הבלוג של אורי הייטנר

חיזוק צביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית הוא יעד לאומי רב חשיבות. ההתנפלות, מבפנים ומבחוץ, על הלגיטימיות של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, עלולה לערער את היסודות הללו, ומחייבת פעולה שתעגן אותם כתשתית קיומה של המדינה לדורות.

במציאות נורמאלית, בעצם הצהרת האמונים של מתאזרח למדינה, מובן מאליו שהוא מצהיר אמונים לזהותה וצביונה ואין כל צורך בהגדרה נוספת. הסערה שחוללה הצעת התיקון לחוק האזרחות, הניסיון הנואל להציג סתירה, כביכול, בין היות המדינה יהודית להיותה דמוקרטית, הם עדות לכך שהמציאות הנוכחית אינה נורמאלית; שזהותה של המדינה אינה ברורה מאליה. ולכן, השאלה האמיתית הנוגעת לתיקון, היא האם באמצעות נוסח זה או אחר אותו ידקלמו מתאזרחים ישונה המצב? האם מישהו מאמין שבמקום שזהות המדינה תשליך על מהות תהליך ההתאזרחות –נוסח ההתאזרחות הוא שיגדיר את זהותה של המדינה?

שינוי חוק האזרחות יעמיק את המתח בין יהודים וערבים, יעורר סערה פוליטית וביקורת בינלאומית. האם למחיר הכבד הזה יש תמורה המצדיקה אותו? לטעמי, מדובר ברוב מהומה על לא מאומה.

שינוי נוסח הצהרת הנאמנות הוא גימיק שלא יעלה ולא יוריד. את צביונה של מדינת ישראל וזהותה, יש לעגן בחוקה. 62 שנים אחרי הקמת המדינה, הגיעה השעה לחוקק חוקה לישראל, שתגדיר באופן ברור את מהותה, כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. חוקה שתעגן סופית את המנון המדינה, דגלה וסמליה, לוח השנה הנהוג בה, חגיה הלאומיים, שפתה וכד', כמבטאים את היותה מדינת הלאום של העם היהודי. חוקה שתעגן את אחריותה של מדינת ישראל לעם היהודי כולו וליהודים באשר הם, כולל בהגדרת תפקידו של צה"ל להגן על יהודים הנמצאים בצרה, בשביה ובמצוקה. חוקה שתעגן את חוק השבות ואת אחריות המדינה לפעול לעליה יהודית לארץ, להקמת התיישבות יהודית ולחינוך יהודי לילדיה ולילדים יהודיים בתפוצות הגולה.

יש לעגן בחוקה את מהותה הדמוקרטית של המדינה – את מוסדותיה הנבחרים, את מרות הדרג המדיני הנבחר על הצבא וכוחות הביטחון, את הפרדת הרשויות (שנשחקה בשני העשורים האחרונים כאשר בית המשפט העליון נגס בסמכויות הרשויות האחרות), את אופן קיום הבחירות וקיום משאל עם (שראוי להיות חלק מן השיטה הדמוקרטית, בכל הקשור בהכרעות על ריבונות המדינה) וכמובן את זכויות האדם והאזרח, ללא הבדל דת, גזע ומין, ככתוב בהכרזת העצמאות.

חוקה כזאת תייתר לגמרי את השינוי המוצע בחוק האזרחות. ללא חוקה כזאת, אין כל משמעות לשינוי המוצע. חבל שראש הממשלה מחליף אתגר מהותי, משמעותי ועמוק כחקיקת חוקה, בספין חסר ערך, שנזקו עולה על תועלתו.

                                                                                                                                                                                                           * "ישראל היום"

תגובה ליאיר לפיד: "הדבר שהמתנחלים אינם לוקחים בחשבון", "7 ימים" 1.10.10

לפיד מעלה במאמרו לדיון סוגיה חשובה – איך להבטיח שרצון הרוב ולא רצון המיעוט הוא שיכריע במחלוקת על גבולות המדינה. הבעיה היא שהוא מציג את השאלה באופן פשטני למדיי – המתנחלים הם 4% מהציבור. 96% מהציבור אינם מתנחלים. ולכן, ברור שיש להכריע על פי האינטרס של ה-96% ולא לפי האינטרס של ה-4%.

