הבלוג של אורי הייטנר

חג הסוכות הוא חג של אהבת ישראל, של שלום, של אחדות ישראל. "סוכת שלום" אנו מכנים את הסוכה. ארבעת המינים הם משל לישראל, שעל אף השונות והמחלוקות שבתוכם, מאוגדים אגודה אחת.

אבל בקרב חלקים בתקשורת הישראלית, סוכות הוא חג השנאה. ולכבוד סוכות, הם יצאו בפרויקט חגיגי – הכתרת האיש השנוא ביותר בישראל. פרויקט נקלה ונפסד כשלעצמו, ובוודאי בחג הסוכות.

לפחות שני כלי תקשורת ערכו פרויקט כזה. ערוץ 10 הכתיר את רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו כאדם השנוא ביותר בישראל ואת אהוד ברק כסגנה. מאחר ולא צפיתי בשידור, איני יכול לבקר את תוכנו, זולת גינוי עצם הרעיון.

כלי התקשורת השני שעשה זאת הוא עיתון "העיר", ביטאון הבועה התל-אביבית. על שער גיליון סוכות של העיתון תמונת תקריב מכוערת של אהוד ברק, בשחור לבן, חמוש במשקפי שמש ואת פניו מסתירה כתובת באדום רועש – מס' 1. "העיר" הכתיר את שר הביטחון כאיש השנוא בישראל. במרכז הגיליון – כתבת ענק בת 12 עמודים, שמכתירה את הישראלי השנוא. שנוא על מי? "השנוא בישראל", כלומר הפאנל שבחר בשנואים – הוא הוא ישראל.

מיהו פאנל השונאים? אקדים ואומר, שכל מי שהיה מוכן לקחת חלק בפאנל כזה, מעיד בראש ובראשונה על עצמו. כי הסיפור האמיתי של הפרויקט הנמוך הזה, הוא נשוא הפרויקט ולא מושא הפרויקט, כלומר השונאים ולא "השנואים". הביטוי "איש שנוא", כאילו היותו "שנוא" זאת תכונה שהוא נושא עמו, מזכירה לי את הביטוי "אישה מוכה". כאילו היותה מוכה היא התכונה המגדירה אותה, כאשר הבעיה היא בגבר המכה, שהיא קורבן שלו. כך גם כאן – הבעיה היא באנשים השונאים ולא במושאי שנאתם. שבעה בעלי טור ב"העיר" לקחו על עצמם את המשימה המפוקפקת להגדיר את שנואי ישראל, ובהם עורך המגזין של "העיר" איתי זיו, עורך "העיר" לשעבר רמי רוטהולץ, עו"ד והעיתונאי ארי שמאי ו... איך לא? גדעון לוי, חבר מערכת "הארץ". כן, גדעון לוי נמצא ראוי להיות בטריבונל הקובע מי האנשים "השנואים בישראל". ובעצם, למה לא? הרי מי אם לא הוא יכול לשמש עד מומחה בענייני שנאה? שהרי עזה כמוות שנאתו למדינת ישראל ובפרט לצה"ל; שנאה המפעפעת בכל מילה במאמריו רוויי הארס.

השונאים הרכיבו סגל של 32 "שנואים", חילקו אותם לזוגות שהתחרו במוקדמות, כש"המנצח" עולה לשלב הבא עד השניים ש"זכו" לעלות לגמר. מי ומי ב"שנואים"? רשימה חלקית – אברי גלעד, לימור לבנת, רוני דניאל, אלדד יניב, עירית לינור, קובי אריאלי, קרן פלס, חנוך דאום, גדי טאוב וגיא מרוז. ובין הפוליטיקאים - נתניהו, ליברמן, אולמרט ואלי ישי.

ניתן ללמוד המון מהפאנל, על עולמם של השונאים. לדוגמה – בין 32 השנואים מצאו את מקומם שלושה מארבעת מגישי התכנית "המילה האחרונה" בגל"צ – קובי, עירית ואברי. למה ג'קי קופח? כנראה שהיה קצת צפוף ברשימת השנואים של הפאנל הנכבד, אולם כפיצוי ניתנה ההזדמנות לשונאים להזכיר שמות של "שנואים שלא נכנסו או נשכחו. קורה". אמר השונא עדי עוז: "ג'קי לוי, שהיה צריך לעלות במקום חברו ל'מילה האחרונה' – קובי אריאלי". הנה, העוול תוקן, גם ג'קי בפנים. וגם חנוך דאום, שהגיש את התוכנית תקופה מסוימת ומידי פעם הוא ממלא מקום בהנחייתה.

