הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לאלדד יניב, "מוחקי מורשתו", "הארץ" 20.10.10

מאמרו של אלדד יניב "מוחקי מורשתו", הוא המשך טבעי למניפסט "השמאל הלאומי" פרי עטו. כמו המניפסט, גם המאמר הוא בליל של בורות ורשעות, התלהמות ובריונות מילולית, שטחיות ולשון הרע, חצאי ורבעי אמיתות, הגרועים משקר, עם חלוקה דיכוטומית ל"טובים ורעים" "צדיקים ורשעים".

ומי הרעים? דבוקה הכוללת את יגאל עמיר ושמעון פרס, בנימין נתניהו ועינת וילף, שחברו יחדיו כדי לגרום למציאות שבה "מה הפלא שיגאל עמיר מחייך". כאשר ממשלת הליכוד מציעה לחלק את הארץ ולהקים מדינה פלשתינאית, כותב יניב ש"דרכו של עמיר ניצחה".

מול הרשעים יש שני צדיקים: צדיק גדול – יצחק רבין ובצלו צדיק קטן – דוד בן גוריון. פסקה שלמה הקדיש הכותב להוכחה כיצד מאפיל רבין על ב"ג. ובמסגרת זאת הציג את השקר הגס מכולם, כנראה מתוך הנחה מקצועית שככל שיחזרו על השקר הזה פעמים רבות יותר הוא יהפוך לאמת. וכך כותב יניב: "האב המייסד שלח את רבין הצעיר לרודוס לחתום על הפסקת האש, ורבין ראש הממשלה החליט להפוך את קווי שביתת הנשק ששירטט בעיפרון ירוק לגבולות הקבע".

עד נשמת אפו האחרונה שלל רבין מכל וכל את הרעיון של הפיכת קווי 4 ביוני 1967 לגבול הקבע של ישראל. בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו (5.10.95), בדיון על אוסלו ב', הציג רבין לראשונה את גבול הקבע של ישראל על פי משנתו. נאום פרוגרמטי זה, הוא מורשתו המדינית של רבין: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

האם טענתו של יניב היא שרבין היה שקרן, שהוליך שולל את עמו ובשעה שהצהיר את הצהרתו זו, הוא התכוון לבצע את ההיפך הגמור של דבריו? או שמא יניב משקר?

                                                                                                                                                                                                                     * "הארץ"

מלכתחילה – שינוי חוק האזרחות היה אקט מיותר לחלוטין, חסר משמעות, חסר חשיבות, שלא שינה דבר לעומת המצב הקיים. השינוי לא היה עושה את ישראל ליהודית יותר, כפי שהתיימרו להציג אותו יוזמיו, ולא דמוקרטית פחות, כטענת מקטרגיו.

מה נשתנה בהצעת החוק, לעומת המצב הקיים בישראל זה עשרות שנים? היום כל ילד ישראלי, ללא הבדל דת, גזע ומין, מתאזרח באופן אוטומטי, ללא כל צורך בהצהרה כלשהי. החוק החדש לא ישנה זאת. היום כל יהודי העולה על פי חוק השבות מקבל אזרחות באופן אוטומטי ואינו נדרש להצהרה כלשהי – כך גם בהצעת החוק המקורית. היום כל מתאזרח שאינו עולה על פי חוק השבות, מצהיר אמונים למדינת ישראל. כך גם בהצעת החוק החדשה. מדינת ישראל שלה הוא מצהיר אמונים היא מדינה יהודית ודמוקרטית. כך יהיה גם לאחר שהחוק יתקבל. כל ההבדל הוא שהמצהיר יידרש לומר במפורש את המילים "כמדינה  יהודית ודמוקרטית".

כפי שלא היה כל צורך בחוק, כך לא הייתה כל הצדקה למאבק הקיצוני נגדו.  דומה, שכמו החוק – כך גם המחאה, יותר משנגעו לעניין עצמו, נועדו לשרת צרכים פוליטיים של מציע החוק ושל מובילי המחאה. כמובן שאין שמץ של אמת בטענת ה"גזענות", שהוטחה בהצעת החוק. מי שטוען שהחוק גזעני – טוען זאת, בעצם, לגבי המציאות הקיימת בישראל, ובכך הוא מאמץ את טענת קמפיין הדה-לגיטימציה כלפי מדינת ישראל.

