הבלוג של אורי הייטנר

* שכרון הכוח – פשיטה משטרתית על הוצאת ספרים והחרמת כתבי יד, היא פגיעה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי ונשיאת שם הביטחון לשווא. העובדה שעל הדרך, לצד כתב היד לספרו של אולמרט, נאספו לבדיקה ספרים נוספים, מעידה על שכרון הכוח של הפרקליטות ועל המדרון החלקלק שאליו יכול להידרדר מי שמקבל כוח עודף.

* כמו כל עבריין – היחס לעבריין אולמרט צריך להיות כאל כל עבריין, ללא משוא פנים, בלי פריבילגיות אך גם בלי אפליה לרעה. השיקול של ועדת השחרורים בנוגע לקיצור שליש על התנהגות טובה, צריכה להיות בהתאם להתנהגותו בכלא, על פי הקריטריונים של שאר העבריינים.

סיפור ה"סודות הביטחוניים" מופרך מעיקרו, ואינו צריך להשפיע על ההחלטה. הצנזורה תעבור על ספרו, תפסול ותאשר מידע על פי שיקולים מקצועיים וביטחוניים. בעניין הזה צריך לרדת מאולמרט.

אם נכון הדבר שהמידע עליו מדובר הוא הפצצת הכור הסורי (על פי מקורות זרים, כמובן), אני מקווה שהצנזורה תאשר כבר את הפרסום של מה שכל העולם יודע, ואינו יכול להזיק.  

* נכס לאומי – שחרור הכותל המערבי, לפני חמישים שנה, הרטיט לבו של כל יהודי. היום, הרבנות הראשית, הנשלטת בידי חרדים לא ציונים (שלא לומר אנטי ציונים) עושה הכל כדי לגמד אותו ולהפוך אותו מנכס לאומי לשטיבל חרדי.

הרבנות החרדית הראשית מנהלת מלחמת חורמה נגד אחת ההחלטות הציוניות ביותר של הממשלה – להקים בכותל רחבה שתתאפשר בה תפילה מעורבת, ליהודים שאינם רוצים להתפלל בנפרד. החלטה זו היא פשרה נאותה, שמאפשרת לכל הזרמים והגוונים ביהדות למצוא את ביטויים בכותל, השייך לעם היהודי כולו. אולם הרבנות החרדית הראשית רוצה להדיר את רוב העם היהודי, רוצה בקרע בין מדינת העם היהודי לעם היהודי, רוצה לעקר את מדינת ישראל מן הציונות. וראש הממשלה הרופס אינו עומד על ההחלטה שהוא כל כך התגאה בה, בצדק, אלא שוב ושוב ממסמס את מימוש ההחלטה, מתוך כניעה לביריונות של החרדים האנטי ציונים. בושה.

* כנס געוואלד נגד האוי אוי אוי – ביומן התרבות בגל"צ הייתה סקירה נרחבת על כנס מחאה נגד סתימת הפיות בתרבות ובאקדמיה, מה שנשמע כמו אוי אוי אוי.

בכתבה נשמעו רק דוברים מהבמה, והכתבת סיפרה שהם סירבו להתראיין כי הם לא מוכנים לדבר עם חיילים.

ענת וקסמן אמרה מעל הבמה, שהבעיה כבר אינה האפרטהייד, אלא שכבר אסור לדבר על האפרטהייד. הרי האפרטהייד הוא עובדה, כמובן. בדיוק כמו העובדה שאסור לדבר עליו. כך אמרה מי שדיברה על האפרטהייד שאסור לדבר עליו מעל הבמה בכנס פומבי ודבריה שאסור לומר אותם שודרו ברדיו; בתחנה שהיא מסרבת להתראיין אליה כי היא לא מדברת עם חיילים.

* גבולות חופש הביטוי – האם הפגנה גזענית בקמפוס האוניברסיטה שבה יינשאו קריאות: "מוות לערבים", היא במסגרת חופש הביטוי? בעיניי, בשום פנים ואופן. אני משער שהנהלת האוניברסיטה העברית תסכים אתי.

ערוץ 2 חשף תמונות מהפגנה של סטודנטים ערבים באוניברסיטה העברית, שבה הונפו תמונות מחבלים רוצחים, נקראו קריאות "אינתיפאדה" (באינתיפאדה הקודמת נרצחו 1,500 יהודים) ו"לא רוצים לראות ציונים" (ובל ניתמם, "ציונים" כאן הוא במשמעות של יהודים, כמובן). ובעיני הנהלת האוניברסיטה, הקריאות האנטישמיות והמסיתות לרצח הללו לגיטימיות, ועל חופש הביטוי להגן עליהם.

ועוד חשף ערוץ 2 כעבור שבוע, שבעוד המפגינים האנטישמיים הללו זכו להגנת האוניברסיטה, סטודנטים מ"אם תרצו" שהפגינו מולם נענשו, כיוון שהפגינו ללא אישור, ופעילותם הושעתה ל-7 ימים.

אני בעד שמירה על הנהלים וקיום הפגנות רק בתיאום ובאופן מסודר, אך במקרה הזה, כאשר קריאות הסתה אנטישמיות כאלו נקראות בקמפוס, קיימת זכות הזעקה, ואני מצדיק את ההפגנה מולם, גם ללא היתר, וגם במחיר הענשה. ראויה השמעת הקול בהפגנת הנגד לסבול בגינה כמה ימי השעיה.

מבחינת המפגינים, העונש הזה באמת שולי. אולם מבחינת הנהלת האוניברסיטה הוא ביזיון. האבסורד זועק לשמים. שעה שההנהלה עוברת לסדר היום על קריאות אנטישמיות, ההתקטננות הנוקדנית על הפגנה לא בתיאום חסרת פרופורציות ומגוחכת.

והערתי ל"אם תרצו" – בניוזלטר שלהם הם הציגו את השעייתם, כאילו היא בשל הנפת דגלי ישראל וכאילו אסור להניף דגלי ישראל בקמפוס. הם יודעים שזה שקר דמגוגי.

