הבלוג של אורי הייטנר

ב-23.6.92 נבחר יצחק רבין לראשות הממשלה. יום קודם לכן, יצא רבין לסיור מוסק דו-יומי לאורכה של הארץ, בתחנות משמעותיות לו, שהוא רצה להפגין בפני ציבור הבוחרים את משמעותן בעיניו. הוא בחר לפתוח את הסיור בקיבוץ בגולן. הוא פתח את ביקורו באורטל.

הכרזה המרכזית של מפלגת העבודה בראשות רבין באותן בחירות, הייתה תמונת שלט הכוונה ירוק של מע"צ, ועליו שלושה חצים. חץ דק הפונה ימינה ולידו כתוב: הליכוד. חץ דק הפונה שמאלה ולידו כתוב: מרצ. חץ עבה, במרכז, מצביע קדימה ולידו כתוב: העבודה בראשות רבין. המסר היה ברור – מפלגת העבודה שוללת את הדרך הימנית של הליכוד – א"י השלמה. היא שוללת את הדרך השמאלית של מרצ – נסיגה כמעט מלאה (אז מרצ התנגדה לחלוקת ירושלים). מפלגת העבודה מבטאת דרך מרכזית, אמצעית, שקולה ואחראית. בנאומי הבחירות נהג רבין להבחין בין "התנחלויות פוליטיות" ל"התיישבות ביטחונית". ההתיישבות הביטחונית, כהגדרתו, היא התיישבות קבע באזורים שמהם בכל מקרה אסור יהיה לסגת, כמו הגולן, בקעת הירדן וההתיישבות סביב ירושלים.

12 יום לפני ביקורו באורטל הופיע רבין בעצרת במלאת 25 שנים להתיישבות בגולן, ונשא דברים חדים וברורים בעד הגולן, נגד נסיגה, אותה הגדיר "הפקרת ביטחון ישראל", ובעד חיזוק משמעותי של ההתיישבות בגולן בבניה, בפיתוח, בהשקעה בתשתיות ובתקציבים ממשלתיים.

החלטתו לפתוח את סיור הסיכום של מערכת הבחירות באורטל, נועדה לחזק את המסר הזה. ב-22.6.92 אורטל לבשה חג. ידענו שהאיש שבא לבקר אותנו יבחר מחר, קרוב לוודאי, לראשות הממשלה. רובנו הגדול עמדנו לבחור בו. בחירתו לפתוח אצלנו את המסע, הייתה גאווה גדולה בעבורנו.

מלווה בראש המועצה יהודה וולמן פסע רבין בשביל לחדר האוכל. ילדי אורטל עמדו בשורה, אחזו בדגלונים ושרו לכבודו את שיר עצרת ה-25, שלא העלינו על דעתנו שיהיה מהר כל כך שיר של מאבק: "רמת הגולן היא הבית שלי".

השיחה התקיימה בחדר האוכל. רבין לא אכזב. דבריו היו ברורים ונחושים, בדיוק כמו דבריו בקצרין פחות משבועיים קודם לכן. הוא מבקש מנדט לראשות הממשלה כדי לשמור על הגולן ישראלי ולחזק את ההתיישבות בגולן. מסר זה הוא מרכיב מרכזי בדרכו.

משפט אחד בדבריו של רבין עורר את דאגתי וכעסי: "אין זה אומר שבכל מקרה נשאר בכל סנטימטר ברמת הגולן". ביקשתי ממנו להבהיר את דבריו, וזו הייתה תשובתו: "כאשר אני אומר שגם בשלום לא נרד מרמת הגולן, פירוש הדבר שגם אם בעקבות זאת תפרוץ מלחמה, אוכל להביט בעיני האמהות השכולות ולומר להן שלא הייתה ברירה. איני יכול לומר זאת על כל סנטימטר בגולן". דבריו לא הניחו את דעתי, אך בכל זאת בחרתי בו.

****

הביקור השני נערך קצת למעלה מארבעה חודשים מאוחר יותר, ב-4.11.92. הפעם היה זה ביקור מסוג אחר לגמרי. היה זה בעיצומו של מו"מ שניהל רבין עם סוריה, בתיווך אמריקאי, על נסיגה מהגולן. אנו היינו בעיצומו של מאבק נגד נסיגה מהגולן.

