הבלוג של אורי הייטנר

* ללא משוא פנים – פרשת הצוללות מורכבת משתי סוגיות שונות. הסוגיה המקצועית ביטחונית - האם התקבלה ההחלטה הנכונה, והסוגיה האתית – האם היה מרכיב של שחיתות בהחלטה.

בסוגיה המקצועית אין לי, כמו לרוב מוחלט של הציבור, שום מושג. אולם עקרונית – כאשר צה"ל ושר הביטחון מתנגדים לרכישת אמצעי לחימה אסטרטגי, עמדתם משמעותית ביותר וחייבת להיות מרכיב מרכזי בהחלטה, אך ההחלטה הסופית היא של ראש הממשלה. עליו מוטלת האחריות ולכן הוא מוסמך לקבל החלטה, גם בניגוד להמלצתם, וגם אם זו החלטה שגויה. כל זה נכון, בהנחה שההחלטה היא מקצועית, עניינית, טהורת כפיים וחפה מכל שיקול זר.

אם חלילה ההחלטה נגועה במניעים זרים ובשחיתות, יש להתייחס לכך בחומרה יתרה, כיוון שמדובר בהחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר לביטחון ישראל.

השאלה היא – האם כזו הייתה החלטת ראש הממשלה?

בשאלה זו, מתייצבים מיד, כרגיל, שני מחנות אוטומטיים. מחנה אחד הוא המחנה האוטומטי של "ביבי אשם". מבחינת המחנה הזה, אין כל צורך בחקירה, כי הרי ברור שביבי אשם. תפקידה של החקירה הוא להוכיח את אשמתו. אם היא לא תוכיח זאת, אות הוא כי החקירה עצמה הייתה מושחתת, "שומרי הסף מעלו בתפקידם", והרי היועץ המשפטי היה מזכיר הממשלה של נתניהו ומבקר המדינה נבחר בתמיכת נתניהו והוא מקורב לדוד שמרון, ומפכ"ל המשטרה הוא בכלל דוס, לא עלינו, כך שאי אפשר לסמוך עליו ושופטי בית המשפט פחדנים כי שרת המשפטים מהלכת עליהם אימים וכו' וכו' וכו'.

המחנה האוטומטי השני הוא של חסידיו השוטים של נתניהו, שגם מבחינתם אין מה לבדוק. הם הרי יודעים שבסך הכל יש כאן עוד הכפשה של ראש הממשלה, רעייתו ובני משפחתו והתגייסות של התשקורת הסססמולנית הקיצונית לנסות להפיל את נתניהו ולהדיח את ראש הממשלה הנבחר, כיוון שהם נגד העם שרוצה בנתניהו, אך התייאשו מהסיכוי לנצח אותו בקלפי. אותו מחנה אף ימחא כף לכל פשקוויל נאצה של ראש הממשלה נגד עיתונאי שימלא את תפקידו בתחקיר הפרשה.

איני נמנה לא עם מחנה אוטומטי א' ולא עם מחנה אוטומטי ב'. אל יהי חלקי עמהם. אני מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד רוצה לקוות שתהליך קבלת ההחלטות חף מכל שיקול זר ואין בו ולו אבק שחיתות.

אולם אין מנוס מחקירה יסודית, מעמיקה, אמינה וללא משוא פנים של הפרשה.

והיה מחננו טהור.

* חסידים שוטים - כל אימת שאני כותב על חסידיו השוטים של נתניהו, אני מקבל תגובות עלבון, שניתן לתמצת אותן לשתי שאלות: א. אתה טוען שכל מצביעי נתניהו הם חסידים שוטים? ב. אתה חושב שרק טיפשים הם חסידים של נתניהו?

אשיב על שתי השאלות. א. אני משוכנע שרובם המכריע של מצביעי נתניהו אינם חסידיו השוטים. מהו חסיד שוטה? מי שהולך אחרי מנהיג או אדמו"ר בעיניים עצומות, ואפילו אינו פוקח מפעם בפעם עין תורנית כדי לוודא שעיני המנהיג אינן עצומות. ב. חסידים שוטים יכולים להיות גם אנשים חכמים, אינטליגנטים, בעלי איי-קיו גבוה, שבבחירתם ללכת בעיניים עצומות אחרי מנהיג או אדמו"ר, ויתרו מראש על חשיבתם העצמית, והחליפו אותה באימוץ אוטומטי של מחשבתו, או מה שנראה להם כמחשבתו, של המנהיג. בכך הם נוהגים, בעניין הזה, כאילו היו שוטים.

* הצלחה גדולה – במשך 14 שנה יישובי עוטף עזה היו תחת מתקפת טילים הולכת וגוברת, וכל תושב בהם חי כברווז במטווח. זה החל במתקפת הטרור של 2000 והתעצם לאחר ההתנתקות. זה החל כשעזה הייתה תחת שלטון פת"ח והתעצם כשהייתה תחת שלטון חמאס. כל פעולות צה"ל, כולל שני מבצעים גדולים – "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" לא הועילו. גם לא אינספור הפסקות אש, הודנות ותהאדיות למיניהן.

מבצע "צוק איתן" שינה את המצב בצורה דרמטית. אמנם השקט אינו מוחלט, אך הטרור ירד בצורה משמעותית ביותר. הצמיחה הדמוגרפית המואצת ביישובים בשנתיים האחרונים, הם העדות לכך – זו תמונת הניצחון של "צוק איתן".

כל עיסוק והפקת לקחים הנוגעים למבצע, כולל דו"ח המנהרות של מבקר המדינה, אינם יכולים להעיב על ההישג החשוב הזה. יש לבדוק ולחקור ולהפיק לקחים מכשלים שהיו, והרי אין מבצע שאין בו כשלים. יש להכיר את הכשלים כדי להשתפר ולהיות מוכנים יותר למלחמה הבאה. אולם הפקת לקחים אינה רק מכישלונות, אלא לא פחות מכך מהצלחות. ולכן, יש לראות את התמונה בכללותה. התמונה הכוללת מעידה על כך שמבצע "צוק איתן" הוא הצלחה גדולה.