* ניצול ציני של השכול – "אם תרצו" מגייס הורים שכולים לקמפיין להנצחת הדס מלכה ז"ל. יש דרכים להחליט את מי מנציחים ואיך, ואחד הכללים החשובים, הוא שאין מחליטים על הנצחה מיד, בוודאי שלא בסערת הרגשות, בטרם יבש הדם. מדובר בנושאים מאוד רגישים, בעצבים חשופים, בפצעים פתוחים, ויש לנהוג בהם ברגישות רבה.

הגיוס של הנושא לקמפיין פוליטי, הוא מעשה ציני. והחמור מכל הוא גיוס המשפחות השכולות. זהו ניצול ציני של השכול ורתימת המשפחות לקמפיין שמניעיו זרים. אני יודע, הם לא הראשונים שעושים כן. יש עוד קמפיינים דומים, ציניים ופרובוקטיביים לא פחות, בעיקר בצד השני של המפה (ובראש ובראשונה הפרובוקציה של הטקס המשותף עם פלשתינאים ביום הזיכרון). די! הגיע הזמן לשים קץ לתופעה הזאת, שהיא חלק מהידרדרות השיח הישראלי.

* פרובוקציה - הוכחה לציניות של המהלך, היא האופן בו מוצע להנציח את הדס מלכה. העצומה קוראת להחליף את שמו של רחוב סולטן סולימאן לרחוב הדס מלכה. למה דווקא את רחוב סולטן סולימאן? כדי לתקוע אצבע בעין של ערביי ירושלים וכדי לשלהב יצרים.

מדובר ברחוב שנסלל עוד בתקופת השלטון העות'מאני והוא מנציח את שמו של הסולטן בן המאה ה-16, הנערץ על העולם המוסלמי. זהו אחד הרחובות המרכזיים במזרח ירושלים, בשכונות הערביות.

האם באמת הם רוצים להנציח את זכרה של הדס דווקא בשכונה ערבית? האם כך הם יכבדו את זכרה – בקריאת רחוב שאיש מהדרים בו לא יכבד אותה באמת? וכי הם באמת חושבים שמישהו ישנה את שם הרחוב וינציח בו את הדס? ודאי שלא. כלומר, הם מוליכים הורים שכולים, תוך ניצול ציני של כאבם, למאבק שמראש אין לו כל סיכוי וכל תוחלת, זולת פרובוקציה ופרסום עצמי.  

למה?

* התנהלות מופקרת – שר הביטחון תקף את השרים והח"כים שתוקפים את הרמטכ"ל ואת קציני צה"ל וכינה זאת התנהלות מופקרת. הוא צודק לחלוטין. והוא היטיב להגדיר את ההתנהלות.

אלא שהוא בונה על הזיכרון הקצר של הציבור. מי המציא את ההתנהלות המופקרת הזאת אם לא הוא? מי פתח בהסתה הפרועה נגד צה"ל, נגד הרמטכ"ל, נגד קציני צה"ל והפך את פרשת אלאור אזריה לפרשה פוליטית, אך ורק כדי לעשות ממנה הון פוליטי אישי ולהיבנות ממנה (הימור שהצליח לו, למרבה הבושה)?

* תכנית קלקיליה – שמעתי את כל המתקפות על תכנית קלקיליה ולא מצאתי שום הסבר מניח את הדעת, מה פגם הם מצאו בתכנית. הכל פוליטיקה נטו – מאבק על "הבייס" הימני, באמצעות תחרות מי קיצוני יותר וחוסר המנהיגות של נתניהו.

* בגרות פוליטית – אזרחי צרפת גילו בגרות פוליטית במערכות הבחירות האחרונות. תחילה, בהתלכדותם לבחירת מקרון לנשיאות, כדי לבלום את מפלצת הפשיזם הגזעני והאנטישמי המרימה את ראשה ומאיימת על צרפת ועל אירופה, שבעה עשורים אחרי שהובסה במלחמת העולם השניה.

אולם המבחן האמתי היה בבחירות לפרלמנט. הרוב הגדול, שנטש את ההצבעה המסורתית למפלגות השונות והעניק רוב למפלגתו החדשה של מקרון, העניק לו יכולת לממש את מדיניותו.

כעת מלוא האחריות על כתפי מקרון. עליו להתייחס לקדנציה שלו כאל הסיכוי האחרון של צרפת. אם הוא לא יצליח להקנות לאזרחי צרפת ביטחון ואיתנות חברתית כלכלית, חלילה, יהיה קשה מאוד לעצור את המפלצת הפשיסטית בפעם הבאה.

* כבוד הכנסת – עצם נוכחותו של אורן חזן בכנסת היא פגיעה מתמשכת בכבוד הכנסת.

* כך טופיק טובי שימח את בגין - בהתייחסי לכך שהנשיא טראמפ לא נאם בכנסת בביקורו בישראל, כתבתי שכך עדיף, לאחר שח"כים קיצונים ונרקומני רייטינג הפריעו לאורחים בנאומיהם האחרונים בכנסת. הזכרתי, שבביקורו של הנשיא קרטר גאולה כהן שיסעה את דבריו של בגין בקריאות ביניים עד שהוצאה מאולם המליאה, אולם נאומו של קרטר לא הופרע ולו פעם אחת. ועל אירוחו של הנשיא סאדאת כתבתי, שלא נקראה בו אף קריאת ביניים.

לאחרונה חזרתי לקרוא את פרוטוקול ישיבת הכנסת בהשתתפות סאדאת, ומסתבר שלא דייקתי. אכן, איש לא העלה על דעתו לשסע את דברי האורח, אולם נאומו של בגין שוסע פעמיים, בידי חברי הכנסת מחד"ש טופיק טובי ומאיר וילנר.

לאחר קריאת הביניים של טובי, פנה בגין לסאדאת ואמר: "אדוני הנשיא, עמיתי שיסע את דבריי, אבל שמח אני שלא שיסע את דבריך". על כך הגיבו הח"כים והקהל במחיאות כפיים.

