הבלוג של אורי הייטנר

לא נפלתי מהכיסא כשקראת את מעללי אהוד ב' בזיכרונותיו של אהוד א'. אמנם אין לוקחין ראיה מאולמרט, אך יותר ויותר עדויות אודות ברק דומות לתיאורי אולמרט.

האם דאגה כנה לעתיד המדינה וביטחונה הדריכה את אולמרט בכתיבת הדברים? אולמרט סומך על הזיכרון הקצר של הציבור... הרי רק לפני שלוש שנים פיטר אולמרט את עמיר פרץ בהודעת פקס, על מנת ליפול על צווארי אחיו האובד אהוד, להחזירו לממשלה כשר הביטחון. איזה ירח דבש היה זה ביניהם. איזו אידיליה. והרי היה זה שנה וחצי אחרי פרשת הזחילה ל"קדימה" אותה תיאר אולמרט בציוריות בספרו. אם הוא בז לו כל כך, מדוע כה השתוקק להצטרפותו לממשלתו? ואיך פתאום הסיפור הישן הזה שב וצף בזיכרונו ופרץ למקלדתו, רק לאחר שברק כפה עליו, בצדק, פרישה מתפקידו בשל פרשיות השחיתות בהן הוא מעורב?

סיפורי היחסים בין שני האהודים עסיסיים, אך מטרידים. אולם מה שצריך להטריד אותנו הרבה יותר, הן העדויות של אולמרט עצמו על המו"מ שניהל עם הפלשתינאים. כאן, אולמרט פסע דווקא בנתיב שברק פרץ. עד פסגת קמפ-דיוויד, הייתה בישראל הסכמה לאומית רחבה, על אי חזרה לקווי 67', על גבולות בני הגנה, על בקעת הירדן רבתי בריבונות ישראל, על שלמות ירושלים, על גושי ההתיישבות. רעיון העוועים של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים בריבונות ישראל, כפיצוי על כבשת הרש – 2-3% משטחי יש"ע שישארו בידינו, כלל לא עלה על הדעת. יצחק רבין גילם בדרכו המדינית את הקונסנזוס הזה.

אהוד ברק שבר וריסק את הקונסנזוס הזה בקמפ-דיוויד, כאשר הפך את כל הלאווים של רבין להנים. כזכור, הפלשתינאים דחו את הצעתו ופתחו במתקפת הטרור הרצחנית המכונה "האינתיפאדה השניה".

אהוד אולמרט אימץ את המדיניות הטריטוריאלית של ברק ביתר שאת, ובנוסף לכך שבר את הטאבו הציוני האחרון במדיניות ישראל – הוא הסכים עקרונית לזכות השיבה.

מהם בסך הכל 20,000 הפלשתינאים שאולמרט התנדב לכנותם "פליטים" ולקלוט אותם בישראל? האם שני רבבות ישנו את המאזן הדמוגרפי של ישראל?

כמובן שלא. ולא בכדי אבו מאזן דחה את הצעותיו של אולמרט. הוא לא יסתפק בפחות מהצפת ישראל במיליוני פלשתינאים כדי לשים קץ לקיומה כמדינה יהודית. המשמעות של הצעות אולמרט אינה המספר אלא על העיקרון. משהסכים לעיקרון, נותר רק מיקוח על המחיר.

אם יש לפלשתינאים זכות לשיבה, למה רק 20,000? איך אפשר להסביר את הסירוב "להחזיר" למיליונים את "זכויותיהם"? אם אין להם זכות כזאת, למה להכניס רבבות פלשתינאים למה שישאר ממדינת ישראל אחרי הנסיגה המלאה לה חותר אולמרט?

אולמרט שבר את הטאבו והכיר למעשה ב"זכות" השיבה, אחרי שכבר הודיע על סיום תפקידו, כאשר בקושי היה לו מנדט ציבורי לומר בוקר טוב לפקידות לשכתו. אולמרט ניגש למו"מ כפושט רגל פוליטי ומוסרי, והצעותיו הן פשיטת רגל מדינית וציונית.

אבו מאזן דחה בבוז את ההצעה. את העיקר הוא השיג – לראשונה ראש ממשלה ישראלי הסכים לעיקרון "זכות" השיבה. הוא לא יתמקח על רבבות, בוודאי כאשר הוא יודע שהעומד מולו כבר אינו יכול להעביר את ההסכם. לאחר שאולמרט קיבל את העיקרון – לאבו מאזן לא היה בו עוד צורך.

מבחינת אבו מאזן, ויתוריו של אולמרט, הן נקודת המוצא לוויתורים של הבאים אחריו. והנה, בדיוק בשבוע שבו נתניהו ניגש למו"מ, קופץ אולמרט ומספר לחבר'ה מה היו הצעותיו, ובכך למעשה אינו מאפשר לאבו-מאזן כל מרחב גמישות. הוא הרי לא יתפשר על פחות ממה שראש ממשלת ישראל הודיע בפומבי שהציע לו.