כפי שכבר כתבתי בעבר – "המילה האחרונה" היא תכנית הרדיו החביבה עליי. היא אהובה עליי כיוון שהיא שוברת את הקופסאות השמרניות של "שמאל" ו"ימין" ותחת פאנל שגרתי ומשמים נוסח ביילין מול פייגלין, או שולה נגד גאולה – פאנלים צפויים של המתבצרים בקצוות, היא מעמידה פאנל של אנשים הבאים מעולמות אחרים – חילוני ודתי, שמאל וימין, מזרח ומערב, המחפשים ומוצאים הרבה מן המשותף. מתוך נקודות המוצא השונות, הם שוברים את הקונבנציות ויש ביניהם יותר הסכמות ממחלוקות.  למה התכנית ואנשיה כל כך שנואים על השונאים? בדיוק מהסיבה שהתכנית אהובה עליי. כלומר – אנשים מסוגו של איתמר בן גביר, אינם יכולים להיות שנואים על השונאים הללו, כיוון שהם הלחם המזין אותם, הם תמונת הראי שלהם וההיזון החוזר ביניהם הוא הדדי. אנשים כמו איתמר בן גביר מגלמים את המקום של הדתי בעולמם של השונאים, וככזה הוא משרת אותם ואת תעמולתם. אבל דתיים כמו ג'קי לוי, חנוך דאום וחרדי כמו קובי אריאלי מבלבלים אותם, סודקים את המבנה המושלם של תמונת עולמם. לכן הם שנואים עליהם כל כך.

כך, למשל, הסביר השונא מורן שריר מדוע בחר במוקדמות את גדי טאוב שהתמודד נגד איווט ליברמן: "ליברמן הוא כבר כל כך הרבה זמן הקריקטורה של השטן הימני, האויב של השמאל, שאני כבר לא יכול להצביע לו מרוב שזה מובן מאליו. זה ברור, אוקיי, הוא איש שנוא, אבל לגבי גדי טאוב – חשוב להגיד שהוא שנוא". למה זה כל כך חשוב? ולמה גדי טאוב, איש "השמאל הלאומי", כל כך שנוא? כיוון שכאיש שמאל, סופר ואינטלקטואל, מצופה ממנו שיהיה אנטי ציוני. והנה, טאוב הוא ציוני, נלחם באנטי ציונים, נאבק במכחישי הציונות ובפוסט היסטוריונים. בכל זאת, במוקדמות ליברמן ניצח אותו. כך הסביר את הבחירה השונא גדעון לוי: "גדי טאוב אמר עליי מהדברים הכי נוראיים שאמרו עליי וגם ליברמן אומר דברים קשים, חשוכים מאוד ופרימיטיביים, אבל הוא אומר אותם ולא עוטף אותם בכל מיני עטיפות מתקתקות. ליברמן הוא 'ווט יו סי איז ווט יו גט'. אציע פה מדד אחר לצורך הדיון, הוא מדד הסכנה. בכל זאת השורה התחתונה היא שליברמן הוא סכנה יותר גדולה מגדי טאוב, עם כל הכבוד לו". במקום אחר הסביר השונא לוי את בחירתו בליברמן: "דבר אחד אפשר להגיד לזכות ליברמן וזה שהוא עוזר לנו להיראות כמו שאנחנו באמת נראים. ככה אנחנו נראים בעולם, ליברמן הוא הפנים האמיתיות שלנו, ומבחינה זו הוא תרומה בעיניי, כי הוא מביא את נשף המסכות הזה לסוף. הוא אומר לעולם, תראו: 'אנחנו לאומנים, אנחנו גזענים, מה שאנחנו באמת', והוא חוסך מאיתנו את כל הדביקות הזו של 'אנחנו גם וגם'". אני מתעכב בציטוטים הללו, כי ניתן להבין באמצעותם את אופן המחשבה של השונאים, ומכאן גם את בחירתם.