* ליברמן צודק – שר הביטחון ליברמן צודק עקרונית בדבריו באשר להתיישבות; לאו דווקא בפרטים, אך לבטח בעיקרון. ההתיישבות אינה צריכה להיות בכל מקום שמישהו רוצה, על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, אלא על פי מדיניות לאומית, שאותה קובעת ממשלת ישראל. על ממשלת ישראל לעצב את מדיניות ההתיישבות שלה על פי תפיסתה את מפת הקבע של ישראל, ככלי לעיצוב המפה הזאת. בין השיקולים בעיצוב מפת הקבע, יש מקום מרכזי  לקונצנזוס הלאומי. משמעותה של מדיניות התיישבות, היא שיש מקומות שבהם יש להתיישב ומקומות שבהם אין להתיישב. היכן? על כך יש מקום לדיון ציבורי, אך ההחלטה היא בידי הממשלה.

באופן כללי, ההתיישבות צריכה להתרכז בגושים הגדולים, בבקעת הירדן רבתי ובעוטף ירושלים, שעליהם ניתן לעצב קונצנזוס לאומי רחב, כחלק מגבול הקבע של מדינת ישראל. באזורים האלה על הממשלה להוביל התיישבות מאסיבית. מחוץ להם, אין מקום להתיישבות, ולא לבניה, למעט מינימום הכרחי לתחזוקת היישוב הקיים.

ליברמן צודק גם בצורך לנסות להגיע להסכמות בנדון עם הממשל האמריקאי. כל הממשלים האמריקאים מאז מלחמת ששת הימים דגלו בנסיגה ישראלית מלאה, למעט תיקוני גבול קלים. אולם אריק שרון הגיע לאחד ההישגים המדיניים הגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל במסמך בוש. במסמך זה, בוש הכיר ב"שינויים הדמוגרפיים שנוצרו בשטח" – שם קוד לגושי ההתיישבות ובצורך של ישראל בגבולות בני הגנה – שם קוד לבקעת הירדן. והוא בשום אופן לא הציב מולם נסיגה ישראלית משטחים ריבוניים שלה, במסגרת מה שמכונה בכיבוסית "חילופי שטחים".

נכון שאובמה התכחש למסמך, אך כדאי לזכור שמי שהפך אותו לאות מתה לא היה אובמה אלא אולמרט, שבחוסר אחריות אופיינית, לתדהמת בוש וקונדוליזה רייס, הציע לפלשתינאים הצעה מדינית מופקרת, שבה ישראל ויתרה על כל הישגי מסמך בוש. להסכם עם אבו מאזן הוא לא הגיע, אך את מסמך בוש ההיסטורי הוא הצליח לקבור.

כעת, המשימה היא לנסות להגיע עם ממשל טראמפ לחידוש מסמך בוש. את זה לא נוכל להשיג בהתיישבות בלתי מבוקרת.

* כשל חינוכי - שעה שאבו מאזן מאיים לתבוע את בריטניה על הצהרת בלפור, מתוך הבנתו שהיא מהווה הכרה בינלאומית (לא רק של בריטניה אלא של חבר הלאומים) לזכותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ ישראל ולכן גם לזכותו למדינה עצמאית = בית לאומי בארץ ישראל (לצד שמירה על זכויות הפרט של הערבים בארץ ישראל), מסתבר ש... גם המפמ"רית של מקצוע האזרחות במשרד החינוך הוציאה את הצהרת בלפור מתוכן לימודי האזרחות. אבסורד!

דומה שהמגמות של משרד החינוך בימי יולי תמיר, שרדו גם את סער ופירון ומושרשות גם בימי בנט.

כאשר מתפרסמים נתונים על ירידה משמעותית במוטיבציה לשרת ביחידות קרביות, על בנט לעזוב הכל ולהתמקד קודם כל בנעשה במשרדו ולהבין שמדובר בכשל חינוכי. ההחלטה האומללה במקצוע האזרחות היא עדות לבעיה שעל השר להתמודד עמה.

* מפלטו של המשתמט - עם פרסום הנתונים על ירידה במוטיבציה לשירות קרבי, החלה חגיגה ברשתות – להג דמגוגי על כך שהסיבה לכך היא העמדתו לדין של אלאור אזריה. על כך אגיב בכמה התייחסויות:

א. אם זה נכון, זו תוצאה של ההסתה החמורה נגד צה"ל, נגד ערכי צה"ל, נגד מפקדי צה"ל ומערכת השקרים על כך שצה"ל "מפקיר" את חייליו, כביכול, על כך שהחיילים "מפחדים לירות", על כך ש"הפקודות אינן ברורות" וכל אותה מסכת שקרים שכבר שמענו עד לזרא.

ב. אם זה נכון, הרי אותם נערים שאינם רוצים לשרת ביחידה קרבית, אלא אם כן זאת תהיה כנופיה שבה מי שרוצה לירות יורה, מתי שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, במי שהוא רוצה, בלי פקודות, בלי מגבלות של ערכים, של מוסר לחימה... אולי עדיף שלא יתגייסו לקרבי.

ג. סביר להניח שזה לא נכון, אלא עוד סעיף בתעמולה הדמגוגית. עכשיו יהיה תירוץ חדש לג'ובניקים ומשתמטים. טיעון "פטריוטי". הפטריוטיות כמפלטו האחרון של המשתמט.

ד. אנחנו מחנכים את בנינו ובנותינו שישראל היא המדינה שלנו, שאיננו אזרחים על תנאי ולא חיילים על תנאי. מי שמחפש תירוצים נבובים כדי להצדיק השתמטות, מצדיק גם השתמטות מטעמים פוליטיים של יריביו. משתמט הוא משתמט הוא משתמט.

כאשר ממשלות ישראל ניסו באובססיה למסור את הגולן לסורים ולהחריב את מפעל חיינו, המשכנו לחנך את ילדינו לשירות המשמעותי ביותר שאפשר בצה"ל, במסירות ללא תנאי, במוטיבציה בלתי מוגבלת. בא לי להקיא כשאני שומע טיעונים כאלה.

