הבלוג של אורי הייטנר

בתחילת 1993, אחת מתקופות השיא של המאבק על הגולן, השתתפתי בפגישה של ועד יישובי הגולן במשרדי חברת פרסום בת"א. מארחינו הציגו לנו הצעת קמפיין. אז עוד טרם היו מצגות, והם הציגו את הצעתם על בריסטולים. הצעתם היצירתית הייתה לתלות על שלטי חוצות ענק את תמונתו של רבין לצד המשפט: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל", יצחק רבין, 10.6.92. כעבור יומיים תוחלף התמונה בתמונה של רבין עם אף ארוך. כעבור יומיים – אף יותר ארוך. וכך יתארך אפו כאפו של פינוקיו, והמסר יהיה ברור – רבין שקרן.

באיזו הנאה הם הציגו את הרעיון הקריאטיבי שלהם, ממש מאוהבים בו. לתדהמתם, אנו דחינו על הסף את ההצעה. "זאת לא דרכנו", הסברנו. אנו מנהלים מערכה על נושא ולא נגד אדם. אנו מנהלים מערכה מכובדת והגונה ולא מסע השמצות מכוער. הם לא האמינו למשמע אוזניהם. הם לא נתקלו עוד בלקוח מוזר כל כך.

נזכרתי בכך, לנוכח הקמפיין של תנועת "אם תרצו" נגד הקרן החדשה לישראל, שבו הציגו על שלטי חוצות ענקיים את תמונתה של נשיאת הקרן נעמי חזן עם קרן על מצחה. לא יכולתי שלא לראות בעיני רוחי את הקריאטיביים והקופירייטרים והיועצים האסטרטגיים וה... יש לזה עוד כל מיני שמות פלצניים, של משרד הפרסום, מזילים ריר ומתמוגגים לנוכח ההברקה שלהם – קרן / קרן, חי חי חי. וכל כך הצטערתי שאנשי "אם תרצו" לא גייסו את האיפוק, התבונה והבגרות שאיפיינו אותנו לאורך כל שנות מאבקינו. לצערי, זאת לא הייתה הפעם האחרונה ששיטותיהם ואמצעיהם של אנשי "אם תרצו" גרמו לי לצער ואכזבה.

לא קל לי לכתוב את הדברים. תנועת "אם תרצו" נתונה היום למתקפת רצח אופי מקארתיסטית, מאחר והעזו לפתוח שיח ביקורתי על ההשתלטות העוינת של גורמים אנטי ציונים על חוגים מסוימים באקדמיה הישראלית. הם העזו לנגוע בפרה קדושה, ש"חופש הביטוי" אינו חל עליה. התלבטתי, האם נכון בשיאה של מתקפה כזו, לתת פומבי לביקורתי על התנועה, לצד הביקורת הלא פומבית שראשיה שמעו ממני ישירות. האם נכון, בעיצומו של מסע ציד המכשפות המתנהל נגדם, להוסיף עוד קיסם למדורה?

בכל זאת אני עושה זאת, דווקא מאחר ואני חושב שמטרותיהם צודקות ורצונותיהם רצויים, אך אמצעיהם הפסולים פוגעים ביכולת להשיג את המטרות ונותנים תחמושת ליריביהם, ומתוך רצוני להביא לתיקון דרכם.

תנועת "אם תרצו" קמה כדי להחזיר את הציונות לראש סדר היום הציבורי בישראל ולהיאבק במגמות הפוסט ציונות והאנטי ציונות. פעולתם לא הייתה ציונית-ימנית, אלא ציונית מרכזית המכילה את הזרמים הציוניים כולם – שמאל וימין כאחד. ראשי התנועה ביטאו בפעולותיהם, בכתיבתם, באתר שלהם, במגזין שלהם ובעיקר במניפסט הציוני שכתב יו"ר התנועה רונן שובל, עומק רעיוני ומחויבות אידיאולוגית. למען הגילוי הנאות, אספר שלבקשתם כתבתי מסות לכתב העת שלהם, ונתתי להם יד חופשית להוריד מהבלוג שלי כל מאמר שירצו ויפרסמו באתר שלהם, והם עושים זאת לרוב. הם הובילו מהלכים יפים וחשובים כמו מסעות הקניות בשדרות בתקופת הקסאמים (שמתנ"ס הגולן וועד יישובי הגולן נטלו בהם חלק), הפגנות תמיכה בחיילי צה"ל המותקפים מידי יום ו' בבילעין ועוד.