על פי גישתו – כל הדיון נוגע לאינטרסים אישיים. יש אינטרסים אישיים של ה-4% והם מנוגדים לאינטרסים האישיים של ה-96%. אבל המחלוקת אינה על אינטרסים אישיים, כי אם על אידיאולוגיה, על ערכים, על אינטרסים לאומיים. ה-4% החיים ביהודה ושומרון (איני יודע אם זה המספר הנכון, אני משתמש בנתוניו של לפיד) מגשימים בגופם את עמדותיהם של רבים בציבור הרחב, שאינם חיים שם, אך סבורים ששטחי יהודה ושומרון או חלקים מהם, צריכים להיכלל במדינת ישראל ותומכים במפעל ההתנחלות במלואו או בחלקו. יאיר לפיד אינו לוקח בחשבון את הציבור הרחב הזה.

איך פותרים את המחלוקת? פשוט, יש לתת לציבור לקבוע, והרוב יחליט. ומשום מה, מזה שנים רבות מוכשלות כל ההצעות שנועדו לאפשר לעם להכריע. תושבי גוש קטיף התחננו להעביר את ההחלטה על ההתנתקות למשאל עם, והתחייבו לכבד את הכרעת הרוב. למה הוכשל המהלך? במקום משאל עם, הועברה הסוגיה למשאל חברי הליכוד, תוך התחייבות של שרון לכבד את ההחלטה שתתקבל. רוב חברי הליכוד, שרובם המכריע אינו חי בהתנחלויות ולבטח לא בגוש קטיף, הצביע נגד עמדת שרון, אך הוא התעלם מעמדת הרוב.

לפני 11 שנים קיבלה הכנסת חוק המחייב משאל עם במקרה של נסיגה משטח ריבוני של ישראל (שאלה הנוגעת לגולן, לירושלים ולחילופי שטחים). כדי לתת תוקף מעשי לחוק שהתקבל, יש צורך בחקיקה שתעגן את אופן ביצוע משאל העם בחוק. במשך 11 שנים הקואליציות השונות מתחמקות מלחוקק את החוק הדמוקרטי הזה. בעבר דרשנו, תושבי הגולן, שיידרש רוב מסך כל בעלי זכות הבחירה, ולא רק מקרב המצביעים בפועל. ההצעה עוררה התנגדות, בטענת השווא שהיא נועדה, כביכול, לנטרל את "הקול הערבי". חזרנו בנו מההצעה והסתפקנו ברוב רגיל מבין המצביעים בפועל. והנה, כל אלה שהתנגדו לרוב המיוחד, המשיכו להתנגד למשאל גם ברוב הרגיל. לאחרונה עלתה הצעתו של ח"כ אקוניס להביא את הסכם השלום עם הפלשתינאים למשאל עם, ושוב עוררה גל של התנגדות.

לפיד צודק – אין לאפשר למיעוט לכפות את דעתו על הרוב. מן הראוי שלא יתעלם מן הציבור הישראלי התומך במתנחלים, ולא יתיימר לייצג אותו כחלק מן הרוב שאינו מתנחל. מן הראוי שלפיד ישמיע את קולו, כאחד מבעלי הטור המשפיעים ביותר בישראל, בעד משאל עם.

* 7 ימים 

"עד ששמעתי את נאומך במועצת הביטחון של האו"ם היו לי ספקות לגבי צדקת הפעולה. נאומך שכנע אותי והסיר את כל ספקותיי". כך (ציטוט חופשי מן הזיכרון) הבריק, בסרקאזם אופייני, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון לשגריר ישראל באו"ם אבא אבן, לאחר נאום סנגוריה מבריק שנשא בדיון על "מבצע כינרת", דצמבר 1955. מבצע כינרת היה פעולת גמול גדולה של צה"ל נגד המוצבים הסורים במזרח הכינרת, בעקבות התוקפנות הסורית נגד יישובים אזרחיים בעמק הירדן ודייגים בכינרת. המבצע היה שנוי במחלוקת. שר החוץ משה שרת התנגד לעיתויו, ואבא אבן סבר שהפעולה גרמה נזק כבד למעמדה הבינלאומי של ישראל. אולם השניים ידעו להבחין בין ביקורת פנימית לבין החובה לייצג את עמדותיה הרשמיות של ישראל בפני העולם. כך נוהגת מדינה מסודרת.

שר החוץ אינו שגריר. שגריר הוא פקיד, שר הוא פוליטיקאי, נבחר ציבור. לא כל שכן, כאשר השר הוא ראש מפלגה. אולם שר החוץ נחשב "דיפלומט מס' 1" של המדינה, וכללי הממלכתיות מחייבים אותו. מפליא, שמה שהיה מובן במדינה הצעירה בת השבע, של עם נטול מסורת מדינית מודרנית, אינו מתקיים היום. הממלכתיות מחייבת את מי שמייצג את ישראל בעולם, בוודאי את הנואם המרכזי מטעמה בעצרת האו"ם. הנואם אינו יכול להציג אג'נדה פרטית שלו, או את מצע מפלגתו, אלא את עמדתה של ממשלת ישראל. בתוך הממשלה יש מקום לדיונים וויכוחים, אך מדיניותה מחייבת את כל חבריה. נאום בעצרת האו"ם הוא מעשה מדיני מטעם הממשלה. עצרת האו"ם אינה מועדון ויכוחים פנים ישראלי.