רבין יזם את הביקור. הוא רצה לשוחח עם תושבי הגולן. בוועד יישובי הגולן הוחלט שהמפגש יהיה בחדר האוכל של אורטל. למפגש הוזמנו מזכירי היישובים, חברי מליאת המועצה האזורית גולן, חברי מליאת המועצה המקומית קצרין, הנהגת ועד יישובי הגולן והפעילים המרכזיים של הוועד. מאות מתושבי הגולן הפגינו לאורך כל הדרך מהצומת למטה ועד שער הקיבוץ. כוחות משטרה רבים חצצו בין המפגינים לבין הכביש.

רבין הגיע חמור סבר והתיישב מולנו. לצדו – ראשי המועצות סמי בר לב ויהודה וולמן, יו"ר הוועד אלי מלכה ואנשיו שמעון שבס ואיתן הבר. האווירה הייתה מתוחה וטעונה עד מאוד. רבין הקשיב לנו בסבלנות ושמע מפינו דברים קשים מאוד. מטעם אורטל דיברנו רונן (שהיה אז מזכיר הקיבוץ) ואני. אני זוכר את הבעת פניו הקשה שעה שנאמתי ותקפתי אותו בחריפות. אי אפשר היה שלא להבחין בסערת הנפש שלו לשמע הדברים. כך היה גם בדברי שאר החברים. רובנו בחרנו בו בבחירות וחשנו נבגדים.

רבין האזין לדברינו שעה ארוכה. בתום דברינו הוא קם ואמר שאינו מתכחש לדברים שהבטיח ערב הבחירות, ואמר ששינה את דעתו. הוא הסביר שהוא סבור, שמן ההגינות שיאמר לנו זאת ישירות ולכן יזם את הביקור. הוא אמר שלמען הסכם שלום עם סוריה יסכים "לנסיגה בגולן, לא נסיגה מהגולן".

אנו הקפדנו לא להכניס גורמים קיצוניים למפגש. בכל זאת, אחד התושבים הקיצונים התקרב למבואת חד"א, קרא קריאות גנאי דרך החלון, והורחק. כאשר מכונית השרד עשתה דרכה אל מחוץ לקיבוץ, אחד התושבים זינק אל הכביש ונשכב עליו. מכוניתו של ראש הממשלה עצרה בחריקת בלמים.

****

ימים אחדים לאחר הרצח, נשאל איתן הבר בתכנית טלוויזיה מה היה הרגע הקשה ביותר בקדנציה של רבין. הבר השיב שהיה זה הביקור באורטל. הוא סיפר שרבין הלך לפגוש את הטובים שברעיו, שתמכו בו על סמך הבטחותיו, כדי להביט להם בעיניים, לומר להם שהוא שינה את דעתו, ולשמוע מהם ביקורת חריפה וקשה. הוא סיפר שרבין ישב כל הדרך חזרה מכונס בתוך עצמו ולא אמר מילה, אך סערת נפשו ניכרה בו.

****

רצח רבין הוא אחד האירועים הנוראים ביותר בתולדות העם היהודי ובתולדות מדינת ישראל. אולם העובדה שרבין נרצח אינה הופכת את דרכו לנכונה ואת דרכם של מתנגדיו למוטעית.

בשעתו, תמכתי – על אף חששותיי והיסוסיי, בהסכם אוסלו. המציאות הוכיחה שטעיתי, שההסכם היה משגה חמור. בנושא הגולן – אין לי ספק שמדיניותו של רבין הייתה שגויה. אין לי ספק שאנו צדקנו בהתנגדותנו. אני גאה באופי מאבקנו – מופת של מאבק דמוקרטי ומכובד.

רבין צדק לפני הבחירות, וטעה כששינה את דעתו. ומי יודע? אילו נשאר בחיים אולי היה משנה שנית את דעתו וחוזר לדרכו המקורית?

                                                                                                                                                * מידף - עלון קיבוץ אורטל

לשם מה הוצע לשנות את חוק האזרחות, באמצעות הוספת המילים "כמדינה יהודית ודמוקרטית" להצהרת הנאמנות של מתאזרחים חדשים? הרי מדובר בתוספת חסרת משמעות, שאין בה כלום, שאינה מעלה ואינה מורידה דבר לעומת המצב הנוכחי?