* נמושות – עוד שתי עריקות מצה"ל, ושוב התקשורת מכתירה אותן בשם החיבה "סרבניות מצפון". לא, אין שום קשר בין עריקוּת לבין מצפון. בנותינו ובנינו הנותנים את מיטב שנותיהם ומוכנים לחרף את נפשם בהגנה על המדינה, על חיי אזרחיה ועל חייהם של עריקים ומשתמטים עלובים – הם אנשי מצפון אמתיים. העריקים הם נמושות חסרות מצפון. ומצדי, שישחררו אותן לאלתר על סעיף 21, ולא יתנו להן את התענוג שנתנו לנמושה תאיר קמינר – לככב כ"אסירת מצפון בכלא של הדיקטטורה הישראלית" (לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה – גם להיות גיבורה המוכנה לשלם את מחיר ה"סרבנות המצפונית" וגם להתבכיין יחד עם אוהדיה, על כך שהיא שילמה את מחיר עריקותה).

אגב, קראתי שגם אבא של אחת משתי העריקות (ת') ערק. היא נמושה דור ב'. חומץ בת חומץ.

* אופוזיציה למדינה - גדעון לוי פרסם ב"הארץ" פשקוויל נאצה מתלהם נגד יצחק הרצוג, שבו קרא להדיחו מיד מראשות האופוזיציה. הוא "חרפה" וצריך לעשות לו "המתת חסד" (בכל אופן בתפקידו כראש האופוזיציה). וכל זאת למה? למה הפעם? כי הרצוג תמך בחקיקה נגד ה-BDS, כלומר גילה גישה אחראית ופטריוטית של דמוקרטיה מתגוננת.

למה לוי כל כך מתנגד להרצוג? כיוון שהרצוג הוא אופוזיציה לממשלה ולא אופוזיציה למדינה.

* בעיה של מודעות עצמית - במוסף "הארץ" (11.11) התפרסמה כתבה חשובה מאוד על האנטישמיות הקשה בשמאל הרדיקלי בבריטניה, שהשתלט על הלייבור. הכתבה מתארת את תהליך הרדיקליזציה, ואיך תחת ההגדרה הכביכול לגיטימית "אנטי ציונות" מסתתרת אנטישמיות. המידע המזעזע שהופיע בכתבה אינו חדש לי. כל מי שקרא, למשל, את ספרו של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה" מכיר היטב את התופעה ואת ניתוח המדרון החלקלק. כל מי שקרא, למשל, את ספרו של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים", מכיר היטב את המציאות הזאת.

מה שהפתיע אותי, הוא העובדה שהדברים התפרסמו ב"הארץ", שבדרך כלל לועג לתיאורים האלה, ומסביר שאין זו אנטישמיות אלא "ביקורת לגיטימית על מדיניות הכיבוש וההתנחלות של ממשלת ישראל". הופתעתי לקרוא את הכתבה בעיתון שלוקה בסממנים דומים של רדיקליזציה, מן הסוג שתוארה בכתבה.

פרסום הכתבה מעיד על בעיה של מודעות עצמית. אין שם מראות, במערכת "הארץ"?

* זאת אנטישמיות - בכתבה במוסף "הארץ" על תהליך ההקצנה בשמאל הרדיקלי בבריטניה אל האנטישמיות, נכתב שזרעי התהליך הם עוד בשנות ה-60, בהשפעת התעמולה הסובייטית. ב"7 ימים" התפרסם חלקה השלישי של הכתבה של רונן ברגמן על מסמכי הקג"ב שהוברחו לבריטניה. הפרק עוסק באנטישמיות של הארגון ושל בריה"מ. מדהים להיווכח איזו אובססיה פרנואידית חולנית הייתה להם כלפי היהודים וישראל. לצד ארה"ב, היהודים היו האיום הגדול ביותר על האימפריה הסובייטית האדירה. כמה מאמצים הושקעו במלחמה הזאת, כמה תאוריות קונספירציה, אילו מעשים נתעבים. איזו תפיסה מטורפת, כמו ש"התשלובת התעשייתית צבאית האמריקאית, השולטת בארה"ב, נשלטת בידי היהודים" ועוד כהנה וכהנה דיבורים על "היהדות העולמית" ושליטתה בעולם.

וכמובן, שזו לא אנטישמיות. זאת "אנטי ציונות". כאז כן עתה: אנטי ישראליות = אנטי ציונות = אנטישמיות. מי שמכחיש זאת, מרמה את עצמו.

* מוטציה מבחילה - העיתונאית לוסי אהריש היא מופת של אזרחית ערביה, שהיא גם פטריוטית ישראלית וגם אישה מצליחה ומוערכת. בצדק רב היא הוזמנה להשיא משואה ביום העצמאות. היא אמיצה דיה כדי ללכת נגד הזרם במגזר הערבי, ולדבוק בדרכה על אף היותה נרדפת בשל כך בקרב בני עמה. היא דבקה בדרכה גם כאשר עיתונאים יהודים (!) ב"הארץ" לועגים לה בהתנשאות אופיינית, שהיא בתפקיד "הערבי הטוב", הרי הם יעדיפו תמיד ערבים כזועבי-טיבי-עודה. וגם מנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלי, בנצי גופשטיין, מתעב אותה ורודף אותה, ראשית כי היא ערביה והוא גזען, אך בעיקר כי היא הורסת את התדמית שהוא רוצה לטפח, שבה הערבי הוא בהכרח שונא ישראל. כן, גם הוא יעדיף תמיד ערבים כזועבי-טיבי-עודה. לכן, כאשר היא נבחרה להדליק משואה, הוא תקף אותה בשידור ואמר שהיא לא צריכה להיות בארץ הזאת. והשבוע, בהילולה השנתית של החיה הכהניסטית – יום הזיכרון לדוצ'ה שלהם, הוא הציג מיצג גזעני מבחיל, שבו תמונתה הודבקה לסמרטוט רצפה, כי בעיני הגזען, עם ערבים צריך לעשות ספונג'ה.

