתו שאר השרים, והח"כים הצביעו נגד.

"קדימה" מתיימרת להיות מפלגת מרכז, אך יותר ויותר מצטיירת כתואמת מרצ. ציפי לבני טוענת תמיד, שהיא מאמינה בחזון ארץ ישראל השלמה עליו התחנכה בביתה, אולם מאחר והגשמת החזון מתנגשת עם חזון המדינה היהודית והדמוקרטית, היא נאלצת בכאב גדול לתמוך בחלוקת הארץ ובחזון שתי מדינות הלאום. לפיכך, ניתן היה לצפות לכך שהיא תתנגד לנסיגה מהגולן. הגולן הוא חלק מא"י, שאין בו בעיה דמוגרפית ואין הוא מסכן כהוא זה את חזון המדינה היהודית והדמוקרטית. בנוסף לכך, מדובר בשטח ריבוני של מדינת ישראל. והנה, לא זו בלבד שציפי לבני אינה מתנגדת לנסיגה מהגולן (אם כי אני לא שמעתי אותה מדברת בזכות נסיגה כזאת), היא אף פועלת בכל כוחה נגד מתן אפשרות דמוקרטית לציבור להכריע בנושא, והטילה משמעת סיעתית על חבריה לסיעה, שרבים מהם תומכים בחוק.

יש לציין, שאת הצעת החוק המקורית, שהתקבלה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, הציעו חברי כנסת מ"קדימה" – אביגדור יצחקי ורוחמה אברהם. באותה הצבעה ניתן חופש הצבעה לחברי הסיעה, ועל אף התנגדות אולמרט ולבני, רוב הח"כים תמכו בחוק. והנה, "קדימה" החליטה להתנגד לאותו חוק, ולהטיל משמעת סיעתית. גם כאן, ראוי לציין לשבח את חברי הכנסת מ"קדימה" שנלר ואפללו שהיו נאמנים לצו מצפונם ותמכו בחוק. כדאי גם להזכיר ש-11 ח"כים נוספים של "קדימה" נעדרו מההצבעה, כי לא רצו לעשות שקר בנפשם ולהצביע על פי הגחמה של ציפי לבני.

****

עתיד הגולן לא הוכרע השבוע. הסכנה עדיין אורבת לנו. אולם השבוע הזה הוא שבוע היסטורי, שבו התקבלה החלטה היסטורית, המהווה נדבך חשוב בחומת המגן שלנו.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל, "שישי בגולן"

ביום ב' הקרוב תצביע הכנסת בקריאה שניה ושלישית על הצעת החוק המחייבת משאל עם במקרה של נסיגה משטח ריבוני. וזה מוזר, הרי יש כבר חוק כזה. כן, הוא לא כל כך ידוע, אבל ב-1999, לפני 11 שנים, החליטה הכנסת שכל נסיגה משטח שבריבונות המדינה, מחייבת תמיכה של רוב חברי הכנסת (כלומר 61 ח"כים לפחות) ומשאל עם. מדוע, אם כן, יש צורך בחוק חדש? מאחר ובחוק המקורי הותנתה כניסתו של הסעיף הנוגע למשאל עם לתוקף, בחקיקה המסדירה את מתכונת משאל העם.

קבלת החוק, אמורה הייתה לסיים את הוויכוח אודותיו. במדינה מתוקנת, משהתקבל החוק, גם מתנגדיו היו מפשילים שרוולים ומצטרפים למהלך חקיקתי נמרץ, להסדרת מתכונת המשאל. למרבה הצער והבושה, 11 שנים חלפו והצעד המתבקש הזה טרם נעשה. ובכל פעם שהחוק עומד להצבעה, מתנגדיו מעלים סייגים המבטאים בורות מביכה – אם מתוך אי הכרת העובדות או חמור יותר – על אף ידיעת העובדות, מתוך הנחה שהציבור אינו מודע להן.

הטענה המרכזית נגד המשאל, היא שהוא מנוגד לדמוקרטיה, או למצער – סותר את המשטר הפרלמנטרי. טענה זו מופרכת מעיקרה ומשוללת כל יסוד. הטענה, שהצבת נושא מרכזי להכרעת העם ומתן זכות לכל אזרח להיות מעורב, לקחת אחריות, להשפיע ולהכריע, מנוגדת לדמוקרטיה, מבטאת אי הבנה יסודית של מהות הדמוקרטיה – שלטון העם למען העם. אין אפשרות מעשית לנהל מדינה אלא בדמוקרטיה ייצוגית, אך הכרעות היסטוריות גדולות – ראוי להביא להכרעת העם. כך נהוג ומקובל במתוקנות שבדמוקרטיות. הנהגת משאל עם בישראל, בסוגיות קרדינאליות הנוגעות לריבונות המדינה, לא רק תשדרג את הדמוקרטיה הישראלית, אלא תכניס את ישראל למועדון היוקרתי הדמוקרטיות המתוקנות.