משהו השתבש לאחרונה בפעולתם והזיק לה מאוד. הם העלו על סדר היום הציבורי נושאים חשובים מאוד, אך הדרך בה העלו אותם, דרך של פרובוקציות וגימיקים, הועילה לטווח קצר בכך שהגיעה לכותרות הראשיות, אך חזרה אליהם כבומרנג. זה התחיל בקמפיין נגד הקרן החדשה. היה חשוב מאוד לחשוף את תמיכתה של הקרן בגורמים אנטי ישראליים, ובגורמים שסייעו לטריבונל גולדסטון האנטי ישראלי, שנועד לפגוע במדינה ולשלול ממנה את זכות ההגנה העצמית, כחלק ממסע הדה-לגיטימציה נגד המדינה. ראוי היה להתמקד בפעילותה זאת של הקרן, ולא לשלול באופן כללי את הקרן, שתורמת תרומה חשובה לחברה הישראלית בפעולותיה האחרות. בוודאי שלא היה מקום לפרסונליזציה ולמאבק אישי בנעמי חזן. ובוודאי לא במאבק בוטה כל כך, ובגימיקים מכוערים כמו התמונה עם הקרן על המצח, וכמו "הפגנת התמיכה" המבוימת בחזן, מחופשים ל"חמאסניקים" ועוד.

השיבוש נמשך בחלוקת תפילות "יזכור" בבתי הכנסת ביום הזיכרון בתוספת המשפט "יזכור עם ישראל את אלו מתוכו, בשר מבשרו, אשר השתתפו בתביעות נגד קציניו וחייליו. את אלו אשר בשעת הקרב להגנת עם ישראל עמדו בהפגנות וקראו לחייליו פושעי מלחמה. יזכור את אלה אשר במחשכים חברו לגרועים שבאויבי ישראל כדי לפגוע בקדושים אשר מסרו את נפשם למען העם". פטריוטיזם אמיתי ממצב את יום הזיכרון כיום של אחדות לאומית, ולבטח לא משתמש בו ובטח לא בתפילת "יזכור" לחשבונאות פוליטית. מי שקורא את מאמריי, לא יחשוד בי בהשתמטות מהמאבק נגד אותם גורמים, נגדם כתבו אנשי "אם תרצו" את הפסוק ב"יזכור". אבל הדרך הזאת פגעה ברגשות הציבור וחיללה את קדושת היום.

"אם תרצו" פרסמו דו"ח חשוב מאוד על ההגמוניה של קבוצת שמאל רדיקאלי אנטי ציוני על חוגים מסוימים באקדמיה הישראלית ועל תופעות של עריצות אקדמית מצד אותה קבוצה. מאבק זה חשוב מאוד - הוא מאבק על נפשה של האקדמיה, על החופש האקדמי האמיתי ועל דמותה של החברה הישראלית. וכמו פרה הממלאת דלי בחלב ולבסוף בועטת בו, הם עשו שגיאה נוראית, במכתב איום אולטימטיבי, כמעט בסגנון של מאפיה, ששלחו לנשיאת אוניברסיטת ב"ג, ובו איום שאם לא תעשה כך וכך עד מועד זה וזה יפעלו לחרם תרומות על האוניברסיטה – בשיאו של מאבק מוצדק נגד גורמי שמאל רדיקאליים השותפים למסע חרם נגד האקדמיה הישראלית כחלק ממסע הדה-לגיטימציה. לא הייתה פגיעה חמורה יותר למאבק נגד המגמות השליליות באקדמיה, מהמכתב הזה. מה הפלא, שהמכתב היה מיד לנשק של אותם גורמי שמאל רדיקאלי, שהשתמשו בו כהוכחה לכך שהם, דווקא הם, הקורבנות של מסע נגד החופש האקדמי, כביכול. הם לא יכלו להתפלל למתנה טובה יותר מהמכתב הזה.

דווקא כיוון שאני תומך במטרותיה של תנועת "אם תרצו", חורה לי כל כך שהם בוחרים בשיטות פסולות כאלו. וכמי שהיה שותף להובלת המאבק הציבורי המוצלח ביותר בתולדות המדינה, יש תוקף מיוחד לאמירתי, שאפשר גם אחרת, ודווקא בדרך אחרת ניתן להצליח.