* פייק קמפיין - בתחילת 1993, אחת מתקופות השיא של המאבק על הגולן, בו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, השתתפתי בפגישה של הוועד, במשרדי חברת פרסום בת"א. מארחינו הציגו לנו הצעת קמפיין. אז עוד טרם היו מצגות, והם הציגו את הצעתם על פלקטים. הצעתם היצירתית הייתה לתלות על שלטי חוצות ענק את תמונתו של רבין לצד המשפט: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל", יצחק רבין, 10.6.92. כעבור יומיים תוחלף התמונה בתמונה של רבין עם אף ארוך. כעבור יומיים – אף יותר ארוך. וכך יתארך אפו כאפו של פינוקיו, והמסר יהיה ברור – רבין שקרן.

באיזו הנאה הם הציגו את הרעיון הקריאטיבי שלהם, ממש מאוהבים בו. לתדהמתם, אנו דחינו על הסף את ההצעה. "זאת לא דרכנו", הסברנו. "אנו מנהלים מערכה על נושא ולא נגד אדם. אנו מנהלים מערכה מכובדת והגונה ולא מסע השמצות מכוער".

ולמה נזכרתי בכך? בגלל ההדלפות על ההצעות הדוחות לקמפיין של שיימינג נחות וסקסיסטי נגד מנהיגי המחנ"צ הרצוג וציפי לבני, במסע הבחירות האחרון של הליכוד.

הקמפיין הזה לא בוצע, לא עלה לאוויר. מי שקיבלו את ההצעה הזאת גילו שיקול דעת ופסלו אותו. מרגע שהוא נפסל, הוא לא קיים. העובדה שמישהו הציע אותו, אינה רלוונטית. זה פייק ניוז.  

* מכתב משר החינוך – משרד החינוך מציע לקצץ 13 ימי חופשה בשנה לגנים ולכיתות א'. בין השאר, מוצע לקצר את חופשת החנוכה בגילים אלה לחמישה ימים.

חג החנוכה הוא בן 8 ימים, אך חופשת חנוכה בבתי הספר היא בת 7 ימים בלבד. היום הראשון של חנוכה הוא יום לימודים רגיל. כך היה עוד בילדותי הרחוקה וכך גם היום. מה הסיבה לכך? אם המדובר בעיקרון של מספר ימי הלימודים בשנה, מוטב היה לקצר ביום אחד את עשרת ימי החופשה שלפני פסח ולהוסיפו לחנוכה. הסבר ששמעתי, אולי הוא הנכון, הוא הרצון שמסיבות חנוכה במערכת החינוך תהיינה כבר בחג עצמו, ביומו הראשון, אחרי הערב שהילדים הדליקו בבתיהם את הנר הראשון.

בשנים הראשונות של המדינה, החופשה הייתה קצרה יותר, בת ארבעה ימים בלבד. בספרו "כאחד הדשאים, כאחד האדם", מספר מוקי צור על הילדה יהודית מאיר מקיבוץ עין גב, ששאלה את מורתה גיטה, מדוע בחג בן 8 ימים החופשה היא בת 4 ימים בלבד. "תשאלי את שר החינוך", השיבה המורה בקוצר רוח. והילדה, באורך רוח, ישבה וכתבה מכתב לשר החינוך, ההיסטוריון פרופ' בן ציון דינור, חתן פרס ישראל. דינור התייחס ברצינות לשאלה והשיב לה בזו הלשון: "ליהודית, שלום! אני מודה לך עבור מכתבך היפה. חנוכה זהו חג האורים. הנרות מספרים לנו, שאבותינו יצאו מאפלה לאורה. הם מספרים לנו, כי הם למדו תורה, שהיא אור, שהאויבים גזרו על ישראל לא ללמוד אותה. הרי טוב יהיה, שבכל חנוכה נהנה גם מן החופש וגם נלמד תורה. לכן לא טוב שאת לא מרוצה מזה. בברכה, ב. דינור". (תורה?! בבית ספרנו?! אור קשתי כבר היה מוציא קמפיין נגד ה"הדתה").

מה שמזכיר לי את הסיפור המשפחתי הבא. כשאסף בננו, שהשבוע סיים את כיתה יב, היה בן 4, הוא לא רצה ללכת לגן. כנראה שבאחד הוויכוחים נאמר לו שזה החוק, ואם זה לא מוצא חן בעיניו שיכתוב לשרת החינוך.

הוא לא התעצל והכתיב לנו מכתב לשרה: "לכבוד שרת החינוך לימור ליבנת, שלום רב!

קוראים לי אסף ואני לא רוצה ללכת לגן. את יכולה להרשות לי לא ללכת לגן? זה בגלל שבגן החוקים מעצבנים אותי. כל יום ילד אחר מציק לי, משעמם לי בגן. חלק מהאוכל לא טעים, כשאני לא רעב מכריחים אותי לאכול. אני לא אוהב את השיעורים.

שלום, אסף הייטנר, קיבוץ אורטל".

אנו עדיין מצפים בדריכות לתשובת השרה.

* קפיצה על סוס - לשם מה אבא הולך לסיום חוג התעמלות קרקע של בתו? כדי לראות אותה, להתרגש, לחוש גאווה ולצלם. נכון? אבל המדריכה של תמר, בתי, חשבה אחרת. בתחילת האירוע היא קראה לכל ההורים ו... הקפיצה אותנו על "סוס". הפעם האחרונה שלי הייתה בטח לפני לפחות ארבעים שנה. איזו פדיחה.

אבל... הצלחתי. ואחרי הנחיתה אפילו פרשתי את הידיים לצדדים ומתחתי את החזה...

            * ביד הלשון

יום מיומיים – שר התחבורה ישראל כץ נשאל בראיון רדיו על ביקורת שהפנו כלפיו המפלגות החרדיות, באשר לפגיעה בשבת. כץ הכחיש שחל כרסום כלשהו בנושא ואמר "אין יום מיומיים".

אמירה זו מבוססת על הביטוי התלמודי, המופיע במסכת סנהדרין, "מה יום מיומיים", שמשמעותו היא: "במה שונה היום הזה מימים אחרים?". כץ היטה את השאלה לתשובה, על דרך השלילה – אין הבדל בין היום הזה לימים אחרים.

החוקרים סבורים שהביטוי, כפי שהוא מופיע בתלמוד, הוא שיבוש, והביטוי המקורי לא היה  "מה יום מיומיים" אלא "מה יום מימים".