הנה, סיבה אפשרית – המטרה היא להציב סולם כדי להוריד את ליברמן מהעץ עליו טיפס בבחירות בסיסמת "בלי נאמנות אין אזרחות". סיסמה זו נועדה לנגח את ערביי ישראל ולשסות בהם את אזרחי ישראל היהודים. הצעת החוק החדשה כלל אינה נוגעת לערביי ישראל. ההצעה עוררה תגובה פאבלובית של זיוף מחאה נגד "הגזענות והפשיזם" מצד ה"שמאל" האוטומטי, וכך ליברמן יכול להציג מצג שווא שהנה משנתו מתממשת, ה"שמאל" נהנה מהצגה עונתית של פסאודו – מחאה על לא כלום, ובפועל לא קרה דבר (עד שראש הממשלה נבהל, והציע הצעה המהווה שינוי מהותי – דרישה להצהרת נאמנות מיהודים העולים לישראל, כלומר נסיגה מאחד העקרונות המרכזיים של המדינה, האזרחות האוטומטית של כל יהודי העולה לארץ. אבל בתוספת הזאת הוא יצר מצב שבו, להערכתי, כל הרעיון ירד מהפרק וחוק האזרחות ייוותר כשהיה).

אין כל קשר בין הצהרת הנאמנות שבהצעת החוק, לסיסמאות הבחירות של ליברמן, אולם כיוון שסיסמתו של ליברמן עלתה על סדר היום, אני רואה בכך הזדמנות להביע את דעתי אודותיה.

גישתי הפוכה לזו של ליברמן. אנסח אותה כך: "בלי נאמנות יש אזרחות". וביתר פירוט – אין לי כל ציפיה לנאמנות למדינה מצד ערביי ישראל, וללא כל קשר לשאלת הנאמנות אני שולל כל הטלת ספק באזרחותם.

גישה זו נובעת מעמדתי החד משמעית, שישראל חייבת להיות מדינת הלאום של העם היהודי, מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. גישה זו, שהיא בסיס קיומה של המדינה מיומה הראשון, מאותגרת בשנים האחרונות ברעיון הפיכתה של ישראל ל"מדינת כל אזרחיה". הסיסמה "מדינת כל אזרחיה" שקרית, מאחר ובעצם היותה דמוקרטית, ישראל שייכת לכל אזרחיה, לצד היותה מדינת הלאום של העם היהודי בלבד. הסלוגן "מדינת כל אזרחיה" הוא ביטוי מכובס לשלילת זהותה של ישראל כמדינת העם היהודי והניסיון להפכה למין מדינה אזרחית קוסמופוליטית.

אילו הייתה ישראל מדינה כזאת, נכון היה לדרוש מכל אזרחיה נאמנות מלאה. אולם מאחר ואני שולל מכל וכל את הרעיון הזה, אני סבור שדרישת נאמנות למדינת הלאום היהודית מן הערבים, אינה הוגנת. אי אפשר להחזיק במקל בשני קצותיו.

אי אפשר להתנגד לרעיונות של שינוי ההמנון להמנון שיבטא גם את מאווייהם של ערביי ישראל, ולצפות שהם יזדהו עם "נפש יהודי הומיה". מאחר ואני תומך בכל לבי בכך ש"התקווה" יהיה ההמנון הלאומי ורוצה לעגן זאת בחוקה, אני משלים עם כך ש-20% מאזרחי ישראל לא יראו בהמנון מדינתם את המנונם. אין הגינות בציפיה אחרת מהם.

ישראל היא מדינת הלאום היהודי, ואין לצפות מבני לאום אחר לנאמנות אליה. לא כל שכן, כאשר מדובר בבנים ללאום הנמצא במלחמה מתמשכת עם מדינתם. למי עליהם להיות נאמנים יותר – לעמם או למדינתם? לי אין ספק. אילו אני עמדתי בדילמה כזאת, ודאי שהייתי נאמן לעמי. המדינה היא מסגרת פוליטית. לאום הוא מהות חיים, הוא תרבות, הוא שייכות טבעית. אין זה הגון שאצפה מהם למה שלא הייתי מצפה מעצמי. כמדינה יהודית, עלינו לזכור את הגדרת היהדות "על רגל אחת": "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

קיומה של מדינת ישראל הוא פרי ניצחוננו במלחמה עם הערבים. אנו חוגגים ביום העצמאות את נצחוננו. אין זה הוגן לצפות מהערבים לחגוג את תבוסתם.