המאבק על הגולן הצליח במידה רבה כי היה דמוקרטי, מכובד והגון, לאורך כל הדרך. אופיו ככזה נבע מסיבות טקטיות, אך לא פחות מכך - מסיבות מהותיות.

הסיבה הטקטית, הייתה אמונתנו שכדי לנצח במאבק עלינו לגייס את אהדת העם. אם נחסום כבישים, למשל, נשניא את עצמנו ואת מאבקנו על נהגים שיעמדו בפקקים. אופן המאבק שלנו דרש הרבה מאוד איפוק, לעתים איפוק כמעט בלתי אנושי, אך תמיד הזכרנו לעצמנו שהמטרה אינה לריב עם השומר, אלא לאכול את הענבים. ואכן, לא היו מתוקים מענבי הניצחון במאבק.

אך לא רק טקטיקת המאבק שימשה נר לרגלנו. פשוט, האמנו שכך ראוי לנהוג בחברה דמוקרטית. "צדק צדק תרדוף", נכתב בדברים ט"ז כ'. למה פעמיים צדק? הרי הסגנון המקראי חסכני מאוד במילים, ואין בתורה מילה מיותרת? אחד הפירושים לסוגיה, היא שהכפילות נועדה להבהיר שאין די בכך שהמטרה תהיה צודקת – גם האמצעים צריכים להיות כשרים, צודקים וטהורים. 

"ואני לא אובה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא", כתבה רחל המשוררת בשירה. מי שהופך את עצמו למצורע מבחינה ציבורית, יאבד את הציבור. אי אפשר לנצח במאבק ציבורי ללא הציבור. אין לי ספק שמטרות תנועת "אם תרצו" מבטאות את רצונו של רוב הציבור הישראלי. אבל בדרך הקיצונית, בדרך הגימיקים הפרובוקטיביים הללו, היא תאבד את הציבור ותפסיד במערכה.

למרות הנזק הרב שנגרם כתוצאה מהשגיאות הקריטיות של "אם תרצו", עדיין לא מאוחר לתקן ולחזור לדרך הישר.

                                                                                                                                                                                                          * "שישי בגולן"

האם אמנון רובינשטיין הוא איש ימין קיצוני? הנה דברים שאמר פרופ' רובינשטיין לאחרונה: "יש לי בעיה עם קיצוניותם של רוב המרצים במדעי החברה.  ... זו תופעה כלל עולמית, אבל בישראל היא הגיעה לקיצוניות שאיני מכיר. לא נתקלתי בשום מדינה, שבה המרצים קוראים לחרם על האוניברסיטאות שלהם עצמם". בראיון ל"מקור ראשון" (23.7.10) המחיש רובינשטיין את דבריו בכרוז פרו איראני שעליו חתמו 30 פרופסורים שהזהירו מפני הרפתקנות אמריקאית ישראלית נגד איראן, "מבלי להזכיר אפילו במילה אחת את איומי מכחיש השואה אחמדיניג'אד להשמיד את ישראל". רובינשטיין מבכה את המצב, שבו מרצי השמאל הקיצוני באוניברסיטה, הפכו את אוניברסיטת ת"א, יציר כפיו (הוא היה ממייסדיה), קרדום לחפור בו. "דוכן המרצה", אומר רובינשטיין, "הפך כלי שרת לתעמולה אנטי ישראלית זולה". רובינשטיין הוסיף ואמר בראיון: "בחוגים לסוציולוגיה או לקולנוע קיימת דומיננטיות של השמאל. המינויים האוניברסיטאיים פשוט משכפלים את עצמם. לעתים קרובות מאוד,כשאני מסתכל על רשימת מרצים בחוג מסוים, אני שואל את עצמי מה הטעם בריבוי המרצים. תמנה אחד והוא ידבר בשם כולם, שהרי כולם מדברים באותו סגנון. המינויים האלה של השכפול העצמי – אני קורא להם המשובטים, אקדמאים משובטים – הוא בעורכי האקדמיה. האקדמיה, אמנם, לא צריכה להיות ייצוגית או דמוקרטית, אבל היא צריכה לשקף דעות אקדמיות שונות".

אמנון רובינשטיין, ממייסדי מרצ ונציגה בכנסת ובממשלה, אמר בדיוק את מה שנאמר במחקרים של המכון לאסטרטגיה ציונית ושל "אם תרצו". על פי אמת המידה של "הארץ", אמנון רובינשטיין הוא ימני קיצוני, מקארתיסט ופשיסט, כפי שהגדיר העיתון את מותחי הביקורת על האקדמיה.