נאכל חרב 2 – בפינה הקודמת הצגתי את הפגנת הבורות של "הארץ", שעל עמוד השער של המוסף כתב באותיות של קידוש לבנה "לנצח נאכל חרב". והרי משמעות הפסוק המקראי "הלנצח תאכל חרב?!" היא השאלה האם לנצח החרב תאכל = תהרוג, ולא האם אתה תאכל את החרב במשמעות של אוכל.

לא חלפו שלושה ימים, ושוב, אורי משגב חזר על הטעות, כאילו החליט "הארץ" למחזר הפגנה מתמשכת, חוזרת ונשנית, של בורות.

משגב האשים את נתניהו ובנט שהחזון שלהם הוא של לנצח נאכל חרב, ומסתבר שרמת הבנתו את התנ"ך והלשון העברית דומה לרמת הבנתו את הפוליטיקה הישראלית.  

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

ועידת התק"צ לא הייתה ועידה מדינית. זה לא היה הנושא שעל סדר יומה, לא על כך נשלח חומר ליישובים ולא על כך נערך דיון בקומץ היישובים שקיימו דיון מוקדם (ובהם קיבוץ אורטל). לא בכך עסקו חוגי הדיון בוועידה – אף לא חוג אחד.

ההצהרה המדינית שיצאה מן הוועידה הייתה בעיקר מס שפתיים, מין ריטואל שכנראה צריך איכשהו לרצות באמצעותו את הפרוטוקול.

לא הייתי נדרש להצהרה, אלמלא קיבלה בדיווחים על הוועידה בעיתונות הקיבוצית סיקור חסר פרופורציה.

לצערי, ההצהרה המיותרת הזאת הייתה הצהרה מזיקה. יש לי כבוד רב לשני מנסחיה, אהרון ידלין ואלישע שפירא, אך לצערי הם יצרו נוסח בלתי ראוי. הם ניסו בתחכום רב לכתוב מסמך של הסכמה, שייתן מענה מילולי למגוון הדעות והקולות בתנועה הקיבוצית. אולם יותר מתחכום, יש כאן התחכמות.

הסעיף הראשון של ההצהרה מדבר על תפקידה של ההתיישבות בקביעת גבולות המדינה. יפה. דא עקא, הסעיף הזה מנוסח כולו בלשון עבר, וכדי שלא יהיה ספק, נוספה במפורש המילה "בעבר" – "קבעה בעבר את גבולות המדינה".

הסעיף השני מעלה על נס את ההתיישבות הקיבוצית בגולן, בבקעת הירדן ובצפון ים המלח. אלא שהסעיף הזה מנותק מהסעיף הראשון. יש בו אמירה אמורפית על כך ש"התנועה הקיבוצית ממשיכה ותמשיך גם בעתיד לתמוך ולחזק את יישוביה". אך לא נאמר בשום אופן שתמיכתה ביישובים תהיה בעמידה על קיומם ועל תפקידם הציוני בעיצוב גבולה של המדינה. לשמחתי הרבה, ההתיישבות בגולן הצליחה למלא את משימתה וקבעה את הגבול עם סוריה. לצערי הרב, לא זה המצב בבקעת הירדן ובצפון ים המלח. מן הראוי היה שהתנועה תתמוך תמיכה אמתית, ללא סייג, ביישובה ובמימוש ייעודן.

בסעיף העוסק בהקמת מדינה פלשתינאית נאמר "הגבולות הסופיים בין מדינת ישראל והמדינה הפלשתינאית ייקבעו במשא ומתן". ואללה יופי. אבל מה צריכה להיות עמדת ישראל במו"מ? מה עמדת התנועה הקיבוצית על העמדה הרצויה של ישראל במו"מ? היכן ניצבת מחויבותה של התנועה ליישוביה, במו"מ על קביעת הגבולות הסופיים? מכל אלה מתחמקת ההצהרה.

הסעיף החמור ביותר הוא דקלום המנטרה מבית מדרשו של הקיבוץ הארצי ש"שום יישוב אינו אמור להוות מכשול לשלום". במקום להבהיר, שיישובינו יקבעו את גבול השלום, ובכך יהיו תרומה ליצירת שלום אמת, אנו מדקלמים סיסמאות הבל, שנשמעות כמו התנדבות שלנו לעקור ולהחריב את יישובינו. לשם מה?

התנועה הקיבוצית אף פעם לא הייתה תנועת מחאה עקרה וכוחה אף פעם לא היה במלל ריק. האמירה הפוליטית המשמעותית של התנועה, היא המעשה ההתיישבותי. למרבה הצער, איננו ממלאים משימה זו כבר שלושה עשורים וחצי. לפחות נחזק באמת ובתמים את היישובים האחרונים שהקמנו, במשימתם וייעודם לעיצוב גבולה של המדינה.

חשיבותה של הוועידה הייתה בחזרה למשימתיות ציונית, ויש לקוות שאכן נעמוד במטלות הציוניות שנטלנו על עצמנו. אך טבעי, שוועידה העוסקת בקיבוץ ובציונות הצדיעה להתיישבות הציונית בגולן, במלאת לה יובל. אך טבעי, שההצדעה להתיישבות בגולן התמזגה עם ההצדעה ליישובי חומה ומגדל, ללמדך שתפקידה של ההתיישבות הציונית בעיצוב גבולה של הארץ לא תם עם הקמת המדינה.

וחבל שוועידה כל כך חשובה הפיקה את הניירת המיותרת והמזיקה של ההצהרה המדינית.

* "הזמן הירוק"

* חג יובל – הגולן חגג יובל לחידוש ההתיישבות היהודית, בעצרת חגיגית מרוממת נפש.

ההתרגשות והגאווה הציפו אותי. אכן, זהו חג גדול. חג גדול לגולן. חג גדול למדינת ישראל. חג יובל של אחד ממפעליה המוצלחים של הציונות.

התרגשות מעצם העובדה שאנו חוגגים את היובל. התרגשות מן הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות חלק מן המפעל הזה. התרגשות מכך שבחמישים השנים הפכנו שדה קטל לגן פורח; שהפכנו את ההר שהיה כמפלצת, שהפך את החיים של תושבי הגליל והעמקים לסיוט, לחבל התיישבות ישראלי משגשג ומצליח. התרגשות מכך שהגולן עמד באתגרים קשים – מול הפולש הסורי במלחמת יום הכיפורים ומול ממשלות ישראליות שניסו לסגת ממנו, והנה אנחנו כאן. גאווה במייסדים, באותם חלוצים שעלו לגולן לפני חמישים שנה והפכו אותו לסיפור הצלחה כה גדול.