במשך אלפיים שנות גלות, אבותינו ואימותינו נרדפו בידי חוליגנים נאלחים מסוגו של גופשטיין. זהו קלון לעם היהודי, שמתוכו צמחה מוטציה כזאת.  

* תזכורת – עם חידוש הטבח בחאלב, וההפצצה במזיד של חמשה בתי חולים בעיר בידי כוחות אסד ופטרוניו הרוסיים, כדאי לזכור. בעיצומו של הטבח ההדדי בסוריה, סוריה נבחרה להיות חברה במועצת האו"ם לזכויות האדם, שמשימתה העיקרית וכמעט היחידה, היא לגנות את הצבא המוסרי ביותר בהיסטוריה העולמית על מימוש זכותה של ישראל להגנה עצמית.

* השיטה – בתגובתו לדבריי על השיטה המעוותת בארה"ב, שבה מנצח לא פעם מי שקיבל פחות קולות מן המפסיד, כפי שהיה הפעם, היטיב אלכס לכיש להסביר את הגיון השיטה. עם זאת, אני דבק בעמדתי שזהו עיוות.

אני רואה לנכון להבהיר, שעמדה זו אינה קשורה כלל לכך שהמנצח הוא מי שקיוויתי שיפסיד. הייתי כותב אותו הדבר במצב הפוך.

כפי שכתבתי, ניצחונו של טראמפ כשר לעילא ולעילא, כיוון שהוא ניצחון על פי כללי המשחק המקובלים והמוסכמים בשיטה האמריקאית.

* התחייבויות קודמות – אילו בוב דילן סירב לקבל את פרס נובל, ניתן היה לראות בכך גילוי של צניעות. אולם אם את הפרס הוא מקבל, אך לטקס אינו מגיע "בשל התחייבויות קודמות", זה גילוי של יוהרה. מה, הוא התחייב לעשות בייביסיטר באותו ערב?

* הצהרה - אם אקבל פרס נובל, אני מתחייב לבוא לטקס.

            * ביד הלשון

עורך לשון – בפינה הקודמת סיפרתי על העורך הלשוני ש"תיקן" ולמעשה קלקל דברים שכתבתי.

כתבה לי, בתגובה, איילה זמרוני: "בנוגע למדורך האחרון ב'יד הלשון', שהיה כרגיל, מעניין ומאלף, יש לי הערה-שאלה קטנה: אני חושבת, שעדיף לומר עורכי לשון (ולא העורכים הלשוניים, מהנדסי חשמל ולא מהנדסים חשמליים), וכך לגבי 'העורך הלשוני' (המהנדס החשמלי), עדיף עורך הלשון...  מה דעתך?"

דעתי היא, שאיילה צודקת, ואני מאמץ את ההגדרה.

וזה מזכיר לי שפעם נהוג היה לומר "כתבנו הצבאי", והביטוי השתנה ל"כתבנו לענייני צבא וביטחון".

* "חדשות בן עזר"  

המאבק על הגולן, שניהלנו בשנות ה-90, הניב את אחת התרומות החשובות לדמוקרטיה הישראלית – חוק משאל עם. חוק משאל העם קובע שוויתור על שטח שעליו חלים החוק, המשפט והמנהל הישראלי, כלומר שטחים שעליהם חלה ריבונות ישראל, מחייב משאל עם. בכך ישראל הצטרפה למתוקנות שבדמוקרטיות – שמשלבות מרכיבים של משאל עם, כלומר דמוקרטיה ישירה, בשיטה הפרלמנטרית הנהוגה בם.

השיטה הפרלמנטרית היא שיטה ייצוגית, אך גם בה – הריבון הוא העם. וכאשר מדובר בסוגיות מכריעות הנוגעות לעצם הריבונות – נהוג משאל עם. לכן, ההצטרפות של מדינות אירופה לאיחוד האירופי – נעשה באמצעות משאלי עם. אימוץ האירו כמטבע שהחליף את המטבע הלאומי, נעשה לרוב באמצעות משאל עם. ורק לאחרונה החליט משאל עם בבריטניה על פרישה מן האיחוד. על כל החלטה כזו ניתן להתווכח האם היא נכונה או שגויה, אך על דבר אחד אי אפשר להתווכח – זו החלטה דמוקרטית, שבה הריבון החליט על עתיד הריבונות.

יש מדינות שבהן משאלי עם נהוגים גם בנושאים שאינם נוגעים לריבונות. למשל, בשוויץ. בשוויץ מתקיימים משאלי עם חדשים לבקרים, על כל נושא שולי. אגב, בשנותיה הראשונות של המדינה, דגל מנחם בגין בשיטה של משאלי עם – משאל עם על כל נושא ש-10,000 אזרחים יחתמו על דרישה להביאו למשאל.

הדוגמה הטריה ביותר היא ארה"ב. בבחירות האחרונות, ב-8 בנובמבר, לצד בחירת הנשיא, נציגי מדינות לבתי הנבחרים, שופטים ומושלים, נערכו בחלק מן המדינות משאלי עם בנושאים שונים. בקליפורניה, למשל, אישר העם לגליזציה מלאה של הקנאביס. בארבע מדינות נוספות - פלורידה, מונטנה, ארקנסו ודקוטה הצפונית, הוחלט על לגליזציה של קנאביס רפואי. וכך, במדינות רבות הכריע העם בסוגיות שונות, שאינן קשורות לריבונות.

יש גם משאלי עם פופוליסטיים. כזה נערך אשתקד ביוון. העם היווני נקרא לקלפי, להכריע בסוגיה האם לקבל את תנאי החילוץ למשבר החוב של המדינה, שהוצעו בידי הנציבות האירופית, קרן המטבע הבינלאומית והבנק המרכזי האירופי. למה אני מגדיר את המשאל הזה פופוליסטי? אילו ממשלת יוון הייתה מחליטה לקבל את התנאים, שאכן – מכרסמים בריבונותה הכלכלית של יוון, היה מקום שהיא תביא את ההסכם למשאל עם. אולם משאל שבו הממשלה מבקשת מהעם גיבוי לעמדתה, הוא משאל פופוליסטי. הרי יש לה הסמכות לסרב להצעה.

