הבלוג של אורי הייטנר

החוק מעניק לחשוד את זכות השתיקה – הזכות שלא להשיב לשאלות החוקרים, כדי שלא להפליל את עצמו. כאשר מדובר בנבחרי ציבור, זכות זאת בעייתית, אולם ניסיונות לשלול אותה לא התקבלו. וכך, יש בצמרת המערכת הציבורית בישראל אישים, שהתקדמו והצליחו בזכות השתיקה, דוגמת יצחק הרצוג. באופן כללי, איני חסיד של זכות השתיקה – המקשה על חקר האמת. באשר לנבחרי ציבור, שאמורים לתת דוגמה לציבור – חזקה על מי ששותק, שיש לו מה להסתיר. בעיניי, מן הבחינה הציבורית (להבדיל מן הבחינה הפלילית) - איש ציבור שבוחר לשתוק בחקירה הוא אשם, אלא אם הוכחה חפותו. 

דרישה חשובה יותר מאיש ציבור, היא לדבר אל הציבור. לאו דווקא בענייני חשדות – בעיקר בעניינים הציבוריים עליהם הוא מופקד. בתקופת כהונתו של שרון כראש הממשלה, נבנתה סביבו הילה של שתיקה, בחינת מנהיגות = שתיקה. אחרי נתניהו וברק, שפטפטו את עצמם לדעת ושחקו בכך את מעמדם הציבורי, הציבור קנה את הסחורה הזאת. הסחורה הזאת שווקה באופן פופוליסטי – "מנהיג שעושה ולא מדבר". "מעולם לא הצטערתי על מה שלא אמרתי", צוטט המכתם הידוע, כדי להאדיר את המיתוס. אולם על פי אותה גישה, יכול מנהיג לומר "מעולם לא הצטערתי על מה שלא עשיתי". מי שעושה טועה, ומי שמדבר מצטער לעתים על דברים שאמר. אולם כפי שאיננו משחררים את מנהיגינו מחובת המעשה, אל לנו לשחררם גם מחובת האמירה. על המנהיגים לדבר עם הציבור ולתת לו דין וחשבון על תכניותיהם, כוונותיהם, מדיניותם ומעשיהם. הדין וחשבון הזה הוא כלי הכרחי בדמוקרטיה.

אין הדרישה הזאת רק מנבחרי ציבור, אלא ממנהיגי ציבור, גם כאלה שאינם נבחרים. יש לדרוש זאת גם ממנהיגים בלתי פורמאליים – כמו הרב מוטי אילון המתעטף בשתיקה מסתורית ומציג אותה כ"גבורה" ו"גדלות נפש", ויש ציבור הקונה זאת. ובוודאי שיש לדרוש זאת מאדם כמו הרמטכ"ל, הדמות החזקה ביותר במדינת ישראל, אחרי ראש הממשלה.

בשיטת שרון, נבנתה סביב אשכנזי הילת הגולנצ'יק המסתער, הקצין המקצועי שאינו פוליטיקאי ואינו מפטפט לתקשורת, כי הוא עסוק בהגנת המולדת והכנת צה"ל למלחמה ואין לו זמן לפטפוטים וראיונות סרק לתקשורת. ההילה הזאת מעצימה את מעמדו הציבורי ככוכב עולה בשמי הפוליטיקה, בעוד הוא משוחרר מלתת תשובות לציבור על שאלות קשות.

תחת מנהיגותו – מערכת היחסים בצוות המוביל של הצבא מתבררת כשערורייתית. הקשר האישי ההדוק שלו עם יוצר "מסמך גלנט" ועם מדליף המסמך מעורר מבוכה רבה. החיפוי על אל"מ הרפז לאורך זמן, מעורר דאגה.

כאשר מערכת יחסים מכוערת, ובחלקה אף מושחתת – מבוססת על תרבות של שקר, מאפיינת את צמרת צה"ל, מדובר בפגיעה מהותית בביטחון מדינת ישראל. אין לציבור זכות לדעת את העובדות הרלוונטיות? אין זו חובתו של הרמטכ"ל להשיב על השאלות הקשות?

