הבלוג של אורי הייטנר

מאיר אריאל יודע לספר סיפור. כמה מן היפים בשיריו הם סיפורים – "ארול", "שיר כאב", "מחלק מוסר השכל" הם דוגמאות אחדות. כאשר מקלפים קצת את הסיפור, אנו מגלים שכבת עומק של מסר סמוי, המתחבא בתוך העלילה.

אחד משיריו – סיפוריו של אריאל מתאר בילוי לילי סוער ומוזר אך עקר, ובו איזה ניסיון לחילופי זוגות, כאילו מתוך ליברליות ופתיחות, שלמעשה מסתירה לא מעט קנאה. המספר מתאר לילה שבו צלילה שלו והוא מבלים אצל חבריהם איצקי ודורה ואת הקורות אותם באותו לילה. את התשוקה אל דורה: "החלקתי גם אני בגלישת ז'ילה סטייל פרוטופלאסמה / אל דורה השמוטה אפרקדן על כרית אוויר מפלסטיק שקוף / רפוית כפתור, נושמת / הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות המתרמזות מחולצתה הדקה / יכולתי להגיד פשוט שדיה / לילה אחד הם היו פשוט שדיה". ובמקביל: "צלילה שלי התמוטטה נון שאלאנטית באמצע החדר / שלוחת ירך, פרופת ברך, זרוקת דרך / איצקי חש חץ הנמהר לחלץ דאוואין על השטיח הרך".

אווירת החופש המיני אמורה לשחרר את משתתפי החוויה, אך זה לא כל כך פשוט: "תפסנו את איצקי מציץ לנו מעל גבי עטיפת תקליט נשמה", בכל זאת, קשה להתמודד עם הקנאה. לאורך הסיפור יש תחושה של איזה שקר באוויר, משהו לא טבעי ולא אמיתי בסצנה. יש גם תיאור מוזר על איצקי ההולך אל השירותים, ומלווה אותו הפזמון התמוה-משהו: "אבל המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים". מה הוא רוצה לרמוז?

המפתח להבנת השיר, בעיניי, הוא הכותרת שלו: "דאווין של שיר מחאה". איפה המחאה בשיר? אז זהו, שלא ממש נמצא אותה. למה? כי המחאה הזאת אינה אלא דאווין אחד גדול. דרך המפתח הזה, השיר מתפרש אחרת. מאיר אריאל מתאר דקדנט – ניוון מוסרי, הוויית חיים הדוניסטית, מתפנקת, שטופת תאוות ומאוד מאוד לא אמיתית. מתוך אותה הוויית בוהמה דקדנטית, יוצאת מחאה אופנתית, של מי שלא באמת אכפת להם, אבל הם יודעים שהמחאה היא חלק מן הפוזה המתבקשת. ולמה מדמה מאיר אריאל את המחאה הזאת? לתוצר שאחריו "המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים". הוא למעשה רומז לקוראי השיר, שכדאי להם לבחון את המחאה הזאת בעין ביקורתית – למצוא את הזיוף ולהתייחס בהתאם... להוריד אחריה את המים.

"דורה סיפרה שחלמה / שאני תוקע לה מיקרופון לפה באמצע הצהריים / ושואל אותה חגיגית מה היא חושבת / היא כל כך פוחדת להישמע טיפשית / שהיא לא יכולה להוציא מילה מהפה / אחר כך בערב היא רצה / ומכל הטלוויזיות ברחוב היא נשקפת לעצמה / עם שפתיים רועדות בלי קולה יישמע / מתה כבר מסקרנות לדעת מה היא חושבת". סאטירה נפלאה, אודות אותה הגיגנית דה-לה-שמטה, שאינה יודעת מה היא חושבת, מה שלא מפריע לה להשתקף מכל הטלוויזיות, כאשר קולה לא ישמע, כיוון שמה ששפתיה מבטאות, אינו באמת הקול שלה... כי אין לה קול משלה.

