הבלוג של אורי הייטנר

בתוך ימים או שבועות ספורים, תידרש הכנסת להצביע על חוק משאל עם, המחייב משאל עם כדי לאשר נסיגה משטח ריבוני של מדינת ישראל (כמו ירושלים, הגולן, אזורים בנגב במסגרת "חילופי שטחים" וכד').

איך תצביע מפלגת העבודה? סימן מדאיג ראשון לאופן ההצבעה נתן אהוד ברק, בתגובתו לאישור החוק בוועדת השרים לחקיקה. ברק יצא נגד החוק בחריפות וכינה אותו "מחסום בפני השלום ופגיעה ברצון העם בשלום". כיצד משאל עם, המאפשר לעם להכריע על פי רצונו, הוא פגיעה ברצון העם? כנראה שכדי להבין את הלוגיקה הזאת יש צורך ביכולות של מפרק שעונים. לכן אתמקד בטענה השניה, אודות היות משאל עם מחסום בפני השלום. אם נכונים דבריו של ברק, הם מאירים באור מעניין על דמותם של כמה אישים הקשורים לרעיון משאל העם.         

את משאל העם במקרה של נסיגה מהגולן יזם לא אחר מאשר ראש הממשלה יצחק רבין, בשנת 1995, בשעה שנשא ונתן עם הסורים על נסיגה מהגולן. רבין היה הגון דיו כדי להבין, שאי אפשר לקבל החלטה כזאת ללא אישור העם. טרם החלטתו, הוא הודיע עליה לנשיא קלינטון, שקיבל אותה בהבנה מלאה. האם ניתן להבין מדבריו של ברק שיצחק רבין עליו השלום ניסה להכשיל את השלום ולהציב מחסום בפניו?

לאחר רצח רבין, שמעון פרס, שהתמנה לראשות הממשלה, הודיע שהוא מחויב להחלטתו של רבין על משאל העם. בבחירות לכנסת ב-1996, התחייב פרס להביא להכרעת העם כל החלטה על נסיגה בגולן. מכאן ניתן לתייג גם את פרס כמכשיל שלום, או שמא כמכשול לשלום.

ומי היה המכשול הבא לשלום? בבחירות 1999 החרה החזיק אחרי רבין ופרס, לא אחר מאשר... אהוד ברק. כראש הממשלה, שעה שניהל את המו"מ עם הסורים, לא נסוג ברק כמלוא הנימה ממחויבותו למשאל העם.

אגב, החוק בישראל כבר מחייב משאל עם. בשנת 1999, בשלהי כהונתו הראשונה של נתניהו כראש הממשלה, קיבלה הכנסת ברוב גדול את החוק שהגיש יהודה הראל, אז ח"כ מטעם "הדרך השלישית" זצ"ל, שזכה לכינוי "שריון חוק הגולן". על פי החוק שהתקבל, נסיגה משטח ריבוני של ישראל מחייבת רוב מוחלט, כלומר לפחות 61 ח"כים ומשאל עם. אלא שעל פי החוק, הסעיף הנוגע למשאל עם יכנס לתוקף רק לאחר חקיקה שתסדיר את אופן ביצוע המשאל. 11 שנים ממזמזת הכנסת את הסדרת החוק. את העיוות הזה נועד לתקן החוק שעל סדר יומה של הכנסת.

כאשר חוקק "חוק שריון הגולן", מפלגת העבודה הייתה באופוזיציה. בדרך כלל, האופוזיציה מצביעה נגד הממשלה. והנה, בהצבעה הזאת מרבית סיעת העבודה הצביעה עם הקואליציה בעד החוק. בין המצביעים בעד – יו"ר העבודה וראש האופוזיציה אהוד ברק. האם יש להבין מדבריו של אהוד ברק מודל 2010 שאהוד ברק מודל 1999 היה מחסום לשלום?

הצעת החוק העומדת להכרעת הכנסת, עברה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת. אז הציעו אותה שני ח"כים מטעם "קדימה" – אביגדור יצחקי ורוחמה אברהם. ההצעה התקבלה ברוב גדול מאוד, אך בשל התפטרות אולמרט והקדמת הבחירות לא עלתה להצבעה בקריאה שניה ושלישית. מי תמכו בהצעה? הליכוד, המפלגות הדתיות, רוב סיעת "קדימה" ו... סיעת העבודה. כן, רק לפני שנתיים, כאשר ברק כבר היה יו"ר מפלגת העבודה (אם כי לא היה ח"כ) החליטה מפלגתו לתמוך במשאל עם על נסיגה משטח ריבוני. מפלגת העבודה?! מחסום לשלום?! המפלגה שבראשה עמד ועומד אהוד ברק?!