התקשורת המדווחת על הפרשה, מתחלקת לאוהדי אשכנזי ואוהדי ברק. על פי החלוקה הזאת, מתבטאים העיתונאים אודות הפרשה כולה. איני חשוד באהדה כלשהי לברק, ואיני חושב ששר הביטחון פטור מאחריות למה שקורה בצמרת צה"ל. אני גם תומך בביטול חוק הצינון לרמטכ"ל, שבעיניי הוא פסול עקרונית (ובלאו הכי ספק אם הביטול יחול על הרמטכ"ל הנוכחי). עמדתי נובעת אך ורק מחרדתי, כאזרח המדינה, הן לביטחון ישראל והן להיגיינה הציבורית. על הציבור לתבוע ממנהיגיו, ובכלל זה מהרמטכ"ל, את חובת התשובה.

* "על הצפון", "חדשות בן עזר"

חרם האמנים על אריאל נחל כישלון חרוץ. היכל התרבות בעיר נפתח ברוב עם והדר. תיאטרון באר שבע חנך את האולם בהצגה, בהרכב מלא, חף מסרבנות ומסרבנים. תור המבקשים להופיע במקום לא היה מבייש אף מוסד תרבותי אחר בארץ.

כל התיאטראות, ללא כל יוצא מן הכלל, הודיעו שיופיעו באריאל. רוב מוחלט של השחקנים סרבו לסרב ולא הצטרפו לחרם. התנגדותם של מנהלי התיאטראות לחרם חד משמעית – הם הודיעו שלא יכפו על שחקנים להופיע, אך אם שחקן יסרב, ההצגה תמשך, כי היא חייבת להמשך, וימצא לו מחליף.

מכתב המחרימים השני הוא פרי כישלון החרם. בעוד המכתב הראשון תואר כחרם מצפוני, של אנשים שמצפונם אינו מאפשר להם להופיע, המכתב השני היה מכתב מצוקה של מי שנכשלו בהשגת מטרתם – לנוכח מיעוט המצטרפים, הם הוציאו מכתב הסתה להחרים; מכתב שנועד לשחקנים אחרים. גם המכתב הזה צפוי לכישלון. סביר להניח שמי שלא הצטרפו מלכתחילה לחרם, לא ישנו את עמדתם.

בתכנית "בילוי נעים" בגל"ץ (12.11.10) התראיינו בצוותא נועם סמל, מנהל תיאטרון הקאמרי וציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין. שניהם הביעו דעה חד משמעית – אי אפשר להיות יותר חד משמעיים, נגד החרם. הם הבהירו שיופיעו בכל מקום שירצו לראות אותם. הם הבהירו שאינם מחרימים איש בשל דעותיו או מקום מגוריו. הם התייחסו לחרם כאל קוריוז מבוטל – ציפי פינס הביעה תרעומת על ההתעניינות התקשורתית בשטות הזאת, לעומת חוסר ההצלחה בניסיון להביא את ענייני התרבות האמיתיים אל הפריים התקשורתי. נועם סמל דחה בביטול את הודעתו של המחזאי שמוליק הספרי (איש השמאל ה... "לאומי", עאלק) שיפעל באופן משפטי נגד העלאת מחזהו "הבדלה" באריאל. טענתו של הספרי, היא שבחוזה כתוב שהוא יעלה בכל מקום בארץ, ואילו אריאל אינה בשטח הריבוני של המדינה. סמל, שאינו חשוד כאיש "גוש אמונים" או מועצת יש"ע, אמר באופן חד משמעי – אריאל היא בארץ. הוא אף חזר על כך מספר פעמים.

במציאות הזאת, כל מה שנדרש הוא להמשיך ולהסיע את שיירת התרבות הישראלית, ושהנובחים ינבחו. כל מה שנדרש הוא להפעיל את היכל התרבות באריאל ולהביא אליה את מיטב היצירה התרבותית הישראלית, על אפם וחמתם של קומץ צעקנים, גם אם מידי פעם הם היו מנסים לייצר איזו פרובוקציה.