"אז מה הדאווין של שירי מחאה?" שואל אריאל. ובתשובתו מתאר את ההבל והריק, את הכלומניקיות של המחאה הלא אמיתית הזאת: "כל פעם חוזרים לאותה נקודה / מה שלא תעשה, המים יורדים. / תעשה שמיניות באוויר, תעשה קטינות סלאביות / בתרגילי מתח, גמישויות כחלחלות עם חתך / מרחפות על פני כל השטח, תחרוז נתח לפתח / תגיד בטח בטח צנון ורתח / המים יורדים / טיף! טף! צליף צלאף שלולילולילולילולי ליות / צוועי טיפין, תרי מקורין / שלולי לולי לולי לו לי לו להיות / אבל המים נוזלים המים אוזלים / המים יורדים".

****

נזכרתי בשיר הזה, לנוכח הגל העכור של חרם האמנים על הופעות באריאל. לכאורה, יש משהו בלתי הוגן באמירה הזאת. מדוע איני מכבד את דעתם ומחאתם של האמנים, כפי שאני מצפה שיכבדו את העמדות שאני מבטא? מדוע אני רומז... רומז? רמז דק כמו פיל, שאני לא מאמין להם, לא מאמין למחאה שלהם, לא מאמין לפוזה שלהם, וכשאני שומע אותם, מה שמתחשק לי זה להוריד את המים אחרי דבריהם?

אני מכבד כל דעה, אך אני מקבל את המלצתו של מאיר אריאל – להיות ביקורתי ולנסות לראות מתי מדובר בפוזה ריקה. מדוע אני רואה דווקא במחאת האמנים פוזה בלתי אמינה?

אני מצפה שהתפלגות הדעות בתוך עולם האמנות, תהיה דומה להתפלגות הדעות בציבור הרחב. אין כל סיבה שלא כך יהיה. משום מה, הוויכוח בין האמנים אינו נסוב על שאלת עתיד השטחים, עתיד ההתנחלות, צדקת הקמתה של אריאל, אלא כמעט כולו נסוב סביב השאלה האם נכון להחרים או לא? כלומר, עצם ההתנגדות לאריאל ולהתנחלויות היא אקסיומה, המחלוקת היא על החרם. איך זה יתכן, שלגמרי במקרה, יש בעולם האמנות קונסנזוס עדרי כמעט מלא נגד אריאל – יישוב שיש עליו הסכמה לאומית רחבה? האם חוקי ההסתברות אינם חלים על אמנים?

יתר על כן, איך זה קורה, שעמדה כל כך רדיקאלית, שמביאה אנשים להחליט על החרמת אריאל וההתנחלויות, היא מיינסטרים בקרב האמנים? מדוע אין תנועת חרם דומה בקרב מחלקי גז, מהנדסי תוכנה, רופאים וטכנאי שיניים? הרי סביר להניח שאחוז המחרימים יהיה דומה בכל מגזר. איך זה קורה שמה שאינו קיים כלל בכל מגזר תעסוקה אחר, בקרב האמנים הוא דרך המלך?

והרי היה הרבה יותר הגיוני שיקרה ההיפך – אם מהנדס יחרים את אריאל, אין הדבר מנוגד לרוח המקצוע שלו. לעומת זאת, כשאמן מחרים ציבור של 300,000 אזרחים, ואם להכליל גם את השכונות היהודית במזרח ירושלים המספר הוא כפול, הוא נוהג בניגוד מוחלט לרוח האמנות ולאינסטינקט של האמן. הרי האמנות חוצה גבולות, חוצה מחלוקות, חוצה עמים וארצות, היא הבסיס לדיאלוג בין קטבים. הרי אמנים נוסעים להופיע בארצות אויב, בפני עמי אויב, כי הגבול אינו חל על האמנות. הרי אמנים מופיעים בבתי הכלא בהתנדבות בפני עבריינים ופושעים, כי גם הם בני אדם וכל בני האדם ראויים לחשיפה לאמנות. אולם עשרות שנות הסתה יצרו דה-הומאניזציה של המתנחלים, עד כדי כך שאמנים אינם מתייחסים אליהם כאל בני אדם, ומחרימים אותם, בצעד אלים כל כך, אנטי אמנותי כל כך, אנטי תרבותי כל כך.