שנים רבות לא הייתה בארץ מתקפה כזו של צביעות ושקר, כמו הניסיון להשתיק את השיח הביקורתי על האקדמיה בישראל; ניסיון שאינו בוחל בכל שיטה מקארתיסטית. במקום להתמודד עם הביקורת, להתווכח איתה, אולי להוכיח שהיא שגויה, יצאו המבוקרים, בהובלה של אור קשתי כתב "הארץ" ובגיבוי מערכת עיתונו, למסע דה-לגיטימציה לעצם הביקורת, וחמור יותר –דה-לגיטמציה למותחי הביקורת.

המגמה הזו החלה כבר כאשר "אם תרצו" ביקרה את הקרן החדשה לישראל, לפני כחצי שנה. במקום להתמודד עם הביקורת, החל קמפיין נגד "אם תרצו". רונן שובל, יו"ר התנועה, כתבו העיתונים, היה ב"תא הכתום" – תא הסטודנטים שהתנגד להתנתקות. הרי, כידוע, התנגדות להתנתקות אינה לגיטימית, ולכן מי שהתנגד להתנתקות אינו לגיטימי, ולפיכך – הדברים שהוא אומר אינם ראויים להישמע ויש להשתיק אותם. אגב, לפני ימים אחדים פירסם שותפו של שובל להנהגת "אם תרצו", ארז תדמור, מאמר, שבו ניתח את ההתנתקות אחרי חמש שנים, ועל אף כשליה מסקנתו הייתה שההתנתקות הועילה יותר משהזיקה ולכן הוא מצדיק אותה. אבל מה זה חשוב? הרי "ידוע" שמדובר בתנועת ימין קיצוני פשיסטי בלה בלה בלה.

בשבוע שעבר יצא "הארץ" בגילוי מרעיש – "הקשר הימני". המכון לאסטרטגיה ציונית הוציא מחקר המוכיח את ההטיה האנטי ציונית באגפים שלמים באקדמיה. "אם תרצו" פעלה אף היא נגד אותה מגמה באקדמיה. חשיפה – שובל ותדמור השתתפו ב-2006-2007 בתכנית למנהיגות צעירה של המכון. יו"ר המכון ישראל הראל הוא יו"ר מועצת יש"ע לשעבר. ומכאן שיש כאן קשר ימני, כלומר לא לגיטימי, כלומר יש להשתיק את השותפים לקשר ולבטח לא לאפשר להם להעלות נושאים על סדר היום הציבורי.

אני עומד בראש התכנית למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית. אמנם שובל ותדמור השתתפו בתכנית שלוש שנים לפני כניסתי לתפקיד, אך אני בהחלט גאה בכך שהם בוגריה (אף שיש לי ביקורת רבה על סגנונם, הקיצוני בעיניי, וככזה עלול להחטיא את המטרה, בטווח רחוק). אין קשר בין המכון לבין "אם תרצו". אילו היה קשר, הוא היה לגיטימי ולא היה בו כל רע. אך בעיני אור קשתי הוא חשף קשר חמור ובנה תיאורית קונספירציה בנויה לתלפיות.

אכן, יו"ר המכון לאסטרטגיה ציוני היה יו"ר מועצת יש"ע ועמדותיו הפוליטיות ידועות, אולם המכון כלל אינו עוסק בסוגיות חוץ וביטחון, גבולות ושטחים, אלא מתמקד בחיזוק צביונה הציוני של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי, בחיזוק התודעה הציונית והחינוך הציוני. התכנית למנהיגות צעירה עוסקת בציונות מתוך גישה פלורליסטית וחברי התכנית הנם בעלי דעות פוליטיות מגוונות. בבית המדרש לציונות שהקימו חברי התכנית למנהיגות צעירה, תופסת מקום מרכזי ביותר הגותם של גורדון, ברנר, ברל כצנלסון, טבנקין, בן גוריון ויעקב חזן. מאז כניסתי לתפקיד, אני שם דגש חזק על מורשת תנועת העבודה הציונית בכלל והתנועה הקיבוצית בפרט. אבל אלה, הרי, עובדות. ולמה שאור קשתי ייתן לעובדות להרוס לו תיאוריית קונספירציה כל כך יפה?

איך ניתן לכנות את הרדיפה העיתונאית הזאת כלפי מי שהעז לבקר את האקדמיה, אם לא מקארתיזם?

