הבלוג של אורי הייטנר

את המאמר הזה, העוסק במהפך בתקשורת הכתובה בישראל, עם הפיכתו של "ישראל היום" לעיתון הנפוץ ביותר במדינה, עליי לפתוח בגילוי נאות – אני בעל טור במדור הדעות בעיתון, מיום הקמתו.

כתיבתי בעיתון זה אינה תוצאה של הזדהות אידיאולוגית שלי עם העיתון, עם עורכיו או עם בעליו. על אף היותי אידיאליסט באורח חיי, בהם אני מגשים בגופי את אמונותיי הציוניות והחברתיות, אני מודה בכנות שבנוגע לבמות שבהן אני כותב, האידיאל היחיד העומד לנגד עיניי הוא עצם קבלת הבמה והיכולת להגיע למספר רב ככל הניתן של קוראים. אני כותב מעל במות  רבות ושונות המייצגות עמדות מנוגדות בחברה הישראלית, הן ברצף החילוני דתי, הן ברצף היוני ניצי, והן ברצף הסוציאליסטי קפיטליסטי. אין לי כמעט עכבות ואיני בררן בבחירת הבמה – חשוב לי להשפיע ולהגיע לקוראים רבים ככל הניתן.

מכאן מובן, שמבחינתי החדשות אודות הפיכת "ישראל היום" לעיתון הנפוץ ביותר במדינה הן חדשות טובות, חדשות מצוינות, ללא קשר לעמדתי על העיתון, על איכותו, על הקו שלו או על הביקורת המותחת בו. אומר זאת באופן בוטה יותר – גם אילו הסכמתי עם כל הביקורת הזאת, באופן אישי הייתי שמח על ההישג.

על העיתון "ישראל היום" שמעתי לראשונה חודשים אחדים טרם צאתו לאור. פנה אליי אבי שילון, עורך מדור דעות, סיפר לי על העיתון העומד לצאת לאור והציע לי לכתוב בו. איני זוכר האם שאלתי על זהותו של בעלי העיתון, אך אני בטוח שבשמו של אדלסון טרם נתקלתי עד אז. אני זוכר שעל שאלתי מה הקו של העיתון, נעניתי שהוא דמוקרטי ופלורליסטי. מה שקסם לי, הוא המספר הרב של עותקים שאמור העיתון להפיץ. איני זוכר מה היה המספר, אך אני מניח שהוא נמוך לאין שעור מהמציאות הנוכחית.

מתוך נקודת מוצא זאת של הגילוי הנאות, אנסה לבחון באופן אובייקטיבי את העיתון ואת הביקורת אודותיו.

נקודת המוצא שלי, היא שריבוי במות היא ברכה לדמוקרטיה. לפיכך, עצם קיומו של עיתון גדול נוסף הוא חדשות טובות, תרתי משמע. על כך ניתן להוסיף, ששבירת המונופול של "ידיעות אחרונות" לאחר למעלה משלושה עשורים, גם היא חדשות טובות לדמוקרטיה הישראלית ולשוק התקשורת.

הביקורת על כך שהעיתון הוא "חינמון" זרה ומוזרה בעיניי. מה שחשוב בעיניי, הוא איכותו של העיתון ועצם קיומו של עיתון נוסף. אין, בעיניי, כל חשיבות לשאלה האם הקורא משלם על העיתון או לא. גם הטענה שהצלחתו של העיתון נובעת אך ורק מעובדת היותו "חינמון" אינה מתקבלת על דעתי. אנשים לא יקראו עיתון המשעמם אותם או אינם מרוצים ממנו, גם אם הוא ינתן להם בחינם. הערכתי זו מגובה בדוגמה שאינה סטטיסטית, אך אני מניח שהיא מייצגת. במסעדה בקצרין, שבה מחולק חינם "ישראל היום", החל "מעריב" להפיץ חינם את העיתון. סיפרו לי בעלי המסעדה, שאין כמעט ביקוש לגיליונות אלה, גם אחרי שאוזל "ישראל היום". סועדים מבקשים את "ישראל היום", וכשנאמר להם שאזל, אך יש "מעריב" חינם, הם לא התעניינו. רוב העיתונים מוחזרים לספק. ואכן, הפצת חינם זו הופסקה לאחר זמן קצר.