אבל איך זה שדווקא בתוך המגזר הזה הדה-הומאניזציה פועלת בכזו הצלחה?

בשום אופן איני יכול לקבל את ההתפלגות החריגה הזאת, העדרית כל כך, של השקפות העולם בקרב האמנים, כדבר שנעשה בדרך הטבע. איני יכול לקבל טענה שמדובר במקריות – שהרי היא מנוגדת לכל עקרונות הסטטיסטיקה וההסתברות. איני יכול לקבל טענה שיש משהו בעולם האמנות שבאופן טבעי הופך את אנשיו למי שחושבים אחרת מכלל הציבור, באופן חריג וקיצוני כל כך.

התופעה הזאת היא פרי השתלטות של קובעי בון טון, שבאמצעות האדרה והדרה – האדרת מי שחושב "נכון", והדרת מי שחושב "לא נכון", באמצעות הגחכה של כל דעה אחרת ובעיקר שלמי שמשמיע דעה אחרת, גרמו להתקרנפות רבתי, לעתים התקרנפות בלתי מודעת, של מגזר שלם שחושב כפי שמצפים ממנו.

לכן, כאשר אני שומע את הדיבורים הללו על "צו המצפון" – צר לי, זה ממש לא משכנע אותי. אני פשוט לא מאמין להם.

הדמות שהפכה לסמל החרם, היא איתי טיראן. צפיתי בטיראן בהצגה "המלט" – אין ספק שמדובר בשחקן בחסד, בכישרון במתי נדיר. אולם כשרון המשחק אינו ערובה לתבונה מדינית, ודעתו הפוליטית של טיראן אינה חכמה ומעניינת יותר משל כל נהג מונית, רופא, מכונאי או טייס. בוודאי שכשרון המשחק אינו ערובה למוסריות רבה יותר משל בעלי מקצועות אחרים. ובמקרה הספציפי של טיראן, ניתן לומר שמבחינה מוסרית, הוא נופל ממוסריותו של אזרח ממוצע. מי שמשתמט משירות בצה"ל, ובוחר לקדם את הקריירה שלו שעה שחבריו מסכנים את חייהם כדי שהוא יוכל לעשות כן, הוא אדם בלתי מוסרי, אדם חסר מצפון.

אני נהנה לשמוע את הטקסט של שייקספיר מפיו של טיראן. אבל הטקסטים הפוליטיים שלו, הפלקאטיים כל כך, הססמאתיים כל כך, הדוגמאטיים כל כך, החלולים כל כך, משעממים אותי. ואחרי שהם נשמעים, לא נותר לי אלא להוריד את המים אחריהם. והמים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים. שלולילולילולילולילוליות.

                                                                                                                                                                                                * "שישי בגולן", BSH      

קראתי באהדה רבה את הכתבה הראשית ב"במקום" המתארת את מאבק השיתופניקים בנירים נגד ההפרטה. כשיתופניק בלב ובנפש צר לי על כל קיבוץ ההופך למעמדי ואני מצדד אוטומטית בשוחרי השיתוף בתוכו.

ואף על פי כן, אני חש חוסר נוחות למקרא הדברים, וחשש – האם אין המדובר בניצחון פירוס? האם לטווח הארוך יש תכלית למלחמת מאסף מן הסוג המתואר בכתבה זו?

