הבלוג של אורי הייטנר

בבוקר שבו החליטה הממשלה על השינוי בחוק האזרחות – הצהרת אמונים למדינת ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית", פרסמתי ב"ישראל היום" מאמר בו תקפתי את היוזמה. טענתי, שמדובר בצעד מיותר לחלוטין, שאינו מחזק במאומה את צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, וכיוון שהוא מעורר סערה ציבורית וביקורת בינלאומית, נזקו רב מתועלתו. טענתי, שאת צביונה היהודית, הציוני והדמוקרטי של המדינה יש לעגן בחוקה, ושבועת האמונים תהיה למדינה ולחוקתה.

אף על פי כן, אילו השתתפתי באותה ישיבת ממשלה, הייתי מצביע בעד ההצעה. הסיבה לכך היא הקמפיין של מתנגדיה – לא ביקורת עניינית אלא הצגתה כ"גזענית", "פשיסטית", "כהניסטית" וכו'; טענות שווא, המשתלבות בתעשיית השקרים של מהלך הדה-לגיטימציה למדינת ישראל. מי שטוען שהצעה זו היא גזענית ופשיסטית, כמוהו כמי שטוען שמדינה יהודית ודמוקרטית היא גזענות ופשיזם, כמוהו כמי שמציג סתירה, כביכול, בין היותה של ישראל מדינה דמוקרטית להיותה יהודית. והרי זה לוז הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.

כל עוד השקרים הללו נשמעים מפיהם של שונאי ישראל כרוניים כמו אחמד טיבי, אסד וגדעון לוי – ניחא… אלא שהפעם דברי הנאצה נשמעו מלב המיינסטרים –ממפלגת העבודה, משרים בממשלת ישראל. נדהמתי לשמוע סגנון זה מאבישי ברוורמן ובעיקר מיצחק הרצוג.

לפני 36 שנים, קרע מעל דוכן הנואמים של עצרת האו"ם שגריר ישראל חיים הרצוג, לימים – נשיאה השישי של ישראל, טקסט עם מסר זהה לדברים שאמר השבוע בנו. היה זה בדיון בו האו"ם גינה את הציונות כגזענות. אחד הטקסטים המכוננים במחשבה הציונית, הוא נאומו של מנכ"ל משרד החוץ יעקב הרצוג, בפולמוס עם ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי ב-1961. המסר האנטי ציוני של טוינבי דומה מאוד למסרי השר הרצוג, אחיינו של יעקב הרצוג. איזו התדרדרות ערכית.

איך התדרדרה מפלגת העבודה למקום הזה? הרי מפלגת העבודה תומכת מאז מלחמת ששת הימים בוויתור על חלקי א"י ובעקירת יישובים כדי שישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. גם כאשר מפלגת העבודה זנחה את דרך הפשרה הטריטוריאלית ואימצה את דרך הנסיגה המלאה, היא טוענת שרק כך ניתן למנוע את "פתרון המדינה האחת", כלומר הכל כדי להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. ופתאום, מפלגת העבודה מציגה הצהרת נאמנות למדינה יהודית ודמוקרטית כ… גזענות?! כ… פשיזם?! שמא התחרפנתם?

מפלגת העבודה מאבדת את דרכה. ביטוי נוסף לאובדן דרכה הוא עמדתה החדשה בנושא משאל העם, במקרה של נסיגה משטח ריבוני. בעקבות האישור של החוק בוועדת השרים לחקיקה, יצא נגדו אהוד ברק בחריפות וכינה אותו "מחסום בפני השלום ופגיעה ברצון העם בשלום". כיצד משאל עם פוגע ברצון העם? לברק פתרונים. אולם לגבי עצם יציאתו של ברק נגד משאל העם, בשם השלום, כדאי להזכיר מספר עובדות:

את משאל העם במקרה של נסיגה מהגולן יזם לא אחר מאשר ראש הממשלה יצחק רבין, בשנת 1995, בשעה שנשא ונתן עם הסורים על נסיגה מהגולן. רבין היה הגון דיו כדי להבין, שאי אפשר לקבל החלטה כזאת ללא אישור העם. טרם החלטתו, הוא הודיע עליה לנשיא קלינטון, שקיבל אותה בהבנה מלאה.

