הבלוג של אורי הייטנר

ביום רביעי הקרוב, יתקיים בוועדת החוקה של הכנסת דיון על תיקון לחוק המאפשר ליישוב קהילתי לבחור את חבריו על פי התאמה חברתית. כל מי שחי אי פעם יותר מיומיים ביישוב קהילתי קטן, יודע שהיכולת של קהילה לבחור את חבריה היא תנאי הכרחי שבלעדיו אי אפשר לקיים קהילה. הבעיה היא שמתקיים היום בליץ אנטי ציוני במדינת ישראל, שנועד להרוס כל דבר טוב ויפה שיש כאן. וכך, הצעת החוק הזו מוצגת כהצעה "גזענית" רחמנא לצלן – מילת קסם שנועדה להפחיד מפני קבלת ההחלטה. כחלק מהקמפיין הזה, התפרסם מאמר ב-YNET מאת אמנון בארי סולציאנו, תחת כותרת הכזב "הפרדה גזעית בחסות הכנסת". להלן טוקבק ששלחתי לכתבה, תחת הכותרת "למשל, הקיבוץ שלי".

אני חי בקיבוץ אורטל. אנו קיבוץ יהודי. מערכת החינוך שלנו נסובה סביב לוח השנה העברי ובעיקר חגי ישראל, המסורתיים והלאומיים. הציונות היא אחד הערכים המרכזיים אם לא הערך המרכזי בחינוך הבלתי פורמאלי שלנו. חיי התרבות הקהילתיים שלנו הם סביב לוח השנה העברי, וסביב השבת (קבלת שבת, ארוחה חגיגית כל ליל שבת וחג וכו'). שנת הפעילות של כיתה ז' מוקדשת כולה לבר המצווה ושיאה - מסיבת הבר מצווה שהיא אחד מאירועי השיא השנתיים באורטל. אנו הגדרנו את השירות המשמעותי בצה"ל כאחד הערכים המרכזיים עליהם אנו מחנכים. האם לדעת הכותב מותר לחברה להתארגן סביב עקרונות כאלה? או שמא בעיניו המדינה הדמוקרטית צריכה לאסור על קהילה לממש את חיי התרבות, החינוך והחברה שלה סביב דרך כזאת? אם הדבר אסור בעיניי הכותב, האם הוא בטוח שהוא מבין מהי דמוקרטיה? אם הדבר מותר - האם מותר לקהילה כשלנו לבחור את המצטרפים אליה ואת התאמתם החברתית? ואגב, שאלת ההתאמה לרוב אינה נוגעת דווקא לנושאים האלה. ככל הזכור לי, עד היום מעולם לא ביקש ערבי להתקבל לאורטל. אולם לא מעט יהודים לא התקבלו, כיוון שלא התאימו חברתית. יש לנו החלטה ששירות צבאי מלא (או לחלופין שירות לאומי באורך מלא) הוא תנאי לקליטה באורטל. כאשר החלטנו על כך, כלל לא עלה בדעתנו הקשר של קליטת ערבים, אלא השאלה איזה אנשים אנו רוצים כחברים בקהילה. מי שהשתמט משירות צבאי, הוא אדם שמבחינה ערכית אינו מתאים לערכי החברה שלנו ואיננו רוצים אותו בתוכנו. אני לא סומך על משתמט מצה"ל כשותף לחיים. הכותב, מן הסתם, יגדיר את הסעיף הזה כ"טריק להימנע מקליטת ערבים". כמי ששנים רבות ריכז את הקליטה באורטל, אף פעם לא הגיעה אליי בקשה מערבי, אולם לא פעם נפסלו על הסף פניות של יהודים שלא שירתו בצה"ל או לא סיימו את שירותם. הבליץ האנטי ציוני, בשם ערכים "אזרחיים", שמנסה להציג כל דבר ציוני כ"גזעני" כביכול, הורס כל חלקה טובה בחברה הישראלית. הקמפיין הזה הוא חלק מקמפיין הדה-לגיטיציה של מדינת ישראל, וכדאי להפסיק להתרשם ממכבסת המילים המכסה מלחמה בציונות בטיעוני "נאורות", "ליברליות" וכד'.