משתיקי השיח הביקורתי מדברים בשם החופש האקדמי, אך למעשה הם רומסים את החופש האקדמי, בכך שהם מאפשרים השתלטות עוינת של קבוצה אנטי ציונית קיצונית וקטנה על חלקים מרכזיים באקדמיה. בשם החופש האקדמי, הם מגוננים על מרצים הפועלים בעולם למען החרמת האוניברסיטאות שבהן הם עובדים ומהן הם מתפרנסים. הדבר לא הפריע להם לנסות למנוע את העסקתה של ד"ר פנינה שרביט-ברוך כמרצה למשפטים באוניברסיטת ת"א. "אבירי החופש האקדמי" החתימו עצומות נגד העסקתה והפגינו נגדה, בשל חטאה הגדול - היותה אל"מ בפרקליטות הצבאית, ששרתה את המדינה במבצע "עופרת יצוקה". עיתון "הארץ" שגיבה את המפגינים, שכח משום מה את עקרון "החופש האקדמי". באוניברסיטאות של מדינת ישראל מותר למנוע פרנסה מאדם, כיוון ששרת נאמנה את המדינה, אך אסור לבקר את מי שפועל באופן אקטיבי נגדה ולמען החרמתה. יש צביעות גדולה מזו?

בשם החופש האקדמי, הוצגו כבלתי לגיטימיים מחקרים הבודקים את העמדות הפוליטיות של המרצים או את הקשר בין עמדותיהם לקידומם. איך כונו המחקרים הללו? מקארתיזם...

והנה, ראו מחקר של פרופ' יהודה שנהב, מראשי האקדמאים האנטי ציונים בישראל. במחקרו "הסוציולוגיה והכיבוש" הקים שנהב בסיס נתונים הכולל את כל הסוציולוגים שנמנו עם המסלול הרגיל בחמש האוניברסיטאות, ובחן את מידת השתתפותם הפעילה בפעילות פוליטית אקטיבית "נגד הכיבוש", כלומר לפחות שתי הופעות בתקשורת, חתימה על עצומות וכו' נגד השירות בשטחים, "החיסולים ללא משפט", "חומת ההפרדה" וכד'.

בחינת תכנית הלימודים כדי לראות האם מרצים מציעים לתלמידיהם ביבליוגרפיה מאוזנת, הנותנת ביטוי הן לעמדות ציוניות והן לעמדות השוללות את הציונות – זה מקארתיזם. אבל לבחון כמה מן המרצים מבצעים את תפקידם – להיאבק באופן אקטיבי "נגד הכיבוש", זה כמובן מותר ולגיטימי. זה לא מקארתיזם. זו אינה הפחדה. זו אינה התערבות פוליטית באקדמיה. איזו צביעות!

נקודת המוצא של שנהב, אינה שכל העמדות של האקדמאים לגיטימיות, ועל פיה הוא בוחן מהו ספקטרום הדעות שלהם. נקודת המוצא שלו, היא שההתנגדות לכיבוש היא אמת מוחלטת, חובתם של המרצים לפעול באופן אקטיבי על פי עמדה זו וכל שנותר לו לבחון הוא כמה מתוכם אכן ממלאים את משימתם.

על פי מחקרו, "רק" 7% מהסוציולוגים עושים זאת, וכעת הוא צריך לבחון מה הגורם למחדל. חטאם של הסוציולוגים, הוא שהם קיבלו את פרדיגמת אוסלו. באוסלו, כידוע, ערפאת בגד ונכנע לרבין הציוני. אוסלו הוא אם כל חטאת, מבחינת שנהב, בשל "הוויתור" הפלשתינאי. הוא יוצא במחקר נגד הסוציולוגים שתמכו, ברובם הגדול, באוסלו. הוא מאשים אותם "בתפיסה סלחנית ומקוטעת של ההיסטוריה". למה? כי תמיכתם באוסלו ניוונה את נקודת המבט של ההיסטוריה הביקורתית, וטישטשה את העובדה שהכיבוש לא החל ב-67' אלא ב-48'.

שנהב מודאג. הסוציולוגים אינם רדיקאליים דיים בהתנגדותם למדינת ישראל.

גם פרופ' אפי יער, שאינו חשוד כאיש ימין, מי שעמד בראש מרכז שטיימינץ למחקרי שלום, חקר את החוגים לסוציולוגיה. ומה היו מסקנותיו?