התרגשות מאירוע כל כך מוצלח, כל כך מושקע, כל כך מקצועי, כל כך קהילתי, כל כך גולני – הגולן במיטבו.

התרגשות מהמקום שבו הוא התרחש, והוא מסמל את המפעל כולו – צנובר, מחנה צבאי ישן ומוזנח, שהפך למתחם אירועים נפלא, שהכיל קהל של רבבה ומעלה.

ומבחינתי – שיא ההתרגשות, הייתה של אבא גאה; תמר, בתנו הקטנה, הופיעה על הבמה, שרה עם מקהלת הילדים את "מקום בלב" ואת "התקווה". ואני נמסתי.

* המחלוקת כבר לא קיימת – אורח הכבוד באירוע היה נשיא המדינה רובי ריבלין. קהל האלפים, על כל גווניו, הרעיף עליו אהבה וחום. ניכר היה איזו תהום פעורה בין העולם האמתי לבין העולם הווירטואלי, עולם הרשתות החברתיות, בהן ריבלין הפך לשק חבטות ומוקד להסתה ולשנאה. "אתה מסמל בעבורנו את הטוב והיפה בחברה הישראלית", אמר ראש המועצה האזורית גולן אלי מלכה, והקהל הריע לנשיא.

בתפקידו מסמל ריבלין את הממלכתיות ובאישיותו הוא מגלם את אחדות העם, ומכאן המשמעות הגדולה של השתתפותו ושל דבריו. ריבלין אמר דברים חמים מאוד, על הזכות ההיסטורית על הגולן בהיותו חלק מארץ ישראל, על חשיבותו הביטחונית של הגולן, על הימים הקשים של תושבי הצפון כאשר הגולן היה בידי הסורים, על המפעל הנפלא שיצרנו בגולן. "אם הייתה פעם מחלוקת על הגולן", אמר הנשיא, "היום המחלוקת כבר לא קיימת". הוא קרא להכרה בינלאומית בריבונות ישראל על הגולן.

* המפגש הקהילתי – לא פחות מן המופע עצמו, נהניתי מן המפגש הקהילתי הפתוח שקדם לו, בין הדוכנים המרשימים של תוצרת הגולן ואמני הגולן. לפגוש ולהתחכך עם האנשים שמזה למעלה משלושה עשורים הם שותפיי לדרך ולעשיה. אח, פגישה שכזו.

* גמלא לא נפלה שנית - ישבתי בעצרת החגיגית, אושר וגאווה הציפו אותי, ומחשבותיי נדדו לשביתת הרעב בגמלא, לפני 23 שנים. איך להב המאכלת היה במרחק מילימטרים מצווארנו. במשך 19 יום, חבריי ואני שתינו רק מים (לא נגענו בטורטיות), והמוני בית ישראל עלו אלינו לרגל והבהירו: "העם עם הגולן". אלה היום ימים הרואיים, אך זו הייתה תקופה קשה. ...ואיפה אנחנו היום. איזה אושר ואיזו גאווה.

* יפקיר, יפקיר - השבוע לפני 25 שנים, בדיוק באמצע הדרך מחידוש ההתיישבות בגולן ועד הלום, נערכה בפארק קצרין העתיקה עצרת גדולה לציון 25 שנים להתיישבות בגולן. אורחי הכבוד היו ראש הממשלה יצחק שמיר וראש האופוזיציה יצחק רבין.

שני היצחקים נשבעו אמונים לגולן. יצחק רבין אמר את המשפט האלמותי, שלא אפשרנו לו להישכח: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל". רבין תקף את הממשלה על שאינה משקיעה די בגולן. "לא די, לשאת מילים על רמת הגולן. יש לחזק אותה במעשים". והוא סיים את דבריו כך: "ולכם, המתיישבים, אתם העושים את רמת הגולן למה שהיא, כל הכבוד לכם!" אין לי ספק שהוא התכוון לכל מילה.

כעבור 13 יום רבין נבחר לראשות הממשלה, ובין לבין עוד הספיק לבקר באורטל יום לפני הבחירות ולחזור על התחייבותו ביתר שאת.

לאחר מכן הוא התחרפן וניסה לסגת מהגולן.

עצרת ה-25 הייתה עצרת קהילתית מאוד. ילדים ומבוגרים רבים היו על הבמה; שרו, רקדו ושיחקו. שירי המופע היו לשירי המאבק על הגולן. כל מי שחי כילד בגולן בשנות ה-90 זוכר את השירים על פה.

במסגרת אירועי היובל, נערך אירוע גדול של "לימוד גולן" בכינר, ושם הופעתי עם עופר גביש בערב שנקרא "כאן הרי גולן – הגולן בשירה ובזמר העברי". במסגרת המופע הצגנו הקלטה מלפני 25 שנה, של חבורת הזמר "קול ברמה", שרה את השיר "ארץ הגולן". כל הוותיקים הצטרפו בהתרגשות רבה לשירה. לפחות שתיים מן הזמרות בסרטון, היו באולם. השבוע הצגתי שוב את הסרטון, בהרצאה על הגולן בזמר העברי, בכנס "מי אני? שיר ישראלי", באוניברסיטת בר אילן.

* בבגוד באדם דרכו – בעצרת השלושים לגולן, נאמו ראש הממשלה נתניהו וראש האופוזיציה אהוד ברק. היה זה בשיא היסטריית האבטחה, בחסות יגאל עמיר, וסידורי האבטחה של רוה"מ העיבו מאוד על האירוע.

אהוד ברק נשא דברים באירוע, העלה על נס את מפעל ההתיישבות בגולן, ואז אמר שכראש הממשלה הוא יהיה מחויב לשלום עם סוריה ותמורתו הוא מוכן לסגת מהגולן. כבר אז, הכישרון שלו לגנוב כותרות היה גדול יותר מכישרונו המדיני. הקהל הגיב בשריקות בוז ממושכות, עד תום דבריו. שריקות בוז אינן הסגנון שלי. זאת הייתה הפעם היחידה בחיי ששרקתי בוז. היה זה בוז מכל הלב, בוז עמוק.