יובל שפרוני, כותב הכתבה, התגאה בכך שמתנגדי ההפרטה הגיעו להישג משמעותי – 43% מהחברים תמכו בעמדתם, בעוד כדי לקבל את הצעת השינוי יש צורך ב-75%. הישג זה מעורר סימני שאלה רבים – האם ניתן לקיים שותפות בקיבוץ שמרבית חבריו אינם רוצים בו? האם יש טעם בשותפות כזו? איך יוכלו כל חברי נירים להמשיך לחיות יחד לאורך שנים?

מאמר זה לא נועד להתייחס לנעשה בנירים, אלא לדון בסוגיה העקרונית. הרי ניתן היה לקרוא דיווח מסוג זה מקיבוץ שבו חסר למפריטים קול אחד לצורך ה-75%. האם גם אז היה מקום לחגיגות הניצחון?

העובדה המרכזית הנובעת מן הכתבה, היא שרוב חברי הקיבוץ אינם מעוניינים עוד בחיי קיבוץ. במציאות זו, אין כל מקום למצהלות מנצחים. הרי לאורך זמן, אין המיעוט יכול לכפות על הרוב אורח חיים שיתופי.

יש חשיבות רבה לכך ששינוי תקנון הקיבוץ מחייב רוב מיוחד, אם כי לדעתי ראוי שהרוב יהיה של 2/3 מן החברים (כמו ברבים מן הקיבוצים) ולא של ¾. דרישה זו מגינה על הקהילה, שבמשך עשרות שנים עיצבה אורח חיים באמצעות החכמה הסנרגטית של חבריה, מפני שינויים נמהרים וחפוזים, לעתים מתוך קוניוקטורה זמנית, רוב מקרי או מצב רוח חולף. דרישה זו מגינה על החברים מפני פגיעה בזכויותיהם באמצעות מכבש של רוב דורסני והחלטות שרירותיות. אולם דרישה שנועדה לבלום את עריצות הרוב, בוודאי שלא נועדה לאפשר עריצות של המיעוט. שימוש ברף הרוב המיוחד כדי לכפות על הרוב דעת מיעוט, הוא שימוש לרעה בכוח, שלא יאפשר לקהילה קיום משותף בעתיד.

השימוש הראוי ברף הרוב המיוחד, הוא כאמצעי מעכב, המחייב הידברות ופשרה המתחשבת ברצון המיעוט, בצרכיו ובזכויותיו. הרף הזה נועד להחליף תרבות של הכרעה כוחנית בתרבות של בניית הסכמות ויצירת קונסנזוס.

באורטל המצב היום הפוך למתואר אודות נירים – הרוב תומך בדרך השיתופית, אך מיעוט משמעותי ומכובד רוצה בהפרטה. גם במצב הזה, אנו מנהלים תהליך שנועד לגבש הסכמות, למנוע קרע פנימי וליצור יחד דרך פשרה בין הגישות השונות. למרות שעצם הנסיגה מהשותפות המלאה כואבת לי מאוד, אני שותף לצוות בניית ההסכמות ומקווה מאוד שרוב הציבור יתמוך במודל שאנו יוצרים.

זו ההמלצה שלי גם לקיבוצים אחרים. כפי שאיני מאמין בזוגיות המבוססת על כפיית "שלום בית", כך איני מאמין בשותפות בכפיה. כל יופיה של שותפות היא הוולונטריות שלה. אם אין השותפות מבוססת על חברות ורצון חופשי, אין בה טעם. כמו חומוס, גם קיבוץ שיתופי – עושים באהבה או לא עושים בכלל.

                                                                                                                                                                                                                   * "שווים"

מאמריי "למי מותר להיות מקארתיסט" ו"צדק צדק תרדוף" עוררו פולמוס רחב היקף בבלוג, שהניב עשרות תגובות. ברצוני להרחיב בתשובתי לשני מגיבים.