איני מצפה מערביי ישראל לנאמנות. עם זאת, הם ראויים לאזרחות, כבני מיעוט לאומי החיים במדינת ישראל. הם ראויים להיות אזרחים שווי זכויות, ואכן, חרף המלחמה המתמשכת, הם נהנים משוויון זכויות, והם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מזכויות אזרח ומחיים דמוקרטיים. לצד שוויון הזכויות – אין בישראל שוויון חובות. ערביי ישראל פטורים מחובת הגיוס לצה"ל. הפטור הזה מוצדק – אין לדרוש מהם להלחם נגד עמם או לשרת בצבא הנלחם בעמם. גם אין לסמוך על נאמנותם במלחמה כזאת. מן הראוי שאזרחי ישראל הערבים ישרתו שירות לאומי חלופי, אך ראוי שהדבר יעשה בהסכמה והידברות ולא בכפיה.

למה אני מצפה מאזרחי ישראל הערבים? לכיבוד החוק. כל עוד הם מכבדים את החוק, יש לאפשר להם חירות ביטוי מלאה, אף שדבריהם מקוממים וקשים לעיכול, לא אחת. יש לנהוג באפס סובלנות כלפי מעשים כמו המרד האלים באוקטובר 2000. אין לעבור לסדר היום על מעשים כמו השתתפותה של ח"כ זועבי בפעילות עוינת אקטיבית נגד ישראל. אך יש לנהוג בסובלנות כלפי דעות, הן מפי האזרחים הערביים והן מפי נבחריהם. אין לי טענות נגד ח"כ טיבי, המבטא עמדות לאומיות פלשתינאיות. כאדם לאומי, אני מבין ומכבד את רגשותיו הלאומיים. אני הרבה פחות סובלני כאשר עמדות כאלו נשמעות מפי יהודים, כמו גדעון לוי, עמירה הס, אילן פפה, יונתן שפירא וחבר מרעיהם.

סיסמת "בלי נאמנות אין אזרחות" היא עמדה בלתי הוגנת ואינה ראויה. כמדינה יהודית ודמוקרטית יש לשלול אותה.

                                                                                                                                                                                                                        * BSH 

הקול הקורא שפרסמה היום המזכירות, בנוגע לשיח האורטלי, הוא קוד אתי לחיינו הקהילתיים, שראוי להתוות דרך לחיים הציבוריים של הקיבוץ.

****

לפני 30 שנה, שעה שהתמודד על הנהגת מפלגת העבודה, כתב יגאל אלון את ספרו השישי – "כלים שלובים", שחלקו מאמרים ונאומים שנשא לאורך דרכו הפוליטית וחלקו – מסות ומאמרים שכתב במיוחד לספר זה. הספר נועד להיות "האני מאמין" שלו, בהתמודדות על הנהגת מפלגתו והנהגת המדינה. הספר עסק בכל התחומים שעמדו (ועומדים עדיין) על סדר יומה של המדינה, חוץ וביטחון, חברה וכלכלה, חינוך וערכים. מקום מיוחד הקדיש למוסר הציבורי. אלון נפטר במפתיע, מדום לב, בעיצומה של ההתמודדות. הספר יצא לאור זמן קצר מאוד לאחר מותו.

אחד המאמרים המכוננים בספר זה נקרא "אתיקה בפוליטיקה". במאמר זה הציב אלון אבני יסוד לפוליטיקה ערכית, מוסרית ועניינית, פוליטיקה של אמת.

אחת הפסקאות עוסקת בסוגיית השיח הציבורי (המושג "שיח", שהינו תוצר של ההגות הפוסט-מודרניסטית, לא היה מקובל אז), והוא רלוונטי מאוד למה שנועד הקול הקורא ליצור באורטל. להלן דבריו של אלון:

"המטרה אינה מקדשת את האמצעים. אמצעים פסולים מביאים בסופו של דבר להסתאבות המטרה. מאבקי כוח, גם כאשר אינם נקיים ממהלכים טקטיים, אסור שיחרגו מכללי הפולמוס הפרלמנטרי ... הביטוי המוסרי למאבק פוליטי הוא התכנים ושיטות המאבק, ה'מה' וגם ה'איך'. חילוקי דעות, קוטביים ככל שיהיו, צריכים להתבטא במסגרת של ויכוח תרבותי ולא לגלוש לחיכוכים אישים העלולים לחרוג לתחום ההשמצה. מעבר ליריבות ומחלוקת, חשוב לשמור על שורת החברות ועל יכולת הידברות בין קבוצות ... יכולת הידברות היא המסד לאחריות משותפת והסדן שעליו מחושלת האחדות, למרות חילוקי השקפות ודעות".

                                                                                                                                              * מידף - עלון קיבוץ אורטל