הבלוג של אורי הייטנר

תומכי חוק ההסדרה והפועלים נגד העתקת עמונה, נושאים בשיח הציבורי את המסר לפיו בג"ץ הוא אויב ההתיישבות ביו"ש. עובדה – הוא פסק נגד עמונה.

זהו שקר גס. בג"ץ אינו נגד ההתיישבות ביו"ש. איני יודע מה עמדתו האישית של כל שופט בנדון, ומהמעט שאני יודע על עמדותיהם, יש ביניהם בעלי דעות לכאן ולכאן, אך אלו דעות פרטיות שמעולם לא השפיעו על פסיקות בג"ץ בנדון.

כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, שבא לידי ביטוי רק בימים האחרונים בהחלטה לעכב את מינוי הרבצ"ר. בלי קשר לדעתי על המינוי – איני חושב שזהו נושא שבג"ץ צריך להתערב בו. ראוי היה שבית המשפט ידחה על הסף את העתירות בנושא.

אולם בנושא ההתיישבות ביו"ש בית המשפט מעולם לא נהג באקטיביזם. במשך כמעט 50 שנה מנסים שוב ושוב מתנגדי ההתיישבות לשלול את חוקיותה באמצעות בג"ץ, ולגרום לו להגדירה כבלתי חוקית. כל הניסיונות הללו עלו בתוהו. בית המשפט העליון מעולם לא קיבל עתירה כזאת, מעולם לא קיבל את העמדה הזאת. בית המשפט מעולם לא התערב במדיניות ההתיישבות של ישראל – נושא שהיה ונשאר בסמכותן של ממשלות ישראל. כאשר "הארץ" תוקף את בית המשפט העליון ומגדיר אותו כ"משת"פ של הכיבוש" וכ"מכשיר ההתנחלויות" – לשיטתו הוא צודק, לבטח יותר מאלה שטוענים שבית המשפט העליון הוא נגד ההתיישבות. רוצים הוכחה? לא הוכחה אחת בידי, גם לא שתיים. יש 700,000 הוכחות לטענתי. 700,000 ישראלים החיים מעבר ל"קו הירוק", הם ההוכחה הניצחת שבית המשפט העליון מעולם לא פסק שההתיישבות בלתי חוקית. לא בכדי הכללתי במספר זה גם את התושבים היהודים בשכונות הירושלמיות שמעבר ל"קו הירוק", אף שירושלים היא שטח ריבוני של ישראל, כיוון שהטוענים נגד חוקיות ההתיישבות טוענים גם נגד חוקיות הסיפוח.

אם כן, במה בית המשפט העליון התערב? בהתיישבות על קרקע פרטית. כלומר, בית המשפט אינו מתערב במדיניות ההתיישבות, כי היא באחריות הממשלה. אולם בית המשפט מגן על הפרט וזכויותיו מפני פגיעת הרשות. בית המשפט מגן על הפרט, שנגרם לו עוול בידי הרשות. בדיוק לשם כך הוא קיים. התיישבות על קרקע פרטית של אדם, היא בלתי חוקית ומנוגדת לצדק, ובדין – בית המשפט פסק נגדה.

****

מקרה הדגל של התערבות בית המשפט להגנת קניינם הפרטי של בעלי קרקעות ביו"ש, היה בג"ץ אלון מורה, משנת 1979. בפסיקה זאת, בית המשפט הורה לפנות את היישוב אלון מורה מרוג'יב, כיוון שהוא ישב על אדמות פרטיות. ראש הממשלה הבהיר שהממשלה תכבד את הכרעת הדין, וכך היה. היישוב עבר למיקומו הנוכחי בהר כביר.

מי היו הנפשות הפועלות בפרשה זאת?

ראש ההרכב היה מ"מ נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי (לימים נשיא בית המשפט העליון). מבין המשפטנים הבכירים בישראל, לנדוי היה ראש וראשון למתנגדי האקטיביזם השיפוטי ולשוללי דרכו של הנשיא ברק. מתנגדי האקטיביזם (ואני ביניהם) מעלים על נס את ימיו של לנדוי, כימים שבהם בית המשפט העליון היה בשיא עוצמתו ויוקרתו הציבורית, דווקא כיוון שנהג בריסון ונמנע מאקטיביזם והתערבות בנושאים פוליטיים.

יתר על כן, לאחר צאתו של לנדוי לגמלאות, הוא חשף את עמדותיו הפוליטיות. התברר שהוא היה איש ארץ ישראל השלמה, תומך בהתיישבות בכל רחבי הארץ, התנגד לנסיגות. הוא יצא נגד כל החלטה שפגעה באחיזתה של מדינת ישראל בחלק כלשהו של ארץ ישראל.

ודווקא הוא, האנטי אקטיביסט ואיש ארץ ישראל השלמה, כתב את פסק הדין שחייב את העתקת אלון מורה ממקומו. למה? כי היישוב הוקם על קרקע פרטית.

ראש הממשלה היה מנחם בגין. אותו בגין, שפתח את יהודה ושומרון להתיישבות יהודית רחבה, שמיד אחרי היבחרו ביקר בקדום (הנקודה הזמנית של גרעין אלון מורה) והבטיח: "יהיו עוד הרבה אלוני מורה" ושלאחר החלטת הממשלה להקים את אלון מורה אמר: "כשתגיע שעתי לעמוד בפני בית דין של מעלה, וישאלוני מהו המעשה הטוב שעשית, שבגללו אתה ראוי להיכנס לגן עדן - אשיב: אלון מורה". כאשר התקבלה ההחלטה הכריז בגין: "יש שופטים בישראל" (בזיכרון הקולקטיבי השתרש הביטוי כ"יש שופטים בירושלים").

