הבלוג של אורי הייטנר

הגישור על פני השסע בין חילונים ודתיים, הוא אחת המטרות הנעלות והחשובות ביותר הניצבות בפני החברה הישראלית. מטרה לא פחות חשובה, היא העמקת הזיקה של הציבור החילוני ליהדות, לתרבות ישראל ולמורשת ישראל. יש קשר בין שתי המטרות – אני מאמין שהתרבות היהודית עשויה להיות המגרש המשותף של חלקי העם, והגשר בין חילונים ודתיים. מתוך החשיבות הרבה שאני מייחס למטרות אלו, ומצד שני – מתוך חששי מן האיום החברתי והרוחני הקשה שבכישלון המטרות הללו, אני רואה לנכון לשוב ולעסוק בספרו של יוסף חרמוני והראיון איתו, שאני רואה בהם עלילה חמורה על הציבור הדתי בישראל ועל היהדות. לכן, אני מגיב על תגובתו לתגובתי.

כמו בראיון עמו, כך גם בתגובתו, מציף אותנו חרמוני בציטוטים. איני מטיל ספק בנכונות הציטוטים, אלא שהאיסוף האקלקטי של הציטוטים הקיצוניים ביותר, מתן פירוש קיצוני הרבה יותר לכתוב בהם, והצגתם כמיינסטרים של הציונות הדתית ושל היהדות הינם סילוף חמור ומסוכן.

אכן, בשולי הציונות הדתית פועלת קבוצה גזענית, פנאטית ומסוכנת. מזה כעשרים שנה אני מנהל מלחמת יחיד בתופעה הזאת, שבמסגרתה התגלגלתי גם לבית המשפט, שם ניצחתי בתביעת דיבה שהגיש נגדי פעיל הימין הקיצוני מיכאל בן חורין. רק השבוע פרסמתי מאמר תחת הכותרת "וביערת הרע מקרבך", בו קראתי לציונות הדתית להקים "פורום תקנה", דוגמת זה שהקימו למאבק בהטרדות המיניות, כדי להיאבק בסטיה האידיאולוגית ובתועבת הגזענות. את עיקר מתקפתי ייחדתי לרב דב ליאור, אותו מצטט חרמוני. כך שאני בהחלט מודע לבעיה.

אלא שאני יודע שהקבוצה הקיצונית הזאת מייצגת רק חלק קטן ביותר בציונות הדתית, ורוב מניינו ובניינו של הציבור ביש"ע רחוק ממנה ת"ק פרסה. יתר על כן, עם כל התנגדותי החריפה לקבוצה הזאת, היא עדיין רחוקה מאוד מהדרך בה מציג אותה חרמוני, וטוען שזו היהדות. עם כל התיעוב שלי למה שמייצג דב ליאור, הוא בשום אופן אינו מטיף להשמדת הגויים, כפי שמייחס ליהדות (!) חרמוני.

איני מתרפק על דעותיו המתונות של פרופ' רביצקי, כפי שכותב חרמוני. לא ציטטתי את רביצקי כדי להציג את משנתו המתונה, אלא כדי להזכיר כיצד הוא, היריב של תלמידי הרב קוק, יצא בשצף קצף נגד ספרו של ספי רכלבסקי "חמורו של משיח", שבדומה לחרמוני הציג תמונה שקרית של הרב קוק, על סמך ציטוטים סלקטיביים ואקלקטיים של אי אלו אמירות שלו, תוך מתן פרשנות קיצונית ומסולפת של דבריו. זאת טענתי נגד חרמוני.

נוהגים לומר על בנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב צבי יהודה הכהן קוק, שהוא צמצם את תורת אביו, התעלם מהמסרים האוניברסאליים שלה, התמקד רק במסרים הלאומיים שלה ויצר תורה לאומנית קיצונית. הרצב"י קוק אכן היה קנאי לשלמות ארץ ישראל והיה המנהיג הרוחני של "גוש אמונים".

ומה הייתה עמדתו בנוגע ליחס לערבים?