לאחר רצח רבין, שמעון פרס, שהתמנה לראשות הממשלה, הודיע שהוא מחוייב להחלטתו של רבין על משאל העם. בבחירות לכנסת ב-1996, התחייב פרס להביא להכרעת העם כל החלטה על נסיגה בגולן. בבחירות 1999 החרה החזיק אחריו אהוד ברק. כראש הממשלה, שעה שניהל את המו"מ עם הסורים, לא נסוג ברק כמלוא הנימה ממחויבותו למשאל העם.

עוד טרם היבחרו לראשות הממשלה, הצביע ברק, ראש האופוזיציה, יחד עם רבים מחברי סיעת העבודה, בעד "חוק שריון הגולן" – החוק שסייג נסיגה משטח ריבוני בהכרעת העם במשאל עם. רק לפני שנתיים הצביעה סיעת העבודה כולה בעד אותה הצעת החוק, העומדת כעת על הפרק, שהוצעה בידי חברי כנסת מ"קדימה" (אביגדור יצחקי ורוחמה אברהם). ההצעה התקבלה ברוב גדול מאוד בקריאה ראשונה, אך בשל התפטרות אולמרט והקדמת הבחירות לא עלתה להצבעה בקריאה שניה ושלישית. לאחרונה, הוחלה הרציפות על החלטה זו, כדי שניתן יהיה להגישה היישר לקריאה שניה ושלישית. בין המצביעים בעד הרציפות היה... אהוד ברק. האם קצת לחץ פנימי בתוך מפלגתו, גרם לו לשנות את עורו ולהפנות עורף בגסות כזו, למורשת רבין ופרס?

מפלגת העבודה מאבדת את דרכה. לאן מובילה דרכו של אדם הבוגד בדרכו? הסקרים מדברים על ששה מנדטים. המשורר משה טבנקין כתב לפני כארבעים שנה בשירו "ביום מסה": בבגוד באדם דרכו / מארבע רוחות העולם / רגליו יוליכוהו שולל / אל מחוז אין בו חפץ // מערה יער – אטום. / שחללו – בלוי. / שעיגולו – חתום. / שעפרו – קלוי. // שאין בו אבן על אבן. / שאין בו ענף לקושש. / שאין בו פחמי כיריים. / אין בו לחם. אין אש. אין מים. / שבו יש מלוא חופניים / רק אפר.

                                                                                                                                                                                                      * "ידיעות הקיבוץ"

ב-1999, לפני 11 שנים, החליטה הכנסת שכל נסיגה משטח שבריבונות המדינה, מחייבת תמיכה של רוב חברי הכנסת (כלומר 61 ח"כים לפחות) ומשאל עם. כניסתו של הסעיף הנוגע למשאל עם לתוקף מחייבת חקיקה המסדירה את מתכונת משאל העם.

קבלת החוק, אמורה הייתה לסיים את הוויכוח אודותיו. במדינה מתוקנת, משהתקבל החוק, גם מתנגדיו היו מפשילים שרוולים ומצטרפים למהלך חקיקתי נמרץ, להסדרת מתכונת המשאל. למרבה הצער והבושה, 11 שנים חלפו והצעד המתבקש הזה טרם נעשה. ובכל פעם שהחוק עומד להצבעה, מתנגדיו מעלים סייגים המבטאים בורות מביכה – אם מתוך אי הכרת העובדות או חמור יותר – על אף ידיעת העובדות, מתוך הנחה שהציבור אינו מודע להן.

מסמך זה נועד להתמודד עם הטענות המופנות נגד החוק.

הטענה המרכזית נגד המשאל, היא שהוא מנוגד לדמוקרטיה, או למצער – סותר את המשטר הפרלמנטרי.

טענה זו מופרכת מעיקרה ומשוללת כל יסוד. הטענה שהצבת נושא מרכזי להכרעת העם ומתן זכות לכל אזרח להיות מעורב, לקחת אחריות, להשפיע ולהכריע מנוגדת לדמוקרטיה, מבטאת אי הבנה יסודית של מהות הדמוקרטיה – שלטון העם למען העם. אין אפשרות מעשית לנהל מדינה אלא בדמוקרטיה ייצוגית, אך הכרעות היסטוריות גדולות – ראוי להביא להכרעת העם. כך נהוג ומקובל במתוקנות שבדמוקרטיות.