****

אני תומך במשאלי עם.

כחבר קיבוץ וכמי שמאמין בדרך הקיבוץ – הדמוקרטיה הישירה היא חלק מהשקפת עולמי.

כתושב הגולן – לאורך שנים רבות התביעה למשאל עם הייתה מרכיב מרכזי במאבק שניהלנו נגד ניסיונותיהן של ממשלות ישראליות למסור את הגולן לסורים. אנו יזמנו את חוק משאל העם, או כפי שכונה – "חוק שריון הגולן"; אפילו שביתת הרעב הגדולה בגמלא נגד נסיגה מהגולן, שבה נטלתי חלק במשך 19 ימים, לפני 22 שנה – מוקדה בדחיפת החוק.

חוק יסוד משאל עם, שהתקבל ב-2014 בכנסת, הוא התחנה הסופית של אותו מאבק שניהלנו החל מראשית שנות ה-90.

אני מאמין שבנושאים הרי גורל הנוגעים לעתידה של ריבונות המדינה – מן הראוי שההכרעה תהיה בידי הריבון. הריבון אינו הכנסת, אלא העם הבוחר את הכנסת. העם מעניק מנדט לכנסת לייצג אותו, אך יש נושאים שאין די בכך.

הכרעת העם אינה יכולה להתקבל בדרכי סחר מכר. אי אפשר לקנות את הצבעת העם במשאל עם במיצובישי ולא במשרה קורצת. גם לא בדרכים פוליטיות לגיטימיות, של "אני אתמוך בך בנושא שחשוב לך כדי שאתה תתמוך בי בנושא שחשוב לי". עסקה פוליטית כזאת היא כשרה ולגיטימית, היא ליבה של הפוליטיקה הפרלמנטרית. אולם יש נושאים שההכרעה בהם צריכה להיות נקיה גם מעסקאות כאלו; הכרעה נקיה, בעד או נגד.

אני תומך במשאלי עם בסוגיות מהותיות וגורליות לעתידה של מדינת ישראל. שאלת ההיפרדות מן הפלשתינאים והקמת מדינה פלשתינאית היא בהחלט כזאת. ואף על פי כן, אני מתנגד ליוזמה: "מחליטים ב-50"; היוזמה לקיום משאל עם בשנת החמישים למלחמת ששת הימים, שנת ה-50 ל"כיבוש", "על עתיד השטחים". כותבים יוזמי המהלך: "אחרי 50 שנים של שליטה ישראלית בשטחים הגיע הזמן להחליט: מדינה דו לאומית או שתי מדינות, סיפוח השטחים או היפרדות. תנו לנו הישראלים להחליט ולקבוע את עתידנו".

אם אני תומך עקרונית במשאלי עם, ואף רואה בסוגיה כמו הסדר עתידי עם הפלשתינאים כנושא ראוי למשאל עם, מדוע אני מתנגד ליוזמה? הסיבה לכך, היא שאין מביאים למשאל עם רעיון היפותטי, אלא הצעה מעשית.

מה פירוש הצעה מעשית? הסכם שלום או הסכם ביניים שפרטיו ברורים, הוא הצעה מעשית שניתן להכריע עליה. תכנית חד צדדית אופרטיבית, כדוגמת תכנית ההתנתקות, היא הצעה מעשית. הצעה לספח את גושי ההתיישבות, היא הצעה אופרטיבית. הצעה אופרטיבית היא הצעה ברורה, שהמצביעים בעדה או נגדה יודעים על מה הם מצביעים, ומה יעשה למחרת המשאל אם היא תתקבל.

הצבעתי במשאל עם על שאלת "שתי מדינות לשני עמים" תהיה שונה לגמרי אם אדע שבקעת הירדן רבתי נשארת בריבונות ישראל או עוברת לריבונות זרה. עבור אזרח אחר, סוגיה אחרת עשויה לשנות את הצבעתו. האם מדובר בחלוקת הארץ במסגרת הסכם שלום? מה פרטי ההסכם? מה הם קווי ההיפרדות? מה יהיו גבולות המדינה? האם ירושלים תחולק? האם יש פרטנר פלשתינאי להסכם? האם הפלשתינאים מוכנים לוותר על טענת "זכות" השיבה במסגרת ההסכם הזה? ואם אין פרטנר – האם הכוונה לחלוקה באופן חד צדדי? באלו גבולות? האם גושי ההתיישבות יסופחו לישראל? האם יהיו "חילופי שטחים"? מישהו יכול לענות על שאלות אלו? אלו שאלות משמעותיות ביותר, שתשפענה באופן דרמטי על הצבעת האזרחים.

ומי קבע שהאלטרנטיבות הן מדינה דו-לאומית או שתי מדינות? אולי יש אפשרות לפשרה טריטוריאלית עם ירדן? אולי לאוטונומיה? אולי לפשרה פונקציונלית? אולי לפתרון יצירתי אחר לגמרי?

כאשר יש הסכם מוגדר או תכנית מוגדרת, ניתן להפנות לאזרחים שאלה פשוטה – אתה בעד או נגד ההסכם? על השאלה הזאת האזרח ישיב: כן / לא. אי אפשר להשיב כך על רעיון תיאורטי, שאף אחד אינו יודע מה משמעותו בבוקר שלמחרת. ולכן גם אי אפשר לנסח שאלה מוסכמת שתובא להכרעת העם.

אני בעד משאלי עם, אבל  היוזמה "מחליטים ב-50" היא בלתי סבירה, אינה רצינית; זו הצעה פופוליסטית ודמגוגית. לכן אני שולל אותה.

* "שישי בגולן"

פרק מח הוא הפרק המסיים את ספר יחזקאל, ואת חזון שיבת ציון, לו הקדיש את חלקו האחרון של הספר.