באותו ערב כתבתי לברק מכתב ארוך. סיימתי אותו בציטוט משירו של המשורר משה טבנקין "ביום מסה". "בבגוד באדם דרכו / מארבע רוחות העולם / רגליו יוליכוהו שולל / אל מחוז אין בו חפץ... שבו יש מלוא חופנים רק אפר".

* סופי - ניצחנו. הגולן ישראלי. זה סופי. יש עוד קומץ סרבני התפכחות סהרוריים שלא שמעו על כך, אבל האמת היא שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.

דבר אחד מצער אותי – שיש לא מעט אנשים, שמה שהפיל להם את האסימון הוא האסון הנורא בסוריה.

האמת היא שמלחמת האזרחים בסוריה שינתה גם את השקפתי הפוליטית. אם בעבר האמנתי ב"שלום עם הגולן", כלומר בשלום בין ישראל לבין סוריה, בגבול הנוכחי, כששתי המדינות תכבדנה את ריבונות המדינה האחרת (הגם שחשבתי שזה עוד חזון רחוק), היום אני מבין שסוריה מתה ולא תקום עוד לתחיה.

* היובל הבא – חג היובל הוא הזדמנות גדולה להביט אחורה, לראות את התלם שחרשנו, את המפעל הגדול שיצרנו, את העובדה שעמדנו במשימתנו ומילאנו את שליחותנו הציונית – עיצבנו את גבולה של מדינת ישראל.

חג היובל הוא גם היום הראשון של היובל השני. אנו מלאי חדוות יצירה להמשיך וליצור את הגולן למען הדורות הבאים ולמען עם ישראל כולו. חגיגות המאה לשחרור הגולן ולחידוש ההתיישבות היהודית בו, כבר תהיינה החגיגות של ילדינו ונכדינו.

* סולידריות – אני כותב את הביוגרפיה של יהודה הראל. במסגרת המחקר, גיליתי סיפור הקשור אליי, שלא ידעתי עליו.

האירוע היה לפני 7.5 שנים. יהודה הוביל אז את נושא חוק משאל עם. השר דן מרידור הגיש ערר שעיכב את קידום החוק. יהודה התפרץ עליו והתפתח ביניהם עימות חריף.

למחרת התקשרו אליו מהעיתון "שישי בגולן" לראיין אותו על האירוע. הוא סירב. הודיע שהוא מחרים את העיתון. הסיבה לכך היא שבלחץ המועצה העיתון לא פרסם מאמר שלי, שבו הסברתי למה התפטרתי מניהול מתנ"ס הגולן. יהודה אמר שאם זה עיתון מטעם שמפעיל צנזורה, הוא מחרים אותו.

זה קרה חודשיים אחרי המקרה. שבוע לאחר שמאמר צונזר, אני חזרתי לכתוב את הטור השבועי שלי בעיתון. ויהודה, אחרי חודשיים, עוד החרים את העיתון בשל אותו מקרה, ואפילו לא סיפר לי.

* איוולת – אבו מאזן החליט לקצץ בתשלום לישראל על אספקת חשמל לרצועת עזה, מתוך מגמה לחולל משבר הומניטרי בעזה, ככלי במלחמה הפוליטית בין פת"ח לחמאס. למעשה, אבו מאזן נוהג כאסד בזעיר אנפין, במגבלות האמצעים שברשותו.

ובישראל כבר מתחילים שקרנים שונאי מדינתם להפיץ עלילת דם מרושעת, כאילו ישראל היא זו שהחליטה על צמצום החשמל. והבעיה היא, שלא מעט ישראלים תמימים ושוחרי טוב מאמינים לעלילה הזאת. ואם כך ישראלים, מה נלין על העולם?

העלילה וההסתה הם תועבה, אבל הם מצביעים על האיוולת בהחלטת הקבינט לרקוד על פי החליל של אבו מאזן. על ישראל היה להמשיך את אספקת החשמל לעזה, ולקזז את מימונה מהעברת כספי המסים לרש"פ.

* זאב זאב – ההיסטוריון פרופ' יובל נח הררי, מחבר הספר "קיצור תולדות האנושות", פרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר חריף נגד הקוד האתי בנושא פוליטיקה באקדמיה אליו התלווה ראיון עם נחום ברנע. בראיון אמר הררי: "אילו הייתי מציית לקוד האתי של השר בנט, הספר 'קיצור תולדות האנושות' לא היה נכתב... הספר צמח מתוך קורס שהעברתי באוניברסיטה העברית. בקורס הזה נאמרו לא מעט דברים שהקוד האתי מבקש לאסור. בלי קורס לא היה ספר".

קראתי את הספר. קראתי את הקוד האתי. ואני קובע נחרצות שהררי משקר ביודעין. אין אות אחת בספר, שיש בה שמץ שמצה של בעייתיות כלשהי על פי הקוד האתי. הררי יודע זאת. המתקפה שלו ושל חבריו אינה על הקוד האתי, אלא על דֶּמוֹן שהם המציאו, שכל קשר בינו לבין הקוד האתי אפילו אינו מקרי.

הם שכחו איך נגמר סיפור "זאב זאב".

* האוניברסיטה הימנית - פרופ' גליה גולן פרסמה ב"הארץ" פשקוויל נגד הקוד האתי ובין השאר היא טענה, שבניגוד למקובל לחשוב, יש פוליטיזציה של האוניברסיטאות, אבל היא ימנית.

טענה מעניינת. נו, איך היא מוכיחה אותה?

היא סיפרה שכאשר נפתחה שנת הלימודים אחרי הקיץ של מבצע "צוק איתן", הוציאה האוניברסיטה קריאה לתרומה לסטודנטים שנקראו לשירות במסגרת המבצע ועל כך שנשיא האוניברסיטה התגאה בכך שהאוניברסיטה שלחה לחזית חבילות לחיילים.

והרי, כידוע, מלחמת "צוק איתן" הייתה "מלחמה הרסנית ומיותרת".