ממשלת ישראל בראשות בגין קיבלה בעקבות פסק הדין, עוד ב-1979, החלטה היסטורית שקבעה את אופי ההתיישבות ביהודה ושומרון: לא תהיה התיישבות על אדמות פרטיות, אלא רק על אדמות מדינה. יש ביהודה ושומרון מיליון דונם אדמות מדינה, וניתן להקים בהם יישובים רבים ורחבים, בהתאם למדיניות הממשלות. אין כל סיבה וכל הצדקה להתיישב על קרקע פרטית. זאת המדיניות הראויה, לא רק כיוון שהיא המדיניות החוקית, אלא כי זה הצדק הטבעי. העם היהודי הנחיל לעולם את התנ"ך, כדי להעביר את המסר שחטא כרם נבות היזרעאלי הוא חטא חמור, ששם קץ לשושלת מלוכה והביא לחורבן וגלות. וכאשר הנביא יחזקאל יושב על גדות הנהר בבבל ומתווה את חזון שיבת ציון הוא אומר: "וְלֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם, לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם. מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת בָּנָיו, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ".

אין כל הצדקה להתיישבות על אדמה פרטית, זולת השקפת העולם על פיה זכויות האדם אינם חלים על ערבי. ההשקפה הזאת היא בלתי נסבלת במדינה דמוקרטית, ועוד יותר אינה נסבלת במדינה יהודית – ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינה יכולה לתת לכך יד.

****

מנגד, יש בקרב המתיישבים טענה צודקת. התיישבנו כאן בברכת הממשלה ובעידודה. לא ידענו שמדובר בקרקע פרטית. פעלנו בתום לב, ולא יתכן שאחרי עשרות שנים פתאום תצוץ טענה שהקרקע היא פרטית, ונאלץ להיעקר מבתינו.

עוד אחזור לטענה זו, אך אתייחס קודם לטענה אחרת, על פיה עמונה היא תקדים לכל ההתיישבות ביו"ש, ואם עמונה תעקר, על פי אותו תקדים יעקרו כל היישובים. טענה זו אינה אלא קשקוש דמגוגי אחד גדול, וכפי שכתב ב"מקור ראשון" פנחס ולרשטיין, מי שהיה יו"ר מועצת יש"ע: "לפי מיטב הבנתי וידיעתי, אין שחר להודעה שהודבקה מטעם מנהיגי עמונה על מאות יחידות דיור באזור, כאילו מצבן המשפטי זהה למצב עמונה. הזדעזעתי לקרוא אותה".

זאת לדעת – גם על פי ההערכות המופלגות ומרחיקות הלכת ביותר, מספר הבתים שהנם על קרקע פרטית או שיש עליה טענה פרטית, הם פחות ממחצית האחוז (!) מכלל ההתיישבות. וגם בין המעט שבמעט הזה – הרוב הגדול אינם מקרים כמקרה עמונה. בעמונה מדובר ביישוב שזמן קצר לאחר הקמתו כבר היה ידוע שהוא על קרקע פרטית. אין להשוותו לתביעה שצצה אחרי עשרות שנים מבעל קרקע עלום שם. במקרים מן הסוג השני, כפי שהיה רק לאחרונה בבית אל, בית המשפט דחה תביעות בעלות בטענת שיהוי. לא כן בעמונה.

יתר על כן, בעמונה מדובר בבתים שלגביהם יש פסק דין חלוט וסופי של בית המשפט, שנתן בנדיבות עוד ועוד הארכות כדי למצוא פתרון. צפצוף על החלטתו של בית המשפט הוא פשוט בלתי אפשרי ובלתי נסבל במדינת חוק.

לתושבי עמונה הוצעה הצעה יותר מנדיבה – העתקה לאדמות מדינה בשבות רחל, 12 ק"מ מצפון למיקומה הנוכחי. בשבות רחל יהיה זה יישוב חוקי, עם יכולת לבנות ולהתפתח ולהיות יישוב גדול לדורות. מבחינה אידיאולוגית, אין כל הבדל בינו לבין עמונה. התיישבות ביהודה ושומרון? מדובר ביהודה ושומרון. התיישבות מחוץ לגושים? הוא מחוץ לגושים. התיישבות על גב ההר? זהו גב ההר. איזו סיבה יש להפר את החוק, להפר את הצדק הטבעי, להפר את החלטות בית המשפט, ולהישאר בנקודה שאין בה כל יכולת להתפתח? רק בשל העיקרון שתיקוב הפרת-הדין את ההר?

משמעותו של חוק ההסדרה, הוא מתן גושפנקא לגזל קרקעות פרטיות. חוק כזה סותר את החוק הישראלי ואת החוק הבינלאומי. הוא יפגע קשות במעמדה המדיני והמשפטי של ישראל, ובפרט של ההתיישבות ביהודה ושומרון. ובסופו של דבר, סביר להניח שהוא יפסל בבג"ץ. ואולי זאת המטרה של הפוליטיקאים הדוחפים אותו. לברוח מאחריות, לברוח ממנהיגות, לחייב את בג"ץ להוציא בעבורם את הערמונים מן האש ולהטיל את האשמה על בג"ץ השנוא.

האם ניתן להגיע לפתרונות אחרים? במקרים בהם היה רצון טוב של המתיישבים, מועצת יש"ע והממשלה, נמצאו פתרונות חוקיים. פתרון אפשרי הוא קניית קרקעות. אדמות רוג'ייב, שאותן נאלץ אלון מורה לעזוב בעקבות בג"ץ אלון מורה, נרכשו מבעליהם בכסף מלא, כדת וכדין, והיום קיים שם היישוב איתמר.