בניסן תש"ז (1947) כתב הרצב"י מכתב למנהל בית ספר דתי בירושלים בזו הלשון:

הנני מחויב להעיר את כבודו על העניין דלהלן:

היום בשעות שלפנה"צ, בעברי על פני ביה"ס והלאה לרחוב יפו-בן-יהודה, ראיתי כי מתוך חבורת ילדים יוצאי ביה"ס פגעו איזה מהם, פעמים ופעם, פגיעה שבגוף והתגרות גסה בערבים רוכלי-רחוב ועבר אז שם. פעמים – יחד בשני הערבים אחד צעיר ואחד זקן, שהיו משותפים בעניינים כנראה, התחל בצעיר והמשך בזקן בגסות מיוחדת. זה היה מרחק קטן מן שער החצר של ביה"ס. אח"כ שוב בצעיר אחד, במדרכת רחוב יפו לצד תחילת רחוב בן-יהודה. נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה-עיניי זה. מתוך מרוצת הילדים והשתובבותם לא עלה בידי להשיגם להעירם על כך. איני יודע מי הם הילדים האלה, מי הם הוריהם ומוריהם. יודע אני רק זה, שהם היו יוצאי ביה"ס. לא כולם – כל חבורת הילדים יוצאי ביה"ס – עסקו באותה פגיעת-התגרות מגונה, אלא איזה מהם, וכמדומני שגם מי מהם מחה נגד זה. אעפ"כ מציאות העובדה הזאת, שהכאיבתני והעליבתני, כאמור, מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת-לב חינוכית יתירה ומיוחדת לביטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני, של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים.

                      בכל הכבוד ויקר ובתוחלת קידוש השם לישע עמו ונחלתו

                                                                                                צבי יהודה הכהן קוק

בניגוד לציטוטיו של חרמוני, הציטוט הזה, דווקא של מייסד "גוש אמונים" ותנועת ההתנחלות, הוא המייצג את רוח היהדות ואת דרכה של הציונות הדתית. חרמוני מעליל עלילה גסה על הציונות הדתית, ונוקט בדרך מעוררת מדנים בחברה הישראלית, מעמיקה שסעים ודוחקת את הציונות הדתית לפינה המקשה עליה להתמודד עם העשבים השוטים הצומחים בשוליה.

                                                                                                                                                                                                     * "ידיעות הקיבוץ"

צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

אני יודע שהמשפט הזה אינו עומד בתו התקן של קובעי הטעם התקשורתי והציבורי. המשפט הזה מיד מעורר גיחוך, שהרי הוא כל כך פאתטי, מלא בזיקפה לאומית ואפילו, רחמנא לצלן, ב... פטריוטיות, לא עלינו.

אבל מה לעשות, אני קצת מיושן, ואני מאמין באמת, ובכך שהאמת צריכה להיאמר. והקביעה הזאת היא אמת לאמיתה. כאשר אני מדבר על צבא מוסרי, כמובן שאיני משווה את צה"ל לצבאות ערביים, לצבא הרוסי בצ'צניה וכד'. נקודת ההתייחסות שלי היא צבאות המערב – ארה"ב ואירופה, במלחמותיהם בעיראק, באפגניסטן ובבוסניה. כל בדיקה כזאת, הן כמותית של  סטטיסטיקת הרג האזרחים, והן איכותית של הנורמות המוטמעות בצבא, מעידה על כך.

מדוע, אם כן, דווקא ישראל הפכה שם נרדף לפשעי מלחמה ורמיסת זכויות האדם? הסיבה לכך אינה קשורה למציאות עובדתית כלשהי, אלא למערכת תעמולה צבועה, שנועדה ליצור דה-לגיטימציה לישראל ולזכותה להגנה עצמית. מטרות המערכה הזאת הן בידודה של ישראל והבאשת ריחה בקרב הציבור בעולם, יצירת דמורליזציה בקרב הציבור הישראלי ואבדן האמונה בצדקת הדרך (לא בכדי, ישראלים ויהודים עומדים בחזית התקשורתית של המערכה הזאת) וקשירת ידי צה"ל כדי למנוע ממנו את ביצוע משימותיו. מטרת העל של המערכה, היא לדחוק את ישראל למצבה של דרום אפריקה תחת השלטון הלבן, כדי למוטט אותה כפי שהתמוטט שלטון האפרטהייד בדרא"פ. זו הסיבה לשקר הנתעב, הקושר את ישראל לאפרטהייד.

