הבלוג של אורי הייטנר

צרפתי חמוש בפנס נראה מתרוצץ ברחוב פריסאי. "אני מחפש את היהודי הרביעי. איפה היהודי הרביעי?". איזה יהודי? "היהודי הראשון, משה, נתן לנו את השבת. היהודי השני, ישו, נתן לנו את יום ראשון. היהודי השלישי, ליאון בלום, הוריד את שבוע העבודה לארבעה ימים. אני מחפש את היהודי הרביעי שייקח מאיתנו עוד יום עבודה[1]".

על לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל מסופר, שכאשר הוצע לו להנהיג בישראל שבוע עבודה בן 5 ימים הוא הגיב: "בואו נעשה זאת בהדרגה. נתחיל בשלושה ימי עבודה ונעלה לאט לאט...".

מה היחס לעבודה בתפיסה הסוציאליסטית? האם כאל הכרח; רע הכרחי שיש להמעיט אותו ככל האפשר. או אולי מרכיב חשוב ומרכזי בחיים, הנותן להם טעם ומשמעות?

הסוציאל דמוקרטיה שיחררה את העובדים מתנאי העבדות בסדנאות היזע של הקפיטליזם הקלאסי, באמצעות חקיקה שהגנה על זכויות העובד ובהם הזכות למנוחה, להגבלת ימי העבודה ושעות העבודה, ביטוח לעובד, חופשות מחלה, איסור על העסקת ילדים וקביעת גיל פרישה ופנסיה המאפשרת לאדם להזדקן בכבוד. המקור לחקיקה הסוציאלית הוא בתורת ישראל – השבת, שהינה אחד הערכים הבסיסיים והגדולים של היהדות; שהיהדות הנחילה לעולם.

אולם ההגנה על העובד מפני העבדות, אין פירושה יחס שלילי לעבודה. לא בכדי נקראה תנועת הפועלים הציונית בא"י תנועת העבודה. העבודה אינה כורח, אלא ערך מקודש של האנושות והציונות. העבודה היא זכות גדולה לאדם העובד. תנועת העבודה הציונית קידשה את העבודה למעמד של דת – "דת העבודה". העבודה כערך, מוסר העבודה, הם ערכים בסיסיים של הקיבוץ והמושב, שלא בכדי נקראו "ההתיישבות העובדת". כאשר מאיר אריאל שר על "הנמלה העניינית" שאותו "שוב ושוב בוחנת" הוא דיבר על אותו מוסר עמלני קשוח בקיבוץ.

אין כל סתירה בין התייחסות לעבודה כאל ערך, לבין התייחסות למנוחה כאל ערך ובוודאי שאין סתירה בין ערך העבודה להגנה על העובד מפני עבדות. הבעיה היא כאשר אחד משני הערכים הללו הופך לפטיש, ואובד האיזון בין השניים. כך, כאשר ההגנה על העובד הופכת להתייחסות שלילית ובלתי רציונאלית אל העבודה כאל עונש.

כזהו המאבק של איגודי העובדים בצרפת נגד העלאת גיל הפנסיה ל-62. בעולמנו, כאשר תוחלת החיים עלתה כל כך, אין כל היגיון ביציאה לפנסיה כאשר האנשים הם בשיא אונם ולפניהם עוד למעלה מעשרים שנות חיים. בעידן זה, הארכת גיל העבודה ודחיית גיל היציאה לפנסיה, ולא לגיל 62, אלא לגיל גבוה יותר, כמו למשל גיל 67 הנהוג בישראל, היא מתנה לאדם העובד. בעיניי, תנועת עבודה אמיתית צריכה להיאבק למען העלאת גיל הפנסיה, למען האדם, למען העובד, מתוך יחס של כבוד אליו כאל מי שעוד יכול לתרום לחברה ולעצמו. העבודה מכבדת את בעליה, ונותנת משמעות לחייו. מה ההיגיון בכך שבני 60 יפסיקו לעבוד?

שמעתי בתקשורת הישראלית דברי הערצה לצרפתים היוצאים לרחובות, מפגינים ושובתים, יוצרים מרי אזרחי, על אותן שנתיים, בניגוד אלינו הישראלים, נעדרי התודעה האזרחית והדמוקרטית, שקיבלנו את העלאת גיל הפנסיה ל-67 בהשלמה ובהכנעה.

הדברים הללו מוזרים בעיניי. הרי כאשר על נושא קריטי כמו עקירת חבל התיישבות נחסמו כמה כבישים, הרבה פחות ממראות המאבק ברחובות מארסיי ופאריס, הצעד הוקע כאנטי דמוקרטי, כהרמת יד על הדמוקרטיה, באותן תכניות ומפי אותם דוברים.

אין בי קנאה במאבקים של הרס, הצתות ושיבוש החיים, באופן כללי, ובוודאי לא על עניינים בלתי צודקים. בישראל לא היה מאבק נגד העלאת גיל הפנסיה, כיוון שהציבור מבין שזה צעד נכון ורצוי ולטובת העובד.

