הבלוג של אורי הייטנר

במהלך שביתת הרעב הגדולה בגמלא, ביקרה אותנו משלחת של רבני יש"ע לביקור הזדהות. שמחתי על כל ביקור, ובוודאי על משלחת חשובה זו. אולם בהגיע המשלחת, בדרכה אלינו, זיהיתי בזווית עיני בין חבריה את דב ליאור. היה לי ברור, שלא אלחץ את ידו. שביתת הרעב הייתה, בעבורי, מעין יום כיפורים מתמשך, בן 19 יום – יום כיפור של הזדככות הנפש, של נאמנות מוחלטת לאמת בה אני מאמין. לא עלה על דעתי לעשות שקר בנפשי וללחוץ את ידו של דב ליאור.

חצי שנה קודם לכן, בוצע אחד הפשעים הנתעבים בתולדות ישראל – הטבח במערכת המכפלה. המחבל המרצח ברוך גולדשטיין שר"י, מחופש במדי צה"ל, נכנס למערת המכפלה, וירה ללא אבחנה בגבם של המון המתפללים המוסלמים בעת תפילתם. הוא רצח בדם קר 29 אנשים וילדים, שכל אשמתם היא היותם ערבים.

מטורף אחד יכול לגרום לנזק נורא, אך הוא עדין אחד. עוד ביום הטבח, התברר שיש לו לא מעט תומכים. הבולט שבהם, היה הרב דב ליאור, שכינה את הרוצח "קדוש". אדם שנחשב לגדול בתורה, למורה הוראה, הנותן גיבוי לפשע גזעני כזה – זו תועבה בלתי נסלחת. סירובי ללחוץ את ידו של האיש, לא היה רק למען שלמותי עם מצפוני, אלא ראיתי בכך משמעות מבחינת המאבק; סירובי לטמא את טהרת מאבקנו. מאחר ולא רציתי להלבין את פניהם של רבני הגולן שאירחו את משלחת רבני יש"ע, לא יצרתי סצנה מביכה, אלא פשוט הסתלקתי מהמקום, עד שהמשלחת סיימה את ביקורה.

בגיליון הראשון של "נקודה" – ביטאון מועצת יש"ע, לאחר הטבח, גיליון פסח תשנ"ד, פרסמתי מאמר חריף תחת הכותרת "ביעור חמץ". כותרת המשנה הייתה "חסלו את הכהניזם, ולא – הכהניזם יחסל אתכם". שנה וחצי לאחר מכן, לאחר רצח רבין, התקשרו אליי אנשים מיש"ע, הזכירו לי את המאמר, והביעו צער שלא נהגו על פי עצתי.

חלפו 15 שנים נוספות, ודיבוק הטרוף הכהניסטי ממשיך להשתולל, בגילויו המכוער כ"נוער הגבעות" ובעיקר בזוועת "תג המחיר". ומאז ועד היום, בכל גילוי של התועבה הזאת, שמו דב ליאור נקשר כסמכות ה"רוחנית" המתירה את העוון.

בשבוע האחרון שוב היה דב ליאור בכותרות, כאשר לא התייצב לחקירת משטרה אליה הוזמן. שוב, אותה תסמונת של חוצפה כלפי מוסדות המדינה, של מרידה במלכות, של דוגמה אישית שלילית של ביזוי החוק הישראלי (אילו חי בגולה בוודאי היה מקבל על עצמו את "דינא דמלכותא דינא", אבל כאן הוא מרשה לעצמו לצפצף על המדינה).

אולם עם כל החומרה שבאי התייצבותו, לא זו עיקר החומרה במעשהו. בכלל, איני מתלהב מחקירת המשטרה הזו, מאחר ואיני חושב שההתמודדות הנכונה עם סטיות אידיאולוגיות היא במישור הפלילי, אלא במישור הציבורי, החברתי, התרבותי והחינוכי. מה שחמור יותר מאי התייצבותו של דב ליאור לחקירה, הוא הדברים שבעטיים הוא זומן לחקירה – תמיכתו בספר "הלכתי", המתיר לרצוח גויים. על החברה הישראלית להוקיע את התועבה הזאת. ובראש ובראשונה – על הציונות הדתית להוקיעה.