ראשון, הקורא והמגיב המתמיד אורי מ', שכתב: "העובדה שבחוגים מסוימים נושבת רוח מסוימת ורווחת בהם תפיסת עולם מחקרית דומיננטית היא חלק מהטבע האקדמי. בכל מחלקה, ודאי במדעי הרוח, רווחת גישת על שנובעת מתפיסה מחקרית ויוקרה של מספר מצומצם של פרופסורים. כך למשל, במשך שנים רבות הייתה המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א בצלמו של הפרופסור אסא כשר (בתחילת שנות השבעים לאנשים בגישה מחקרית מסוימת לא נמצא מקום במחלקה זו, וכך יצא שגדלתי בבאר שבע) והמחלקה לספרות עברית הייתה מלאה במשך שנים בשיבוטים קטנים של מנחם פרי ואפשר להמשיך ולהפליג. חשוב שבתוך החוגים עצמם תשרור אווירה פלורליסטית, זה לא תמיד קורה (אגב, הבעיה לרוב אינה פוליטית אלא מחקרית טהורה). כמעט תמיד ניתן להציג מול מחלקה אחת, מחלקה תאומה, הפוכה בגישתה בפקולטה או אוניברסיטה אחרת. הטענה הנואלת שהאקדמיה צריכה לשקף את הלך הרוח במדינה ואת יחסי הכוחות הפוליטיים היא הבל מוחלט. אני מחזיר אותך לעולם הישיבות. הרי בעולם זה, לא יעלה על הדעת בדרישה כזו (למרות שהרבנים הרבה יותר משפיעים ודומיננטיים בעיצוב התלמידים באוניברסיטה) ובצדק. למה אינך מוטרד בהטיה בישיבות, החריפה פי כמה מזו באוניברסיטאות (בעקבות מותו של הרב עמיטל ירד מספר הרבנים השמאלנים בשליש)? מה לעשות, בדרך כלל מי שרוצה ללמוד ולהתפתח בישיבת חברון אינו רוצה ללמוד ולהתפתח במחלקה למדעי המדינה בבן גוריון ולהיפך. ההצעה שלכם לייצר איזון מלאכותי פירושה הרס האקדמיה. אני מקווה שהיא תולדה של בורות וחוסר מחשבה ולא של רשעות!"

עד כאן התגובה של אורי מ'. אני מקבל חלק מההסבר אודות התפתחות התופעה – אכן, מדובר במחלקות שנוצרה בתוכן אחידות סביב מרצה או מרצים דומיננטיים. לחלוטין איני מקבל את האמירה ש"הבעיה לרוב אינה פוליטית אלא מחקרית טהורה". כמובן שיש כאן בעיה מחקרית, לא בכדי אני חוזר כל הזמן על כך שמאבקי הוא על החופש האקדמי. אולם ההטיה היא פוליטית מובהקת, של אנשים שהשקפתם ה"אקדמית" ה"מחקרית" היא אנטי ציונית.

אחזור לניתוח של אורי - הדוגמה המוכרת ביותר היא של "נערי פטנקין". חתן פרס ישראל פרופ' דן פטנקין היה ממייסדי החוג לכלכלה באוניברסיטה העברית, עמד בראשה ולימים היה נשיא האוניברסיטה. הוא היה כלכלן בעל שיעור קומה וכריזמטי מאוד. גישתו הכלכלית הייתה שמרנית ליברלית קפיטליסטית מובהקת. בהדרגה נוצרה מציאות, שקיימת כבר דור חמישי או שישי (מי סופר?) של כלכלנים מזן אחד, המתנבאים בסגנון אחד, לפיו הגישה הניאו-ליברלית היא מדע מדויק, וכל גישה אחרת או ביקורתית היא "פופוליזם חברתי".

אני בדעה שזאת מציאות אנטי אקדמית, אנטי מדעית, מנוונת. אני דוגל בפלורליזם אקדמי. אני שולל מצב שבו חוגים שלמים מתיישרים סביב קו אחד, סטודנטים ואח"כ חוקרים ומרצים מתקרנפים ומנגנים על פי מפתח אחד. כך האקדמיה מתאבנת ולא מתקדמת. בראיון עם פרופ' אמנון רובינשטיין, אותו ציטטתי במאמרי "להגן על החופש האקדמי" הוא דיבר על מחלקות משובטות, שכל המרצים בהם אומרים בדיוק אותו הדבר, והציע הצעת ייעול – להחזיק מרצה אחד, שידבר בשם כולם.

