הבלוג של אורי הייטנר

במאמרי "אוטו-אנטישמיות" תקפתי בחריפות את אליהו קאופמן, על מאמר שטנה שפרסם במוסף "הארץ", בו הצדיק את מאורעות תרפ"ט ובהם הטבח בחברון, והציג אותם כתגובה לגיטימית להפגנה של בית"רים ליד הכותל, שבה – שומו שמים, הם הניפו דגל כחול לבן.

מספר חברים וקוראים פנו אליי בשאלה מיהו אותו קאופמן. זו הפעם הראשונה שנתקלתי בשם (או אם לדייק יותר – באנטישם) זה, הסברתי, אך אמרתי שהוא הוגדר בקרדיט בעיתון כרב חרדי, סופר ובעל תואר שני בהיסטוריה.

במהלך השבוע הופתעתי לקבל שיחת טלפון מקאופמן. "לפני שאפנה לנתיב המשפטי", איים, "אני מעדיף לדבר איתך שלום". הזמנתי אותו לתבוע אותי, אם הוא רוצה והבהרתי שאין לי כל    עניין לדבר עם מי שמאיים בתביעה. אני מעדיף להיפגש איתו בבית המשפט[1] ואין לי עניין בשיחה כזו. הנ"ל מיד "הזכיר" לי שהציע לי דרכי שלום, והתכוון לומר שלא יפנה למשפט וכו'. האמת היא, שהסיבה היחידה שהמשכתי בשיחה, שנמשכה זמן רב, הייתה סקרנותי ורצוני לתהות על קנקנו של הנ"ל. הרי אין תכלית בדיאלוג אם פנאט כזה.

מסתבר שמדובר בבעל תואר שני בהיסטוריה, שבגיל 31 התחרד, והגיע לקצה הפנאטי המטורף נוסח נטורי קרתא והעדה החרדית, שהנם מיעוט מבוטל, אם כי רעשני ביותר, גם במגזר החרדי. הוא עצמו מודע לכך – במהלך שיחתנו הפליג עד לרצח דה-האן בידי "הציונים", וציין שבעיני הפורושים (כלומר החרדים מסוגו של פורוש, אגודת ישראל וכו', שהנם משת"פים של המדינה הציוינית) דה-האן הוא אויב. השבתי לו, שהיום החרדים היו מפגינים נגדו עם חמורים, שהרי ידוע שדה-הן היה הומוסקסואל, רחמנא לצלן (כמובן ש"ההיסטוריון" הדגול הכחיש נמרצות את ה"אשמה" הזאת).

קאופמן הינו הכלאה מחליאה בין משה הירש [2] לאילן פפה [3], אובססיבי בשנאת ישראל שבו. על  מה יצא קצפו במאמרי? על הכינוי "אוטו-אנטישמי" ועל השוואתו למכחישי השואה. הוא גאה בהיותו אנטי ציוני ואנטי ישראלי, אך מה פתאום אנטישמי? הסברתי לו, שאנטי ציוני, הוא אדם הטוען שמכל העמים בעולם, העם היחיד שאינו נהנה מזכות להגדרה עצמית ולעצמאות במולדתו הוא העם היהודי. אדם כזה הוא אנטישמי. קאופמן "הסביר" לי שמי שמתנגד ללאומיות יהודית זאת היהדות, ובתור מנהל מרכז ליהדות עליי להבין זאת. הוא הזכיר לי אותה גמרא זניחה אודות "שלושת השבועות", שהחרדים מתנגדי הציונות הפכו אותה לעיקר אמונה כדי לשלול את הציונות.