מלחמת "צוק איתן" הייתה התגלמות המושג מלחמת אין ברירה, מלחמת מגן צודקת מאין כמותה. אזרחי ישראל הותקפו בטילים, וכל ההתחננויות של הממשלה בנוסח "שקט ייענה בשקט" נענו בהגברת מטחי הטילים. רק בלית ברירה, עם הגב אל הקיר, נשלח צה"ל למבצע. לא בכדי, הקונצנזוס בעד המבצע היה מקיר אל קיר והאופוזיציה תמכה בו ללא סייג. רק שולי השוליים של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני ההזוי התנגד למלחמה, או ליתר דיוק תמך בצד של התוקפן הפלשתינאי.

אבל כאן אפילו אין המדובר בתמיכה במבצע. הרי גם מי שמתנגד למבצע, אם אינו מנוול נתעב באופן קיצוני, יתמוך בסיוע לסטודנטים שיצאו בצו 8 למילואים וביכולת שלהם להשלים את החומר ולא להיפגע. אבל בעיני גליה גולן, כל מי שאינו מנוול נתעב באופן קיצוני כמוה, הוא "ימני". ולכן, יש פוליטיזציה "ימנית" באוניברסיטה.

* הדיכוטומיה הרדיקלית - "... מכאן התפתחה התפישה שרק הפוליטיקה יכולה לשנות את החיים, ובפוליטיקה צריך לבחור בין אלטרנטיבות. הנושאים הגדולים אינם נשארים בתחום של 'גם וגם' ". מתוך מאמרו של פרופ' זאב שטרנהל "האנטי נאורות בין היסטוריה לפוליטיקה".

וכך, במשפט אחד, ריכז שטרנהל בקליפת אגוז את כל מהותה של פוליטיקה רדיקלית. אין "גם וגם". יש "או או". דיכוטומיה. לכן כל כך פשוט לרדיקלים למיניהם. הכל אצלם שחור לבן. אין צבעים, אין גוונים. אין רצף, יש תהום – שחור / לבן, כן / לא, טוב / רע, אנחנו / הם.

לכן שטרנהל כתב ספר שבו תקף בחריפות את תנועת העבודה הציונית ההיסטורית, על כך שלא הייתה באמת סוציאליסטית, כי היא הייתה לאומית. ובכך הוא משמש תמונת הראי של אלה שבעיניהם תנועת העבודה ההיסטורית לא הייתה באמת ציונית כי היא הייתה סוציאליסטית. הרי אין "גם וגם", יש "או או".

שטרנהל הוא סוג של מטיף דתי הדובר בשם אמת מוחלטת, שמי שאינו מקבל אותה בשלמותה, מקבל את השקר המוחלט, שהוא כל מה שאינו האמת המוחלטת.

הקיצוניות הזאת מסוכנת.

* בואכם כצאתכם לשלום – ח באלול הוא חג העליה לקרקע של מושב נהלל. ביום זה, נערך טקס לכבוד בוגרי יב ערב גיוסם לצה"ל.

ההורים שרים שיר מרגש, ששורת המפתח בו היא "בואכם כצאתכם לשלום".

לא צריך יום לימודים ארוך, כדי להבין מה אומרת השורה, מה אומר השיר, מה שרים ההורים, מה המסר של הקהילה: תפילה וציפיה לכך שכפי שאתם יוצאים, כך אנו מייחלים שתחזרו בריאים ושלמים.

כמובן שזה ייחול מן הלב והקרביים של הורים ביישוב שכל בניו התגייסו ומתגייסים לשירות המשמעותי ביותר, הקרבי ביותר, מתוך הבנה שמוטלת עליהם האחריות להגן על קיומה, שלומה וביטחונה של המדינה ועל חיי אזרחיה; ביישוב שידע כל כך הרבה שכול ומכאוב.

ויהונתן גפן, בן המושב הציני והנרגן, אומר בסדרה "עוד סיפור אחד ודי", ב"יס דוקו", שהכי נורא הוא ח באלול. שרים לנו "בואכם לשלום צאתכם לשלום" ושולחים אותנו למות. אני הבנתי שהכי טוב זה לחזור בארון, ובעדיפות שניה לחזור פצוע.

ובראיון ל"גלובס" עם צאת ספרו האוטוביוגרפי "ילד כותב": "בחג במושב היו נותנים לנו תנ"ך ושרים 'בואכם לשלום צאתכם לשלום', והיו שולחים אותנו למות. אני קורא לזה חג הקורבן. הנורא הוא שהמון ילדים מתו בגלל זה".

העיוות הזה, הסילוף הזה, הוא תרבות הפוסט ציונות בהתגלמותה.

איש קטן.

* יהונתן גפן – מה זה זקן נרגן? מי שהיה צעיר נרגן + כך וכך שנים.

* יחס הפוך בין כשרונו הספרותי לתבונתו הפוליטית - שמחתי על פרס "מאן בוקר" היוקרתי, שהוענק לסופר הישראלי דוד גרוסמן. אמנם טרם קראתי את "סוס אחד נכנס לבר", הספר שעליו הוא קיבל את הפרס, אולם קראתי את מרבית ספריו, ואהבתי אותם מאוד. גרוסמן הוא סופר דגול, אחד הסופרים הישראלים הטובים ביותר, אחד הסופרים האהובים עליי ביותר.

מבין ספריו אהבתי במיוחד את "עיין ערך אהבה", שהוא ספר גאוני. עוד שני ספרים מעולים שלו הם "מישהו לרוץ אתו" ו"אישה בורחת מבשורה". גם ספרי הילדים שלו נפלאים, וילדיי גדלו עליהם.

ככל שאני מעריץ את גרוסמן כסופר, כך אני שולל את עמדותיו הפוליטיות ואת פועלו הפוליטי. כישרון ספרותי אינו ערובה לתבונה פוליטית. לעתים אני תמה, מה היה קורה אילו במלחמת השחרור אנשי הרוח שלנו לא היו אלתרמנים אלא גרוסמנים. האם המדינה הייתה קמה? ספק בידי. אלתרמן ידע שתפקידו לחזק ולרומם את רוח העם, את אמונתו בצדקת הציונות, את רוח הלחימה שלו, להשיב רוח במפרשיו. גרוסמן מפיץ ייאוש ותבוסתנות.