חקיקת חוק ההסדרה, כמו גם ההתעקשות על עמונה, הם פגיעה בצדק ובחוק, במעמדה המדיני של ישראל ובעיקר במצבם ועתידם של היישובים ביו"ש. והחמור מכל, הוא החוצפה ועזות המצח של המאיימים להתנגד בכוח לביצוע החוק והחלטות בית המשפט.

****

בכל המאמר, לא התייחסתי כלל לשאלה המדינית – היכן להתיישב, היכן לא להתיישב. זו סוגיה משמעותית בדיון הציבורי, בדיון הפוליטי, ובסופו של דבר ממשלות ישראל מוסמכות לקבוע מדיניות התיישבות, על פי השקפת עולמן. אני יכול לתמוך בהחלטות או להתנגד להן, כמו כל אזרח.

אולם במדינת חוק, הממשלה אינה רשאית לעשות כל העולה על רוחה. את מדיניות ההתיישבות של הממשלה, יש לעשות על פי חוק ובהתאם לצדק הטבעי.

ולכן, מן הראוי להקפיד הקפדה חמורה על החלטת ממשלת בגין, כמדיניות חד משמעית שאין לסטות ממנה ימין ושמאל – התיישבות תקום אך ורק על אדמות מדינה.

* "שישי בגולן"

הפסוק החשוב ביותר בספר הושע ואחד החשובים בתנ"ך כולו: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח, וְדַעַת אֱלֹהִים – מֵעֹלוֹת". התובנה הזאת היא השורה התחתונה של תהליך תשובה של עם ישראל, המתואר בנבואה הזאת.

אולם כמנהג ההגדה של פסח, התהליך המוביל לשם, "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". נקודת המוצא של הגְנוּת, היא המלכת שאול למלך, בניגוד להנחיית שמואל.

תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה, חֲצֹצְרָה בָּרָמָה, הָרִיעוּ בֵּית אָוֶן: אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין!

בנימין הוא שאול, שהיה משבט בנימין. "בֵּית אָוֶן", מכנה הנביא את העם שהלך אחרי שאול, וכאילו משם החלה הידרדרותו.

****

"אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין", כביטוי המסמל הליכה מזיקה אחרי מנהיג בלתי ראוי, היא כותרת סיפור אפוקליפטי שאורי אבנרי פרסם בעיתונו "העולם הזה".

ב-1955 פרסם אבנרי ב"העולם הזה" סדרת כתבות בדיוניות עתידניות, המתארות את מדינת ישראל בעוד 20 שנה. הסדרה נקראה "זה קרה ב-1975". בכל כתבה תאר אבנרי התפתחות אפשרית בנושא מסוים. אחת הכתבות, האפוקליפטית שבהן, נקראה "אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין". בסיפור זה מתאר אבנרי את עלייתו של פיהרר נאצי לשלטון בישראל. תוך ניצול מצוקה חברתית וכלכלית קשה, ואווירה המזכירה את ימי וימאר האחרונים, מקים בנימין הראל, דמגוג נאצי, המציג עצמו כלוחם בחטיבת "הראל" של הפלמ"ח, שנפצע במלחמת השחרור, מפלגה נאצית. מפלגה זו, שהפוליטיקאים והצבא מתייחסים אליה בזלזול כקוריוז, צוברת כוח רב ועולה לשלטון.

יש לציין, במאמר מוסגר, שאבנרי הוא חובב סוגת ההשוואה הנואלת בין ישראל לגרמניה הנאצית, והוא עושה זאת בחדווה מאז הקמת המדינה ועד היום.  

ההשוואה בין בנימין – "המדריך" להיטלר "הפיהרר" כמעט מושלמת. שניהם עולים לשלטון תוך ניצול החוק ושימוש בו כמראית עין כדי לאפשר את תפיסת השלטון. כהיטלר, כך גם הראל, מטיף לאנשים לשמור על החוק עד שישתלטו על המדינה. במקביל, כהיטלר, כך גם הראל משתמש באלימות במערכת הבחירות, כמו פיצוץ אסיפות, השמעת רמקולים באסיפה נגדית מול אסיפת בחירות של מפלגת השלטון ועוד.

כמו פלוגות הסער של היטלר, קמות "פלוגות הראל" של הנאצים בישראל. כמו הפרובוקציה של שריפת הרייכסטאג, מופיעה בסיפור פרובוקציה של פיצוץ הכותל המערבי. השלטון של הראל משתלט על העיתונות הישראלית בשיטה הדומה לזו שבה השתלטו הנאצים על העיתונות הגרמנית. הוא מקים "מחנות מיון", דוגמת מחנות הריכוז בגרמניה. במחנות אלה הוא כולא את מתנגדי המשטר. בציבור מתחילות לחלחל "שמועות" על מעשי הזוועה של השלטון, אך השמועות נתקלות בחוסר אמון – תיאור מקביל לתיאורו את התגובה לזוועות הנאצים בגרמניה, בספרו "צלב הקרס" (1961). ערביי ישראל נדרשים להצמיד לדש בגדיהם טלאי ירוק ועליו האות "ע".

את התגובה בצה"ל מתאר אבנרי בצורה הדומה מאוד לתיאורו ב"צלב הקרס" את התייחסות הוורמכט להיטלר. הקצינים הזוטרים תומכים בו ורואים בו מי שיבטיח את הקריירה שלהם ע"י מחויבותו למלחמה. הקצינים הבכירים מזלזלים לו ובזים לו. הם נגדו, אך מהססים אם לפעול.

ה"הפי אנד" של הסיפור שונה מגרמניה הנאצית. בניגוד לגרמניה, בישראל צה"ל מתקומם ומפיל את השלטון הנאצי.