ומדוע השוויתי אותו למכחישי השואה? הרי בדיוק כמותם הוא נהג כאשר הכחיש את פרעות תרפ"ט והאשים בהם את הציונים. נו, ואז שמעתי מפיו את תיאוריות הקונספירציה הנדושות, המוכרות לי לזרא, נוסח החרדים הקיצונים וה"היסטוריונים החדשים", אודות שיתוף הפעולה של הציונות עם הנאצים. גם בנוגע לטבח בחברון יש לו תיאורית קונספירציה, לפיה המופתי של חברון דיווח ליהודים בעוד מועד שמתוכנן טבח ושכדאי להם לברוח, ואנשי "ההגנה" שכנעו אותם להישאר וש"יהיה בסדר". או במילים אחרות, הטבח הוא שיתוף פעולה בין כמה קיצונים פלשתינאיים והציונות שניסתה להיבנות מהטבח, או שרצתה בטבח של יהודים חרדים. מעניין, לשמוע זאת מתלמיד של אותם אדמו"רים אנטי ציונים שקראו ליהודים להישאר באירופה ערב השואה, ואחרי שמילטו את עצמם בעזרת מפעלי ההצלה של הציונים, המשיכו בהסתה שלוחת  הרסן נגד מציליהם הציונים.

במאמרי, הזכרתי אותם אנשי "נטורי קרתא" שהשתתפו בוועידת הכחשת השואה של אחמדיניג'אד בטהראן. הוא הפנה אותי למאמר שכתב, בו גינה את המשלחת. גם המשלחת הזאת, הוא הסביר לי ברצינות, היא פרובוקציה של הציונים.

לא אחזור על השיחה כולה. מהדוגמיות שהזכרתי ניתן להבין במי ובמה המדובר ולדמיין את יתר טיעוניו. "אני מבין", אמר לי בציניות, "שמבחינתך החרדים שאינם משרתים בצבא אינם יהודים".

"ודאי שהם יהודים", השבתי, "אלא שהם יהודים חוטאים. וישראל שחטא – אף על פי שחטא  ישראל הוא. מה גם, שמדובר בתינוקות שנשבו. אבל אני מאמין שהם עוד יחזרו בתשובה".

אבל קאופמן עצמו אינו תינוק שנשבה. הוא בחר בדרך הנתעבת הזאת.

אין זה פלא, שהעיתון של עמוס שוקן, גדעון לוי, בני ציפר ועמירה הס מעניק מקום מכובד כזה בספינת הדגל שלו – מוסף "הארץ", לתועבה הזאת.

מלכתחילה, לא היה כל צורך בוועדת חקירה על המשט ולא היה כל מקום להקים ועדה כזאת.

ההחלטה על עצירת המשט הייתה החלטה פוליטית, מדינית, שבסמכותה המלאה של הממשלה. כמו כל החלטה פוליטית, ההחלטה הזו שנויה במחלוקת וראויה לביקורת ציבורית, פוליטית ותקשורתית. אני, למשל, חושב שהייתה זו טעות; שלא היה מקום לקלוע את עצמנו למארב הפרובוקטיבי, בו יש עדיפות ברורה לאויב, ועדיף היה להבריז לפרובוקטורים באמצעות התעלמות מהפרובוקציה. ניתן לחלוק על החלטת הממשלה, אך זו החלטה לגיטימית לחלוטין שאינה שפיטה ולכן אין מקום להעמידה לו' חקירה משפטית.

הטעויות והמחדלים של צה"ל, לצד הצל"ש לו ראויים הלוחמים שנקלעו לקרב ותפקדו בו היטב, הם נושאים לתחקיר מבצעי, שנועד לבחון את הלקויות על מנת להפיק לקחים לעתיד. זאת עשתה ו' איילנד, הוועדה היחידה שנכון היה להקימה.

הקמת ו' טירקל נועדה להקל על הלחץ הבינלאומי – להיות ועדה הבודקת את הסוגיות המשפטיות כדי להזים את הביקורת כאילו ישראל הפרה את החוק הבינלאומי. והנה, הוועדה הפכה עצמה לו' חקירה לכל דבר, ואנסה את ממשלת ישראל לאשר זאת.

עצם הקמתה של הוועדה הייתה משגה, אך המשגה החמור יותר היה צירוף משקיפים זרים. אמנם מטרת צירופם הייתה להקנות יתר אמינות לוועדה שתוכיח את צדקת הפעולה, אולם יש כאן תקדים מסוכן, של הסכמה ישראלית לבדיקה בינלאומית של מימוש זכותה להגנה עצמית. והנה, תוצאת הכרסום בהחלטה, היא נוכחות של משקיפים זרים בוועדה החוקרת פעולה של צה"ל.