חזון שיבת ציון של יחזקאל הוגשם באופן חלקי בלבד, הן בשיבת ציון שלאחר גלות בבל, והן בשיבת ציון של ימינו. חזון יחזקאל דיבר על עץ יהודה ועץ אפרים שיהיו לעץ אחד; על שיבת ציון של כל 12 השבטים. אך עשרת השבטים שהיוו את ממלכת ישראל והוגלו בידי אשור,  אבדו.

בחזון המלא, ארץ ישראל שבריבונות עם ישראל רחבה לאין ערוך יותר מארץ ישראל כפי שאנו תופסים אותה, כיוון שהיה עליה להכיל עם גדול לאין ערוך יותר מעם ישראל שאנו מכירים.

בפרק מח, מתוארת חלוקת הארץ בין השבטים – פרצלציה חדשה, שונה מהחלוקה בימי יהושע.

הספר מסתיים בתיאורה של ירושלים, בירת ישראל. ירושלים אינה שייכת לנחלה של אף שבט, כי היא שייכת לכל השבטים, לעם ישראל כולו. העיר בנויה בצורת ריבוע, ובכל אחד מארבעת צלעותיו שער השייך לאחד השבטים. זה המסר של "יחד שבטי ישראל". מצד אחד, השבטים קיימים, יש פלורליזם בעם ישראל, אין ניסיון לכפות אחידות. אולם יש משותף בין השבטים, וירושלים מגלמת את המשותף.

וְאֵלֶּה תּוֹצְאֹת הָעִיר: מִפְּאַת צָפוֹן חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מִדָּה. וְשַׁעֲרֵי הָעִיר עַל שְׁמוֹת שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל;  שְׁעָרִים שְׁלוֹשָׁה צָפוֹנָה - שַׁעַר רְאוּבֵן אֶחָד, שַׁעַר יְהוּדָה אֶחָד, שַׁעַר לֵוִי אֶחָד.  וְאֶל פְּאַת קָדִימָה, חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים וּשְׁעָרִים שְׁלֹשָׁה - וְשַׁעַר יוֹסֵף אֶחָד, שַׁעַר בִּנְיָמִן אֶחָד, שַׁעַר דָּן אֶחָד. וּפְאַת נֶגְבָּה, חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מִדָּה, וּשְׁעָרִים שְׁלֹשָׁה - שַׁעַר שִׁמְעוֹן אֶחָד, שַׁעַר יִשָּׂשכָר אֶחָד, שַׁעַר זְבוּלֻן אֶחָד. פְּאַת יָמָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים, שַׁעֲרֵיהֶם שְׁלֹשָׁה - שַׁעַר גָּד אֶחָד, שַׁעַר אָשֵׁר אֶחָד, שַׁעַר נַפְתָּלִי אֶחָד. סָבִיב שְׁמֹנָה עָשָׂר אָלֶף, וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם יְהוָה שָׁמָּה.

גם היום אין אחידות בעם ישראל, ואין צורך באחידות. יש מקום למגוון. אולם יש משותף בין הזרמים והגוונים. מן הראוי שירושלים תגלם את המשותף לכולם; לדתיים, חילונים, מסורתיים וחרדים, לאורתודוכסים, רפורמים וקונסרבטיבים, לגברים ונשים, ליוצאי העדות השונות, ליהודי ישראל וליהודי הגולה, לשמאל הציוני ולימין הציוני. ובלבה של ירושלים – הכותל המערבי, נכס לאומי השייך לעם ישראל כולו, ועלינו לעמוד על כך שיהיה של עם ישראל כולו, ולא שטעטל של המיעוט החרדי שהשתלט עליו.

****

הכותל הזה שמע הרבה תפילות, / הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות, / הכותל הזה חש ידי נשים מקוננות ופתקאות הנתחבות בין אבניו, / הכותל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נופל לפניו. / הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים, / אך הכותל טרם ראה צנחנים בוכים. // הכותל הזה ראה אותם עייפים וסחוטים, / הכותל הזה ראה אותם פצועים ושרוטים, / רצים אליו בהלמות לב, בזעקות ובשתיקה, / ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה. / והם שטופי אבק, וצרובי שפתיים, / והם לוחשים: אם אשכחך, אם אשכחך ירושלים / והם עוברים כרעם, והם עוברים בזעם, / והם זוכרים את אלפיים השנים הנוראות / שבהן לא היה לנו אפילו כותל כדי לשפוך לפניו דמעות. // והנה הם כאן, עומדים לפניו ונושמים עמוק, / והנה הם כאן, מביטים עליו בכאב המתוק, / והדמעות יורדות, והם מביטים זה בזה נבוכים – / איך זה קורה, איך זה קורה שצנחנים בוכים? / איך זה קורה שהם מביטים נרגשים בקיר? / איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר? / אולי זה מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה, / נושאים על גבם אלפיים שנה.

למחרת היום בו שוחררה העיר העתיקה והושם קץ לכיבוש הירדני, כתב חיים חפר את המקאמה הזאת – "הצנחנים בוכים", ופרסם אותה ב"ידיעות אחרונות". חפר היטיב לתאר את תחושתם של הצנחנים המשחררים ואת תודעת האומה כולה שראתה בכותל נכס לאומי, המגלם את ההיסטוריה היהודית ואת הזיקה והזכות של העם היהודי על ארץ ישראל, וחגגה את שחרור הכותל משִׁבְיוֹ.

בנובמבר 1911 קבע השלטון הטורקי בארץ ישראל שאין ליהודים זכויות כלשהן על הכותל המערבי ואסר על היהודים להביא אל רחבת הכותל חפצים כמו מנורות, ספסלים, כסאות וספרי תורה. בכך נענה השלטון לדרישת המוסלמים בעיר, לנוכח התגברות הנוכחות היהודית במקום בראשית הציונות והעליות הראשונות לארץ, כאשר יותר ויותר יהודים ביקרו במקום, התקינו מתקני תאורה והציבו ספסלים וכסאות. השלטון הבריטי, אף שרשמית היה מחויב לערכים של חופש הדת והפולחן, אימץ את ההחלטה הטורקית, בפחדו מפני הערבים.