ראש הממשלה נבהל מהמחאה והחליט לסגת מההצעה המקורית. גם נסיגה צריכה להיעשות בחכמה. יכול היה ראש הממשלה להצהיר שלנוכח התגובות הקשות, הוא הגיע למסקנה שלמען אחדות החברה הישראלית וכדי למנוע עימותים מיותרים בתוכה הוא גונז את ההצעה. אך מתוך רצון לרצות את כל הצדדים, הוא לא עשה כן, אלא השאיר את הצעת החוק על מכונה, אך החליט להחיל את הצהרת הנאמנות גם על עולים על פי חוק השבות.

שינוי זה סותר את אחד מעקרונות היסוד של מדינת ישראל. במגילת העצמאות נאמר: "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות". הצהרה זו אינה מותנית. משמעותה אחת: מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. לפיכך, כל יהודי באשר הוא, הינו אזרח המדינה בפוטנציה. בעלייתו לישראל, הוא מממש בפועל את אזרחותו הפוטנציאלית. יהודי העולה לישראל, כמוהו כבן הארץ המגיע לגיל 18 – הוא מקבל אזרחות באופן אוטומטי. העיקרון הזה הוא אחד מאבני היסוד המהותיים ביותר של מדינת ישראל.

חוק השבות אינו חוק הגירה, אלא חוק המממש את זכותו הטבעית של כל יהודי להיות אזרח במדינת הלאום של העם היהודי. בנאומו בכנסת, בדיון על חקיקת חוק השבות, אמר ראש הממשלה דוד בן גוריון: "'חוק השבות' מכיל ייעוד מרכזי של מדינתנו, הייעוד של קיבוץ גלויות. חוק זה קובע, שלא המדינה מקנה ליהודי חו"ל זכות להתיישב במדינה, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי... זכות זו קדמה למדינת-ישראל והיא שבנתה את המדינה. זכות זו מקורה בקשר ההיסטורי שלא נפסק אף פעם בין העם היהודי ובין המולדת... ’חוק השבות אין לו דבר עם חוקי הגירה’".

הצעתו החדשה של נתניהו, לחייב יהודי העולה לישראל להצהיר נאמנות למדינה – הצהרה שילדיי לא ידרשו לה, בהפיכתם באופן אוטומטי לאזרחים, מקעקעת את היסוד המהותי הזה במהותה של המדינה, ומעבירה מסר שמדינת ישראל אינה מדינתו של כל יהודי בעולם.

וכך, החוק המיותר שהתיימר לבטא אובר-ציונות, היה לחוק מזיק החותר תחת עקרונות היסוד של הציונות. כך, מה שהתחיל כפארסה, מתגלה לנגד עינינו כגרוטסקה...

ומישהו מאמין שהשינוי הזה יקטין את ההתנגדות לחוק?

                                                                                                                                                                                                           * "ישראל היום"

אני חסיד של תנועות הנוער ורואה בהן את הבטחת העתיד של החברה הישראלית. אולם אני גם ער לסכנות הכרוכות בהן – היכולת לעשות מניפולציות אידיאולוגיות על הנוער; מניפולציות של דמגוגיה ופופוליזם, של צדקנות וזעם קדוש, של הימנעות מחשיבה מורכבת והיצמדות לדיכוטומיות של שחור-לבן טובים-רעים, לדיון מתלהם, שטחי ורדוד.

כזוהי התגייסות תנועות הנוער לג'יהאד נגד הדחליל ה"גזעני" וה"פשיסטי" – הצעת השינוי בחוק האזרחות. מאז זיוף האורגזמה הבלתי נשכח בסרט האלמותי "כשהארי פגש את סאלי", לא היה זיוף כמו המחאה הזאת. למרבה הצער, גם "הדף הירוק" הצטרף לחגיגה והוסיף עוד קיסם למדורה. עמוד השער של העיתון ב-14.10.10 דמה לפשקוויל על קירות מאה שערים יותר מאשר לשער של עיתון. זוהי עיתונות מגויסת במרעה. זו הרתמות מתלהמת ללא עצירה לרגע לחשוב, להטיל ספק.