ההצדקה האפשרית היחידה להסכמה הישראלית לצרף משקיפים זרים, הייתה למנוע הקמת ו' חקירה בינלאומית של האו"ם. ואכן, כך הוצגה ההחלטה, שהתקבלה בתום מגעים ממושכים עם האמריקאים.

והנה, חלפו שבועות מעטים, וממשלת ישראל נכנעה לדרישת האו"ם, למעשה לדרישת תורכיה, והסכימה על הקמת ו' חקירה בינלאומית של האו"ם. ועדה כזו הייתה סבירה, אילו באה לבדוק את תלונות תורכיה נגד ישראל, לצד תלונות ישראל נגד תורכיה. הרי בסופו של דבר, תורכיה הובילה פרובוקציה אנטי ישראלית קיצונית, אזרחיה תקפו באלימות קשה את חיילי צה"ל שמימשו את ריבונות ישראל, תורכיה מובילה מהלך של דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל ונגד זכותה להגנה עצמית. אך ממשלת ישראל כלל לא הגישה תלונה נגד תורכיה, ומאז המשט היא מסתפקת במגננה. כתוצאה מכך, קמה ועדת חקירה נגד ישראל, כתביעת תורכיה.

ניתן היה לקבל זאת, אולי, אילו מזכ"ל האו"ם היה מודיע שהקמת הוועדה תמנע את הקמת הוועדה מטעם הוועדה לזכויות האדם. ועדה זו - כמעט כל עיסוקה הוא במאבק נגד ישראל ודה-לגיטימציה לישראל. הוועדה הזו מורכבת, ברובה, ממדינות שאין בהן זכויות אדם, והמכנה המשותף שלהן הוא עוינות לישראל. ועדה זו הקימה את ו' גולדסטון העוינת, שגרמה נזק כבד לישראל, ואף היא עומדת לפתוח ב"חקירה" של המשט, בוודאי ברוח גולדסטון. כמובן, שהוועדה בראשות פלמר מאוזנת הרבה יותר ועדיפה על גולדסטון 2. אבל ישראל הסכימה לו' הזאת, לחקירה בינלאומית של האו"ם על פעולת מגן ישראלית, ללא ערובה שלא תקום גולדסטון 2, ולי אין ספק שוועדה כזו קום תקום.

אז מה היה לנו שם? גם ו' איילנד – הראויה והמוצדקת. גם ועדת חקירה משפטית עם משקיפים זרים, החוקרת החלטה מדינית של ממשלת ישראל הריבונית ואת פעולת צה"ל. גם ו' חקירה בינלאומית של האו"ם החוקרת רק את הצד הישראלי. ועל כל אלה תתווסף גם גולדסטון 2.

וכאילו לא די בכל אלה, גם מבקר המדינה קופץ בראש, כדי שעדשות הטלוויזיה תתפוסנה אותו צועק: "גם אני, גם אני". מבקר המדינה אמור לבדוק את המנהל התקין וטוהר המידות. מי שמו לחקור החלטות מדיניות של ממשלה נבחרת? וכאשר האירוע נחקר מכל כיוון, לשם מה גם הוא צריך להוסיף עוד קיסם למדורה?

איך נגררנו לתסבוכת הזאת? האשם הוא בדינמיקה של כרסום, האופיינית כל כך לממשלת נתניהו. על הממשלה היה לומר מראש שהיא פעלה כמדינה ריבונית מול פרובוקציה עוינת ואין מקום לכל חקירה (זולת התחקיר הצבאי). לחלופין, יכלה הממשלה לומר שהיא שלמה עם פעולותיה, אין לה מה להסתיר והיא פותחת את הדלת בפני כל בדיקה. אבל הממשלה בחרה ברע מכל העולמות – הצהרה זקופת קומה ובעקבותיה התקפלות שגררה עוד הצהרה זקופת קומה ואחריה עוד התקפלות וחוזר חלילה. ככה לא מנהלים מדינה.

                                                                                                                                                                                                                                             * "מקור ראשון"