היישוב העברי בא"י לא היה מוכן להשלים עם הגזירות הללו וראה במאבק על הכותל מאבק לאומי. הציונים לא ראו בכותל רק מקום תפילה, אלא סמל לאומי – היותו תחת כיבוש סימל את הגלות והחורבן, הכמיהה לשחרורו סימלה את הכמיהה לריבונות היהודית על א"י והמאבק על זכויות היהודים בכותל סימל את המאבק הציוני כולו. ניתן להמחיש זאת בדבריה של רחל ינאית, ממנהיגות העליה השניה ותנועת הפועלים החלוצית (ולימים רעייתו של נשיא המדינה יצחק בן צבי). כמו רבים מן העולים, החלוצים, לאחר הגעתה לא"י ביקרה רחל ינאית  בכותל, וכך תיארה את החוויה: "הנה הנן אבני הכותל, האבנים המקודשות, ספוגות הצער והיגון. לא אבנים דוממות הן, כי רוו סבלות יהודי כל העולם. קפאתי על עמדי. אימהות ישראל שופכות פה מרי לבן לפני ריבונו של עולם. כאן נצמדות הן אל האבנים, לדורי דורות – ועל גבן אימת הגלות ופניהן אל אבני הכותל. ולימיני – מתפללים יהודים מכל העדות, שקועים הם בתפילה, אומרים תהילים, ואחרים יושבים על הרצפה, כפופים בדומיה על ספרי הקודש. ביקשתי להיצמד גם אני אל האבנים ולבכות כשאר בנות ישראל, אך לא – הדמעות חונקות את גרוני ואינני בוכה. כמֵעצְמה מושטת ידי נוגעת באבנים ועיניי נעצמות, וראשי נסמך אל האבן הצוננת. אין מילים של תפילה בלבי: צער מפעפע בקרבי על שארצנו עודנה בשממתה. ולא חשתי שדמעות חמות נושרות גם מעיניי, כמעינֵי האימהות שעל ידי. עמדתי וליטפתי שפת האבן. העברתי עיניי מן המתפללות אל המתפללים והצער הפך לרגש של מרי וזעם. קם בי הרצון להטיח בכותל את מִרְיִי נגד הבכי, ולהטיח ראשי באבני הכותל, לזעוק על רוע הגורל: לא עוד נחיה באבל החורבן. נקומם הריסות, נחונן את אדמתנו. ביקשתי להעלים את סערת רוחי ונשאתי עיניי במעלה הכותל – הזמן לא יכול להם, ומדברות האבנים אל הלב ומספרות על העבר יותר מכל ספר ומגילה".

כבר ב-1875 ניסה משה מונטיפיורי לגאול את הכותל, לרכוש אותו מידי הוואקף המוסלמי. שנים אחדות מאוחר יותר נכשל גם הברון רוטשילד בניסיון דומה. היוזמה חודשה בידי בנק אנגלו פלשתינה (אפ"ק), המוסד הפיננסי המרכזי של ההסתדרות הציונית, בראשית המאה העשרים, אך מלחמת העולם הראשונה גדעה את המהלך. בתקופת המנדט, היה המאבק על הכותל אחד ממוקדי הסכסוך היהודי ערבי. מאורעות תרפ"ט (1929) פרצו כהמשך להידרדרות שהחלה ממהומות של המוסלמים בירושלים נגד הנוכחות היהודית בכותל ומהתנכלות למתפללים היהודים. מידי שנה, במוצאי יום הכיפורים, הפרו יהודים את האיסור הבריטי על תקיעת שופר בכותל. צעירים יהודיים מ"ברית הביריונים" ומתנועת בית"ר, שהסתירו את השופר מתחת לבגדיהם, תקעו בשופר והקהל פרץ בשירת "התקווה", בעוד השוטרים הבריטיים מסתערים על הקהל ועוצרים את התוקע. דווקא לאחר הקמת המדינה, הגשמת חלום הדורות, מצבו של הכותל היה בשפל שלא היה כמותו – הוא היה נתון לכיבוש ירדני וכף רגל יהודית לא דרכה בו. האנומליה הזאת הסתיימה במלחמת ששת הימים. שירו של חיים חפר הוא עדות לתחושה הלאומית של כל חלקי העם – הכותל הוא נכס לאומי שחזר לבעליו.

הייתי ילד בן ארבע וחצי כשירושלים שוחררה, אך אני זוכר את החג הלאומי של שחרורו. אני זוכר את הנסיעה הראשונה של משפחתי לירושלים ולכותל לאחר המלחמה. וכעבור חודשים אחדים – את הנסיעה לכותל המושלג ואת אינספור ביקוריי במקום לאורך השנים, כילד, כמבוגר וכאבא עם ילדיי. אני זוכר טקס לילי בחצות, ברחבת הכותל, במסע פסח של צופי רמת גן, בהיותי בכיתה ה'. רב הכותל, הרב גץ זצ"ל, נשא דברים מרגשים באוזנינו, על הזיקה לכותל ועל הזהות היהודית. הוא לא ראה כל בעיה בכך שהיינו יחד, בנות ובנים. אני זוכר את עלייתי לתורה בכותל, בבר המצווה שלי. ואת טקס ההשבעה בכותל, לאחר גיוסי לצה"ל. ואת טקסי ההשבעה של חניכיי. ואת טקס ההשבעה של בני הבכור. ואת הסיורים בחפירות הכותל במסגרת לימודי התואר הראשון שלי בהיסטוריה של עם ישראל, ואת הביקור של ראשי ועד יישובי הגולן במנהרת הכותל לאחר פתיחתה, שלושים שנה לאחר שחרור ירושלים.

ובשנים האחרונות, אל התרוממות הרוח בביקוריי בכותל, נוספה תחושה קשה של חמיצות. תחושה, שיש המנסים להדיר אותי מן הכותל, לומר לי שאין הוא שייך לי ושאיני שייך לו. הכותל הפך, יותר ויותר, מנכס כלל לאומי לבית כנסת חרדי. כאשר ילדה המגיעה לכותל נדרשת לכסות את מכנסיה בסמרטוט, מחמת "צניעות", איני יכול שלא להיות שותף לעלבונה. הנה, שוב יש לשחרר את הכותל, להחזירו לכלל האומה.