אני מרבה לכתוב נגד הקפיטליזם החזירי – ההתנהגות החזירית של בעלי הכוח החוטפים עוד ועוד מהמשאבים המוגבלים, שראוי שיתחלקו באופן הוגן וצודק בין בני האדם. אולם כסוציאל דמוקרט, אני סולד גם מסוציאליזם חמורי – ההליכה עם ראש בקיר נגד כל שינוי, והתנגדות אוטומטית לכל מה שמוצג כפגיעה ברווחת העובד, בלי לבדוק האם זו באמת רווחת העובד.

המאבק של הסוציאליסטים בצרפת לקיבוע היציאה לפנסיה בגיל 60, הוא דוגמה מובהקת לסוציאליזם חמורי. אין לנו מה להתקנא בצרפתים ואל לנו לחקות אותם.

                                                                                                                                                                                          * "שווים", "כוח לעובדים"

שלושה ימי אבל וזיכרון ממלכתיים קבעה מדינת ישראל בלוח השנה העברי – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל ויום הזיכרון לרצח יצחק רבין.

לימי הזיכרון הללו רובד עמוק יותר מעצם הצו לזכור – את הנספים לשואה, את חללי צה"ל או את רבין. רובד העומק של יום השואה, הוא המסר של החובה לקיים ריבונות יהודית בא"י לנוכח האלטרנטיבה של חיים נטולי עצמאות וריבונות בגולה. רובד העומק של יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא ההכרח להיאבק על הריבונות היהודית בא"י וההכרה במחיר הכבד שקיומה של ריבונות זו דורש מאיתנו, בשל העובדה שאנו חיים בסביבה שאינה מוכנה להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בא"י. רובד העומק של יום הזיכרון לרצח רבין, הוא התובנה שאין קיום למדינת ישראל אם לא תהיה דמוקרטיה איתנה ושהאיום הפנימי של שנאת אחים ומלחמת אחים מסכן את המדינה לא פחות מהאיום החיצוני. האם נכון להציב את יום הזיכרון לרבין במישור אחד עם שני ימי הזיכרון האחרים?

מזה 2,500 שנה מתאבל העם היהודי על רצח גדליהו בן אחיקם, המושל היהודי האחרון בא"י, שנרצח בידי מתנקש יהודי לאחר חורבן הבית הראשון ויציאת רוב העם לגלות בבל. מהו רצח גדליהו, לעומת המאורעות הנוראים של חורבן הבית, חורבן הריבונות, הטבח ההמוני בעם ישראל והגלות לבבל, המצדיק יום צום רביעי בסדרת צומות החורבן? קביעת יום הצום הזה, נועדה להציב תמרור אזהרה מפני משמעות הרצח הזה. רצח גדליהו בן אחיקם נחשב במסורת היהודית כהשלמת החורבן, כמסמר האחרון בארון הקבורה של הריבונות היהודית הראשונה.

גדליהו בן אחיקם היה פקיד ממונה מטעם הצורר הבבלי שהחריב את הממלכה ואת בית המקדש והגלה את העם. ואף על פי כן, רציחתו היא זעזוע המצדיק צום כעבור 2,500 שנים. אם כך, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר ברצח של מנהיג ישראלי נבחר, פטריוט ישראלי שהנהיג את צה"ל לגדול בניצחונותיו וכראש ממשלה הוביל מדיניות, אמנם שנויה במחלוקת, אך אין מחלוקת שהיא נועדה להיטיב עם מדינת ישראל ולהבטיח לה עתיד טוב יותר. ראוי היה יום הזיכרון לרבין לעמוד במישור אחד עם יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, במקומו ומעמדו בלוח השנה העברי.

והנה, כעבור 15 שנים יום הזיכרון הולך ומאבד את מעמדו. לא נוצרה מסורת של זיכרון ובמקומות רבים אין מקיימים עוד טקסים, כיוון שהציבור הדיר את רגליו מהם. יום הזיכרון החשוב הזה, היה להחמצה נוראה. מדוע זה קרה?

התשובה לשאלה זו מתמצית בשתי מילים – "מורשת רבין". מי שהפכו את היום הזה, מיום הדמוקרטיה הישראלית, יום של חשבון נפש אמיתי של החברה הישראלית שנועד להטמיע בה את ערכי הדמוקרטיה, ליום הזדהות ממלכתי עם דעה פוליטית מסוימת, הוזיל אותו, רוקן אותו מתוכן והפך אותו לבלתי רלוונטי.

המשמעות הנוראה של רצח רבין היא עצם הניסיון לסיים ויכוח לגיטימי בין דעות לגיטימיות באמצעות כדורי אקדח. המסר הראוי של החברה הישראלית לנוכח המשמעות הזאת, הוא שכל הדעות הן לגיטימיות, שהוויכוח הוא לגיטימי, שהמחלוקת היא ראויה ושיש לכבד את הכרעת הרוב. ובעיקר – שלילה טוטאלית של אלימות פוליטית. זהו מסר לדורות, שיש לחזק ולהעצים אותו, שיש לחנך עליו ושיום הזיכרון לרצח הוא הסמל הממלכתי למקומו בחברה.