כמו במקרה של פטנקין, כך גם ההגמוניה האנטי ציונית בחוגים רחבים באקדמיה אינה מבטאת מדע, אלא אידיאולוגיה ופוליטיקה. וכפי שאני תומך בשבירת ההגמוניה הפטנקינית בחוגים לכלכלה, קל וחומר שאני תומך בשבירת ההגמוניה האנטי-ציונית בפקולטות למדעי החברה והרוח בחלק מן האוניברסיטאות.

בשום אופן איני חושב שהאקדמיה צריכה לשקף את יחסי הכוחות הפוליטיים. אכן, רעיון כזה הוא "הבל מוחלט" כפי שהגדיר אותו אורי. אלא שמצב, בו גישה המבטאת רסיס אחוז בדעת הקהל הינה הגמונית בפקולטות שלמות, אינה יכולה להיות דרך הטבע. סטטיסטית – לא תתכן אפשרות "טבעית" כזאת. זו בפירוש השתלטות עוינת, תרתי משמע. 

האם בשם "החופש האקדמי" המדינה יכולה לקבל השתלטות כזאת, המדירה כל דעה אחרת, דווקא של מי ששוללים את הבסיס עליו מושתת קיומה? האם המדינה יכולה להשלים עם מצב, שבו בעוד 30 שנה כל סטודנט יקבל את הגישה האנטי ציונית כמדע מדויק? והרי כבר היום זה מתחיל להיות כך.

אין לי ספק, שאילו החוגים לספרות באקדמיה היו בצלמו ובדמותו של איש הימין הרדיקאלי פרופ' הלל וייס, אורי מ' לא היה רואה בכך דבר טבעי, ולא היה חושב שיש להשלים עם כך, בשם "החופש האקדמי", ובצדק. התרחיש הווירטואלי הזה, הוא תמונת הראי של המציאות בה אני נאבק.

"בדרך כלל, מי שרוצה ללמוד ולהתפתח בישיבת חברון אינו רוצה ללמוד ולהתפתח במחלקה למדעי המדינה בבן גוריון ולהיפך". אגב, ישיבת חברון היא ישיבה חרדית ליטאית, לא ציונית ולא ימנית, ואינה בחברון כי אם בירושלים. אבל לגבי מדע המדינה – אני המום מגישתו של אורי מ', על פיו יש להשלים עם מצב שבו אנשים ירשמו למחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בן גוריון כדי להתפתח במסלול אנטי ישראלי. מילא, במסלול של עזמי בשארה. אבל הרבה הרבה יותר גרוע – במסלול של הנבל המנוול ניב גורדון?! כבוגר החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, בשרי נעשה חידודין חידודין כשאני רק חושב על אפשרות נוראית כזאת.

...ואם תעברו בלילות סמוך לשדה בוקר ותשמעו קול חריקת עצמות, דעו שזהו דוד בן גוריון המתהפך בקברו, לנוכח מה שקורה באוניברסיטה, שנבנתה לאור חזונו וקרויה על שמו.

אבי בלכרמן מפרגן למאמרי "צדק צדק תרדוף": "אכן עשית כברת דרך...". לא עשיתי כל כברת דרך. זו הייתה דרכי תמיד. על הקמפיין של "אם תרצו" בנושא הקרן החדשה למדתי לראשונה בכתבה של בן כספית ב"מעריב". למחרת שוחחתי בטלפון עם ארז תדמור. שיבחתי אותו על התחקיר ועל החשיפה של מימון הגורמים שסייעו לטריבונל גולדסטון, בה ראיתי ואני עדיין רואה שרות חשוב לחברה הישראלית. אולם כבר באותה שיחה שללתי מכל וכל את הקמפיין האישי נגד נעמי קרן עם ציור הקרן, וסיפרתי לו את סיפור הקמפיין רבין = פינוקיו, ששללנו. לאחר מקרא המכתב לנשיאת האוניברסיטה, מיהרתי לכתוב ל"ישראל היום" את "למרות אם תרצו", שבו ביקרתי את המכתב בחריפות.