אבנרי מתאר גם דמיון חיצוני בין היטלר להראל. שניהם – לא יוצלחים, שנכשלו בכל אשר עשו, ולכן הם יכולים להנהיג את הלא יוצלחים הממורמרים. כמו היטלר המכוער, מתאר אבנרי את הראל כנמוך. כפי שהיטלר, עד עלייתו לשלטון הסתתר מהמצלמות, כך הראל הסתתר מהמצלמות ודאג שיצלמוהו רק מלמטה, כדי להיראות גבוה מכפי שהוא באמת. היטלר היה טר"ש. מסתבר, לקראת סוף הסיפור, שהראל, המתהדר בעברו הקרבי בחטיבת "הראל", לא היה אלא ג'ובניק, שק"מיסט באותה חטיבה.

כעבור 13 שנים, עם הקמת התנועה לא"י השלמה, שבני מהרש"ק, איש הקיבוץ המאוחד והפוליטרוק של הפלמ"ח היה ממייסדיה, כתב אבנרי, שהאיש שהיווה עבורו את המודל לבנימין הראל, לא היה אלא בני מהרש"ק. הוא כתב עליו, שכטיפוס אנושי הוא כמעט אב - טיפוס של איש מפלוגת סער – הן בסגנונו, הן בהשקפת עולמו. ואכן כאשר מתבררת דמותו האמתית של בנימין הראל השק"מיסט, מסתבר ששמו המקורי היה בנימין הרשקוביץ, שם המכיל בתוכו את האותיות הרשק, המופיעות בשמו של מהרש"ק.

דומני שכמעט מיותר לציין עד כמה חולנית, בזויה ומרושעת הדבקת הדמות הזאת למהרש"ק.

****

בספרו "צלב הקרס", מקדיש אבנרי ארבעה עמודים תמימים לניתוח תורת התעמולה של היטלר. אי אפשר שלא להבחין בהערצה שלו לשיטות התעמולה הללו.  למשל, בכל תיאוריו את הדגל הנאצי הוא השתמש בביטויים כמו "מלהיב", מסעיר", "בולט", צעקני, וכדומה. לצורך השוואה הוא מציין, ש"ישראלי, הנוכח בכל יום עצמאות בעובדה שאף מאות דגלים כחולים לבנים אינם מסוגלים לשוות לרחוב אופי חגיגי ולהסעיר את הרוח, יסכים כי בשטח זה הצטיין היטלר בכושר אבחנה".

בסיפורו "אחריך בנימין", מופיעים כל הסממנים של הנאצים הישראלים כהעתק מושלם של עליית הנאצים בגרמניה לשלטון. כל הסממנים של הנאציזם, כפי שהוא מתאר אותם בספרו "צלב הקרס", מופיעים בסיפור. וכך, כפי שהוא מתאר את היטלר, כך הוא מתאר את בנימין הראל, גיבור סיפורו, באופן נלעג ומעורר שאט נפש. מצד שני, כמו בתיאורו את היטלר, כך גם בסיפור – טעמו משתנה לחלוטין בכתבו על התעמולה. כאן הוא מתאר את התעמולה של בנימין הראל בהערצה.

את דרכי התעמולה שלו הוא מתאר בפרוטרוט. אות הבחירות של רשימתו היא האות שי"ן. הוא מחלק לצעירם סמלים של שלושה חצים, היוצאים כלפי מעלה ומציירים את האות שי"ן. הוא מנהיג במפלגתו ובקרב המוני תומכיו הצדעה, תוך הרמת שלוש אצבעות יד ימין, כברכה רשמית של המפלגה. שלוש האצבעות המורמות יוצרות את האות שי"ן. הוא הפיץ סיסמה קליטה, ובה שלוש מילים שכל אחת מהן מתחילה באות שי"ן – שפע, שחרור, שלום. כל אצבע בהצדעת מפלגתו מציינת את אחד השי"נים, ויחד הן יוצרות שי"ן אחת גדולה. סיסמתו הבולטת של מפלגתו היא "תנו לו שאנס!"

עשר שנים מאוחר יותר, הקים אבנרי את מפלגתו "העולם הזה – כוח חדש". התבוננות בדרכי התעמולה שלו מראה דמיון מדהים לתעמולתו של בני הראל, הפיהרר הישראלי. אות הבחירות של מפלגתו הייתה שי"ן. סמלו – שלושה חצים היוצרים את האות שי"ן. הוא הפיץ את סיסמת שלושת השי"נים השונה רק במילה אחת מסיסמתו של הראל – שחרור, שוויון, שלום. כל תשדיר בחירות שלו הסתיים במשפט "תנו לנו שאנס". המסרים של רשימתו לכנסת שונים תכלית השינוי ממסריו של הראל בסיפורו העתידני, אולם הדמיון בדרכי התעמולה מדויק. את התוכן שלו, השונה לחלוטין מכל תוכן נאצי, שיווק אבנרי בטכניקה אותה למד מהנאצים ושינן במהלך השנים.

באחד בספטמבר 1965, התקיימה ועידת היסוד של תנועת "העלם הזה - כוח חדש", בהנהגת אורי אבנרי. על במת הוועידה, התנוסס דגל גדול, בצבעי אדום – שחור – לבן. בתוכו מצויר אריה שואג (בדומה לנשר הנאצי. שתי החיות הללו הן סמל של כוח) בתוך ריבוע. מתוך הריבוע מצוין מעין קלשון – שלוש זרועות היוצאות כלפי מעלה ויוצרות את האות שי"ן. בצד הבמה – שלושה דגלים קטנים, גם הם בצבעי אדום – שחור – לבן, בתוכם מצוין האריה, הפעם בתוך עיגול וגם ממנו יוצא ה"קלשון". בנאומו הצדיע אבנרי בהצדעת שלוש האצבעות שלו ואמר: "אך אם תרצו להסביר למישהו את כל התורה על רגל אחת – תוכלו למנות בשלוש אצבעות: שחרור מחוקי הכפיה. שוויון לכל בני העדות, הדתיות והלאומיות במדינה. שלום ישראלי ערבי".