איני חסיד של השינוי בחוק. להיפך, מיד כששמעתי על ההצעה, כתבתי נגדה מאמר, שפורסם בטור שלי ב"ישראל היום", ביום בו קיבלה הממשלה את החלטתה. אולם לא כל דבר שאיני אוהב, שאני מתנגד לו, הוא "גזענות". במקרה זה, אין אפילו קצה קצהו של שמץ גזענות, פשיזם, כהניזם, כל מה שהוטח בחוק הזה, במסע הסתה רווי באלימות מילולית.

מול הפאניקה של "פשיזם עלינו", אני מציע לבדוק את העובדות. מה נשתנה בהצעת החוק לעומת המצב הקיים בישראל זה עשרות שנים? היום כל ילד ישראלי, ללא הבדל דת, גזע ומין, מתאזרח באופן אוטומטי, ללא כל צורך בהצהרה כלשהי. החוק החדש לא ישנה זאת. היום כל יהודי העולה על פי חוק השבות מקבל אזרחות באופן אוטומטי ואינו נדרש להצהרה – כביטוי לכתוב במגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות". גם בכך אין כל שינוי. היום כל מתאזרח מבחוץ, שאינו עולה על פי חוק השבות, מצהיר אמונים למדינת ישראל. כך גם בהצעת החוק החדשה. מדינת ישראל שלה הוא מצהיר אמונים היא מדינה יהודית ודמוקרטית. כך יהיה גם לאחר שהחוק יתקבל. כל ההבדל הוא שהמצהיר יידרש לומר במפורש את המילים "מדינה יהודית ודמוקרטית".

השינוי הזה נחוץ? לא. מיותר? כן. גימיק? כן. כיוון שהוא יוצר רוב מהומה על לא מאומה, הוא גם מזיק. אבל האם יש בו שמץ של גזענות? אם זו גזענות, הרי המצב הנוכחי, הוא גזענות. אם זו גזענות, צודקים אלה שיוצרים דה לגיטימציה לישראל ומציגים את הציונות כגזענות. במקום להתמודד עם ההצעה ולבקר אותה כמות שהיא, נוצר קמפיין של הפיכתה לדמון מדומיין. במקום דיון על ההצעה – מתקפת הסתה על הדמון, מסע הפחדה מפני הדחליל.

מה הגורם לקמפיין הזה? יש לו גורם פוליטי וגורם תרבותי.

הגורם הפוליטי הוא הצורך הנפשי לסמן אויב ב"ימין" כדי להלחם בו. כאשר ממשלת הליכוד מציעה לחלק את הארץ, להקים מדינה פלשתינאית, ורוב הסיכויים שנתניהו אינו מתכוון ללכת בדרך הפשרה הטריטוריאלית של רבין אלא בדרך הנסיגה המלאה של ברק ואולמרט; כאשר נתניהו מקפיא באופן גורף את הבניה בכל השטחים ובמזרח ירושלים, מה שאף ראש ממשלה ממפלגת העבודה או מקדימה לא עשה מעולם – מי האויב? ממציאים אויב. ומכאן כל הקמפיין השקרי של "הגנה על הדמוקרטיה מפני הפשיזם".

הגורם התרבותי חמור ומסוכן הרבה יותר – השפעתו המזיקה של השיח הפוסט ציוני והאנטי ציוני, שציפורניו ננעצות בעומק החברה הישראלית והשפעתו המזיקה מתפשטת אל לב המיינסטרים הישראלי. בשם "הנאורות" מנסים להשתיק כל ביקורת על הזרם האנטי ציוני באקדמיה. והנה, לפתע המושג "מדינה יהודית ודמוקרטית" מוצג כ"גזעני", כמיטב תעמולת הזוועה של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.

החלחול של השיח האנטי ציוני לתוך החברה הישראלית הוא הסכנה האמיתית; הוא מסוכן אלף מונים יותר מהדמון ה"גזעני", ה"פשיסטי", ה"כהניסטי", שהינו דמון מדומיין, שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה.

                                                                                                                                                                                                             * "הדף הירוק"