הבלוג של אורי הייטנר

כאדם נאור, פתוח, מתקדם וליברלי (שכחתי משהו?), המחויב להיות קשוב ואמפתי לקולו של האחר, לנראטיב של הפלשתינאי, ולתת מקום לסיפור הנכבה, יצאתי לשוטט בסיור וירטואלי מודרך באתר של עמותת "זוכרות" – העמותה הפועלת להנחלת תודעת הנכבה בישראל.

וכך, בשיטוטיי, הגעתי לכפר סמח' שעל שפת הכינרת. ומה קראתי אודותיו? את השורות הבאות: "התנחלויות ציוניות שהוקמו על אדמתו אחרי 1948 – צמח (מרכז אזורי), מעגן, תל קציר. התנחלויות ציוניות שהוקמו לפני 1948 – מסדה ושער הגולן".

אופס... התנחלות שער הגולן? נתפסתי בקלקלתי. כידוע, אדם נאור ומצפוני (זהו, ידעתי שחסרה לי מילה) חייב להדיר רגליו מהתנחלויות, ולבטח לא להופיע על במותיהם. ואילו אני, רק לפני שבועיים הופעתי ברב שיח בהתנחלות הציונית שקמה לפני 1948 שער הגולן. מילא אני, בר שיחי ברב השיח היה עודד קוטלר, מראשי ומארגני החרם – אף הוא הפר את החרם והופיע בהתנחלות. ולאן נוליך את החרפה?

****

בערב לציון יום השנה לרצח רבין, התעמתתי בשער הגולן עם עודד קוטלר בשאלת חרם האמנים על אריאל. על מידת הצלחתי ניתן להסיק מכך שבעקבות הערב 35 מחברי הקיבוץ חתמו על עצומת תמיכה בחרם. מן הסתם, הגורם לכך הוא שילוב בין כושרי הרטורי הירוד לחולשת טיעוניי. לא נותר לי אלא לשתף את הקורא בתחושותיי בערב.

היה זה ויכוח תרבותי באווירה תרבותית, חפה מהתלהמות, שהסתיים בלחיצת יד ידידותית וכנה בין קוטלר לביני. אך מה הטריד אותי בדיאלוג איתו? חשתי כמו בוויכוח עם חרדי. או אם לשאול מכתם מהעגה הגששית – "לך תתווכח עם הודעה מוקלטת". לאיש מנטרה אחת, המדירה ממנו מחשבה, פתיחות לדיון, כניסה למורכבות של נושא, ראיית צדדים נוספים – "הכיבוש". אמרת "הכיבוש", ואין עוד צורך לדרוש מה למעלה, מה למטה, מה מלפנים ומה מאחור. הוא שאמרנו – הודעה מוקלטת.

הוויכוח בשאלת גבולות המדינה הוא לגיטימי וראוי. אני עקבי בתמיכתי בפשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תוותר על חלקים נכבדים מיהודה ושומרון, ותספח חלקים אחרים, ובהם אריאל. כמובן, שלגיטימיות בעיניי גם עמדות השוללות פשרה ודוגלות ב"אף שעל" – אם זו גישת ארץ ישראל השלמה השוללת ויתור על אף שעל, או גישת הנסיגה

 המלאה, התובעת נסיגה מכל שעל.   

זהו ויכוח מורכב, הבנוי מסוגיות של הזכות על הארץ, הצורך בפשרה, השלום, הביטחון, הדמוגרפיה, ההתיישבות וכן הלאה. הבעיה בחרם, אינה רק האקט האנטי תרבותי של חרם על ציבור אזרחים רחב, הניסיון להדיר אותו מחיי התרבות, והפגיעה ההרסנית בחיי התרבות מצד אמנים הנוהגים בניגוד מוחלט לקוד האתי המובהק של האמנות (הרי אין ספק שאותם אמנים, בצדק, לא יהססו להופיע, גם בהתנדבות, בבתי כלא בפני רוצחים, אנסים וסוחרי סמים, שהרי הם בני אדם, כל בני האדם זכאים לחיי תרבות וחובתם המוסרית של אנשי התרבות לספק את התרבות לכל). מדובר גם בדה-פוליטיזציה של הדיון הציבורי, וניסיון להחליף דיון רציונאלי מורכב, בדה לגיטימציה והדרה מוחלטת של המתנחלים, כביכול בשם המוסר, כך שאין עוד צורך בדיון.