מתקפת הדה-לגיטימציה היא השלב הנוכחי במלחמה נגד קיומה של ישראל, לאחר שנכשלו אסטרטגיית המלחמה הכוללת ואסטרטגיית הטרור. המטרה היא אותה מטרה, וכמו מול שני האיומים הקודמים, אסור לנו להיות שאננים גם מול האיום הזה, המסוכן לא פחות.

למרבה הצער, ממשלת ישראל אינה מבינה את האיום ואינה מתמודדת איתו. טיפולה בפרשת המשט ובעיקר – התמודדותה עם תוצאות המשט, הן עדות לאובדן דרך, אובדן עשתונות וחוסר אונים. ממשלת ישראל אינה מבינה שאנו מצויים במלחמה, ואינה נוהגת במלחמה, כמו במלחמה. אין היא מציבה את המערכה במקום הראוי לה בסדר היום המדיני והתקציבי. הממשלה מגמגמת ומנהלת קרב מאסף מהוסס.

הגיעה השעה להשיב מלחמה שערה. עלינו לעבור ממגננה למתקפה. בראש ובראשונה – מתקפת הסברה להוכחת צדקת הציונות. המצב הנוכחי, שבו האויב מדבר בשם הצדק ואנו מגמגמים בשם הביטחון, מוביל אותנו לתבוסה בדעת הקהל העולמית, המקבלת את השקר הפלשתינאי. בנוסף להסברה הפוזיטיבית של הוכחת צדקתנו, יש מקום למתקפה נגטיבית. הגיעה השעה להעביר את המלחמה לשטח האויב.

כאשר מדינות כאיראן, לוב וסעודיה, שהמושג זכויות האדם אינו קיים אצלן, דיקטטורות חשוכות המדכאות את אזרחיהן, את הנשים בתוכן, את בעלי הדתות האחרות בתוכן, מובילות את המועצה לזכויות האדם של האו"ם, על ישראל לנהל מסע נגדן, לחשוף את פשעיהן נגד האנושות, לרדוף את נציגיהן בעולם בדרישה למתן דין וחשבון על הנעשה אצלן.

כאשר מתנהלת אינתיפאדה משפטית נגד קציני צה"ל ומדינאים ישראליים, יש לרדוף אחרי מנהיגי מדינות אלו בתביעות ועתירות אישיות, כך שלא יהיה מנוח לכף רגלם בשום מקום בעולם.

כאשר מתברר שגולדסטון, השופט היהודי שעמד בראש הוועדה שנועדה להעליל על צה"ל אשמת פשעי מלחמה, שלח דרום אפריקאים שחורים אל מותם כמשרת מערכת ה"משפט" של ממשל האפרטהייד, על ישראל לחשוף זאת, כך שהעובדה הזאת תגיע לכל בית בעולם החופשי.

לאחרונה התברר שטורקיה, שבשם זכויות האדם שלחה את המשט ה"הומאניטרי" לעזה כדי לפרוץ את ה"מצור האכזרי" הישראלי, משתמשת בנשק כימי נגד הכורדים, על ישראל להוביל מערכה בינלאומית להוקעתה. על הנשיא פרס וראש הממשלה נתניהו לעמוד בראש המערכה הזאת. על ממשלת ישראל לגנות את תורכיה. יש לכנס ישיבת פגרה מיוחדת של הכנסת כדי לגנות את תורכיה. על שר החוץ לקרוא לשגריר התורכי ולהביע מחאה חריפה ולזמן את שגריר ישראל בטורקיה להתייעצויות. על ישראל להגיש תלונה דחופה למועצת הביטחון של האו"ם ולתקוף את טורקיה מעל כל במה. וכמובן, לארגן משלחת הומאניטרית מתוקשרת לסיוע לכורדים.

כמה חבל, שאין בירושלים מי שיוביל מדיניות כזו.

מי שכותב מאמר לעיתון, לוקח בחשבון שבין מקלדתו לעין הקורא עובר המאמר טיפול של עורך. כמי שערך עיתונים, איני רשאי להלין על כך. לעתים יש צורך בקיצורים, בעריכה לשונית, במילת הבהרה. לפעמים הקיצור נובע מהצורך להתאים את המאמר למקום שניתן לו בדף העיתון. לעתים המאמר קצר מידי ועל העורך למצוא דרך לרווח, להוסיף כוכביות הפרדה או כותרת משנה ארוכה יותר, כדי להתאימו.