ככל שהבחירות התקרבו, הפך העיתון "העולם הזה" לעלון בחירות של המפלגה. כולו עוטר בכרזותיה, כל תוכנו היה לשטיפת מוח לקראת ההצבעה למפלגה הנכונה. אחד הסמלים היה חץ גדול, שחור, ובתוכו כתוב "שעת ה-ש". בגיליון של ערב הבחירות, פורסם דף של קריקטורות היוצרות את האות שי"ן. באחת מהן מצוירת להבה בצורת שי"ן, היוצאת מתוך לפיד אחוז באגרוף ומאירה את החשכה שסביבה. קריקטורה שניה מציגה קלשון, שזרועותיו יוצרות את האות שי"ן, נעוץ בישבן ועליו נכתב "המפלגות". קריקטורה נוספת מציירת יד המצדיעה בהצדעת שלוש האצבעות.

הדמיון בין תעמולתו של בנימין הראל הפיקטיבי לזו, האמתית, של אבנרי, יוצר רושם, שכבר באמצע שנות החמישים – לא זו בלבד שאבנרי חשב על הליכה לבחירות, כפי שתיאר הוא עצמו בראיון שערכתי עמו למחקר עומק שכתבתי עליו לפני למעלה מעשרים שנה, אלא שלפחות הצד התעמולתי של מערכת הבחירות שלו כבר תוכנן על ידו לפרטי פרטים. הרושם הזה מוצא סימוכין בעדותו של שלום כהן, שותפו להקמת העיתון והמפלגה ולאחר מכן אויבו המר, בספרו "העולם הזה". כהן מספר, שכבר ב-1951 הציע אבנרי להקים מפלגה. על פי תיאורו, כבר אז, 15 שנים לפני שהקים את רשימתו, הוא נתן לה את אות הבחירות. כהן מצטט את אבנרי כמציע: "נקים רשימה של עולים חדשים וחיילים משוחררים. הרשימה השחורה. ניקח את האות שי"ן! שי"ן! האות הכי חזקה בשפה העברית. כל התעמולה תלך סביב האות. הססמה תהיה 'אמור שין! אמור שי"ן! אמור שי"ן!' אתה מתאר לך איזה כוח יש לזה?"

ועל כך כבר נאמר: הפוסל – במומו פוסל.

 * 929

* מלחמת המואזינים – רעש. המון רעש. בעיקר רעש נשמע בנוגע ל"פרשת הצוללות". כרגיל במחוזותינו, לאחרונה, קשה לקול השכל הישר להישמע במלחמת המואזינים, עם מערכות ההגברה בפול ווליום, בין הכת שמבחינתה ברור ש"ביבי אשם" בכל אשמה, דמיונית ככל שתהיה, ואם החקירה אינה מוכיחה זאת, זאת "הוכחה" שגם המשטרה / היוהמ"ש / המבקר מושחתים ומשת"פים של ביבי, לבין הכת שמבחינתה אסור לפקפק, לשאול שאלות, לעורר תהיות באפשרות הדמיונית שרום מעלתו אי פעם שגה או עלול לשגות, חטא או עלול לחטוא, וברור שהכל הכפשות ופוטש נגד ראש הממשלה הנבחר.

ובתוך הרעש הזה, איך אפשר לְפָנות קשב לקול מורכב יותר? למשל, לקול המאמין בדרך כלל בכוונות הטובות של ההנהגה המדינית והביטחונית, ומאמין שהמחלוקת על הצוללות היא מחלוקת מקצועית בין צדדים המחפשים את טובתה של ישראל, ואינו מפקפק בסמכות רוה"מ להחליט בנדון (בלי קשר לשאלה אם החלטתו נכונה או שגויה), אך מצד שני אינו יכול להתעלם מסימני השאלה הכבדים שצצו באשר לטוהר המידות בתהליך הזה – קשרי הון שלטון, נפוטיזם, גזירת קופונים בידי מקורבים; שגם אם לא השפיעו על עצם ההחלטה - אם הם נכונים, הם חמורים. קול המבין שיש חובה לבדוק ולחקור, לא "כדי להוכיח" משהו, אלא כדי לדעת את האמת, כדי שאם הייתה שחיתות – היא תבוער; קול הקורא לחקירה, מתוך רצון עמוק שהיא תפריך את כל החשדות.

במלחמת המואזינים הזאת כבר שמעתי, למשל, את התאוריה המטורפת הבאה: רכישת הצוללות נועדה לתת מענה נגד הגרעין האיראני, עם תפוגת הסכם הגרעין. לכן, אובמה שתל בישראל את ההתנגדות לצוללות, כנראה כיוון שהוא תומך בהטלת פצצת גרעין על ישראל. וברור שכל צמרת צה"ל, שר הביטחון לשעבר וכו', הם פיונים של הכושי המוסלמי הרדיקלי האנטישמי באראכ.

וממגבר המסגד השני שמעתי בביטחון, שכל הצוללות הללו הן חרטא, אין בהן כל צורך, כולם יודעים שאין בהן צורך, וההחלטה היא פשוט תוצאה של שוחד שהגרמנים שילמו לנתניהו, שבמזיד פוגע בביטחון ישראל ובכלכלת ישראל, כדי לגרוף הון אישי.

אין להם גבול למואזינים האלה.

ויש גם אתנחתות קומיות ברעש הזה. למשל, כמעט בכל קבוצת ווצאפ שבה אני חבר, הופצה הודעה מתלהמת ומתבהמת, שכולה תאוריית קונספירציה נגד נתניהו, שבה מצוטט אלדד יניב השרלטן. אוקיי. אז מה קומי בזה? אה, הוא הוגדר "הפובליציסט" אלדד יניב. צחקתי.