וכאן התערבה בגסות שרת התרבות והספורט לימור לבנת, ואיימה לפגוע בכיס של התיאטראות, או בלשון נקיה – לקבוע קריטריונים חדשים לתקצוב, שייקחו בחשבון את סוגיית הסרבנות. מה קפץ עליה, שהחליטה לנהוג כפיל בחנות חרסינה ולפתוח בלשון איומים? אם בלאו הכי כל התיאטראות הבהירו שלא יתנו ידם לחרם, הרי אין כאן כל עניין הקשור לתקצוב התיאטראות. מדובר באיום סרק, שאינו רלוונטי למציאות. כל מה שיש כאן, הוא מתן פרס למחרימים, והפיכתם מביריונים אנטי תרבותיים, המרימים יד גסה על התרבות הישראלית, לקורבנות "הדורסנות הממשלתית".

במקום נדיבות של מנצחים – למשל, אמירה של השרה שהיא מכבדת את כל האמנים בישראל, שהיא מברכת את הרוב הגדול בתוכם שלא נכנעו לחרם, ושהיא מקווה שהמחרימים יחזרו בהם, היא לא יכלה להתאפק, והפיחה רוח חיים בחרם ובמחרימים, להפוך אותם לקדושים מעונים.

במאמר מוסגר, כמנהל מתנ"ס הגולן לשעבר, אציין שבעיניי יש לשנות את הקריטריונים במשרד התרבות והספורט, ללא כל קשר לסוגיה הזאת, בהגדלת התקציבים לפריפריה, על חשבון מרכז הארץ. ניסיון להנהיג מדיניות כזו עשה מנכ"ל המשרד איתן ברושי, לפני שנים אחדות, והודח עקב כך בידי השר מג'אדלה, שנכנע ללחץ מוסדות התרבות התל-אביביים, שלא אהבו זאת.

אני מזכיר זאת, כדי להבהיר שאיני רואה בקריטריונים הקיימים פרה קדושה, שאין לגעת בה. אולם אני נגד שימוש כוחני בתקציבים, כדרישה של השלטון, בהיותו בעל המאה, להתיישר על פי עמדותיו. היום מדובר בשרה שעמדותיה קרובות לשלי, מחר יהיה מדובר בשר שעמדותיו הפוכות משלי. יש להיזהר מהפוליטיזציה הזאת של התקצוב. אמנם, אין המדובר כאן בהתערבות בעמדות פוליטיות, בתכנים אמנותיים, אלא בצעד אנטי תרבותי חריג כחרם על אוכלוסיה. אולם מאחר ואף תיאטרון אינו שותף לחרם, ולפי האמירות הנחרצות של התיאטראות, אין סכנה שתיאטרון כלשהו יצטרף לחרם, מה שנשאר מהצהרתה של לבנת, הוא הריח הז'דאנוביסטי. 

וכך, בהצהרה טיפשית ומיותרת אחת, השרה הפכה את קערת השיח הציבורי סביב החרם על פיה. המחרימים קיוו שצעדם יפתח שיח של דה-לגיטימציה למפעל ההתיישבות. הם נכשלו בכך – השיח שנוצר היה על הלגיטימיות של החרם. בשיח הזה, רוב שותפיהם לדעה הפוליטית יצאו נגדם. והנה, בעקבות הצהרת השרה, עולם התרבות והאמנות, שהפנה להם עורף, מתייצב לצדם ומיישר קו. כך, במקום שהשיח יעסוק בלגיטימיות של החרם, הוא עוסק בלגיטימיות של האיום בתקציב. השרה נתנה נשק בידי כל מי שמנסים לצייר מציאות של "מתקפה פשיסטית" כביכול, בישראל. כעת הם קיבלו מתנה נפלאה, יכולת להציג את הממשלה כסותמת פיות ומתנכלת לאמנות וכו' וכו'. למה?!