אולם יש הבדל בין הביקורת העניינית שלי, לבין מה שגרם לאבי לכתוב ש"עברתי כברת דרך" – שאט הנפש שהפגנתי כאשר קראתי "חומר" שאבי שלח לי אודות "אם תרצו". החומר הזה הזכיר לי משטרים אפלים מן המאה שעברה. היה זה חומר מקארתיסטי צהוב, נחות ביותר, פורנוגרפיה פוליטית. היה זה חומר שמטרתו להלך אימים כדי לסתום פיות. הפצת החומר הזה היא מעשה נואל, הרבה הרבה יותר מסוכן ומאיים מהמעשים של "אם תרצו" אותם אני מבקר.

לפני שבועות אחדים, נשלחה מעטפה לניב גורדון, המרצה בב"ג המסית להחרמת האקדמיה הישראלית, ובתוכה כדור, וחתומים... "אם תרצו". כל ילד מבין שזהו ניסיון שקוף לפגוע ב"אם תרצו" ולהציג אותם כמי שעומדים מאחורי איום שכזה. והנה, התקשורת הישראלית קפצה על הסיפור כמוצאת שלל רב, ללא כל ביקורתיות, וקשרה את המעטפה ל"אם תרצו". אז נכון, יש לי ביקורת על "אם תרצו", אך אגן עליה בכל כוחי מול ציד המכשפות הנורא הזה. הייתי מגן עליהם גם אילו היו רחוקים מעמדותיי, כפי שעשיתי לא פעם (למשל, כאשר אורי אבנרי הותקף אחרי הפגנת השמאל בעקבות המשט, ואגב – "אם תרצו" הכניסו את המאמר הזה לאתר שלהם, מה שמעיד עד כמה הם רחוקים מהתדמית שמנסים ליצור להם), לא כל שכן, כאשר אני מזדהה עם מטרותיהם.

במאמרי "צדק צדק תרדוף" ביקרתי את "אם תרצו" על כרוז ה"יזכור", וכתבתי שפטריוט אמיתי לא יעשה כן. אבי ראה בכך אמירה שלי כאילו "אם תרצו" אינם פטריוטים אמיתיים, ולא היא – האמירה שלי, היא שכיוון ש"אם תרצו" הם פטריוטים אמיתיים, מהם איני מצפה למעשה כזה. אבי מאמין שאני "אתפכח" מתמיכתי ב"אם תרצו". ואילו אני מאמין, ש"אם תרצו" ילמדו את הלקח, ואת מטרותיהם הצודקות ינסו להשיג בשיטות ראויות.

הקיצוניות וההתלהמות אופיינית לקבוצות של צעירים וסטודנטים. כך מתנהל המאבק נגד הגלובליזציה באירופה. כך התנהלה שביתת הסטודנטים המפורסמת בשנות ה-90, בהנהגת ארז אשל. גם אז המטרה הייתה נכונה, אך האמצעים קיצוניים ובלתי חוקיים. מהתקופה שבה אני הייתי סטודנט, אני זוכר הפגנת שמחה של סטודנטים ערביים ותא קמפו"ס (השמאל הרדיקאלי) ביום מותו של בגין, שהתדרדרה להתגוששות אלימה עם תא "גלעד" (תא הליכוד).

כך אני רואה את ההקצנה של "אם תרצו". מאחר ואני יודע שמנהיגי התנועה קוראים את מאמריי, אני מנסה להיות "המבוגר האחראי" המסייע להם לחזור לתלם.