ומילה בנוגע לרביב דרוקר. חשיפת קשריו של דוד שמרון עם החברה הגרמנית היא עבודה עיתונאית טובה וחשובה, שהעלתה לסדר היום הציבורי חשדות כבדים, שאין מנוס מבדיקתן. על כך הוא ראוי לשבח. לשם כך יש צורך בתקשורת חופשית במדינה דמוקרטית. עם זאת, פוזת הלוחם בשחיתות שאותה הוא עוטה, ממש מגוחכת, כשהיא באה מפיו של אחד משופריו ויח"צניו בתקשורת של הארכי-מושחת בתולדות מדינת ישראל, אהוד אולמרט. מדרוקר ובן כספית לא נלמד שיעור במלחמה בשחיתות.

* למה אין שר חוץ? – רעיון ממשלת האחדות הלאומית ירד מעל הפרק (אם אכן היה שם אי פעם), ולכן התירוץ של נתניהו להחזקת תיק החוץ, כביכול כיוון שהוא שומר אותו בעבור הרצוג, אינו רלוונטי עוד.

מדוע, אם כן, נתניהו אינו ממנה שר חוץ בממשלתו?

מאותה הסיבה שסער, כחלון, יעלון ועוד רבים וטובים אינם עוד בליכוד. כיוון שנתניהו מרחיק את כל מי שטוב, מי שמוכשר, מי שחזק, מי שפופולרי; בכולם הוא רואה איום. הוא רוצה לראות בסביבתו רק ננסים ומשרתים. הוא לא רוצה לחזק את ארדן או את ישראל כץ, למשל.

מנהיג אמת שואף לחזק את סביבתו בטובים ביותר, במוכשרים ביותר, מאציל עליהם סמכויות, מטפח אותם, מקדם אותם, מפרגן להם, רואה בהצלחתם הזדמנות ולא איום. נתניהו, השבוי בפרנויה ובאובססיות שלו, הוא היפוכה של מנהיגות אמת.

* הכוחות האפלים אינם בוחלים - הוועדה לבחירת שופטים צבאיים פרסמה את החלטותיה לבחירת שופטי בית הדין הצבאי לערעורים ובהם אל"מ מאיה הלר, ראש הרכב השופטים במשפט אזריה.

כצפוי, מיד הגיחו מן האפלה מנוולים שהחלו לחגוג על כך ברשתות. כעת יש להם עוד תחמושת בארסנל תאוריית הקונספירציה הצינית, השקרית והמרושעת, שהם מכינים לרגע שבו פסק הדין לא יהיה כרצונם. דוגמית: "מתי החליטו? מתי הודיעו לה? איזו עסקה נעשתה כאן?!" אהה.

כמה הערות בנדון:

א. כאשר נערך דיון על קידום שופטים – תמיד אותם שופטים יהיו באמצע משפטים. האם מישהו מציע לא למנות אף שופט שנמצא בעיצומו של משפט?

ב. אילו ההחלטה על המינוי הייתה מעוכבת בשל משפט אלאור אזריה – או אז אולי היה מקום לחשד שיש כאן ניסיון להשפיע על תוצאות המשפט. אהה, מנסים לרמוז לשופטת שאם היא רוצה להתקדם עליה לפסוק כפי שאנחנו רוצים... מהלכים עליה אימים... הרי אלה שמשפריצים את תאוריית ה"עסקה" היו כותבים כך בדיוק, אילו נתקלו בכותרת על עיכוב במינוי השופטים עד אחרי משפט אזריה. במקרה כזה, לפחות היה היגיון בטענה.

ג. הפוליטיקאי שיותר מכל אחד אחר הזדהה עם אזריה הוא ליברמן. הוא הפגין למענו, הוא ביקר את משפחתו וגם אחרי שמונה לשר, "הסביר" לבית המשפט, למעשה, שעליו לזכות את אזריה. ליברמן הוא ראש הוועדה לבחירת שופטים צבאיים.

אבל מה זה משנה? אותם כוחות אפלים, מרושעים וציניים המובילים את הקמפיין הזה אינם בוחלים ולא יבחלו בשום "טענה", בניסיונם להפוך את צה"ל לכנופיה.

* אין זה תפקיד בית המשפט - השאלה הראויה לדיון בעקבות החלטת בג"ץ לעכב את מינויו של הרב קרים לרבצ"ר, כלל אינה האם המינוי ראוי או לא, אלא מי ממנה את מפקדי צה"ל. העתירה הזאת צריכה הייתה להידחות על הסף, כי היא אינה שפיטה. הרבצ"ר הוא מפקד בצה"ל, בדיוק כמו כל מפקד חיל או מח"ט, והסמכות למינויים היא בידי המפקדים ובראשם הרמטכ"ל. הרמטכ"ל יכול לשגות במינוי של הרבצ"ר כפי שהוא יכול לשגות במינוי של מפקד פיקוד המרכז, אך אין זה נושא לבית המשפט.

החלטת בית המשפט פוגעת בסמכות המפקדים ובאמון החיילים והציבור במפקדי צה"ל, והיא פוגעת באמון הציבור בבית המשפט.

ההחלטה היא פגיעה בשלטון החוק, במעמד המשפט, בדמוקרטיה ובביטחון.

אגב, עם מינויו של קרים, ולאחר שהתפרסמו ההתבטאויות הבלתי נסבלות שלו, שבעטיין הוגשה העתירה, כתבתי נגד מינויו. זו דעתי כאזרח. כאזרח זכותי להביע דעה, אך שופט אינו אמור להביע דעה, בוודאי לא כפסק דין, ובוודאי לא בנושא שאינו מעניינו.