ומי זכו לכבוד המפוקפק – עליה ל"גמר הגדול"? בן כספית ואהוד ברק. אני מודה ומתוודה, שיהיה עליי להתאמץ מאוד כדי להגן על בן כספית. יש לי סיבות רבות לא לאהוב אותו, ובראש ובראשונה בשל האובססיה שלו לנסיגה מהגולן, לה הוא מטיף ללא לאות שנים רבות. אבל למה הוא, דווקא הוא, שנוא כל כך על השונאים?

כדי להבין זאת אחזור ל"המילה האחרונה". אחד המאפיינים את התכנית, הוא היותה תכנית פטריוטית מאוד. ואין דבר השנוא על השונאים יותר מפטריוטיות. ובמיוחד – כשהפטריוטיות היא מצד אנשים שהם היו מצפים מהם להיות "משלהם". לכן, אלדד יניב וגדי טאוב נמצאים ברשימה – שמאל פטריוטי הוא איום גדול על השונאים. ומאחר והרטוריקה של בן כספית אף היא פטריוטית למדיי, הוא מצא עצמו ברשימת השנואים. אבל איך ולמה הוא הגיע ל"גמר הגדול"? השונא גדעון לוי: "הסכנה הכי גדולה היום, למרות שזה נשמע קלישאתי, היא הפשיזציה של ישראל, ובן כספית תורם לה לא מעט.... לבן כספית יש תרומה אמיתית לתהליך הפשיזציה, ואני לא יכול להקל בזה ראש. אני חושב שהוא עיתונאי חרוץ מאוד ומוכשר בסוגו, אבל נושא איתו סכנה של פשיזם". למי שלא הבין את הקוד, אתרגם לעברית: בן כספית נתן את הבמה לתחקיר של "אם תרצו" אודות הקרן החדשה לישראל. עלייתו לגמר היא נקמת הברנז'ה.

ואף על פי כן, חטאו הכבד של בן כספית לא הספיק לו כדי לזכות בתואר. בגמר הוא הובס 7:0 לאהוד ברק. ונשאלת השאלה – למה הם כל כך שונאים את אהוד ברק? למה דווקא הוא האיש השנוא ביותר על בועת ה"שמאל" הקיצוני?

לשאלה הזאת יש תשובה ותאריך בצדה – 26.7.2000. בתאריך הזה הפך ברק לשנוא נפשו של השמאל הקיצוני. ב-26 ביולי 2000 ערפאת דחה את הצעותיו של ברק בקמפ-דיוויד.

15 יום קודם לכן, בפתיחת הוועידה, "התגוששו" ערפאת וברק ביניהם – מי יכנס ראשון לחדר. "תפאדל, הכנס ראשון" אמר הראיס. "תפדאל, תכנס אתה ראשון" השיב ראש הממשלה. זה בשלו וזה בשלו, מצחקקים כגימנזיסטים משועשעים, עד שברק נעמד מאחורי ערפאת, ודחף אותו פנימה. התקשורת חגגה – איזו כימיה! הנה, בניגוד לחמיצות של רבין, שהושיט יד רפה לעבר ערפאת בטקס חתימת הסכם אוסלו בבית הלבן, ולאחר מכן הפטיר לעבר פרס "עכשיו תורך", ברק מפגין חום וידידות כלפי ערפאת, כראוי לעושי שלום.

חלפו 15 יום, ואותה סצנה הפכה להוכחה לאטימותו וחוסר רגישותו של ברק, לבוז שהוא רוחש לערבים ובעיקר לפלשתינאים, לדורסנות ולאלימות שלו.

מה קרה בין ה-11 ל-26 ביולי, שגרם לאותם כותבים לשנות את טעמם?

האמת היא, שאהוד ברק ראוי להיות יקיר השמאל הקיצוני – מאז קמפ-דיוויד ולתמיד. הוא ראש הממשלה הראשון שאימץ את דרכם וניסה ליישם אותה. יצחק רבין, כפי שהבהיר חד משמעית בנאומו האחרון בכנסת לפני הירצחו, דגל בפשרה טריטוריאלית, התנגד בתוקף לנסיגה לקווי 67', שלל מכל וכל את חלוקת ירושלים, התנגד לנסיגה מבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", התנגד לנסיגה מגושי היישובים. ודאי שאת האופציה של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים במדינת ישראל הריבונית, הוא אפילו לא שלל, כי שלילתה הרי מובנת מאליה. והנה, בא אהוד ברק, שבר את בסיס ההסכמה הלאומית בישראל, הפך את כל ה"לאווים"  של רבין ל"הנים" והציע לערפאת מה שמרצ ו"שלום עכשיו" לא העיזו להציע.