באשר לאיכותו של העיתון – "ישראל היום" הצטרף לשורת הטבלואידים, בדומה ל"ידיעות אחרונות" ו"מעריב". איני אוהב את הסוגה הזאת – את כותרות הענק המפוצצות, את היות העמוד הראשון עמוד שער של כותרות המנוסחות ככותרות עיתוני הספורט וללא הכתבות עצמן. איני אוהב את המסרים הקצרים, את מיעוט הניתוח לעומק, את מיעוט העיסוק בחדשות חוץ ואת ההשתעבדות לקיטש. מסיבה זו, בין העיתונים היומיים אני מבכר את "הארץ", אף שבכל התחומים הוא מייצג את ההיפך המוחלט של השקפת עולמי (שילוב קטלני של קפיטליזם חזירי, יוניות  קיצונית ורוח פוסט ואנטי ציונית בעיקר במדורי התרבות והספרות), אם כי יש לציין שבשנים האחרונות גם  "הארץ" עובר תהליך מואץ של התדרדרות במדרון הטבלואידיזציה והצהבת (היום "הארץ" פחות סולידי מכפי שהיה "מעריב" עליו גדלתי כילד בשנות השבעים).   בכל חולשות הטבלואיד לוקה גם "ישראל היום", אך בהשוואה ל"מעריב" ול"ידיעות אחרונות", הוא הרבה יותר רציני, הרבה יותר אחראי, הרבה יותר מעמיק, הרבה פחות קיטשי ולכן – הרבה יותר עיתון. תעיד על כך העובדה ש"ישראל היום" לא נסחף לתחרות השמאלץ הדוחה בין "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" בקמפיין גלעד שליט.

אחת הטענות כלפי "ישראל היום" היא שהוא "העיתון של ביבי". די בכך שרשימת הכותבים הבכירים והמרכזיים בעיתון כוללת את יוסי ביילין, עוזי ברעם, יהושע סובול, זהבה גלאון, מוריה שלומות וחמי שלו ובעבר גם את שלי יחימוביץ', כדי להפריך טענת שווא זאת. "ישראל היום" הוא העיתון הפתוח, המגוון והפלורליסטי ביותר בישראל. הוא פלורליסטי לאין ערוך יותר מ"הארץ" ו"ידיעות אחרונות" ובמידה רבה גם יותר מ"מעריב". אכן, גם ביחסו לנתניהו הוא שונה מאחרים – יחסו לראש הממשלה ענייני והוגן, ולא עוין אפריורי, כמו יחסם של "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ".

הנושאים שבהם מבטא "ישראל היום" קו אידיאולוגי חד משמעי, הם הנושאים הנוגעים לשלטון החוק בישראל. גישה זו באה לידי ביטוי במלחמה עקבית ונחרצת בשחיתות הפוליטית, ובתמיכה באקטיביזם השיפוטי ובעוצמתו של בג"ץ.

באשר למלחמה בשחיתות, אני מזדהה עם המאבק וגאה להשתייך לעיתון המנהל אותו. לעומת זאת, עמדתי בנוגע לאקטיביזם השיפוטי מנוגדת לקו של העיתון. אני מאמין בהפרדת הרשויות, שבה מקום מכובד למערכת הציבורית והפוליטית ומתנגד להפיכת השיח הציבורי לשיח משפטי. אני רואה באקטיביזם של בית המשפט העליון ובנטייתו לפסוק בסוגיות פוליטיות פגיעה בדמוקרטיה. בסופו של דבר, האקטיביזם כירסם מאוד במעמדו של בית המשפט העליון ובכך החליש את שלטון החוק בישראל. אני סבור שהמשפטיזציה פגעה במאבק בשחיתות, כיוון שהיא ביטלה כמעט כליל את הרף הנורמטיבי המוסרי שנדרש מן הפוליטיקאים והחליפה אותו בסף נמוך מאוד של דרישה לא להיות מורשעים בפלילים, ואם כן – שבית המשפט לא יטיל עליהם קלון. אני שמח להעיד שמעולם לא נמנע ממני לבטא את עמדתי זו מעל דפי "ישראל היום".