מסיבה זו, כאשר איש רוח כאלתרמן כתב נגד פשעי מלחמה והטיף לטוהר הנשק ולמוסר לחימה הייתה לו השפעה אדירה על הציבור ועל הלוחמים. לעומת זאת, לגרוסמן לא מקשיבים. 

* איש עסקים ממולח - קטאר היא המדינה תומכת הטרור מספר 2 בעולם (רק איראן מקדימה אותה). מדינות "הציר המתון" מאוימות על ידה ומחרימות אותה. היא מפעילה את מכונת ההסתה האיסלמיסטית, האנטי ישראלית והאנטישמית החזקה והמשפיעה בעולם - "אל ג'זירה".

ואת מדינת הרשע הזאת טראמפ מצייד במטוסי F-15. למה? כי הוא לא "מוסלמי" "איסלמיסט" "תומך האחים המוסלמים" ו"כושי", אלא איש עסקים ממולח ונערץ שיודע לסגור "דיל".

* חדלו להיות אויב - הבעיה היחידה בהסכם שאובמה חתם עם קובה, היא שהוא נחתם באיחור של עשרים שנה. קובה הייתה מעוז סובייטי בחצר האחורית של ארה"ב ובתור שכזו סיכנה את ביטחון ארה"ב. ברגע שבריה"מ והגוש הסובייטי התמוטטו, היא חדלה להוות סיכון ביטחוני כלשהו, וכל מה שנשאר הוא סנטימנט של עוינות. המשטר הפנימי בקובה לא פחות דיקטטורי מאשר משטרים שארה"ב לאורך השנים סייעה להם. ביטולו החד צדדי של ההסכם בידי טראמפ הזוי. והטענה שהסיבה לכך היא המשטר בקובה מגוחכת, כאשר מדובר במי שמספק נשק רב ומתקדם למשטרי העריצות האיסלמיסטית המושחתים בסעודיה וקטאר.

* טירוף אמריקאי – הרוגים ופצועים במסע ירי בסן-פרנציסקו. המשטרה: "המניע לא ידוע". המניע לא חשוב. העניין הוא שבשל דבקות מטורפת באיזה סעיף בחוקה, ועוצמה מופרזת של יצרני הנשק, כל זב חוטם יכול לרדת לקיוסק השכונתי ולקנות שני לֶבֶּן, אר.פי.ג'י ולחמניה. הטירוף הזה גובה חיי אלפי אנשים. סתם.

* מופרך ומנופח – אהוד אולמרט הוא עבריין, האדם המושחת ביותר במערכות הציבוריות מאז קום המדינה. הוא נמצא כעת בדיוק במקום שנועד לפושעים כמותו.

עם זאת, אני מסרב להתרגש מסוגיית "המסמכים הסודיים". אולמרט כותב את זיכרונותיו. יש אינטרס ציבורי מובהק בפרסום זיכרונותיו של ראש ממשלה, כל ראש ממשלה. ובאשר לכתיבה על סוגיות ביטחוניות – בדיוק לשם כך יש צנזורה צבאית, ובמקרה של ספרים מסוג זה יש גם ועדת שרים שצריכה לאשר את הפרסום. מה שהצנזורה אישרה – בלאו הכי אין כל בעיה בפרסומו. מה שהצנזורה לא אישרה – בלאו הכי לא יפורסם, ולכן גם כאן אין בעיה. ולכן, כל הסיפור מופרך ומנופח.

            * ביד הלשון

מאייר – אני צופה בימים אלה בהנאה מרובה בסדרת התעודה על ספרות הילדים העברית, "עוד סיפור אחד ודי" ב"יס דוקו".

מקום נכבד בסדרה מוקדש לאיור הספרים ולמאיירים, מנחום גוטמן, דרך אריה נבון, שמואל כץ ודני קרמן עד יוסי אבולעפיה וירמי פינקוס.

ולמה "מאייר" ו"איורים" ולא מצייר וציורים? הרי המאייר הוא צייר. האיור הוא ציור.

האיור אינו ציור העומד בפני עצמו, אלא הוא המחשה גרפית, לא מילולית, למסר המילולי. האיור הוא מן המילה אור. המאייר שופך אור על המלל, ממחיש אותו בציור.

נאכל חרב - משפט שאמי ז"ל נהגה לומר: "בורות אינה דגל. לא צריך לנופף בה".

ומה יותר לנופף בבורות, מאשר למרוח אותה על פני עמוד שער של מוסף שבועי.

כך עשה עיתון "הארץ", שהכותרת המעטרת את שער המוסף שלו מביכה בבורותה: "לנצח נאכל חרב בסבבה".

אין שום משמעות לביטוי "נאכל חרב".

הדימוי הזה נובע משאלתו האלמותית של אבנר בן נר ליואב בן צרויה "הלנצח תאכל חרב?" (שמואל ב', ב', כ"ו). הטעות היא בהבנה לפיו הנושא בפסוק הוא יואב והחרב היא המושא ושהמילה "תאכל" היא בגוף שני. ההבנה השגויה של הפסוק, מפרשת אותו כ"האם לנצח אתה תאכל את החרב?"

אולם לאמתו של דבר, הנושא בפסוק הוא החרב. המילה "תאכל" היא בגוף שלישי נקבה, כלומר החרב, היא אשר תאכל. משמעות הפסוק היא "האם לנצח החרב תאכל בנו?"

הטעות העיקרית היא בהבנת המילה "תאכל". משמעות המילה אינה קשורה לאכילת מזון. איך אפשר לאכול חרב? ואיך חרב יכולה לאכול? הפסוק אינו מדבר על אכילת מזון, אלא על הרג, שחיטה. למשל, המילה "מאכלת" היא סכין שמשתמשים בה לשחיטה ולהרג. משמעות הפסוק, היא "האם לנצח החרב תהרוג, או שמא נגיע ליום בו היא תשבות?"

מי שהיטיב להשתמש במילות הפסוק היה יענקלה רוטבליט בשירו "אִם": "עד מתי תאכל החרב?"

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"