הבעיה היא, שאם מתעלמים מכל המורכבות, ומקבלים את טיעון הדה-לגיטימציה – יקשה להסביר מדוע "ההתנחלות הציונית שער הגולן" לגיטימית. בדיון פוליטי בין עמדות לגיטימיות, ניתן להסביר מה ההבדל, למשל, בין אריאל ליצהר, או בין שער הגולן לאריאל. אולם הנימוקים לדה-לגיטימציה מצפונית, כביכול, שבעטיים האמנים מחרימים את אריאל, אינם יכולים לעצור בקו הירוק. מי שמקבל את הטיעונים הללו, יתקשה לדחות את טיעוני "זוכרות" נגד "ההתנחלות הציונית שער הגולן".

למה אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה ועקרה את כל היישובים, הפלשתינאים שיגרו משם אלפי טילים על שדרות ויישובי שער הנגב? כיוון שמבחינתם אין הבדל בין נווה דקלים לשדרות ובין נצרים לנחל עוז. לא בכדי הפלשתינאים מסרבים להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. לא בכדי הפלשתינאים דחו את הצעותיהם של ברק ואולמרט לנסיגה מלאה מכל השטחים (עם אי אלו חילופי שטחים) ולחלוקת ירושלים, כיוון שאינם מוכנים לוותר על טענת "זכות" השיבה. לא בכדי ישראל מצויה תחת מתקפת דה-לגיטימציה על קיומה. כיוון שאין בעיניהם הבדל בין ההתנחלות הציונית אחרי 1967 אריאל, להתנחלות הציונית לפני 1948 שער הגולן. כשבשער הנגב רוצים ללמד באופן שוויוני את שני הנראטיבים, הישראלי והפלשתינאים, מדובר בלגיטימציה לשלילת זכות קיומו של קיבוץ שער הגולן.

לכן, כאשר חברים רבים בשער הגולן מזדרזים ליצור דה-לגיטימציה לאריאל ולתמוך במחרימיה, כדאי שיקדימו וישאלו את עצמם, אם אין הם יוצרים תקדים שיפגע בהם. כי יש מי ש"זוכרות" שבעצם שער הגולן היא התנחלות בלתי לגיטימית על אדמה פלשתינאית כבושה.

* "ידיעות הקיבוץ"

ראשי פרקים להרצאה במפגש התכנית למנהיגות צעירה, המכון לאסטרטגיה ציונית 9.11.10

הציונות אף פעם לא הסתפקה בנורמליזציה של העם היהודי. הנורמליזציה – קיומה של מדינה עצמאית בארצו, היא הבסיס, אולם על הבסיס יש לבנות בניין. כל הוגי הציונות היו אוטופיסטים. הרצל כתב את אלטנוילנד – רומן אוטופיסטי המתאר את המדינה היהודית בא"י.

במפגשים הקודמים עסקנו בתפיסתו התרבותית הרוחנית של אחד העם. בשבוע שעבר הקדשנו יום שלם לתנועת העבודה הציונית – מה שייחד אותה לא היה היותה אוטופיסטית, אלא שהיא פעלה באופן מעשי להגשמת האוטופיה.

גם ז'בוטינסקי היה אוטופיסט חברתי. אמנם הוא סבר שקודם כל יש להקים מדינה עצמאית ובשלב זה של הציונות יש להניף רק דגל אחד – דגל החירות הלאומית (מוניזם, חד נס). אך הוא צייר חזון עתידי של המדינה, כמדינת רווחה ליברלית. דגש חזק מאוד על חירות הפרט ועל שוויון אזרחי למיעוטים. אנו נעסוק באוטופיה החברתית כלכלית שלו.

****

במאמר לפני שנים אחדות, תקפתי את מדיניות שר האוצר נתניהו וטענתי שהיא מנוגדת לדרכו של ז'בוטינסקי. מכתבי תגובה בנוסח – מי שמך, קיבוצניק שכמוך וכו'... מאמר של נתניהו – הזכיר את התקפתי וציטט מאמר נגד השביתות. אכן, בנושא השביתות גישתו של ז' ימנית מובהקת. אולם חזונו החברתי – הרבה יותר שמאלה מהמקובל היום בסוציאל דמוקרטיה האירופית.

ז'בוטינסקי, שדגל בכלכלה המבוססת על השוק החופשי, היה רחוק מקפיטליזם "טהור" נוסח תאצ'ר ונתניהו. המונח "מדינת רווחה" לא היה קיים בזמנו וז'בוטינסקי לא השתמש בו, אך הדרך שהציג היא התגלמות המושג מדינת רווחה, בגירסה רדיקלית למדי.