על פי חוקת האיחוד האירופי, ההחלטות הנוגעות להצטרפות מדינה לחוקה, כמו קבלת אמנת מאסטריכט (אמנת היסוד של האיחוד האירופי), אימוץ האירו כמטבע וקבלת אמנת ליסבון (חוקת האיחוד) מחייבות משאל עם בכל אחת ממדינות האיחוד. גם בבריטניה, אם הפרלמנטריזם, ההחלטה להצטרף לשוק האירופי המשותף ב-1975 התקבלה במשאל עם. 

למה דווקא החלטות אלו מחייבות משאל עם? מאחר וההצטרפות לאיחוד האירופי כרוכה בכרסום בריבונותה של המדינה. החלטה כה מרחיקת לכת, כמו שינויים בריבונות, מחייבת את הכרעת הריבון. בדמוקרטיה, גם בדמוקרטיה פרלמנטרית, העם הוא הריבון. לכן, החלטות בסדר גודל היסטורי כזה, הנוגעות לריבונות – אין להשאיר למשחק הפוליטי, לאפשרות של רוב מקרי, לאפשרות של החלטה באמצעות סחר מכר פוליטי, אלא מקובל להביא אותן להכרעת הריבון.

אין שינוי משמעותי יותר בריבונות, מאשר ויתור על שטח שבריבונות המדינה. אם החלטה כמו המרת מטבע מחייבת משאל עם – קל וחומר שוויתור על שטח ריבוני מחייב זאת.

בעקבות אישור החוק בוועדת השרים לחקיקה, יצא נגדו אהוד ברק בחריפות וכינה אותו "מחסום בפני השלום ופגיעה ברצון העם בשלום". כיצד משאל עם פוגע ברצון העם? כנראה שצריך להיות מפרק שעונים כדי להבין את ההיגיון מאחורי אמירה כזאת. אולם לגבי עצם יציאתו של ברק נגד משאל העם, בשם השלום, כדאי להזכיר מספר עובדות: את משאל העם במקרה של נסיגה מהגולן יזם לא אחר מאשר ראש הממשלה יצחק רבין, בשנת 1995, בשעה שנשא ונתן עם הסורים על נסיגה מהגולן. רבין היה הגון דיו כדי להבין, שאי אפשר לקבל החלטה כזאת ללא אישור העם. טרם החלטתו, הוא הודיע עליה לנשיא קלינטון, שקיבל אותה בהבנה מלאה.

לאחר רצח רבין, שמעון פרס, שהתמנה לראשות הממשלה, הודיע שהוא מחויב להחלטת רבין על משאל העם. בבחירות לכנסת ב-1996, התחייב פרס להביא להכרעת העם כל החלטה על נסיגה בגולן. בבחירות 1999 החרה החזיק אחריו אהוד ברק. כראש הממשלה, שעה שניהל את המו"מ עם הסורים, לא נסוג ברק כמלוא הנימה ממחויבותו למשאל העם.

עוד טרם היבחרו לראשות הממשלה, הצביע ברק, ראש האופוזיציה, יחד עם רבים מחברי סיעת העבודה, בעד "חוק שריון הגולן" – החוק שסייג נסיגה משטח ריבוני בהכרעת העם במשאל עם. רק לפני שנתיים הצביעה סיעת העבודה כולה בעד אותה הצעת החוק, העומדת כעת על הפרק, שהוצעה בידי חברי כנסת מ"קדימה" (אביגדור יצחקי ורוחמה אברהם). ההצעה התקבלה ברוב גדול מאוד בקריאה ראשונה, אך בשל התפטרות אולמרט והקדמת הבחירות לא עלתה להצבעה בקריאה שניה ושלישית. לאחרונה, הוחלה הרציפות על החלטה זו, כדי שניתן יהיה להגישה היישר לקריאה שניה ושלישית. בין המצביעים בעד הרציפות היה... אהוד ברק. האם קצת לחץ פנימי בתוך מפלגתו, גרם לו לשנות את עורו ולהפנות עורף בגסות כזו, למורשת רבין ופרס?

כל הטענות נגד משאל העם, מבטאות פחד מעמדת העם ורצון לעקוף את הציבור באמצעות מניפולציות פוליטיות. קבלת החוק על משאל עם תהיה חג לדמוקרטיה הישראלית. שילוב משאלי עם בסוגיות היסטוריות הנוגעות לריבונות המדינה, בשיטה הפרלמנטרית של ישראל, ישדרג באופן משמעותי את מהות הדמוקרטיה הישראלית. מדינת ישראל לאחר קבלת החוק הזה, תהיה מדינה דמוקרטית לאין ערוך יותר מכפי שהיא היום.

* "ישראל היום"