בבחירות 99', בהן ניצח ברק, סיכל יו"ר מרצ יוסי שריד את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע המפלגה את חלוקת ירושלים. כאשר יוסי ביילין חתם על הסכם "ביילין אבו-מאזן" (ממנו אבו מאזן התנער, לאחר שהפיק ממנו את הרווחים להם חתר), הוא עמד על כך שירושלים לא תחולק. בהסכם סוכם שאבו דיס, הסמוכה לירושלים, תהיה בירת המדינה הפלשתינאית, ותקרא אל-קודס. בספרו ובמאמריו ונאומיו התהדר ביילין בהישגו הגדול – הסכמה עם הפלשתינאים על ירושלים המאוחדת בידי ישראל.

לקראת קמפ-דיוויד, חש ביילין שבשלה השעה, והריץ קמפיין בעד ויתור ישראלי על השכונות הפלשתינאיות שסופחו לירושלים ב-67' ולא היו חלק מן העיר בתקופה הירדנית. הוא לא העלה על דעתו, עד כמה ברק עקף אותו. בקמפ-דיוויד לא הסתפק ברק בנסיגה מהשכונות הנ"ל, אלא גם ממזרח העיר (בגבולות שקדמו לסיפוח) ואפילו מהעיר העתיקה (זולת הרובע היהודי).

איך זה שדווקא ברק, מי שאימץ את מצע השמאל הקיצוני ביותר ועשה מאמץ עילאי ליישם אותו להביא להסכם שלום על פי עקרונותיו, היה לאיש השנוא ביותר "בישראל", כלומר על אותם אנשים?

הסיבה לכך, היא העובדה שערפאת דחה על הסף את ההצעה, והשיב עליה במתקפת הטרור הקשה ביותר לאורך כל שנות המדינה. 

איזה תסכול! במשך 33 שנים אנשים שרו כהמנון בכל עצרותיהם והפגנותיהם "רק תצאו מהשטחים! ויהיה טוב, הו, יהיה טוב". והנה, השיר הזה היה לתכנית המדינית הרשמית של ממשלת ישראל, ו... לא היה כל כך טוב, הו, טוב. להיפך, היה רע, הו, רע. בכל יום שמענו על אוטובוס שהתפוצץ, על מחבל מתאבד במסעדה או בקניון. וערפאת, שלוב זרוע עם אחמד טיבי, מנצח על המתקפה בצעקות משולהבות לנוכח האספסוף הפלשתינאי: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים".

"הסרתי את המסכה מעל פניו של ערפאת", אמר ברק אחרי קמפ-דיוויד. אבל האמת היא שהוא הסיר את המסכה מעל הגישה של שטחים תמורת שלום. הנה, הצענו את כל השטחים, וקיבלנו מלחמה וטרור. הוא הסיר את המסכה מעל פניהם של נביאי האג'נדה הזאת. מה יעשו האנשים שכל חייהם הטיפו לנסיגה כזאת?

אפשרות אחת היא לומר מילה אחת קטנה, אבל גדולה: "טעינו". אבל המילה הזאת, המבוססת על יושרה, אינה בלקסיקון שלהם. אפשרות שניה היא להאשים את ערפאת. אבל מי שלאורך שנים ביססו על ערפאת את האג'נדה שלהם, לא יודו בטעותם. נותרה אופציה אחת – לשבור את המראה. והמראה היא אהוד ברק. הוא אימץ את משנתם, ולכן הוא היה למושא שנאתם. ואיך שהם יודעים לשנוא.