            ליברליזם ושוק חופשי

תפיסת עולמו הבסיסית של ז'בוטינסקי היא התפיסה הליברלית, השמה במרכז את הפרט – זכויותיו, צרכיו ושאיפותיו. בפוליטיקה, יחס למיעוטים, דת ומדינה, זכויות האזרח. גם הבסיס להשקפתו החברתית כלכלית.

הבסיס של העשיה הכלכלית היא השוק החופשי. לא רק פועל יוצא של תפיסה ליברלית, כיוון שהיא מבוססת על חופש הקניין של הפרט ועל זכותו לצבור רכוש, על חופש העיסוק ועל הקטנת מעורבות המדינה למינימום. ז'בוטינסקי ראה ערך נוסף בשוק החופשי – "המשחק".

"משחק" – מה שאינו כורח קיומי ופיסי עבור האדם. התגלמות "מותר האדם", וז'בוטינסקי ציין ש"ככל ששלב הציביליזציה גבוה יותר, כן בולט יתרון מעמדו של המשחק לעומת הכורח... הציביליזציה, הריהי בעיקרה פריו של הגירוי ורק במידה מועטת מאוד – יציר כפיו של הכורח". דווקא השאיפות הנקראות "חומריות", הן השאיפות המשחקיות הטיפוסיות ביותר. צבירת העושר, היא שאיפה הנותנת סיפוק לדמיונו של אדם, ולא לצרכיו החומריים; רדיפה אחרי המותרות, שאינם הכרחיים לקיומו.

הדחף האנושי להגדיל נכסים חומריים ורוחניים - מן הגורמים המרכזיים של הקדמה האנושית. דיכוי הדחפים הללו – עלול לעצור את הקידמה. נגד חברה שמרנית המדכאת את היצר הזה. זוהי חברה גרועה. שוק חופשי המבוסס על משחק ותחרות – תנאי הכרחי לחברה בראיה. נגד חברה שאינה מבוססת עליו. צימצום ההתערבות של המדינה בחיי הכלכלה, נגד הלאמה, הפוגעת בזכויות האדם ונוגדת את טבעו.

כדוגל בשוק חופשי, היה עליו להתמודד עם התוצאות השליליות. כך עיצב את השקפת הצדק החברתי המאזן את השוק החופשי – מדינת רווחה.

            מדיניות רווחה

בניגוד לסוציאליזם הקלאסי, הפתרון שלו אינו ביטול השוק, אלא איזונו.

רגישות חברתית – על בסיס הערכים הליברליים אודות זכויות האדם. נגד הליברליזם הקלאסי הצרוף, המאפשר בשם השוק החופשי "פראות בלתי מרוסנת שבהתחרות של הפקר". חובת המדינה לדאוג לביטול העוני ולאספקת תנאי חיים מינימליים לכל אדם. מעורבות המדינה אינה במשק אלא בחקיקה. יצירת רשת ביטחון להבטחת תנאי קיום נאותים לאזרח במדינה המבוססת על כלכלת שוק, כדי לרפד את הפגיעה האפשרית באדם שלא הצליח בתחרות.

ההשראה לרעיונותיו – תורת ישראל (אף שהיה חילוני מובהק). החוקים הסוציאליים - השבת, הפאה והיובל.

השבת – החקיקה המגנה על זכויותיו ומצב של השכיר – שעות עבודה, הלנת שכר, שכר מינימום, ביטחון. "תמצית המושג היא בכך, שהחברה אסור לה לעזוב את הפועל השכיר לחסדו של נותן העבודה, בהרשותה להלה לכפות על העני כל דבר שביכולתו לכפות עליו".

החקיקה נועדה להגן על השכיר מפני תוצאות כלכלת שוק בלתי מרוסנת, כדי למנוע את "'חוק הברזל' המפורסם של הכלכלנים מן המאה התשע עשרה, חוק הקובע שהסייג היחידי לתנאי העבודה הפרולטרית, הרי זו מידת היגיעה ומידת הרעב שהפועל יוכל לסבול בלי 'להעלם', כלומר למות". עניינה וחובתה של המדינה.

פאה – החוק על פיו יש להשאיר חלק מן השדה לעני. לא "צדקה" אלא "מצוות עשה". לא פילנטרופיה [להבדיל מתאצ'ריזם] אלא אחריות המדינה. חקיקה סוציאלית של לקיחה מן העשירים והעברה לעניים - מס ההכנסה, מסים פרוגרסיביים, דמי אבטלה.

המדינה אחראית לספק "חמשת המ"מין" – מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא. אלה הם הצרכים האלמנטריים של אדם. בעצם היותו אדם הוא זכאי ליהנות מביטחון, שהחברה תהיה אחראית לכך שחמשת היסודות הללו יסופקו לו. "כל אדם, שהוא רוצה בכך מחמת איזו סיבה שהיא, מקבל מן המדינה מינימום מסויים של הצטרכויותיו – מינימום, שהחברה תמצא אותו למספיק בארץ מסויימת ובתקופה מסויימת של התרבות הטכנית".