הציונות הדתית השכילה להקים את "פורום תקנה", שנועד להתמודד עם הטרדות מיניות מצד רבנים ואישים בכירים במגזר הדתי. מן הראוי שהציונות הדתית תקים פורום תקנה, שיציב קווים אדומים ויוציא אל מחוץ לגדר את הסטיות והתועבות האידיאולוגיות, שאינן חמורות פחות מן ההטרדות המיניות. אין חילול השם חמור יותר, מן היהדות הגזענית שמייצג דב ליאור; יהדות הסותרת את האנושיות, המוסר והצדק. יש להציב מולה את היהדות האנושית, המוסרית והצודקת; יהדות של "חביב אדם שנולד בצלם", של "ואהבת את הגר". מול "יהדות" של "הטוב שבגויים הרוג" יש להציב יהדות אמת של "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?"

אסיים בדברים מאת ראש "פורום תקנה", ראש ישיבת הר עציון, ואחד מגדולי הרבנים ואנשי הרוח היהודיים בדורות האחרונים, הרב אהרון ליכטנשטיין, בפרשת המחתרת היהודית: "את מעשיהם של המכונים 'עצורי המחתרת היהודית' אין לדון מצד שאלת המרידה במלכות. שאלה זו היא כאין וכאפס לעומת פשע הריגת אנשים חפים מפשע. חומרת פשע זה מקהה כל שאלה בנושא המלכות, אם היא תקיפה מספיק או פחות. העמדת שאלת המרידה במלכות בראש, יש בה משום קהות חושים ואטימות לב". ולאחר רצח רבין אמר הרב ליכטנשטיין: "אנו צריכים להתמסר ולהתמודד, לא לטייח ולא לטשטש, אלא לזהות את הבעיה שעומדת לפנינו ולפעול בהתאם. לטהר את לבנו לעבדו באמת. לטהר את מחננו לעובדו באמת".

והיה מחנך טהור.

                                                                                                                                                                              * "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"

תגובה לגבריאל שטרסמן, "החלת המשפט הישראלי על הגולן לא תמנע הסדר עם סוריה", "כיוונים חדשים" 22, יוני 2010

בחתירתו לנסיגה ישראלית מן הגולן, נתקל גבריאל שטרסמן במוקש – הגולן הוא שטח ריבוני, שסופח למדינת ישראל בחוק הכנסת לפני 31 שנים, ב-14.12.81. ככזה, אי אפשר להשוות אותו לשום תקדים, מאחר ומעולם לא נסוגה ישראל משעל אחד שבריבונותה. ההתייחסות לשטח שבריבונות ישראל אינה דומה להתייחסות לשטח המוחזק בידי ישראל מבחינה ביטחונית. עם המוקש הזה מנסה שטרסמן להתמודד.

"אין חיה כזאת", פסק הילד המופתע בהצביעו על הג'ירפה בגן החיות. אין ריבונות ישראלית על הגולן, פסק כבוד השופט שטרסמן, שהרי הנייר סופג הכל. אך גם אם הקלידים ממושמעים וכותבים בדיוק את המילים שהאצבעות מקישות עליהם, אין בכוחם לבטל את המציאות או ליצור מציאות חדשה. אין שחר לטענותיו של שטרסמן, והעובדות עליהן הוא מסתמך מפריכות בעצמן את המסקנה שהוא גוזר מהן.

התיאוריה של שטרסמן מתבססת על העובדה שבחוק הגולן המילה "ריבונות" אינה מופיעה, אלא נכתב בו רק ש"המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן". כדי לחזק את התיאוריה, הוא משווה את החוק הזה לחוק יסוד ירושלים בירת ישראל, שבה מדובר בפירוש על "ריבונות ישראלית". מכאן הוא גוזר, שאין דינו של הגולן כדינה של ירושלים – על ירושלים הוחלה הריבונות, בעוד שעל הגולן בסך הכל הוחל המשפט, ולא הוחלה הריבונות.