בצניעות אופיינית אעיר שלעניות דעתי הקובעת (כפי שנוהג לומר אהוד יערי) אין כל צורך לערוך את מאמריי – כל שינוי של עורך גורע במקור. הבעיה היא שלא תמיד זו דעתם של העורכים.

מאמרי "חקירוקרטיה מסרסת" פורסם ב"ישראל היום" תחת הכותרת "על כל שאלה תשובה" (תודו שהכותרת המקורית הרבה יותר מוצלחת). מאחר והמאמר היה קצר יותר מהמקום שניתן לו בעימוד דף הדעות, השתמש העורך בכמה טריקים, ובין השאר שתל כמה מילים נוספות. הבעיה היא, שהשתל סירס את רוח המאמר.

את מאמרי פתחתי בסיפור מסיבת העיתונאים של רוה"מ ושר הביטחון יצחק רבין והרמטכ"ל אהוד ברק לאחר הכישלון הטראגי בחילוץ נחשון וקסמן. וכך כתבתי: "הוא לא אמר שהוא כדרג מדיני אחראי על המה, ואילו הרמטכ"ל הניצב לצדו אחראי על האיך. רבין פתח ונטל אחריות מלאה על ההחלטה ועל תוצאותיה. הוא שב וחזר על כך באופן שאינו משתמע לשני פנים".

כשקראתי את המאמר בעיתון, מצאתי את המשפט הבא: "הוא לא אמר שהוא כדרג מדיני אחראי על המה, ואילו הרמטכ"ל הניצב לצדו אחראי על האיך. הרי זה ברור".

שלוש המילים הנוספות הללו שינו את המסר שלי. מה שמשתמע מן המאמר כפי שפורסם, הוא שלדעתי צודק ברק בהבחנתו, אך מדובר במובן מאליו ואין כל צורך להכביר על כך מילים, ואני תוקף את משטר ועדות החקירה, הגורמות למנהיגים הנחקרים להדגיש את סוגיית האחריות, ולא את הפקת הלקחים, כיוון שהוועדות הן הליך כמו שיפוטי ולא תחקיר מבצעי. אכן, זו ביקורתי על משטר ועדות החקירה, אך בשום אופן איני מסכים עם המסר של ברק לפיו הממשלה אחראית על המה והצבא על האיך.

הממשלה הינה הרשות המבצעת. ככזאת, היא אחראית על הביצוע של מדיניותה. תפקיד הממשלה הוא לקבוע את ה"מה" ואת ה"איך", והיא נשפטת על מהות החלטותיה ועל איכות ביצוען. לא בכדי, נדרש הדרג המדיני לאשר את תכניות צה"ל. מרגע שאישר את התכנית, הוא אחראי לה לחלוטין. אין אחריות זו מורידה במאומה מאחריות הדרגים הביצועיים שמתחתיה על תחום אחריותם. אך הדרג המדיני נבחן על פי תוצאת הביצוע – לא רק בענייני ביטחון, אלא גם בסוגיות חברה וכלכלה, חינוך ובריאות, איכות הסביבה ותחבורה; בכל אותם הנושאים שבאחריות הממשלה.

הממשלה היא האחראית להצלחות ולכשלונות. קשה לי לראות את ברק בורח מאחריותו להצלחה, ומגלגל אותה כלפי מטה. על כל הצלחה הוא ידרוש, בצדק רב, קרדיט על אחריותו ל"מה" ול"איך". כך עליו לנהוג גם במקרים של כישלון. תיאוריית ה"מה" וה"איך" שהציג בוועדת טירקל היא תיאוריה של ראש קטן ושל כסת"ח. אני שב וחוזר על טענתי במאמר, שהחקירוקרטיה, שהינה חלק מן המשפטיזציה, מעודדת כסת"ח וראש קטן. עם זאת, אין בכך כדי להצדיק, חלילה, את תרבות הכסת"ח שהפגינו רוה"מ ושר הביטחון. הרמטכ"ל הוכיח בהופעתו שאפשר גם אחרת. שגם בוועדת חקירה ניתן לנהוג כבתחקיר.

"הרי זה ברור", נכתב בשמי על תיאוריית ה"מה" וה"איך". לא, זה לגמרי לא ברור.