מים רבים זרמו בכינרת מאז נאומו של אבא אבן ב-1955 ועד נאומו של ליברמן, כעבור 55 שנים. ב-25 השנים האחרונות, חל כרסום מדאיג בנורמות הממלכתיות של ישראל, ואחד הביטויים הקשים לכך הוא במדיניות החוץ. לשפל הנמוך ביותר הגיע מ"מ ראש הממשלה ושר החוץ שמעון פרס, כאשר ניהל ב-1987 מו"מ פרטי עם חוסיין מאחורי גבו של ראש הממשלה שמיר וללא ידיעתו, והגיע להסכם לונדון, שהיה מנוגד בתכלית לעמדות ישראל. שמיר סיכל את ההסכם, ובעצה אחת עם יצחק רבין לא שב למנות את פרס לתפקיד שר החוץ בממשלה שהקים כעבור שנה (הוא מינה אותו לתפקיד שר האוצר). שפל נוסף היה בהסכם אוסלו &ndash שנרקם בידי סגן שר החוץ יוסי ביילין ופקידים במשרד, ללא ידיעת השר וראש הממשלה. שר החוץ פרס הוכנס לתמונה בשלב מתקדם יחסית של המהלך, וגם הוא לא הזדרז לערב את ראש הממשלה. יצחק רבין הוכנס לתמונה סמוך לשלב קבלת ההכרעות. במקום לפטר את החותרים תחתיו, הבליג רבין והצטרף ליוזמה. מבלי להיכנס לוויכוח ההיסטורי על מהות ההסכם ותוצאותיו &ndash בהבלגתו נתן רבין יד לנורמה אנטי ממלכתית ואנטי דמוקרטית מסוכנת.

למדינה יש מדיניות אחת. אין להשלים עם מצב שבו נציגים של אותה ממשלה מקדמים דרכים מדיניות סותרות. מעשים כאלה, כמוהם כהחלטה של שר ביטחון לבצע פעולה צבאית מלחמתית בניגוד לעמדת הממשלה והעומד בראשה. נאום מדיני בעצרת האו"ם אינו מו"מ מדיני, אך הוא פעולה מדינית חשובה, שבד"כ שמורה לראשי מדינות. נאומו של ליברמן, המנוגד לדרכה המדינית של הממשלה ושל העומד בראשה, הוא פעולה אנטי ממלכתית חמורה.

השאלה האם ליברמן צודק בדבריו אינה רלוונטית לנושא. רעיונותיו המדיניים שנויים במחלוקת, ומקומם בישיבת הממשלה. לגבי ניתוח הסיכויים לשלום &ndash אני מניח שכל מי שעיניו בראשו יסכים עם ליברמן. אולם ברגע שהממשלה שבה הוא מכהן כשר החוץ מובילה תהליך מדיני, ראש הממשלה מדבר על חתירה להסכם בתוך שנה, ויריבי ישראל מנסים לערער את אמינות כוונותיו של ראש הממשלה, אסור לשר החוץ לנאום בפני עצרת האו"ם ולהציג את המהלך של ממשלתו כמהלך סרק. האחריות הקולקטיבית של שר החוץ למדיניות הממשלה ולתוצאותיה מוחלטת. אם הוא מתנגד לדרכה &ndash הוא רשאי להתפטר מן הממשלה ולהיאבק בה מן האופוזיציה, או להישאר בממשלה ולהשפיע מבפנים. אם הוא בוחר באפשרות השניה, עליו להציג חזית אחידה במערכה המדינית.

שר בממשלה אינו מריונטה, ואיש אינו מצפה ממנו להסתיר את עמדותיו. גם כאשר הוא נואם באו"ם, סביר שהניואנסים של נאומו יהיו שונים משל שר שעמדותיו שונות. אולם נאום מדיני, בשם ממשלת ישראל, המנוגד למדיניותה המוצהרת &ndash הוא מעשה חתרני ואנטי ממלכתי. על ליברמן להחליט האם הוא חלק מן הממשלה הזאת. אם החלטתו חיובית, עליו לנהוג כפי שמחייבת האחריות המשותפת. אם אין הוא מסוגל לנהוג כך, טוב יעשה ראש הממשלה אם יראה לו את הדרך אל הדלת.

* "חדשות בן עזר"