לאחרונה, החליטה הממשלה לתמוך בהחלת הרציפות על החוק, החלטה שאיפשרה להעמיד אותו לאלתר להצבעה בקריאה שניה ושלישית. בין המצביעים בעד הרציפות היה... אהוד ברק. מסתבר שהאיש, בעקבות רבין ופרס, הוא מכשיל שלום סדרתי.

אז מה קרה פתאום? פתאום ברק נזכר שמשאל עם נועד להכשיל את השלום? או שאולי המנהיג הדגול נבהל מקצת לחץ פנימי בתוך מפלגתו, בעקבות פרשת חוק האזרחות, מה שגרם לו לשנות את עורו ולהפנות עורף בגסות כזו, למורשת רבין ופרס?

הביקורת הציבורית על הצעת החוק המתגבשת, שנועדה להמשיך את תשלום הקצבאות  לאברכים, נענית מיד בתגובה הפאבלובית, האוטומטית – זעקות "שנאת החרדים".

יש בחברה הישראלית תופעה בעייתית של שנאת חרדים, למרבה הצער, כמו שיש בעיה של שנאת מתנחלים, שנאת ערבים ועוד. אולם אין לקשור ביקורת עניינית לתופעת השנאה, ואין להשתמש בטענה אודות השנאה כמפלט מהתמודדות עם הביקורת.

הביקורת על תרבות הקצבאות לאברכים היא עניינית ונכונה, ואינה נובעת משנאת חרדים. יתר על כן, גם אם יהיו מי שיכנו זאת כפטרונות, אני סבור שהביקורת הזאת אינה נגד החרדים אלא בעדם, כיוון שמי שניזוק מתרבות הקצבאות הם בראש ובראשונה החרדים. החרדים הם אלה שירוויחו יותר מכל אחד אחר, מהשתחררותם מתרבות זאת.

התרבות הזאת רעה לכלכלה הישראלית – מנציחה עוני ואבטלה של מגזר שלם שהינו ריחיים על צווארי המדינה; אינו תורם לה ומתפרנס על חשבון משלמי המסים. התרבות הזאת רעה לחברה הישראלית – מחריפה את הקרע והשסע בין חרדים וציונים. היא מנציחה את ההסתגרות החרדית מפני החברה, הגורמת למוטאציות של היהדות כמו מאבקים פגאניים על שרידי עצמות ואפרטהייד חינוכי דוגמת עמנואל. התרבות הזאת רעה לביטחון ישראל – היא מנציחה את ההשתמטות רחבת ההיקף של החרדים משירות בצה"ל. היא רעה לדת היהודית – יוצרת חילול השם ביצירת תדמית טפילית ושתמטנית ליהדות.

אולם בראש ובראשונה התרבות הזאת פוגעת בחברה החרדית. החברה החרדית היא חברה חולה. משטר החלוקה = הקצבאות, ניוון אותה והשחית אותה מן היסוד. הפך אותה לתלותית ואת החברים בה לתלותיים. זו תרבות של בטלה ואבטלה, תרבות של עוני וקבצנות, תרבות של פשיטת יד אל המדינה מצד אנשים בשיא אונם, תינוקות שנשבו ואפילו אינם מודעים לכך שהם צריכים להתבייש. התרבות הזאת יוצרת תלות של חברי הקהילה בעסקנים הפוליטיים המשנוררים את קצבאות מחייתם. לאלה, מבחינתם, אין כל אינטרס לתקן את החברה התלויה בהם, מאחר והם נבנים מהתלות הזאת.

תיקון המעוות הוא אתגר לאומי. על המדינה לפעול להבראת החברה החרדית והכנסתה לעולם העבודה. מאחר וההתנגדות להחייאת הקצבאות אינה נובעת משנאת החרדים אלא להיפך, מאהבת אחים ורצון לסייע להם לצאת ממעגל הניוון, אני סבור שאין להעביר ולו אגורה אחת מהתקציבים שיועדו למלגות הקיום לאברכים, אל מחוץ לעולם החרדי. את כל הכסף הזה ויותר, יש לייעד למלגות לחרדים, אולם למלגות שיעודדו הבראת המגזר.

למשל – מלגה לחרדים שיעברו הכשרה מקצועית, שילמדו מקצוע (לצד הקמת מוסדות להכשרה מקצועית לחרדים). למשל – מלגת עידוד לחרדי שיוצא לעבודה, בשנתיים הראשונות שלו כעובד. למשל – מלגת קיום לחרדי ששירת בצה"ל בשנה שלאחר שחרורו. אפשר כמובן לחשוב על רעיונות נוספים. מדינת ישראל אינה יכולה להתנער מאחריותה לאזרחיה החרדים – מן הראוי שתבטא את אחריותה בעידוד הבראת החברה החרדית ולא בעידוד המשך ניוונה.