הוא  מצא, שבשיעור מבוא לסוציולוגיה מלמדים רק על פי דעות קיצוניות חד-ממדיות. כך, למשל, מקריאת החובה בחוג נעדרים כמה חוקרים חשובים ביותר, כמו פרופ' אייזנשטדט, שמחקריו על החברה הישראלית הם בחינת הכרח לכל סטודנט וחוקר בנושא, וגם סוציולוגים אחרים בעלי מוניטין, כולל הפרופסורים משה ליסק, יוחנן פרס ואליעזר בן רפאל, שתרומתם לחקר החברה הישראלית זכתה להכרה בקהילה הסוציולוגית הישראלית והבינלאומית. לעומת זאת, יש ברשימה מאמר מאת עזמי בשארה וגם הסרט "שיחות עם עזמי בשארה". לדברי יער, יש כאן שימוש בלתי הוגן בסמכות, במטרה לחנך לחשיבה חד-ממדית, מבלי לתת לתלמידים אפשרות לבחור בין גישות שונות בניסיון לחתור לאמת. פרופ' יער מתריע שככל שמגמה זו תתחזק, רמת המחקר בחוגי הלימוד הרלוונטיים תרד, והם יאבדו את אמון הקהילה האקדמית ואת אמון הציבור הרחב.

אז מי כאן מקארתיסט? מי שמנסים לחולל שיח ביקורתי על הנעשה באקדמיה ולהחזיר את הלגיטימציה לציונות באותם חוגים שהפכו בסיס למתנגדיה, או מי שמנסים לסתום פיות, למנוע ביקורת ורודפים את המבקרים בתחקירי סרק ובתיאוריות קונספירציה?

                                                                                                                                                                                          * BSH, "חדשות בן עזר"

המכתם "הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל", בדרך כלל מעורר בי כעס וסלידה. אני רואה בפטריוטיזם תכונה נעלה, של אהבת מולדת, אהבת העם והמדינה, נכונות של הפרט לוותר ואף להקריב למען הכלל, למען הלאום. ובדרך כלל המשתמשים בביטוי הזה הם נבלים היוצאים נגד הפטריוטיזם.

אבל המכתם הזה מדויק לגמרי, במקרה של קמפיין "הגז הערבי". אין שום קשר בין הקמפיין לגז ערבי. מדובר בקמפיין נגד הניסיון של שר האוצר, שזוכה לתמיכה ציבורית רחבה, להגדיל באופן משמעותי את התמלוגים למדינה מהגז שנמצא בחופי הארץ.

גובה התמלוגים של מדינת ישראל מרווחי אוצרות טבע, הוא הנמוך ביותר בעולם החופשי, נמוך לאין ערוך משאר המדינות. התמלוגים בישראל הם 12.5%, בעוד במדינות המערב גובה התמלוגים המקובל הוא למעלה מ-50%. בנורבגיה, גובה התמלוגים הוא 80%. משמעות הדבר, היא שבניגוד למקובל בעולם המערבי – בישראל יזם פרטי המגלה נפט או גז מרוויח לכיסו הפרטי 87.5% מרווחי הגילוי.

על פי ההערכות, הרווחים הצפויים מן הגז הטבעי שהתגלה בישראל עשויים להגיע ל-300 מיליארד דולאר, 1,200 מיליארד שקלים. מדובר בסכום אסטרונומי, שעשוי להקפיץ את כלכלת ישראל באופן שקשה לדמיינו – לפתור את בעיות החברה, לחסל את העוני, להקפיץ את רמת החינוך וההשכלה, לתת מענה לצרכי הביטחון ולפתח את הארץ. יהיה זה אבסורד, אם בשל החלטה אנכרוניסטית, לא רלוונטית, שאין לה אח ורע, שהתקבלה לפני כששה עשורים, הסכום הזה ילך לכיסו של אדם אחד. לשם מה אדם צריך הון כזה?

יצחק תשובה השקיע הון רב בחיפושי הגז והביא להישג הגדול שבגילויו. אין ספק שהוא ראוי ליהנות מרווחי הגילוי, הרבה מעבר להחזרת השקעתו. אולם ראוי לזכור, שתשובה אמנם גילה את הגז הטבעי, אך הוא לא ייצר אותו, הוא לא טמן אותו בקרקעית הים. הוא גילה אוצרות טבע קיימים. אוצרות הטבע הללו אינם שלו, אלא של כולנו, של המדינה, של החברה הישראלית כולה. ומן הראוי שהחברה הישראלית כולה תתברך ברווחים הללו לרווחת כלל אזרחי ישראל. ובאשר ליצחק תשובה – גם אם ייהנה רק מרבע או שליש מהרווחים, הרי הוא ובניו ובני בניו עד סוף הדורות, לא ירעבו ללחם, ככל הנראה.  