* מינוי בלתי ראוי – מינוי הרבצ"ר הוא לחלוטין לא עניין לבג"ץ שגה כאשר הורה לעכב את המינוי והוא ישגה אם יאשר בסופו של דבר את המינוי. פשוט, אין זה מעניינו.

אולם יש מקום לדיון ציבורי על המינוי. בדיון הזה, עמדתי היא שהמינוי אינו ראוי. אני חוזר על דברים שכתבתי בנדון, לאחר שהרמטכ"ל אישר את המינוי:

הרב קרים בשום אופן לא אמר שמותר לאנוס במלחמה, וגם ההסבר ההלכתי שכתב על סוגיית "אישה יפת תואר" אינו מתיר אונס כיוון שסוגיית "אישה יפת תואר" המקורית אינה מתירה אונס, אלא מנסה למנוע את הנורמה העולמית באותה תקופה (ולמרבה הצער, במידה רבה גם בימינו) שבמלחמה הכל מותר, כולל אונס.

אולם בנורמות שלנו, גם הכתוב בתורה הוא בלתי נסבל – עצם הלגיטימציה ללוחם לשבות אישה יפת תואר, ואחרי חודש בביתו לשאת אותה לאישה. המסר המהותי לימינו מהפרשה, אסור שיהיה פונדמנטליסטי, כלומר דבקות יסודנית בכלל הכתוב, האנכרוניסטי, אלא המסר שעלינו להיות המופת והאור לגויים במוסר לחימה; להיות בכל עת מוסריים יותר מהנורמות הקיימות בעולם. ואכן, אנו כאלה. צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, על אף כל המלעיזים והשקרנים.

כאשר נשאל הרב על הסוגיה, הוא לא הציג את הלקח הזה. הוא נשאל על ימינו, והשיב באפולוגטיקה הלכתית, ונמנע מהתשובה המוסרית הברורה.

את דעתו על מוסר לחימה הביע במקום אחר, כאשר השיב שיש להרוג מחבלים פצועים. על כך ניתן להוסיף אמירות חמורות נוספות, בעד סירוב פקודה, אמירות הומופוביות, תמיכה בהדרת נשים, תמיכה בשריפת ספרי הברית החדשה ועוד.

אולי אפשר לתרץ ולהסביר כל אמירה שלו בפני עצמה, וגם זה בספק, אבל הצטברות האמירות שלו, המנוגדות מכל וכל לערכי צה"ל ולערכיה של מדינת ישראל, הופכים אותו לבלתי ראוי לתפקיד הרבצ"ר.

ראוי שבתפקיד הזה יכהן רב המייצג יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום; רב מאחד ומקרב.

אני מעריך מאוד את הרמטכ"ל, אך הוא שגה במינוי.

יש לקוות שהרב קרים יפעל ברוח האיגרת שכתב לחיילי צה"ל, המנוגד לחלוטין לכתביו הישנים. תהיינה לו הזדמנויות למכביר להוכיח לציבור הישראלי שאכן, האיגרת הזאת היא המבטאת את דמותו העכשווית.

במקום שבעלי תשובה עומדים וגו'.

* תרחיש סגן הרמטכ"ל - סגן הרמטכ"ל, באופן טבעי, הוא המועמד הראשון לתפקיד הרמטכ"ל הבא. כשאייזנקוט יפרוש מתפקידו, סגן הרמטכ"ל היוצא אלוף יאיר גולן, יהיה אחד המועמדים המובלים להחליפו. אני מקווה שהוא לא ימונה לתפקיד, בשל דבריו החמורים בטקס יום הזיכרון לשואה אשתקד, וכיוון שהתעקש לא לחזור בו ולא להתנצל על הדברים.

אם הוא יבחר לתפקיד, לא אעלה על דעתי לעתור לבג"ץ נגד המינוי, ואם תהיינה עתירות כאלו, על בית המשפט יהיה לדחות אותן על הסף. למה? כי אין זה מעניינו ואין זה תפקידו.

* טנקיסטיות? – בתקופת הדיון הציבורי בסוגיית "השוויון בנטל" הבעתי שוב ושוב את הסתייגותי מן השימוש במילה "נטל". בעבורי, שרות המדינה, הגנה על המולדת, הגנה על ביטחונם ושלומם של אזרחי ישראל, אינו עול, אינו נטל, אלא זכות גדולה. זו חובה וגם זכות. על כך אני מחנך את ילדיי.

מן הראוי לחנך כל בת ובן על שירות משמעותי ככל הניתן – כערך. ואין תפקיד משמעותי יותר בצה"ל, מאשר לוחם קרבי. מן הראוי שהמוטיבציה תדחוף כמה שיותר בנות ובנים לשירות קרבי, וצה"ל יוכל לבחור את המתאימים לו ביותר לכל תפקיד.

האם בנות מתאימות לשירות כטנקיסטיות בשיריון? תפקידים מסוג זה מתאימים יותר לבנים מאשר לבנות. אני מעריך שתמיד, רוב מוחלט של הלוחמים ביחידות כאלו יהיו בנים. אך יש לבחון כל מקרה לגופו. בת שיש לה היכולות, הכישורים והמוטיבציה לשרת כטנקיסטית, ראויה לתפקיד לא פחות מבן.

אבל מבחן השוויון המגדרי האמתי הוא ממש לא בתפקידי לחימה, שבאופן בסיסי הם גבריים מטבעם, אלא בתפקידים כמו: ראש הממשלה (וחלילה לא "ראשת" העילג), שרות, חברות כנסת, מנהלות בכירות, ראשי ערים (וחלילה לא "ראשות" העילג), רבות, ראשי ישיבות (וחלילה לא "ראשות" העילג), מהנדסות וכד'.