על פי חוקת האיחוד האירופי, ההחלטות הנוגעות להצטרפות מדינה לחוקה, כמו קבלת אמנת מאסטריכט (אמנת היסוד של האיחוד האירופי), אימוץ האירו כמטבע וקבלת אמנת ליסבון (חוקת האיחוד) מחייבות משאל עם בכל אחת ממדינות האיחוד. גם בבריטניה, אם הפרלמנטריזם, ההחלטה להצטרף לשוק האירופי המשותף ב-1975 התקבלה במשאל עם.  

למה דווקא החלטות אלו מחייבות משאל עם? מאחר וההצטרפות לאיחוד האירופי כרוכה בכרסום בריבונותה של המדינה. החלטה כה מרחיקת לכת, כמו שינויים בריבונות, מחייבת את הכרעת הריבון. בדמוקרטיה, גם בדמוקרטיה פרלמנטרית, העם הוא הריבון. לכן, החלטות בסדר גודל היסטורי כזה, הנוגעות לריבונות – אין להשאיר למשחק הפוליטי, לאפשרות של רוב מקרי, לאפשרות של החלטה באמצעות סחר מכר פוליטי, אלא מקובל להביא אותן להכרעת הריבון.

אין שינוי משמעותי יותר בריבונות, מאשר ויתור על שטח שבריבונות המדינה. אם החלטה כמו המרת מטבע מחייבת משאל עם – קל וחומר שוויתור על שטח ריבוני מחייב זאת.

אין יסוד לטענה שמשאל העם נועד לעקוף את הכנסת. עקיפת הכנסת, היא מתן אפשרות לממשלה לגשת ישירות לעם, כדי להביא להכרעתו החלטה שלהערכתה אין לה רוב בפרלמנט אך יש לה רוב בציבור. הצעת החוק עליה מדובר חוסמת אפשרות למניפולציה כזאת. על פי ההצעה, רק הסכם שקיבל רוב של 61 ח"כים לפחות יוצג להכרעת העם במשאל.

טענה שניה נגד המשאל, היא שהוא נועד לפגוע בהשפעתם של האזרחים הערבים. גם טענה זו חסרת שחר. בעבר, הוצע לדרוש רוב מיוחד – רוב מבין כלל בעלי זכות הבחירה. גם הצעה זו לא נועדה לנטרל את "הקול הערבי", אלא למנוע מצב שבו החלטה כה מרחיקת לכת מתקבלת מבלי שרוב אזרחי המדינה תמכו בה. אולם לאור הביקורת על ההצעה, הורד הרף הזה, והצעת החוק דורשת רוב רגיל. במשאל העם – קול שווה לכל אזרח, וההחלטה שתתקבל בידי הרוב, תבוצע.

טענה שלישית, היא שבאמצעות ניסוח השאלה ניתן להטות את התוצאה. הצעת החוק פותרת את הבעיה. על פי ההצעה, השאלה שתוצג לאזרח היא האם הוא תומך בהסכם (הכולל ויתור על שטח ריבוני) או מתנגד לו.

בעקבות האישור של החוק בוועדת השרים לחקיקה, יצא נגדו אהוד ברק בחריפות וכינה אותו מחסום בפני השלום ופגיעה ברצון העם בשלום. כיצד משאל עם פוגע ברצון העם? לברק פתרונים. אולם לגבי עצם יציאתו של ברק נגד משאל העם, בשם השלום, כדאי להזכיר מספר עובדות:

את משאל העם במקרה של נסיגה מהגולן יזם לא אחר מאשר ראש הממשלה יצחק רבין, בשנת 1995, בשעה שנשא ונתן עם הסורים על נסיגה מהגולן. רבין היה הגון דיו כדי להבין, שאי אפשר לקבל החלטה כזאת ללא אישור העם. טרם החלטתו, הוא הודיע עליה לנשיא קלינטון, שקיבל אותה בהבנה מלאה.