ההשוואה הזאת היא הכשל המרכזי בתיאוריה של שטרסמן – אין כל קשר בין שני החוקים הללו ולכן אין הם ניתנים להשוואה. חוק ירושלים, שחוקק בשנת 1980, לא סיפח את ירושלים לישראל. הוא התקבל 13 שנים אחרי שירושלים סופחה לריבונות ישראל, ב-1967. חוק ירושלים הוגש ביוזמת ח"כ לשעבר גאולה כהן מתנועת "התחיה", ובשלב מסוים אומץ בידי ממשלת בגין וזכה לתמיכתה. החוק עיגן את היותה ירושלים עיר הבירה, משכנם של הכנסת, הממשלה ובית הנשיא ועוד. האופוזיציה, בראשות המערך, יצאה נגד החוק בטענה שהוא חוק דקלרטיבי מיותר, שיגרום לנזק מדיני והסברתי, בעוד אין לו משמעות אמיתית, מאחר וירושלים כבר סופחה לריבונות ישראל.

שטרסמן עצמו מודע לכך, שהרי במקום אחר במאמרו הוא מזכיר את הסיפוח המשפטי  של מזרח ירושלים לישראל, בחתימת שר הפנים משה חיים שפירא ב-28 ביוני 1967.

מאחר ואיש לא הציע לחוקק חוק יסוד לפיו הגולן הוא בירת ישראל, אין כל מקום להשוואה בין חוק הגולן לחוק ירושלים. ההשוואה הנכונה היא בין סיפוח ירושלים ב-67' לסיפוח הגולן ב-81'.

לחתימת שר הפנים שפירא על סיפוח מזרח ירושלים, קדמה החלטה של הכנסת, יום קודם לכן, ב-27 ביוני 1967, לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (ולצדה עוד שני חוקים משלימים – חוק לתיקון פקודת העיריות וחוק השמירה על המקומות הקדושים). החוק שקיבלה הכנסת, ביוזמת ראש הממשלה לוי אשכול, קבע ש"המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח מארץ ישראל אשר הממשלה תקבע בצו". על סמך חוק זה, סיפחה הממשלה את מזרח ירושלים ועוד כפרים סביבה, לריבונות מדינת ישראל. בנאומו בכנסת, בו הציג השר שפירא את החוק, הוא אמר: "התפיסה המשפטית של מדינת ישראל, שהייתה מאז ומתמיד תפיסה אורגנית המותאמת לעובדות המדיניות הממשיות, הייתה מושתתת על העיקרון, שהמשפט, השיפוט והמינהל של המדינה חלים על חלקי ארץ ישראל המצויים בריבונותה של המדינה הלכה למעשה. דעת הממשלה היא – ובזאת עולה השקפתה בקנה אחד עם החוק הבין-לאומי – שבנוסף על שליטת צה"ל נחוץ מעשה ריבונות מובהק מצד המדינה, כדי שיהא המשפט הישראלי חל על שטח כזה. מבחינה מעשית ומדינית כאחד, אין מעשה ריבונות כזה יכול להיעשות בלי מספר תנאים מוקדמים, אם רוצים לשקול על שלמות המעשה ויעילותו".  

משמעות דבריו של השר שפירא, היא שהריבונות היא מושג מופשט, שכדי להפכו לממשי, יש להחיל את השיפוט המשפט והמינהל הישראלי על השטח המסופח. או במילים אחרות – המונח "החלת השיפוט, המשפט והמינהל" פירושו – סיפוח לריבונות.

ואכן, זה בדיוק הנוסח של חוק רמת הגולן התשמ"ב, 1981: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן כמתואר בתוספת" [התוספת הינה המפה התוחמת את השטח המסופח א.ה.].