אולם מעצבי יום הזיכרון לרבין לא התאפקו – הם עשו את יום הזיכרון קרדום פוליטי לחפור בו; הם ניסו להפוך את יום הזיכרון לרצח רבין ליום הזדהות עם דרכם הפוליטית. המסר הוא שהמעשה הנורא אינו רצח ראש ממשלת ישראל, אלא ש"הם" רצחו את ראש הממשלה "שלנו" ובכך גם "רצחו את השלום", כביכול. ולכן, יום הזיכרון הוא יום הזדהות עם "השלום" כפי שאותם מעצבים רואים אותו ויום של דה-לגיטימציה למי שאינו מאמין בדרך הזאת. המסר השקרי הזה מחבר את מי שמתנגדים לדרכם לרצח.

המניפולציה הזאת היא נוראה, כיוון שהיא היפוכו הגמור של המסר הראוי ליום זה. אין היא מעבירה מסר של לגיטימיות לדעות השונות ולוויכוח תרבותי ביניהם, אלא מנסה ליצור מסר ממלכתי שדעה אחת נכונה ודעה אחרת שלילית מעיקרה ולכן אינה לגיטימית. האם משמעות הרצח נוראה פחות עבור מי שהתנגד בכל לבו לרבין ולדרכו, מאשר למי שתמך בה בכל לבו? מי שבעיניו יש הבדל, מעיד על עצמו שלא הפנים את משמעות הרצח, ואת משמעות המסר המוחלט של "לעולם לא עוד".

יתר על כן, המניפולציה גדולה יותר כיוון שהיא מדביקה לרבין עמדות רחוקות מאלו שהוא דגל בהן. רבין, עד נשמת אפו האחרונה, התנגד בכל תוקף לנסיגה לקווי 4.6.67. כאשר הופכים את יום הזיכרון לרצח ליום של הזדהות עם נסיגה כזו ושל דה-לגיטימציה להתנגדות לנסיגה כזו, הופכים למעשה את עמדתו האמיתית של רבין לבלתי לגיטימית. איזה אבסורד!

שקר – אין לו רגלים. לא בכדי, המניפולציה הפוליטית של יום הזיכרון לרצח רבין הפכה את היום הזה ליום זניח ובלתי רלוונטי שכמעט ואינו קיים בחברה הישראלית. כיוון שהמשמעות הראויה ליום הזה כל כך חשובה, ההחמצה הזאת היא טרגדיה לאומית.  

האם ניתן לתקן את המעוות, ולהחזיר את יום הזיכרון לרצח רבין למקום הראוי לו בדופק החיים הלאומי שלנו? קשה מאוד לתקן מה שקולקל בשיטתיות ובעקביות במשך 15 שנים, אך אני מאמין שהדבר אפשרי. אולם לשם כך יש לשים קץ למניפולציה הזאת ולצקת מחדש ליום הזה את התוכן הראוי לו, שהחברה הישראלית זקוקה לו כל כך.

                                                                                                                                                                                                       * "ידיעות הקיבוץ"

בגיליון שבת שעברה של "מעריב" חשף בן דרור ימיני את פרצופו האמיתי של התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, ואת תפקידו המרכזי בתעשיית השקרים של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל.

היום הגיב לוי ב"הארץ". קראתי. כמו כלב השב אל קיאו, שב לוי וממחזר את שקריו ועלילות הדם שלו נגד ישראל: ישראל מבצעת טיהור אתני, ישראל עושה מסע דה-הומניזציה כלפי הפלשתינאים, ידם של הישראלים קלה על ההדק והם יורים על אזרחים מדי יום, ישראל מטווחת באופן תדיר צוותים רפואיים ובתי ספר של האו"ם (סליחה, לא כל יום, רק כל יום ב"עופרת יצוקה"), הצדקת הפשע הפלשתינאי המתמשך נגד האנושות – ירי הקסאמים המכוון על אזרחים וילדים ישראלים "ללא הקסאמים אף אחד לא היה שם לב לפלשתינאים" (כן, אחרי זה הוא גם אמר שהוא ... "מגנה" את הירי), תהליך השלום הוא הונאה ישראלית וכן הלאה וכן הלאה, מחזור מסריו שכבר היו לזרא. ואת כל זה הוא טיבל בסקופ – הוא עושה זאת מתוך... החזיקו היטב – פטריוטיות. כלומר, גם הומור לא חסר במאמר.

אבל היה שם גם משפט אחד מעניין. "ימיני, שמאלני מומר... כדרכם של מומרים הוא נהפך לקיצוני במיוחד". והנה, במשפט אחד מסביר גדעון לוי את גדעון לוי. כמי שחצה את הקווים, כדרכם של מומרים הוא קיצוני יותר מהגרועים שבשונאי ישראל בקרב הפלשתינאים.