לצד ההצהרה המיותרת והמזיקה הזאת, הודיעה השרה על יוזמה חדשה – פרס ליצירה המבטאת את ערכי הציונות. זהו צעד יפה וחשוב (ובלבד שהפרס ינתן באמת ליצירות הראויות לכך, מבחינת איכותן האמנותית). כך יש לפעול – בדרך של חיוב ולא בדרך שלילה. בדרך של עידוד, ולא בדרך של איומים. שיטת האיומים היא תמונת ראי של שיטת החרמות – החרמות והאיומים לפגוע בכיס הם שני ביטויים של שיח כוחני, פלגני, קיצוני ואנטי תרבותי.

* "חדשות בן עזר", BSH

קבלת שבת באורטל, 12.11.10

פרשת ויצא מתארת את סיפורו של יעקב בגלות. הפרשה נפתחת בצאתו מן הארץ, בבריחתו מפני עשו אחיו: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. היא מסתיימת לאחר צאתם של יעקב ומשפחתו הענפה מחרן, בדרכם חזרה ארצה.

פרשת ויצא היא הפרשה בה מתוארת בניית המשפחה שתהיה לעם ישראל. בעוד אברהם ויצחק העבירו את הבשורה והאחריות להמשך השרשרת לבן ממשיך אחד, בן נבחר, יעקב אינו נדרש לכך. הוא מעביר את מסר ההמשכיות לכל בניו – אמנם מכל אחד מהם יקום שבט, אך שבט בתוך עם ישראל, יחד שבטי ישראל. מבחינה זו, ניתן לומר שבפרשת "ויצא" החל תהליך הקמתו של עם ישראל, ושדווקא יעקב ראוי לתואר "אבי האומה".

במה זכה יעקב, במה הוא ראוי לכך? לכאורה, התשובה נעוצה בפרשה הקודמת – יעקב קנה את הבכורה וקיבל את הברכה. אולם קשה להתלהב מהדרך בה השיג את ההישגים הללו, אם לנקוט לשון המעטה. את הבכורה רכש בעסקה מפוקפקת, תוך ניצול חולשותיו של אחיו, בשעתו הקשה. את הברכה השיג במרמה ובתכמנות. האם אלה עושים אותו ראוי להיות אבי האומה? האם על כך ניתן לומר – מעשה אבות סימן לבנים? הרי אין ספק שיש להטיל קלון על מעשיו אלה. יתר על כן – "יושב אוהלים" נאמר על יעקב. חז"ל פירשו זאת כיושב באוהלה של תורה. האם ניתן לקיים עם של יושבים באוהלה של תורה בלבד? לבטח לא כאשר הדבר משולב בתכמנות פוליטית. אז מדוע זכה יעקב? איזה מין מסר זה?

לא, לא בזכות אלו זכה יעקב להיות אבי האומה. להיפך, על כך נענש יעקב קשות. לאחר המעשים הללו נאלץ לברוח מביתו וממולדתו – בודד, חסר כל, אומלל ונרדף, לעשרים שנים קשות בניכר. על שרימה את אביו – רומה שבעתיים בידי דודו לבן. וכך סיכם יעקב עצמו את תקופת עבודתו במשק לבן, בנאום הפרידה שלו מדודו: זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי.  לט טְרֵפָה לֹא-הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה.  מ הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי.  מא זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים. 

אז במה זכה יעקב? בצאתו מאוהל אמו ובריחתו לחרן, הייתה ליעקב ההזדמנות לפתוח דף חדש. היה ביכולתו להמשיך בדרך הרעה בה הלך עד אותו יום ועליה נענש קשות. היה ביכולתו לבחור בדרך אחרת. הבחירה האנושית היא המסר החשוב ביותר ביהדות, וכך גם אפשרות התשובה. יעקב בוחר בטוב, בוחר בחיים. הוא מתגלה כאיש מסור, כאוהב אמיתי, כאיש עבודה חרוץ, כאדם נאמן. הוא בונה את עצמו מחדש, כהיפוכו של יעקב הצעיר. יעקב החדש הוא האיש הראוי לשמש מופת ולהיות אבי האומה.