מאחר ונוסח חוק הגולן זהה לנוסח ההחלטה אודות סיפוח ירושלים, על סמך מה קובע שטרסמן ש"הסיפוח הישראלי המשפטי היחיד שנעשה מאז קמה המדינה היה הרחבת תחומי ירושלים"? ועל סמך מה הוא קובע ש"מדינת ישראל לא סיפחה מעולם [ההדגשה במקור א.ה.] את רמת הגולן מבחינה משפטית"? מוזר מאוד.

אם יש הבדל בתוקפן של שתי החלטות הסיפוח לריבונות ישראל, הרי הוא דווקא לטובת הגולן. בעוד ירושלים סופחה בידי שר הפנים על פי החלטת הממשלה, הגולן סופח לישראל בחקיקה של הכנסת, ברוב גדול.

מדוע החליט בגין להביא את סיפוח הגולן להחלטת הכנסת, ולא הסתפק בצו של הממשלה ובחתימה של שר הפנים, כפי שמאפשר החוק? בגין רצה לסתום מראש לקונה משפטית אפשרית. החוק שהתקבל ב-67' דיבר על "החלת השיפוט, המשפט והמינהל על כל שטח של ארץ ישראל אשר הממשלה תקבע בצו", ואין בו הגדרה מהי "ארץ ישראל". כדי למנוע התפלפלות משפטית, שתטען שהמושג "ארץ ישראל" מתייחס לשטחי ארץ ישראל המנדטורית, שלא כללה את הגולן, הוא סתם את הפירצה האפשרית בחוק מיוחד של הכנסת. אולם בנאומו, הדגיש שוב ושוב את העובדה שהגולן הינו שטח א"י: "לא ימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ. היה אפוא מן הדין, שגבולה הצפוני של ארץ ישראל, שנקראה בלע"ז גם בהצהרת בלפור וגם במנדט הבין לאומי פלסטין, יעבור על רמת הגולן..." במילים אחרות, בגין הציג את העובדה שהגולן לא היה חלק מא"י המנדטורית כתקלה היסטורית, שנבעה משיקולים קולוניאליסטיים זרים. 

אם החלת השיפוט, המשפט והמנהל על מזרח ירושלים פירושם החלת ריבונות, כפי שקובע שטרסמן, הוא הדין בגולן. אם החלת השיפוט, המשפט והמינהל על הגולן אין פירושו החלת הריבונות, כפי שטוען שטרסמן, הוא הדין בירושלים. אך אם כך, לא רק הגולן וירושלים אינם חלק ממדינת ישראל הריבונית, אלא כל השטחים שמחוץ לגבולות החלוקה, ובהם מערב ירושלים, לוד ורמלה, יפו ורוב שטח הגליל. הרי גם שטחים אלה סופחו לישראל באמצעות החלת השיפוט, המשפט והמינהל הישראלי עליהם. הסיפוח הזה נעשה בתוקף פקודת שטח השיפוט והסמכויות שחוקקה מועצת המדינה הזמנית (שקדמה לכנסת הראשונה) פה אחד ב-16.9.48: "1. כל חוק, החל על מדינת ישראל כולה, ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ ישראל, ששר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צבא ההגנה לישראל. 2. כל איש או חבר אנשים המוסמכים בתוקף חוק, כאמור, לכהן או לפעול במדינת ישראל כולה, ייראו כמוסמכים לכהן או לפעול בכל השטח, הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ ישראל, ששר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צבא הגנה לישראל". יש לציין שפקודה זו אשררה רטרואקטיבית מנשרים [=צווים] של קציני צה"ל שסיפחו לשיפוט ולמינהל הישראלי שטחים שכבשה ישראל במלחמת השחרור, מחוץ לגבולות החלוקה. אם שולל כבוד השופט את ריבונות ישראל משטח עליו החלה הכנסת את המשפט הישראלי, קל וחומר שישלול את הריבונות משטח עליו החילה הממשלה את המשפט (מזרח ירושלים), קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שישלול את הריבונות משטח שסופח במנשר של קצין צה"ל (שטחי מדינת ישראל שמחוץ לגבולות החלוקה).