אילו לפחות קם אולמרט, הודיע שאבו מאזן דחה את הצעותיו הנדיבות ובכך הוכיח את חוסר רצונו בשלום... אך לא, את כל חיציו הוא שומר לברק, ציפי לבני, מופז, מאיר שטרית, משפחת שרון... מי לא? על אבו מאזן הוא מגן כעל אתרוג.

אהוד א' הגדיר את אהוד ב' ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה. אני מציע הגדרה מדוייקת יותר – 12 ראשי ממשלה היו לישראל. בין עשרת המוצלחים שבהם, לא היה אהוד.

* "חדשות בן עזר"

בשעה היעודה העברתי, בחריקת שיניים, את השעון שעה אחורה, ובעיצומו של ערב קייצי עברתי לשעון החורף. לא חשבתי לרגע לנהוג אחרת. גם לא חתמתי על העצומה של המצהירים כי לא יעברו לשעון קיץ.

חברה אינה יכולה להתקיים בשתי מערכות נפרדות של שעה ותאריך. כאזרח במדינה דמוקרטית, אני מקיים גם את ההחלטות המקוממות אותי, וכל עוד זאת ההחלטה, אני נוהג על פיה.

רבן גמליאל חייב את רבי יהושע להגיע אליו במקלו ובמעותיו בעיצומו של היום, שעל פי חשבונו  של רבי יהושע חל יום הכיפורים. למעשה, הוא תבע ממנו לחלל בפומבי וברגל גסה את יום הכיפורים, על פי חשבונו, שכנראה היה החשבון הנכון, כדי להפגין את כיבוד ההכרעה החברתית, הפוליטית. רבי יהושע השלים עם הגזירה. אלמלא נהג כן, אילו פעלו שתי מערכות תאריך שונות, אלמלא כובדה הסמכות, איש את אחיו חיים בלעו ואי אפשר היה לקיים חברה יהודית.

הקריאה לא להעביר את השעון, כמוה כקריאה למרי אזרחי. מרי אזרחי הוא פעולה ראויה בחברה לא דמוקרטית. בדמוקרטיה, יש דרכים חוקיות לשנות החלטות.

הבעיה היא, שהחלטות מסוג ההחלטה על המועד ההזוי בו אנו עוברים לשעון חורף, היא מסוג ההחלטות שגורמות לאזרח לאבד את אמונו בדמוקרטיה ולסלוד מן הפוליטיקה והפוליטיקאים.

כאשר מתקבלת הכרעה בין דעות רציניות, בין השקפות עולם שונות, בין חלופות אמת, גם מי שאינו מרוצה מההחלטה חייב לכבדה. קשה מאוד לכבד החלטה, שאינה מבוססת על כלום, זולת שרירותיות ותאוות כוח.

הארכת שעון הקיץ מתבקשת בשל החיסכון התקציבי, בשל החיסכון באנרגיה ובעיקר בשל תרומת שעון הקיץ לאיכות החיים של אזרחי ישראל ושל ילדי ישראל, לאיכות חיי המשפחה, לבריאות הנפש של האזרחים. שעון הקיץ מקוצר בשל... בשל מה, בעצם? מישהו מבין למה?

הטענה שיש לעבור לשעון חורף לפני יום הכיפורים כדי להקל על הצמים, היא טענה מעליבה, בעיקר את הצמים. אותי, למשל, מי שצם מידי שנה ביום הכיפורים, הטענה הזאת מעליבה.

אורך הצום בשעון חורף ובשעון קיץ זהה – כ-25 שעות. סיום הצום נדחה, אמנם, בשעה, אך גם שעת ההתחלה. במילים אחרות, הפוליטיקאים הטוענים ששעון הקיץ מאריך את הצום, בונים על בורות הציבור החילוני, מתוך התנשאות ובוז. אמנם כן, כאשר הצום מסתיים שעה מאוחר יותר, ישנה אשליה שהצום ארוך יותר. אז מה, בשל שעת אשליה יש לפגוע באינטרס הציבורי, שבמקרה זה הוא גם אינטרס הכלל וגם אינטרס הפרט? ובאשר לאותה שעה – הרי מטרת הצום אינה ליהנות כי אם להתענות ("ועיניתם את נפשותיכם"), כך שהאשליה כאילו הצום ארוך יותר דווקא מכוונת יותר למהות הצום.

אם יש כל כך הרבה סיבות טובות למה להאריך את שעון הקיץ ואין אף סיבה אמיתית למה יש לקצר את שעון הקיץ, למה פוליטיקאים כמו אנשי ש"ס נלחמים בעד קיצור שעון הקיץ? כי לא מעניינת אותם טובת הציבור? זאת לא סיבה לגרום רעה לציבור. הסיבה היא אחרת.

משהומצאה הטענה המטומטמת והשקרית אודות הארכת הצום, כביכול, אותם פוליטיקאים יכולים להצביע על "הישג" כשהם מקלים על בוחריהם. כלומר, מדובר במפגן כוח ותו לא.