לא תעזור לברק העובדה שלמרות שהצעתו נדחתה בדם ואש ותמרות עשן, הוא לא הבהיר שהיא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, אלא תחת אש הטרור זחל לטאבה עם הצעות מרחיקות לכת אפילו יותר. לא תעזור לו העובדה שבטאבה, ימים אחדים לפני הבחירות, הוא התקשר לאנשיו  בהיסטריה והאיץ בהם לתת לפלשתינאים כל מה שיבקשו, העיקר שיהיה איזשהו הסכם. לא תעזור לו העובדה, שאחרי שבטאבה שוב דחו הפלשתינאים את הצעותיו ומוחמד דחלן "המתון" הגדיר אותן "חרטא ברטא" הוא הופיע בטלוויזיה ערב הבחירות, הודיע שאנו נמצאים צעד אחד לפני השלום וביקש מנדט לצעוד את הצעד הנוסף. לא תעזור לו העובדה, שבעשר השנים שחלפו הוא לא הודה בטעותו והוא ממשיך לשווק את הצעתו כדרך היחידה לשלום. לא תעזור לו העובדה שהצעתו הייתה לבסיס המדיניות הישראלית מאז – גם אהוד אולמרט אימץ אותה והציע אותה, בצורה מוקצנת, לפלשתינאים ואין זה מן הנמנע שגם נתניהו ממשיך בדרך זו. לא תעזור לו העובדה שגם היום הוא דוחף את ראש הממשלה לאותו כיוון.

הוא פסול ושנוא לתמיד, בעיני השונאים. וכך הוא זכה בכבוד הגדול, להתנוסס על שער "העיר" כאיש השנוא "בישראל".

* BSH

יש משהו פתטי בקמפיין "ישראל מחכה לרבין" של "השמאל הלאומי". משהו קצת מיסטי, ניו אייג'י, של "לדרוש במתים". מזכיר במעט את הקמפיינים המשיחיסטיים של חב"ד; אי האמון במותו של הרבי מילובאוויטש, חוסר הנכונות להשלים עם עובדת מותו. יש לי תחושה שסוג כזה של קמפיין היה נתקל במורת רוח קצרת רוח מצד רבין.

אולם ברור שאין זה קמפיין מיסטי אלא פוליטי &ndash ביטוי לרצונם של מובילי הקמפיין במנהיג שימשיך את דרכו של רבין. זהו קמפיין פסימי מאוד, כיוון שהוא אומר שאין היום מנהיגים ראויים. אבל המסר הפוליטי שלו ברור &ndash בפתח המו"מ הישיר בין ישראל לפלשתינאים, קוראים מובילי הקמפיין לראש הממשלה להמשיך את דרכו של רבין.

ואף שעמדות "השמאל הלאומי" אינן דעותיי, אני חייב לציין שגם אני מחכה לרבין. בפתח המו"מ הישיר בין ישראל לפלשתינאים, גם אני מצפה מראש הממשלה להמשיך את דרכו של רבין ולדבוק במשנתו.

מובילי הקמפיין מתגעגעים לאוסלו, אך כדאי לזכור שאוסלו לא היה הסכם שלום, אלא הסכם ביניים המוביל למו"מ לשלום. בהסכם הביניים התחייבו הפלשתינאים להכיר בישראל, לשנות את האמנה הפלשתינאית, השוללת את זכות קיומה של ישראל, ולהפסיק את המאבק המזוין והטרור. ישראל התחייבה לנסיגה &ndash בשלב ראשון מעזה ויריחו, ובהסכם אוסלו ב' הוגדרו שאר שלבי הנסיגה מכל "שטח A" ובעיקרם &ndash משש הערים המרכזיות ביו"ש והעברת סמכויות אזרחיות על "שטח B". אף שהפלשתינאים לא כיבדו את התחייבויותיהם ולמרות התגברות הטרור הפלשתינאי, רבין החליט לבצע את שלב א' &ndash הנסיגה מעזה ויריחו, וסיסמתו הייתה "נלחם בטרור כאילו אין תהליך מדיני ונקיים את התהליך המדיני כאילו אין טרור". אולם בעקבות גל הטרור הרצחני שהתגבר לאחר כניסת ערפאת לשטחים, עיכב רבין את ביצוע השלבים הבאים של הנסיגה עד שהפלשתינאים יתחילו לממש את התחייבויותיהם. סיסמתו החדשה הייתה: "אין תאריכים קדושים". לאחר הרצח נהג פרס בניגוד לגישתו של רבין והביא לנסיגה חפוזה של ישראל מחמש ערים, זולת חברון, תחת מתקפת טרור קשה. נתניהו המשיך דרך זו ונסוג מחברון, חרף אירועי המנהרה שבהם הצבא הפלשתינאי ("המשטרה" הפלשתינאית...) עצמו נלחם בצה"ל.