סוגיה נוספת שמעלה שטרסמן במאמרו, היא שאלת משאל העם. שטרסמן מזכיר שחוק משאל העם היה בתרדמת שנים רבות ועלה שוב לדיון עם חידוש המו"מ עם סוריה בתקופת אולמרט. שטרסמן טוען, שמי שתמכו בחוק באופוזיציה, מונעים אותו בהיותם בשלטון, ומצטט את דבריו של שרון ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם", כלומר, "קל לדבר באופוזיציה אך קשה הרבה יותר לנהוג בהתאם לסיסמאות דמגוגיות כשיושבים לדי שולחן הממשלה".

גם בנושא זה, חוטא שטרסמן לעובדות. דווקא יצחק רבין, בהיותו ראש הממשלה, ובעת שניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, החליט, בתיאום עם נשיא ארה"ב ביל קלינטון, שכל הסכם שיהיה כרוך ב"נסיגה משמעות ברמת הגולן", כלשונו, יעמוד למשאל עם. החרו החזיקו אחריו ראשי הממשלה שמעון פרס ואהוד ברק, שאף הם ניהלו מו"מ על נסיגה. אם כן, ההתחייבות למשאל עם באה דווקא מצד ראשי ממשלה, שהיו במקום שבו "רואים מכאן". דווקא הם, שהיו נכונים לסגת מהגולן, היו הגונים דיים להבין, שהכרעה כה מרחיקת לכת, כמו נסיגה משטח ריבוני, מחייבת אישור של הריבון – העם. אם במדינות אירופה הובאו ההחלטות על הצטרפות לאיחוד האירופי ועל אימוץ האירו כמטבע החוקי למשאל עם, כיוון שהיה בהם כרסום בריבונות, לא כל שכן, כך יש לנהוג בנסיגה משטח ריבוני.

עובדה נוספת ממנה מתעלם שטרסמן לחלוטין, היא שהחוק הישראלי מחייב משאל עם כתנאי לנסיגה משטח ריבוני. ב-25 בינואר 1999 קיבלה הכנסת את הצעת החוק של ח"כ לשעבר יהודה הראל מן "הדרך השלישית", שקובעת: "החלטת ממשלה לפיה המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח, טעונה אישור של הכנסת בהחלטה שתקבל ברוב חבריה... החלטת ממשלה, שאושרה על ידי הכנסת... טעונה גם אישור במשאל עם, שיתקבל ברוב הקולות הכשרים של המשתתפים במשאל". יש לציין, שגם חוק זה, העוסק בשטחים ריבוניים, משתמש בניסוח המשפטי "המשפט, השיפוט והמינהל" לציון הריבונות.

הבעיה היא, שתחילתו של הסעיף הנוגע במשאל עם, הותנה בחוק אשר יסדיר את עריכתו של משאל עם. במדינה מתוקנת, מרגע שהתקבל החוק, הכנסת כולה, גם מי שהתנגדו לחוק מלכתחילה, הייתה נרתמת לחוקק את החוק המשלים, המסדיר את משאל העם. למרבה הצער, פוליטיקאים קטנים ממזמזים כבר 11 שנים את השלמת החוק הזה, והכנסת משתמטת מחובתה באופן חסר אחריות.

הכנסת הקודמת, אישרה את חוק משאל עם בקריאה ראשונה ברוב גדול מאוד, שכלל את הליכוד, מפלגת העבודה, רוב חברי "קדימה" (אולמרט וציפי לבני, שהתנגדו לחוק, היו במיעוט בסיעתם, ולכן הוחלט בה על חופש הצבעה) והסיעות הדתיות, ובהתנגדות מרצ, הסיעות הערביות ומיעוט מחברי "קדימה". הכנסת יצאה לפגרה זמן קצר לאחר קבלת החוק. עם התכנסותה למושב החורף, הייתה צפויה לאשר את החוק ברוב גדול בקריאה שניה ושלישית. אלא שבמהלך הפגרה הודיע אולמרט על התפטרותו והבחירות הוקדמו. הכנסת יצאה לפגרת בחירות והחליטה שלא להעלות להצבעה חוקים שיש עליהם מחלוקת. כיוון שאולמרט התנגד לחוק, הוא לא הועלה להחלטה.