החרדים הנם חלק חשוב בעם ישראל, אך הכותל שייך לעם ישראל כולו. הוא שייך לחרדים לדתיים למסורתיים ולחילונים, לאורתודוכסים לקונסרבטיבים ולרפורמים, לישראלים וליהודי הגולה, לנשים ולגברים. ובהיותו נכס לאומי, מדינת ישראל כמדינה יהודית מחויבת להבטיח שכל יהודי וכל יהודיה יוכלו לפקוד אותו, לשאת בו תפילה בדרכם, לבטא בו את רגשותיהם הדתיים והלאומיים. הדרת חלקים רחבים מן העם היהודי מן הכותל, והאופן האלים בו הדבר נעשה, הוא מעשה אנטי לאומי, חרפה שיש לשים לה קץ.

המאבק הממושך והעקשני של נשות הכותל, הוא מאבק על חופש הפולחן, על זכויות האישה, על שוויון הזרמים, על פלורליזם ביהדות. אני מאמין בחופש הפולחן, בזכויות האישה, בשוויון הזרמים ובפלורליזם ביהדות, אך בעבורי זהו בראש ובראשונה מאבק לאומי על שחרור הכותל וחזרתו להיות נכס לאומי.

מה שחרה לי יותר מכל, הוא עצם הצורך במאבק. תחת שהכותל יהיה סמל לאהבת ישראל ולאחדות ישראל – המקום הפתוח לכל יהודי ויהודי באשר הוא, היה הכותל מוקד למחלוקת וריב אחים ממושך. במקום לשבת יחד ולקבוע נהלים שיאפשרו לכל היהודים לחוש בכותל בבית, נשלחו שוטרים לעצור נשים שהתפללו בו. איזה עלבון נגרם למיליוני יהודים, החברים בזרמים הליברליים בגולה, כאשר מדינת היהודים כך משפילה אותם, את מנהגיהם ואת דרכם ביהדות, דווקא במקום הקדוש הזה. איזה קרע בעם היהודי נוצר בשל כך.

ראש הממשלה נתניהו הטיל על יו"ר הסוכנות היהודית את המשימה לפתור את הבעיה. נתן שרנסקי, בחוכמתו, בנועם הליכותיו, ביכולת שלו להידבר עם כל חלקי העם, הצליח למצוא את שביל הזהב, הנותן מקום לכל – לגברים ולנשים הרוצים להתפלל בנפרד ולגברים ונשים הרוצים להתפלל יחד. הוא הגיע להסכמה הזאת על דעת כל הצדדים. השכל הישר גבר על הקנאות והשנאה. ממשלת ישראל אימצה את ההצעה, ובא לציון גואל.

ואז הפוליטיקה הקטנה, העלובה, הצינית, המרושעת הפכה את ההסכמה על פיה. ראש הממשלה, שיזם את המהלך, נכנע ללחץ של המיעוט החרדי הלא ציוני, מסמס ומזמז את החלטת הממשלה, שהייתה לאות מתה, וכעת אין מנוס מחידוש המאבק; ולמרבה הביזיון – מאבק נגד הממשלה, למען מימוש החלטתה שלה.

יש לקוות שראש הממשלה יתעשת, החלטת הממשלה תבוצע, אך אין די בכך. את החלטת הממשלה יש לעגן בחקיקה בכנסת, אולי אפילו כחוק יסוד.

ביום בו שוחררה העיר העתיקה, יום לפני שכתב את "הצנחנים בוכים", כתב חיים חפר את המקאמה "היינו כחולמים":

בחודש אייר בשנת תשכ"ז, היה הדבר / ויבואו הרמטכ"ל ופמלייתו אל קבר דוד על ההר / ויעמדו לפניו בבגדים מעופרי עפר / וימחו ממצחם את נחל הזעה הניגר / וינשמו עמוקות ויצדיע הרמטכ"ל ויאמר / אדוני המלך, הר הבית שוחרר. // ותקום דממה גדולה וחזקה / דממה השואגת יותר מן הצעקה / דממה אלוהית, דממה דקה / ויאמר המלך וקולו נחנק: / דבר, דבר אלי יצחק. // ויקרב הרמטכ"ל אל המלך ויאמר: / לא אנחנו לבדנו שחררנו את ההר / לא אנחנו לבדנו עשינו את הנס / ולא רק בזכותנו הדגל מתנוסס / ואף כי לוחמינו הסתערו כאריות / לא הם בלבד פרצו את שער האריות / לא הם בלבד לחמו ברימונים וסכינים / מלחמת בית-לבית / וקרב פנים אל פנים / ולא רק דמם נשפך בסמטאות האבנים / לא, אדוני המלך, כי אתם צעדה / חטיבה שלמה של לוחמי מצדה / ואנשי בר-כוכבא הגיבורים והאמיצים / נלחמו לצִדם בקשתות ובחִצים / וליד אלה שמענו היטב את הצעדים / של כל הנרצחים והטבוחים והשדודים / של כל אלה שמתו מכיוון שהם יהודים / ולידם צעדו כהולכים בסך / כל עולי הגרדום ולוחמי תש"ח / כל חללי הלח"י והאצ"ל והפלמ"ח / "ויבנה בית-המקדש במהרה בימינו" / ונפרוץ את החומה ולא פסקנו מלכת / כי השיר הזה בלבנו כמו אש מלחכת. // ויאמר דוד אל הרמטכ"ל / זה נכון: אך עליך הטיל הגורל / להיות שליחם של כל החלומות והתפילות / של כל הבקשות הכי נעלות / ואתה עשית זאת עם הטוב שבחילות / ב"מלחמת בני אור" כמו שכתוב במגילות. // ויקום דוד המלך וייטול את הכינור / ויבט ברמטכ"ל ועל פניו האור / וישיר את השיר הזה לאמור / למנצח ליצחק מזמור.

* 929