לאחר רצח רבין, שמעון פרס, שהתמנה לראשות הממשלה, הודיע שהוא מחוייב להחלטתו של רבין על משאל העם. בבחירות לכנסת ב-1996, התחייב פרס להביא להכרעת העם כל החלטה על נסיגה בגולן. בבחירות 1999 החרה החזיק אחריו אהוד ברק. כראש הממשלה, שעה שניהל את המו"מ עם הסורים, לא נסוג ברק כמלוא הנימה ממחויבותו למשאל העם.

עוד טרם היבחרו לראשות הממשלה, הצביע ברק, ראש האופוזיציה, יחד עם רבים מחברי סיעת העבודה, בעד "חוק שריון הגולן" – החוק שסייג נסיגה משטח ריבוני בהכרעת העם במשאל עם. רק לפני שנתיים הצביעה סיעת העבודה כולה בעד אותה הצעת החוק, העומדת כעת על הפרק, שהוצעה בידי חברי כנסת מ"קדימה" (אביגדור יצחקי ורוחמה אברהם). ההצעה התקבלה ברוב גדול מאוד בקריאה ראשונה, אך בשל התפטרות אולמרט והקדמת הבחירות לא עלתה להצבעה בקריאה שניה ושלישית. לאחרונה, הוחלה הרציפות על החלטה זו, כדי שניתן יהיה להגישה היישר לקריאה שניה ושלישית. בין המצביעים בעד הרציפות היה... אהוד ברק. האם קצת לחץ פנימי בתוך מפלגתו, גרם לו לשנות את עורו ולהפנות עורף בגסות כזו, למורשת רבין ופרס?

כל הטענות נגד משאל העם, מבטאות פחד מעמדת העם ורצון לעקוף את הציבור באמצעות מניפולציות פוליטיות. קבלת החוק על משאל עם תהיה חג לדמוקרטיה. שילוב משאלי עם בסוגיות היסטוריות הנוגעות לריבונות המדינה, בשיטה הפרלמנטרית של ישראל, ישדרג באופן משמעותי את מהות הדמוקרטיה הישראלית. מדינת ישראל לאחר קבלת החוק הזה, תהיה מדינה דמוקרטית לאין ערוך יותר מכפי שהיא היום.

בשנתה ה-60 של המדינה, החתימו חברי תכנית המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית את חברי הכנסת על מגילת העצמאות. כ-90 ח"כים, מהאיחוד הלאומי עד מרצ, חתמו על המגילה.

היוזמה של "קדימה" לעגן בחוק את "ההכרזה על הקמת מדינת ישראל" (הידועה בכינוי "מגילת העצמאות") היא אמנם גימיק, שנועד להביך את הקואליציה הכוללת סיעות חרדיות המתנגדות לרוח המגילה, אך היא רעיון מבורך, המקדם את המטרה שלשמה פעלו חברי המנהיגות הצעירה.

בימים של מתקפת דה-לגיטימציה על ישראל מחוץ, ומתקפת פוסט ציונות מבית, מן הראוי שמסמך היסוד המעצב את מהותה של המדינה וזהותה יעוגן בספר חוקיה. בימים שבהם יש המנסים לשנות את צביונה של ישראל ממדינה יהודית ל"מדינת כל אזרחיה" ומנסים להצביע על סתירה, לכאורה, בין היותה של המדינה יהודית להיותה דמוקרטית, יש מקום לחקיקה משמעותית שתסיר את הספקות.

עיגון מגילת העצמאות בחוק אינו הפתרון המהותי – יש לחוקק חוקה יהודית, ציונית ודמוקרטית ברורה, המבהירה את משמעות יהדותה של המדינה ואופיה הדמוקרטי. אולם עד שתחוקק חוקה, וכבסיס לחוקה, יש מקום לחוק "מגילת העצמאות".

"בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". פסוק זה הוא לב המגילה – הוא הוא ההכרזה. אין זה מקרה שהמילה דמוקרטיה אינה מופיעה בו. מדינת ישראל היא אחת המדינות הדמוקרטיות ביותר בעולם אם לא הדמוקרטית שבהן, ומגילת העצמאות רוויה בערכים דמוקרטיים, כ"שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" וכגון "חופש דת, לשון, חינוך ותרבות" ועוד. אולם משפט היסוד מדבר על ליבת מהותה של המדינה – בראש ובראשונה מדינה יהודית.