הכנסת הנוכחית החליטה להחיל על החוק רציפות, כלומר איפשרה להעלותו היישר להצבעה בקריאה שניה ושלישית. יש לקוות שהכנסת לא תשתמט עוד ותאשר את החוק הזה, החיוני כל כך לדמוקרטיה הישראלית.

                                                                                                                                                                                               * "כיוונים חדשים"

בערב שבת המר והנמהר, עלת הגיעה בשורת האיוב על כישלון הניסיון לחלץ את נחשון וקסמן ועל נפילתם של וקסמן ושל סרן ניר פורז בקרב, התייצב ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין מול פני האומה, כשלצדו – הרמטכ"ל אהוד ברק, הישיר פניו למצלמות ו...

הוא לא אמר שהוא כדרג מדיני אחראי על המה, ואילו הרמטכ"ל הניצב לצדו אחראי על האיך. רבין פתח ונטל אחריות מלאה על ההחלטה ועל תוצאותיה. הוא שב וחזר על כך באופן שאינו משתמע לשני פנים.

המשמעות המנהיגותית של דבריו, לא הייתה בשום אופן הסרת האחריות ממישהו מהדרגים הנמוכים יותר. נהפוך הוא, הייתה זו דוגמה אישית לכך שכל דרג נושא במלוא האחריות על חלקו במשימה, ועל כל הדרגים הכפופים לו.

האם כך היה נוהג רבין, אילו נדרש להופיע בפני ועדת חקירה משפטית בעקבות האירוע? אין לי ספק, שאילו היום היה קורה הדבר, מיד היה מופעל לחץ כבד מנשוא להקמת ועדת חקירה משפטית, רצוי – ממלכתית, וסביר להניח שבסופו של דבר היא הייתה קמה.

האם גם בוועדת החקירה היה ראש הממשלה ושר הביטחון אומר אותם דברים? אין זה מן הנמנע, שבוועדת חקירה כזאת הוא היה נוהג כבוועדת חקירה. ועדות החקירה המשפטיות, מנהלות הליך מעין שיפוטי. לכן, המעידים בפניהן מצטיידים בסוללות עורכי דין. תפקידו של סנגור הוא להוציא את מרשו זכאי. גם סנגוריהם של המופיעים בו' החקירה מקבלים שכר גבוה מאוד כדי להוציא את מרשיהם זכאים.

זה ההבדל בין תרבות התחקיר לבין תרבות ועדות החקירה המשפטיות. התחקיר נועד להפיק לקחים מטעויות כדי להשתפר. לכן, התרבות המקובלת בתחקירים, היא תרומה מקסימלית של כל משתתף, כולל הצגת טעויותיו, כדי להביא להצלחת התחקיר. לכאורה, זו גם מטרתה של חקירה משפטית, אולם בפועל זהו הליך של חיפוש אשמים. הליך כזה מעודד את תרבות הכסת"ח והראש הקטן, של ה"נאשמים" המנסים להוכיח את "חפותם". עדויותיהם של ראש הממשלה ושר הביטחון בפני ועדת טירקל, הן עדות לכך.

הקמתה של ו' טירקל הייתה שגויה מלכתחילה. החלטת הממשלה לעצור את המשט היא החלטה מדינית לגיטימית שבסמכותה של הממשלה הנבחרת. ככל החלטה כזו, היא עומדת למשפט הציבור; לביקורת פוליטית ותקשורתית. החלטות מדיניות אינן עניין משפטי, והעמדתן לחקירה משפטית פוגעת בדמוקרטיה.

משטר ועדות החקירה המשפטיות – החקירוקרטיה, הוא חלק מתרבות המשפטיזציה המסרסת את נורמות האחריות והמנהיגות. החקירוקרטיה הורסת את הדמוקרטיה.

                                                                                                                                                                            * "ישראל היום", "חדשות בן עזר"