היום אנו נמצאים במקום אחר לגמרי &ndash בפתח המו"מ על הסדר הקבע. בנאומו האחרון בכנסת ב-5 באוקטובר 1995, הציג רבין לראשונה את מתווה הסדר הקבע אליו התכוון להוביל. היה זה נאום הסיום של הדיון בו אושר הסכם אוסלו ב'. דבריו של רבין שוסעו שוב ושוב בידי נציגי הימין. היה זה ביום הקשה של ההפגנה המפורסמת בכיכר ציון וההפגנה האלימה מול הכנסת, בה הותקפו מכוניות רה"מ והשרים. על אף סערת הנפש בשל אירועים אלה, ניצב רבין על הדוכן והציג את תכנית השלום שלו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". 

זו מורשת רבין. נכון, רבין שינה את דעתו בנוגע למו"מ עם אש"ף, אותו שלל בתוקף לפני ניצחונו בבחירות, אולם באשר למהות &ndash הוא המשיך לדבוק בדרכה של תנועת העבודה מאז מלחמת ששת הימים &ndash פשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תיסוג מהשטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, והאזורים הריקים מאוכלוסיה פלשתינאית צפופה יסופחו לישראל. זו הייתה עמדת תנועת העבודה מ-1967 עד ועידת קמפ-דיוויד בקיץ 2000, שבה ברק שבר את כל עקרונות תנועתו, אימץ את עמדות השמאל הרדיקאלי והפך את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים". כזכור, גישתו של ברק לא הובילה לשלום, אלא למתקפת הטרור האיומה ביותר מאז קום המדינה. אולמרט שב ואימץ את דרכו של ברק ביתר שאת, ביתר עוצמה, ואף פתח את הדלת למימוש טענת "זכות" השיבה. גם הצעותיו של אולמרט נדחו, כידוע, על הסף.

מה עמדתו של נתניהו? בנאום בר אילן הבהיר נתניהו שאין הוא דבק בדרכו המסורתית של הליכוד, כאשר קיבל על עצמו את העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים", אולם ערפל כבד מכסה את עמדתו הטריטוריאלית - היכן יעבור הגבול בין המדינות. האם הוא ילך בדרכם של שני האהודים, או ידבק במורשת רבין?

מורשת רבין במלואה אינה קיימת עוד, לאחר שאריק שרון פעל בניגוד אליה והביא לנסיגה מגוש קטיף, ובגזרת עזה הביא לנסיגה לקווי 4 ביוני 67'. כולי תקווה, שבנוגע ליהודה ושומרון, יאמץ נתניהו את משנתו של יצחק רבין. גם אני מחכה לרבין.

* "ישראל היום"

כל המדינה דרוכה – האם בית המשפט "יטיל קלון" על צחי הנגבי? אם לא יטיל, הרי ברור שלמחרת הנגבי יהיה כשיר מבחינה ציבורית לכל תפקיד, כולל התפקיד אליו נשואות עיניו, ראשות הממשלה.

כל נושא "הטלת הקלון" בידי בית המשפט בעייתי מאוד, בעיניי. בית המשפט קובע את אשמתו של נאשם וגוזר את עונשו. מה לקלון ולבית המשפט? הקלון הוא החרפה, הביזיון, הגנאי שדבק באדם בגין מעשה שעשה. הקלון הוא עניין נורמטיבי, חברתי. הקלון נובע מעצם העבירה, בוודאי של איש ציבור האמור להוות מופת לציבור, ואין הוא אמור להיות תלוי בפסק דין זה או אחר.

בחברה מתוקנת, בית המשפט כלל אינו משמש פרמטר בקלונו של אדם. בחברה מתוקנת, קלון הוא דבר שאין להכריז עליו – הוא קיים מאליו. בחברה מתוקנת, ראש ממשלה לשעבר העומד לדין על עבירות חמורות ויתכן שיעמוד אפילו על שוחד, לא היה מראה את פניו ברבים, ואילו אצלנו הוא אורח הכבוד המרכזי בכנס של יוזמת ז'נבה, מופיע בה כגיבור לאומי ומרשה לעצמו להטיל רפש בכל מי שזז לידו בעשור האחרון.