וכאשר טובת הציבור נפגעת כל כך, בשל קפריזה שרירותית, שהסיבה היחידה לה היא מפגן כוח פוליטי – מה הפלא שמתערער האמון בפוליטיקה ובדמוקרטיה, עד כדי ארגון מרי אזרחי?

*  "חדשות בן עזר", BSH

אני דוגל, זה שנים רבות, ברעיון הפשרה הטריטוריאלית. רעיון זה שולל את ההתייחסות לשטחי יהודה ושומרון כאל מקשה אחת, ומבחין בין אזורים עתירי אוכלוסיה פלשתינאית מהם על ישראל לסגת, לאזורים שאינם כאלה ושעליהם על ישראל לממש את זכותה על הארץ ואת זכויותיה כמדינה שהותקפה, באמצעות ריבונות והתיישבות. גישה זו מנוגדת לשתי גישות אף שעל – זו השוללת נסיגה מאף שעל וזו השוללת השארת אף שעל בידי ישראל.

אבי רעיון הפשרה הטריטוריאלית היה יגאל אלון. זו הייתה גישתו של יצחק רבין עד יומו האחרון והוא ביטא אותה בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, ערב הירצחו, בו הציג את מתווה הסדר הקבע אליו התכוון להוביל. את גישת ה"אף שעל" הובילו הליכוד והציונות הדתית, ששללו כל ויתור, מזה, והשמאל הקיצוני, שדרש נסיגה מלאה, מזה.

אחרי מלחמת ששת הימים, פרופ' ישעיהו לייבוביץ' ואורי אבנרי היו היחידים שדגלו ברעיון הנסיגה מכל שעל. מי שהכניס את הגישה הזאת ללב ההנהגה הישראלית היה יוסי ביילין בשנות ה-90. הוא התאים אותה למציאות שנוצרה בשל מפעל ההתנחלות, ברעיון "חילופי השטחים", המבוסס על הכרה בקווי ה-4.6 כגבול הראוי בין מדינת ישראל למדינה הפלשתינאית. שני ראשי ממשלה אימצו את הגישה הזאת – אהוד ברק ואהוד אולמרט, וניסו ליישם אותה.

הרעיון העומד מאחורי גישה זו, הוא שהמטרה העליונה של ישראל היא השלום, ומחיר השלום הוא נסיגה מכל השטחים. לכן, עם כל הבעייתיות שבנסיגה כזו וחרף הסכנות שהיא טומנת בחובה, אין לישראל ברירה, כי כל החלופות האחרות גרועות יותר. שני ראשי הממשלה שניסו ליישם את הדרך הזאת, נכשלו במאמציהם להשיג שלום, בשל התנגדות הפלשתינאים לוותר על תביעת "זכות" השיבה.

היכן עומד בנימין נתניהו? תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינאית, עליה הצהיר בנאום בר-אילן, היא הבהרה חד משמעית שהוא נסוג מרעיון ארץ ישראל השלמה. האם הוא מצדד בפשרה טריטוריאלית או בנסיגה מלאה? נתניהו שומר את הקלפים צמוד לחזה ואיני יכול לאושש את הערכתי בעובדות, אך אין לי כמעט ספק שנתניהו החליט להמשיך את דרכם של ברק ואולמרט.

על אף שאני שולל את הדרך הזאת, אנסה להתוות בשורות הבאות את האופן המזיק פחות ליישם דרך זו. אם אכן נתניהו אימץ את השקפת "אף שעל לישראל", יש לקוות שינסה לממש אותה על פי מתווה זה.

מן הראוי שנתניהו יציג בחשאי לאובמה את נכונותו לנסיגה מלאה מכל השטחים תוך חילופי שטחים (רצוי על פי מתווה ליברמן – נסיגה מאזורים עתירי פלשתינאים כמו אזור ואדי ערה, כדי לחזק את צביונה היהודי של ישראל), תמורת הסכם שלום כולל, הסכם על סיומן המוחלט של התביעות ההדדיות, הכרה בפלשתין כמדינת הלאום של העם הפלשתינאי ובישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, וויתור מוחלט, ללא כל התחכמות, התמקחות והתחמקות, על טענת "זכות" השיבה.

על נתניהו להציע לאובמה להגיש תכנית כזו כתוכנית אובמה לשני הצדדים, תוך התחייבות שהוא יקבל אותה.

התנאי לכך, מצדו של נתניהו, הוא שיובהר באופן שאינו משתמע לשני פנים, שאין זו רק הצעה סופית, אלא גם בלתי חוזרת. שמקובל על האמריקאים, שאם הפלשתינאים ידחו אותה, ההצעה בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, וכל מו"מ עתידי יפתח ללא תנאים מוקדמים מנקודת ההתחלה, שבה כל ממשלה ישראלית עתידית תוכל להציע כל הצעה הנראית לה.

נראה את אבו מאזן...

* "חדשות בן עזר"