המדינה היהודית היא דמוקרטית. אולם אלמלא הייתה יהודית, אין כל משמעות להיותה דמוקרטית. חסרות דמוקרטיות בעולם? אין זו סתם עוד דמוקרטיה, אלא של מדינת הלאום של העם היהודי, שמשטרה הוא דמוקרטי. לא נלחמנו בכל מלחמות ישראל כדי שתהיה בעולם עוד דמוקרטיה. אלפי חיילים ישראליים לא נפלו רק כדי שגם במזה"ת תהיה דמוקרטיה אחת. מטרת העל של הציונות, שהיא מטרת העל של מדינת ישראל, היא להיות "מדינה יהודית בארץ ישראל". מי שכופר בכך, כופר בעיקר. מי שאינו מכיר בהיותה של ישראל מדינה יהודית בארץ ישראל – אינו מכיר במדינת ישראל. מי שמנסה להפוך את ישראל למשהו שאינו "מדינה יהודית בארץ ישראל", למעשה מנסה להחריב את המדינה.

מגילת העצמאות אינה מסתפקת בעצם ההכרזה על הקמת מדינה יהודית בא"י, אלא מסבירה את ההצדקה לקיומה של המדינה. המגילה מבססת את התוקף להקמת מדינה יהודית בא"י על שתי זכויות – הזכות הטבעית והזכות ההיסטורית. הזכות הטבעית, היא זכות ההגדרה העצמית - זכותו של כל עם לעצמאות ולריבונות במולדתו. הזכות ההיסטורית היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל.

עשרת הסעיפים הראשונים של המגילה מציגים את זכותנו ההיסטורית על הארץ – כארץ שבה "קם העם היהודי" ו"בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית". המגילה מדברת על האמונים ששמר עם ישראל לארצו בכל ארצות נדודיו "לאחר שהוגלה ממנה בכוח הזרוע". היא מזכירה את החתירה של העם היהודי לדורותיו "לשוב ולהיאחז במולדתו העתיקה", "מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה". היא מתארת את שיבת ציון ההמונית של הציונות והיצירה המפוארת שיצרו הציונים בארץ. המגילה מזכירה את הקונגרס הציוני הראשון והכרזתו "על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו". היא מזכירה את ההכרה הבינלאומית בהצהרת בלפור ובמנדט מטעם חבר הלאומים – "שנתן במיוחד תוקף בינלאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי".

השואה מוזכרת רק בסעיף השישי. יש בכך חשיבות רבה, כאשר יש המציגים את השואה כסיבה להקמת המדינה, ותוהים מדוע הפלשתינאים צריכים לשלם את מחירה. אפילו הנשיא אובמה הזכיר את השואה כסיבה להקמת המדינה. מגילת העצמאות, אף שנכתבה אך שנתיים וחצי לאחר השואה, מזכירה את השואה רק לאחר שתיארה את זכות האבות ואת הרעיון הציוני שקדם לשואה. היא גם אינה מציגה את השואה כמה שמעניק את הזכות למדינה יהודית בא"י, אלא מציינת שהיא "הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי, ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים".

המגילה מזכירה את שארית הפליטה שניצלה מהטבח, אך בהקשר של מי ש"לא חדלו להעפיל לא"י, על אף כל קושי מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל ישרים במולדת עמם". המגילה מזכירה גם את החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 ומציינת ש"הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה".

לכאורה, הכל ברור ומובן מאליו. אבל במציאות יש מערערים בתוכנו ובעולם על כך. אם שר בממשלה מכנה את הדרישה ממתאזרח להצהיר נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית כ"גזענות ופשיזם", כנראה שאנו זקוקים לרענן את זיכרוננו בעקרונות של מדינה יהודית, זכותנו על ארץ ישראל וזכותנו הטבעית למדינה עצמאית.

לכן, אף שמניעי הצעת החוק של "קדימה", לעגן בחוק את מגילת העצמאות אינם עניינים, אלא נובעים מפוליטיקה קטנה – יש לקדם בברכה את היוזמה. מתוך שלא לשמה, יבוא לשמה.

                                                                                                                                                             * "מקור ראשון", "חדשות בן עזר", "קו למושב"