נקודה אחת בפרשה מטילה ספק ברעיון שהצגתי עד כה. אם כך הדבר, איך ניתן להסביר את ההתגלות של אלוהים בחלום יעקב, מיד בראשית בריחתו, עוד בבית אל (שעל פי חלק מחז"ל היא בירושלים), התגלות שבה הבטיח להיות איתו ולשמור עליו ולהשיבו לאדמתו; שבה אישרר את הבטחתו לאברהם? הרי יעקב עוד לא הוכיח ששינה את דרכיו.

גם לכך יש פיתרון. אי אפשר להביא אדם לידי תיקון ושינוי, באמצעות יאוש בלבד. יעקב נס על חייו והיה שרוי בתהומות של יאוש. חלום יעקב נסך בו תקווה – יש לו למה לחיות, למה לשאוף. יש לו ייעוד וחזון. יצחק העניק לו את הברכה שייעד לעשו – ברכה חומרית בלבד והבטחת שלטון על עמים אחרים. אלוהים הוסיף לו ברכה מוסרית ורוחנית – להיות מופת לאנושות כולה: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. 

יעקב שהיה יושב אוהלים, קיבל מיצחק ברכה שיועדה לאיש השדה וכעת קיבל מאלוהים ברכה לאיש מוסר. וכך, מצויד בשתי הברכות האלה, היה לו הפוטנציאל להיות אבי האומה, אם ישכיל לבחור בבחירות הנכונות ולנהוג כראוי לאבי האומה.

יעקב, איש האוהלים, התגלה כאדם אמיץ וחזק, כשגלל את האבן מפי הבאר להשקות צאן רחל. הוא התגלה כאיש עבודה מוכשר, כחקלאי מצטיין, כמנהל עסקים נבון ומצליח. בפרשה הבאה, בעימות עם איש האלוהים, יתגלה גם כאיש מלחמה. הוא השכיל לשלב את קול יעקב וידי עשו, ספרא וסייפא, חומר ורוח. למעשה, השינוי שהוא חולל בחייו, היה פרומו למהפיכה הציונית, כעבור 3,000 שנה.

בחלום יעקב ראה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע לשמים. החזון הזה הוא מסר של חיבור בין ארץ לשמים. חיים ארציים, חומריים, שאין בהם שאיפה לרוחני, לשמיימי – הם חיים ריקים ומשמימים, נעדרי מותר האדם מן הבהמה. חיים שמיימיים ורוחניים, שאין בהם מעשיות ואין בהם אחריות לחיים המעשיים, הם חיי תלישות גלותיים. בשתי הדרכים הללו אי אפשר לקיים אומה, ומי שאינו יודע ומסוגל לשלב ביניהם, אינו מסוגל להנהיג אומה. יעקב ראה, הפנים ויישם, זכה – ואנו, צאציו, זכינו.

פרשת "ויצא" מתארת את סיפור האהבה היפהפה בין יעקב לרחל, ששימש השראה לסופרים, משוררים ופזמונאים רבים. אחד מהם הוא עלי מוהר, שנפטר בדיוק השבוע לפני ארבע שנים. לזכרו, נשמע את שירו "אחכה", בביצועו של אריק איינשטיין, ללחנו של מיקי גבריאלוב:

אחכה / כל הלילה אחכה / וביום את הצאן אשקה / ואחכה // זמן ישטוף / ושנה כמו יום תחלוף / ולבי לא יחדל אהוב / אותך, רחל // כוח - / תני לי כוח לסלוח / את השקר לשכוח / רק לזכור / כי האבן לא הייתה כבדה אז בשדה / כשפגשתי בך // הו רחל / אחכה לך ואייחל / וקולי יעקוב בליל / אחרי רחל // אחכה / כל הלילה אחכה / וביום את הצאן אשקה / ואחכה לרחל.