יש בשנים האחרונות תופעה חיובית של חרדים הפורצים את המעגל – חרדים שיוצאים ללימודים אקדמאיים, שרוכשים מקצוע, שיוצאים לעבודה, שמתגייסים לצה"ל. לאחרונה שמעתי אפילו על ארגון "חרדים לסביבתם" – ארגון חרדי ירוק. יש לעודד את התופעות הללו. החזרת הקצבאות מסיגה את החברה החרדית לאחור.

                                                                                                                                                                                                            * "שישי בגולן"

אחד מעקרונות היסוד של מדינת ישראל, הוא השוויון בפני החוק, ללא הבדלי דת גזע ומין, כפי שנכתב במגילת העצמאות. לפיכך, אם תתקבל הצעת החוק, לפיה יש לשלול אזרחות מאזרחים בגין ריגול, מעשי טרור ובגידה, ברור שההצעה לא תוכל להפלות בין אנשים על רקע של דת, גזע או מין. אם יורשע אזרח יהודי בריגול, דינו יהיה בדיוק כדינו של אזרח ערבי שיורשע בעבירה דומה.

הוא הדין בטרוריסטים. אם הצעת החוק תתקבל, תוקפה יחול, כמובן מאליו, גם על מחבלים יהודים. מחבלים יהודים?! היעלה על הדעת?! בושה גדולה, אבל הדבר קיים. פיגועי "תג מחיר", למשל, הם מעשי טרור מובהקים. כל מי שמעורב בהם הוא מחבל – שביצע מעשה טרור או סייע לטרוריסטים. לפיכך, אם יתקבל החוק, יש לשלול על פיו את אזרחותם של פורעי "תג מחיר" ושל כל המחבלים היהודים. איני משוכנע לחלוטין שזו כוונתם של מציעי החוק, אבל חוק הוא חוק.

ומה באשר לבגידה? גם כאן אין מקום לאפליה. בוגד הוא בוגד הוא בוגד – תהיה לאומיותו אשר תהיה. בוגד ערבי ובוגד יהודי – שניהם שווים בפני החוק. אולם מבחינה נורמטיבית ומוסרית, בגידה של יהודי חמורה יותר, כיוון שאין הוא בוגד רק במדינתו אלא גם בעמו.

מיהו בוגד? מי שמתייחס אל מדינת ישראל כאל אויב ונלחם נגדה; מי שמתייחס לצה"ל כאל צבא אויב ונלחם בו. למשל, כל מי שמרים יד על חיילי צה"ל הוא בוגד. מי שמיידה אבנים על חיילי צה"ל – קל וחומר. מי שמגדף קציני צה"ל ומכנה אותם "נאצים", כמובן שהוא בוגד. מי שמחבל במזיד ברכוש צה"ל, מנקב גלגלים של כלי רכב צה"ליים, מבצע מעשה בגידה מובהק. גם מי שבעיצומה של מלחמת לבנון השניה, עת אלפי טילים נחתו בישראל ומאות אלפי אזרחים חיו תחת אש, הסיתו את חיילי צה"ל לערוק מן המערכה כדי לא להשתייך ל"צבא הגירוש", כמו גם תמונת הראי שלהם - המסיתים לעריקה מ"צבא הכיבוש", אינם אלא בוגדים.

האומנם סיעת "ישראל בעליה" מתכוונת שתישלל אזרחותם של כל הנ"ל? יתכן. מכל מקום, רק אחרי שהבהרנו על מי עלול לחול החוק הזה, ניתן לדון בשאלה האם החוק רצוי.

תחושת הבטן האינסטינקטיבית של כל פטריוט היא לתמוך בהצעה כזאת. אנו סולדים מהרעיון שמחבל, מרגל או בוגד יהיו אזרחי מדינת ישראל, יצביעו בבחירות וייהנו מזכויות האזרח. אבל למה רק הם? ומה עם רוצחים? האם אב שרצח את ילדיו הוא טיפוס נחמד יותר מהנ"ל? האם קרליק, הנאשם ברצח משפחה שלמה, ראוי לאזרחות יותר ממרגל? ומה עם סוחרי סמים? ומה עם אנסים? והאם מי שרצח את ראש הממשלה ראוי להשתתף בבחירות ולקבוע מי יהיה בשלטון? אבל... איפה הגבול?

יש מחיר לדמוקרטיה, ולא כדאי לקצץ בנטיעותיה. ישראל היא מדינת חוק, ויש דרכים למצות את הדין עם אזרחים שסרחו. לשם כך יש משטרה, פרקליטות, בתי משפט ובתי כלא. יתכן שיש צורך לחזק את יכולת האכיפה, להחמיר את הענישה. אך אין לפגוע באזרחות. אזרח שסרח ישא בעונשו, אך אזרחותו תשמר. כמדינה דמוקרטית, ראוי שנזהר ולא נמהר לעלות על המדרון החלקלק של שלילת אזרחות.

                                                                                                                                                                                                          * "ישראל היום"