האוניברסליות של הרווחה – להביל ממדינת סעד, כל אחד זכאי, ללא צורך במבחן הכנסה. היחסיות של הצרכים – המינימום הנדרש - יחסי לרמת החיים השונה בין מדינה למדינה. מינימום שהחברה תמצא אותו למספיק בארץ מסויימת. גם בהתאם לתקופה – ככל שהתרבות הטכנולוגית מתקדמת, ורמת החיים עולה, כך גם המינימום עולה, ביחס לעליית רמת החיים הכללית. לא הסתפק בפחות מאחריות המדינה להבטחת חמשת המ"מין הללו, לכל אזרח במדינה. אף מפלגה סוציאל דמוקרטית בימינו אינה דורשת מחוייבות כה מרחיקת לכת של המדינה לאזרחיה.

היובל – גולת הכותרת האוטופיסטית. רעיון היובל מדבר על שמיטת חובות מוחלטת, ובעצם – על השוואת תנאי החיים של האזרחים, בצעד שנעשה אחת לחמישים שנה. אינו מבטל את כלכלת השוק, על מנת ליצור שוויון מלאכותי, אלא מאפשר משחק חופשי, אך אחת לתקופה נטרפים כל הקלפים, והמשחק מתחיל מאפס. כך, במשך התקופה שבין יובל ליובל,  "ישמרו חיי הכלכלה ... על חופש מלא של שינויים נוספים. הבריות יוסיפו לבקש עצות, לחבל תחבולות, להיאבק, להתחרות; מהם יתעשרו, ומהם יתרוששו; החיים ישמרו על דמותם כזירת התגוששות, ששם אפשר לנחול מפלה וניצחון, להראות יוזמה ולהיכשל בה או להצליח". ליישמו בדרכים הרלוונטיות לתקופה. גם אם לא ייושם באופן ממשי, עצם החתירה אליו וראייתו כאידיאל, תהווה ציון דרך לחתירה לחברה המבוססת על צדק סוציאלי.

לסיכום – שילוב תפיסה ליברלית של שוק חופשי, עם תפיסה חברתית של אחריות המדינה לכל אזרחיה. "רעיון זה מושתת בבירור על האמונה, שחופש ההתחרות הכלכלית הוא מן היסודות האיתנים שבחיי אדם. ייאבקו נא בני אדם יפסידו ויזכו. מן הצורך לרפד את זירת ההתגוששות בדשא רך, למען לא ייחבל הנופל חבלה מכאיבה מידי". הדשא הרך - מדיניות הרווחה, ששורשיה נמצאים בחקיקה הסוציאלית של התורה. הציווי החברתי העליון הוא המלחמה לביטול העוני.

השאלה המעמדית

במונחים של ימינו, זאת גישת "הדרך השלישית". מעטות המפלגות הסוציאל דמוקרטיות שתעזנה לצדד היום ברעיון ז'בוטינסקאי כמו "כדי להבטיח מינימום זה, יש רשות למדינה לגייס בני אדם ולהפקיע חומרים וחפצים במידה המבטחת את המינימום הנזכר".

בזמנו סוציאליזם = מרקסיזם. הגדיר עצמו כאנטי סוציאליסט. שלל את התפיסה המעמדית. התנגד למלחמת המעמדות. שלל את ראיית הפרולטריון כבסיס החברה ומעמד מנוצל ואת הזהות בין בעיות הפועלים לבעיות סוציאליות. שלל את ראיית העבודה כגורם המרכזי בייצור.

לא קיבל את התזה אודות משבר הקפיטליזם ודיבר על משבר הפרולטריון, הנובע מקדמה טכנולוגית "הדוחקת את רגלי העבודה, כלומר עושה את הפרולטריון פחות ופחות נחוץ".

הקדים ב-50 שנה את הגישות של מהפכת המידע כשהתייחס למוח כאל לגורם הייצור החשוב ביותר וראה ברוח ולא בשרירים ובפטישים את הגורם החשוב בקידמה. בניגוד לימי מרקס, טען שבזמנו הפרולטריון אינו מעמד מנוצל אלא מעמד משגשג [מתעלם מכך שזאת תוצאת הסוציאל דמוקרטיה].