בשמה של עינת וילף נתקלתי לראשונה עם כניסתה לכנסת לפני פחות משנה, במקומו של אופיר פינס, שהתפטר. כבר בראיון הראשון עמה, הבחנתי בהבטחה גדולה, באיכות אחרת, שונה מן הנוף העסקני המשמים המאפיין, לרוב, את המערכת הפוליטית בישראל. ח"כית חכמה, רהוטה, דעתנית. מחויבת לערכים, לחינוך, לציונות, לזיקה לעם היהודי בגולה. ח"כית המיטיבה לנסח רעיון לעומק ובבהירות. למרבה הצער, אין לנו רבים כמותה.

בשבוע שעבר הסתיימה הקריירה הפוליטית של ח"כ וילף. בפועל, היא תשלים את ימיה עד הבחירות הקרובות, תהיינה כאשר תהיינה. היא לא תיבחר עוד. בשבוע שעבר היא ביצעה התאבדות פוליטית, כאשר קראה להסיר את תמונתו הגדולה של רבין בחזית חדר הישיבות של סיעת העבודה, ולהחליפה בתמונה של בן גוריון.

זאת הצעה שגויה. רבין היה מנהיג מפלגת העבודה וראש הממשלה מטעמה שנרצח ברצח פוליטי. בתור שכזה, אך טבעי שמפלגתו תעניק לזכרו את מלוא הכבוד. זאת הצעה שגויה כיוון שאין היא מבינה את פסיכולוגיית הסמלים והמותגים – רבין הוא מותג חיובי מאוד בחברה הישראלית, לבטח חיובי לאין ערוך יותר ממפלגת העבודה, ולכן יש למפלגת העבודה אינטרס מובהק להתמתג סביב זכרו.

היה היגיון בהשמעת דעתה בדיון האם להציב את התמונה. להסרת התמונה, שהייתה לחלק מן הנוף הטבעי, יש משמעות סמלית של הפניית עורף לרבין, וכמובן שמפלגת העבודה אינה יכולה להרשות לעצמה צעד כזה.

אבל יותר משההצעה שגויה מבחינה עניינית, היא טעות פוליטית פטאלית של ח"כ וילף. אילו הציעה וילף להוסיף את תמונתו של ב"ג ליד תמונתו של רבין, איש לא היה מוחה על כך. אולם ההצעה להסיר את תמונת רבין – לא זו בלבד שאין לה כל סיכוי להתקבל, היא נחשבת בלתי לגיטימית בחברה הישראלית ובוודאי במפלגת העבודה, ולכן הצעתה כמוה כהתאבדות פוליטית.

יש טעם לפגם בכך שהצעה כזו אינה לגיטימית. מן הראוי שרצח רבין יהיה טאבו מוחלט – שלא תהיה כל לגיטימציה להקלת ראש כלשהי במשמעות הפשע הנתעב הזה. אולם הגיעה השעה להחזיר את הלגיטימציה לדיון ביקורתי על רבין האיש והמדינאי ועל המדיניות שלו, כפי שלגיטימי דיון כזה על בן גוריון, על בגין ועל כל שאר ראשי הממשלות בישראל. הגיעה השעה שמותר יהיה להציע להסיר את תמונת רבין, ויתקיים עליה דיון ענייני. אולם אנו רחוקים מכך. אלדד יניב, ביריון פוליטי מתלהם שסיכויו להצליח בפוליטיקה גבוהים לאין ערוך משל וילף, כבר שידך אותה, במאמר ל"הארץ", ליגאל עמיר, כמעט כבת בריתו וממשיכת דרכו. על טעותה הפוליטית החמורה תשלם וילף בקריירה הפוליטית שלה. חבל, הפסדנו פוליטיקאית איכותית מאוד.

אילו הייתה עינת וילף מבקשת את עצתי, מה עליה לעשות מחר בבוקר, הייתי מייעץ לה לכתוב קורות חיים ורשימת ממליצים.

                                                                                                                                                                                                                        * BSH

הצעת החוק להמשך תרבות הקצבאות לאברכים, היא הצעה רעה, רעה מאוד. היא רעה בראש ובראשונה לחברה החרדית. החברה החרדית היא חברה חולה. משטר החלוקה = הקצבאות, ניוון אותה והשחית אותה מן היסוד. הפך אותה לתלותית ואת החברים בה לתלותיים. זו תרבות של בטלה ואבטלה, תרבות של עוני וקבצנות, תרבות של פשיטת יד אל המדינה מצד אנשים בשיא אונם, תינוקות שנשבו ואפילו אינם מבינים שהם צריכים להתבייש.