בחברה מתוקנת – קלונו של צחי הנגבי בגין המינויים המושחתים היה פוסל אותו לשנים רבות מכל תפקיד ציבורי, ללא כל קשר לבית המשפט. בית המשפט פסק אמנם שאין עבירה פלילית במינויים אלה, אך הסיבה לכך היא שהם נעשו בטרם חוקק חוק שהפך אותם לפליליים. אולם המינויים הללו, שלא היו מינויים מקצועיים של אנשים ראויים שהם גם חברי מפלגה – בעיניי אין כל פסול במינויים פוליטיים מן הסוג הזה - אלא מינויים של אנשים לא מקצועיים ולא ראויים; של קבלני קולות ומקורביהם, כשוחד פוליטי בפריימריס של הליכוד, הם התגלמות השחיתות גם אם החוק טרם אסר אותם. לא לכל דבר נדרש חוק. אין צורך בחוק נגד שקר, למשל. החברה יכולה לקבוע נורמות של טוב ורע ללא חקיקה בנדון. המינויים של צחי הנגבי היו מושחתים לחלוטין ולכן ראויים לכל גנאי, אף שלא היה אז חוק בנדון. הנגבי יצא זכאי, כיוון שהעבירה טרם נקבעה בחוק. אבל מעשהו המיט עליו קלון.

די היה בדו"ח מבקר המדינה בנושא המינויים כדי לשחרר את הציבוריות הישראלית מנוכחותו של הנגבי. אולם במשפטיזציה של החברה הישראלית, איש אינו מתעניין בדו"ח המבקר, והשיניים היחידות של הדו"ח הוא היותו תשתית לחקירת משטרה. לכן, אחרי כל דו"ח חריף נגד איש ציבור, העיניים נשואות ליועץ המשפטי לממשלה ולהחלטתו האם לפתוח בחקירה נגד איש הציבור.

וכך, במקום לדרוש רף מוסרי גבוה מאנשי הציבור, אנו מסתפקים ברף פלילי. אם הוא לא עבר עבירה פלילית, כאחרון העבריינים, יכירנו מקומו כאיש ציבור. ומכאן צמח האבסורד – במקום שהרף המוסרי יהיה גם מסננת הקלון, שמי שפועל בניגוד לקוד המוסרי לא יעבור בה ללא כל קשר לפלילים, היום גם אשמה פלילית אינה מטילה קלון על העבריין, אלא אם כן בית המשפט פסק זאת במפורש.

צחי הנגבי זוכה מהאישום בנוגע למינויים, אך הורשע בעבירה חמורה של עדות שקר. האם יש כלל ספק בקלון שבעדות שקר? מסתבר, שבעיני המערכת הפוליטית בישראל, אין כל קלון בעבירה. לכן, המערכת התגייסה לשכנע את בית המשפט לא להטיל על השקרן קלון.

בטיעונים לעונש יש מקום לעדות אופי ויש יופי בהתגייסות של חברים להציג את הצד החיובי בדמותו של העבריין, בתקווה שבית המשפט יתחשב בכך. לא בכך מדובר במקרה הנגבי – אין המדובר בעדות אופי כדי להקל על עונשו, אלא בניסיון למנוע הטלת הקלון במעשה שעשה.

זאת התארגנות של פוליטיקאים בגילדה מקצועית שנועדה לאפשר גם לעבריינים מורשעים להמשיך בתפקידם ואף להתקדם. חיים רמון הורשע במעשה מגונה, אך משלא הוטל בו קלון קודם לתפקיד מס' 2 בממשלת השחיתות של אולמרט – המשנה לראש הממשלה. גילדת הפוליטיקאים מתגייסת בניסיון לחלץ גם את העבריין המורשע הנגבי מהקלון. לא למען הנגבי הם פועלים... לכל אחד מהם חשבון משל עצמו. מי אמר שהפוליטיקאים הישראלים אינם צופים קדימה?

* BSH