נגד הרעיון של מעמד שליט. "בעולם צריכים למשול כל בני האדם כאחד וללא הבדל. ואם בכל זאת יש להבדיל – הרי בעולם ובמשק העולם מושל, משל תמיד, צריך למשול ועתיד למשול, שכלם של אותם יחידים אשר להם ניתן הוא מלידה ומבטן, ולא מאה מיליון פטישים וחרמשים ומה גם שבהדרגה יוחלפו הללו בכפתורים".

המעמד שביכר הוא הבורגנות, אליו השתייך – המעמד המבוסס על "המשחק" ומקדם את האנושות.

            סיכום

ליברל - שוק חופשי. לביטוי "המשחק" המבטיח את הקידמה האנושית. רגישות חברתית -  מדיניות רווחה, רשת ביטחון, ובעיקר - בביטול העוני כתפקידי המדינה.

רחוק מאוד מקפיטליזם נוסח תאצ'ר ונתניהו – ג'ונגל שעלול לרסק את החלשים בחברה.

            דיון

התייחסויות לרעיונות של ז'בוטינסקי ולרעיונות תנועת העבודה, בהם עסקנו ביום העיון. מהי חברה צודקת? מהי חובת המדינה ותפקידה?

קלון או קמבק? יוטל קלון או לא יוטל? כן או לא? כמו נער מאוהב התולש עלעל עלעל – אוהבת? לא אוהבת?

מכל פרשת הנגבי, הקלון העיקרי הוא על המערכת הפוליטית והתקשורתית בישראל, שציפתה בקוצר רוח להכרעת השופטים – האם צחי הנגבי עומד להיות האדם המרכזי בפוליטיקה הישראלית, או להיפלט ממנה.

לא הייתה זו ציפיה להכרעת הדין – האם האדם עבר עבירה או לא, האם יורשע או יזוכה. הוא הרי הורשע בעבירה חמורה של עדות שקר. יתר על כן, בזיכויו על פרשת המינויים הפוליטיים, הוסבר שהזיכוי הוא טכני, הנוגע למועד חקיקת החוק, אבל אין עוררין על כך שהעבירה נעשתה, ומשמעותה המוסרית והציבורית חמורה מאוד – שפע מינויים בלתי ענייניים, של אנשים בלתי מתאימים לתפקידם, כאתנן פוליטי לקראת הפריימריס בליכוד. יש בכלל שאלה של קלון?

הקלון נובע מהחלטת שופט, או מאופי העבירה? הרי בחברה מתוקנת, מי שעשה מעשים כאלה – קלונו מובן מאליו, מעצם המעשים שעשה. בחברה מתוקנת, די בכך שהמעשים נעשו כדי להמיט על עושיהם קלון, ללא קשר אם יורשעו בפלילים או לא. ובמקרה הזה, שבו האדם הורשע בפלילים – יש צורך בפסיקת שופט כדי לקבוע את קלונו?!

השיטה הזאת דפוקה. תפקיד בית המשפט לקבוע האם הנאשם אשם או זכאי, ואם הוא אשם לגזור את עונשו. תפקיד הציבור לפסוק האם יש בעבירה קלון.

הקלון אמור להעמיד בפני איש הציבור רף דרישות אתיות, מוסריות, נורמטיביות - גבוה יותר מן הרף הפלילי. הרשעה בעבירה פלילית היא סף נמוך מאוד. לא כל מה שאינו עבירה פלילית – כשר ולא כל מי שלא הורשע בדין – צדיק. הרף הנורמטיבי אמור להיות רף של קלון – קלון מוטל על אדם שעשה מעשים בלתי נורמטיביים, גם אם אינם פליליים.

אצלנו הכל הפוך – לא זו בלבד שאין רף נורמטיבי של קלון, אלא רק רף פלילי; הקלון מאפשר גם לעבריינים מורשעים להמשיך ולמלא תפקידים ציבוריים, אם בית המשפט לא הטיל עליהם קלון, כפי שהיה במקרה של חיים רמון – עבריין מין ששודרג לתפקיד המשנה לראש הממשלה לאחר הרשעתו, כיוון שבית המשפט קבע שאין בעבירה זו קלון.

כל הסיטואציה הזאת היא פרי באושים של המשפטיזציה. לכאורה, הציפיה לקמבק של הנגבי, אם לא יוטל עליו קלון, מעידה על הריקבון של המערכת הפוליטית, ומכאן שרק בית המשפט מציל אותנו מידי עצמנו. אולם המציאות הזאת היא במידה רבה תוצאת הפליליזציה והמשפטיזציה, שבמקום רף מוסרי העמידה סף פלילי, כשומר הגדר של החיים הפוליטיים בישראל.

* "מקור ראשון", "חדשות בן עזר"