התרבות הזאת רעה לכלכלה הישראלית – מנציחה עוני ואבטלה של מגזר שלם שהינו ריחיים על צווארי המדינה; אינו תורם לה ומתפרנס על חשבונה. התרבות הזאת רעה לחברה הישראלית – מחריפה את הקרע והשסע בין חרדים וציונים. היא מנציחה את ההסתגרות החרדית מפני החברה, הגורמת למוטאציות של היהדות כמו מאבקים פגאניים על שרידי עצמות ואפרטהייד חינוכי דוגמת עמנואל. התרבות הזאת רעה לביטחון ישראל – היא מנציחה את ההשתמטות רבת ההיקף של החרדים משירות בצה"ל. היא רעה לדת היהודית – יוצרת חילול השם ביצירת תדמית טפילית ושתמטנית ליהדות.

מן הראוי לסלק את התרבות הזאת מחיינו. שינוי כזה אינו יכול להיות מהיר, אך יש לבצעו בהדרגה. פה ושם יש ניצוצות של יציאת חרדים לעבודה, לאקדמיה ואפילו לצה"ל. הצעות כמו הצעת החוק המתגבשת, מסיגים את החברה החרדים ואותנו שני צעדים אחורה על כל צעד של התקדמות. אני מקווה מאוד שלא יתגבש רוב התומך בהצעה הזאת והיא תוסר מסדר יומנו.

אני מסכים עם רוב דברי הביקורת שנכתבו ונאמרו בימים האחרונים נגד הצעת החוק (גם מצד אלה שבהיותם בשלטון היו בעצמם שותפים לחגיגה). אולם אני שולל אחת הטענות המרכזיות נגד ההצעה – היא "עוקפת בג"ץ ולכן היא אנטי דמוקרטית".

אני תומך עקרונית בחוקים "עוקפי בג"ץ", וזאת דווקא מתוך תפיסה דמוקרטית. את המונח "עוקפי בג"ץ" שמתי במירכאות, כיוון שעצם הביטוי הזה מעיד על אי הבנת כללי היסוד של הדמוקרטיה.

בדמוקרטיה - הכנסת, הנבחרת בידי הציבור ומייצגת אותו, היא המחוקקת חוקים. מערכת המשפט שופטת על פי החוקים של הכנסת. בהחלטותיה, מערכת המשפט גם מפרשת את החוק, לעתים. אולם אין היא יכולה להחליף את הכנסת.

הכנסת היא הרשות המחוקקת, ובתור שכזו אין היא חייבת להנציח חוקים, אלא לא אחת עליה לשנות חוקים. שינוי החוק הוא מעשה של יום יום, הוא לחם חוקו של הפרלמנטריזם. איש אינו חולק על סמכות הרשות המחוקקת לשנות ולחדש את החוקים. האם ברגע שבג"ץ פסק פסיקה על פי חוק הכנסת, הוא הפקיע ממנה את הסמכות לשנות את החוק?

בית המשפט פועל על פי חוק והחלטותיו מחייבות, כל עוד החוק בתוקף. אולם אם הכנסת סבורה שיש לשנות את החוק, אין היא "עוקפת את בג"ץ" אלא פשוט, מבצעת את תפקידה. הגישה על פיה בית המשפט, שאינו נבחר, מוסמך למנוע מהכנסת לבצע את תפקידה – היא פוטש משפטי נגד הדמוקרטיה.

ואם הכנסת שוגה ומחוקקת חוקים גרועים, כמו חלוקת מלגות למימון בטלת חרדים? כאן, על האזרח להשמיע קול, לפעול, לכתוב, להפגין, למחות, להצביע בעד מפלגות שתייצגנה את דעתו. אולם איש אינו מוסמך להפקיע מידי הכנסת את סמכותה לשגות ולחוקק חוקים גרועים. זה מחיר הדמוקרטיה. מי שאינו מוכן לשלם את מחיר הדמוקרטיה, אינו דמוקרט.

הדמוקרטיה אינה מושלמת, אך טרם הומצאה חלופה טובה ממנה. יש להיזהר מקוצר רוח אנטי דמוקרטי, הקורא להחליף את הדמוקרטיה בשלטון של איש חזק, או של בית משפט חזק.

                                                                                                                                                                                                          * "מקור ראשון"