קמפיין "הגז הערבי" נועד למנוע ממדינת ישראל ומהחברה הישראלית את ההון הזה, ולהבטיח את השארתו בכיסו של אדם אחד. הקמפיין הזה משרת חזירות ורדיפת בצע שאינה יודעת שובע. האם זה קמפיין פטריוטי?

אי פטריוטיות אינה רק תמיכה באויב, אלא גם העדפת אינטרס פרטי על האינטרס הלאומי. במקרה הזה, האינטרס הלאומי הוא מובהק, והאינטרס הפרטי מנוגד לו באופן מובהק. בנושא זה, העמדה הפטריוטית היא זו התומכת בהגדלת התמלוגים, לטובת העם והמדינה. הקמפיין נגד הגדלת התמלוגים, הוא קמפיין אנטי פטריוטי מובהק.

זהו קמפיין שאין בו יושרה. במקום קמפיין המסביר מדוע ראוי שהתמלוגים בישראל ימשיכו להיות נמוכים כל כך, מדוע נכון שמדינת ישראל לא תיהנה מאוצרות הארץ אלא הם ילכו לכיסו של אדם פרטי – יקרא הציבור וישפוט, מנוהל קמפיין שקרי הפורט על הנימים הפטריוטיות בנפש הציבור.

הקמפיין ממציא מציאות שקרית, על פיה השאלה היא האם הגז יהיה ישראלי או מצרי, כאילו אם התמלוגים יהיו כמקובל בעולם המערבי, לא יהיה כדאי ליזם ישראלי להפיק גז ומי שייהנו מההפקר יהיו "הערבים". לא זו בלבד, הקמפיין מתאר מציאות שקרית, כאילו המטרה של מי שנאבק למען העלאת התמלוגים, היא שהגז יהיה ערבי.

ואף שמי שעומד בראש הפעולה למען העלאת התמלוגים הוא שר האוצר, מתוך אחריות ממלכתית, וח"כ שלי יחימוביץ' המציעה הצעת חוק בנדון – כחלק מתפיסתה החברתית, מתמקד הקמפיין בקרן החדשה לישראל, כאילו היא זאת שנאבקת למען הגז הערבי. למה נטפלו לקרן הזאת? מתוך רצון לתפוס טרמפ על דעת הקהל נגד הקרן.

לפני חודשים אחדים יצאה תנועת "אם תרצו" בקמפיין נגד הקרן החדשה לישראל. לא אהבתי את הסגנון הקיצוני של הקמפיין, את הפרסונליזציה של המאבק – ההתמקדות האישית בנעמי חזן ובעיקר לא את הקריקטורה המכוערת של חזן עם קרן על מצחה. לא אהבתי גם את האופן החד צדדי בו הוצגה הקרן, שמממנת גם פעולות חיוביות מאוד למען החברה הישראלית, דוגמת המרכזים למניעת פגיעה מינית ועוד. כשם שאין הפעולות הללו מכשירות את פעולותיה השליליות, כך פעולותיה השליליות אינן יכולות להעלים את הפעולות החיוביות. מן הראוי היה שהקמפיין לא יהיה כל כך טוטאלי, אלא יתמקד בביקורת עניינית על תמיכת הקרן בארגונים הפועלים נגד ישראל, ובפרט בארגונים שסייעו לטריבונל של גולדסטון, שנועד לפגוע בישראל, ליצור לה דה-לגיטימציה ולתקוף את זכות ההגנה העצמית של ישראל. אך עם כל הביקורת – "אם תרצו" תרמו תרומה חשובה לציבור, בעצם העלאת הנושא על סדר היום וחשיפת הקשר בין הקרן לבין אותם ארגונים, ויצירת לחץ ציבורי נגד קשר זה.

הקמפיין למען החזירות, תפס טרמפ על דעת הקהל השלילית כלפי הקרן, ובדמגוגיה מכוערת קישר בתת ההכרה של הציבור בין גולדסטון לתמלוגים על הגז.

זהו קמפיין חזירי בשירות החזירות.

                                                                                                                                                                                                         * "מקור ראשון"