* ארדואן נשאר ארדואן – אחרי שנתניהו השפיל את מדינת ישראל ואת עם ישראל בהתנצלות בפני הטורקים על תוקפנותה של טורקיה כלפי ישראל בפיגוע "מרמרה" ובתשלום פיצויים למשפחות המחבלים, הגיע הרודן הטורקי לראיון של מנצח בערוץ 2. הוא לא הושיט יד לישראלים. הוא הציג את הפרשנות שלו לפיוס ונורמליזציה: המשך ההסתה נגד ישראל, המשך עלילות הדם נגד ישראל, המשך ההשוואות של ישראל לנאצים, המשך התמיכה בחמאס, המשך העלילות על פגיעה כביכול במסגד אל-אקצה. פיוס.

* בין התנצלות להתנצלות – ההתנצלות המקוממת בפני טורקיה על תוקפנותה כלפינו, מזכירה לי התנצלות מקוממת אחרת; התנצלותה של ישראל בפני ארגנטינה על חטיפת הצורר הנאצי אדולף אייכמן.

חטיפתו של אייכמן בידי המוסד, יצרה משבר חריף ביחסי ישראל ארגנטינה. ארגנטינה טענה, במידה רבה של צדק, שישראל הפרה את ריבונותה כאשר פעלה בשטחה וחטפה נתין שלה. אלא שהפער במקרה הזה בין הלגאליזם לבין הצדק הטבעי כל כך זועק, שקשה להבין את התגובה חסרת הפרופורציות.

ארגנטינה מיהרה להחזיר את שגרירה בישראל להתייעצויות וגירשה את שגריר ישראל בארגנטינה עליו הכריזה כ"פרסונה נון גרטה" - אישיות בלתי רצויה. היא יזמה דיון במועצת הביטחון של האו"ם, בדרישה לגינויה של ישראל ותביעה מישראל להחזיר לידיה את אייכמן. באותם ימים עוד לא היה הווטו האוטומטי של ארה"ב על הצעות החלטה אנטי ישראליות, ובישראל היה חשש כבד שהצעת ארגנטינה תתקבל. ישראל פתחה במסע נמרץ הן בקרב חברות מועצת הביטחון לסיכול ההצעה, והן בניסיונות לפיוס ארגנטינה; מהלך אותו הובילו ראש הממשלה בן גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר והשר ללא תיק, עד זמן קצר קודם לכן שגריר ישראל באו"ם, אבא אבן. המסע הניב תוצאות, העולם לא קיבל את העמדה הארגנטינאית, ולבסוף התקבלה החלטה מינורית, שדרשה מישראל "פיצוי נאות" לארגנטינה, מבלי להבהיר מה פירוש המושג. היה מוסכם שהכוונה היא להתנצלות.

במגעים בין שתי המדינות, סוכם על הודעת פיוס משותפת קצרה, ששמה קץ למשבר, שנמשך קצת יותר מחודשיים. "... היחסים הידידותיים המסורתיים בין שתי המדינות ישתפרו וילכו... מחליטות בזה לראות כמחוסלת את התקרית שנבעה מהפעולה שבוצעה ע"י אזרחים ישראליים, ואשר היה בה משום פגיעה בזכויות יסוד של המדינה הארגנטינאית". כדאי לשים לב להגדרה "בוצעה בידי אזרחים ישראליים" – הגדרה עמומה, בקריצה; ישראל לא הודתה רשמית באחריותה לפעולה.

יש הרבה דמיון בין המקרה הזה לבין המקרה הטורקי, בכך שישראל התנצלה ללא הצדקה על פעולה צודקת שעשתה, כדי לפייס את המדינה היריבה. אך יש הבדלים רבים.

ישראל היום חזקה לאין ערוך מישראל של 1960. מעמדה הבינלאומי של ישראל היום איתן לאין ערוך מזה שהיה לפני 56 שנים. במקרה הזה היה קייס לטענה הארגנטינאית על שישראל הפרה את ריבונותה, בעוד במקרה "מרמרה" טורקיה נהגה בתוקפנות כלפי ישראל. ההתנצלות כלפי ארגנטינה הייתה מינורית, ולא משפילה כמו ההתנצלות בפני טורקיה. הסכסוך נמשך כחודשיים ולא שש שנים, כיוון שארגנטינה באמת חפצה לסיים אותו, להבדיל מטורקיה. וההבדל העיקרי – ההודעה המשותפת עם ארגנטינה החזירה את יחסי שתי המדינות למסלול של ידידות, בעוד המטרה של טורקיה הייתה להשפיל את ישראל, והרודן הטורקי ממשיך לנקוט בקו עוין ותוקפני נגד ישראל.

            * ביד הלשון

* יש שופטים – פרשת עמונה וחוק ההמרה, מחזירים אותנו לפרשה דומה משנת 1979 – בג"ץ אלון מורה. בית המשפט העליון חייב את המדינה להחזיר לבעלי קרקע פלשתינאים 700 ד' שהופקעו להקמת אלון מורה ברוג'יב. ראש הממשלה מנחם בגין ביצע את החלטת בית המשפט וטבע את מטבע הלשון המפורסם: "יש שופטים בירושלים" (בגין אמר "יש שופטים בישראל", אך בתודעה הציבורית הביטוי השתרש כ"יש שופטים בירושלים").

הביטוי של בגין לא היה מקורי, אלא פרפרזה על ביטוי מוכר בגרמנית; ודומני שבגין לא בחר בו במקרה. כשמלך פרוסיה (המאה ה-18) פרידריך הגדול איים להחרים טחנת קמח פרטית של טוחן מפוטסדאם, השיב הטוחן: "איני מפחד, עוד יש שופטים בברלין".

אגב, לימים נרכשו אדמות רוג'יב כדין, והוקם עליהם היישוב איתמר.

* "חדשות בן עזר"