באופן אישי, אני שמח לכתוב בעיתון הנפוץ ביותר במדינה. אולם גם באופן ציבורי, אני שמח שדווקא "ישראל היום", על מה שהוא מייצג, הוא העיתון הנפוץ ביותר במדינה. המהפך בשוק התקשורת הוא חדשות טובות, והוא טוב לחדשות.

                                                                                                                                                                                                        * Bsh

פרופ' דוד אוחנה אינו חבר בתנועת "אם תרצו". אוחנה אינו שייך למחנה הימין בישראל. הוא גם אינו איש מרכז. הוא אינטלקטואל מובהק של השמאל היוני הציוני בישראל. בדברים שנשא בכנס "לא בשמים 2010" בכפר בלום, בשבוע שעבר, לא בחל אוחנה במילים כדי לתקוף את רעיון א"י השלמה, את מפעל ההתנחלויות ואת "גוש אמונים" (גוף שחדל לפעול עוד בשנות ה-80, אך השמועה לא הגיעה, כנראה, לאוזניו, או שזו תמונת ראי של אלה התוקפים עדין את "המערך"...). מה הוא לא אמר עליהם: פשיסטים, פטישיסטים של האדמה, כנענים דתיים ועוד. ובין דבריו, כמסיח לפי תומו, סיפר קצת על חוויותיו בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת ב"ג. "אני נחשב המרצה הימני ביותר בחוג", אמר, והוסיף: "אצלנו, אם מישהו כותב 'מלחמת השחרור', 'מלחמת העצמאות' או 'מלחמת הקוממיות' ולא 'מלחמת 1948' – אוי ואבוי לו".

גם הסופר פרופ' חיים באר, אינו מזוהה בדיוק עם הימין או המרכז בישראל. גם באר הוא מאנשי הרוח הבולטים של השמאל היוני בישראל. באר נתן לתלמידיו באוניברסיטת ב"ג לנתח את שירו של אלתרמן "האיש החי", מתוך הספר "עיר היונה", אחד הספרים הציוניים ביותר שנכתבו בארץ. תלמידה שלו ניתחה את השיר כשיר אודות... האיש החי – הישראלי, שאינו יכול להשתחרר מנטל האשמה והאחריות מ"הזר", הפלשתינאי שאותו דיכא וגירש. על יסוד אותו מפתח, ניתחה את השיר כולו, וביארה כל משפט בתוכו. לא היה בלבו של חיים באר עליה. הוא הבין, כפי ששמעתיו בהרצאה במכון שכטר, שהיא ניתחה את השיר בדרך היחידה שהיא מכירה – בדרך בה המרצים באוניברסיטה שטפו את מוחה לאורך שנות לימודיה. אין היא מכירה דרך אחרת.

לא רק דוד בן גוריון מתהפך בקברו. גם באוניברסיטאות אחרות המצב אינו מזהיר. פרופ' אפי יער חקר את הנעשה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת ת"א. פרופ' יער, ראש התכנית ליישוב סכסוכים ולגישור באוניברסיטת ת"א, חוקר ותיק במרכז שטיינמץ למחקרי שלום, הוא לבטח לא תחקירן מטעם "אם תרצו". וגם אותו, בשום סלטה עם בורג ופליקלק לאחור, אי אפשר יהיה לשייך לימין. אך תוצאות מחקרו אינם שונים באופן משמעותי מתוצאות המחקר המושמץ של "אם תרצו" בנדון. בין השאר מצא יער, שבשיעור מבוא לסוציולוגיה מלמדים רק על פי דעות קיצוניות חד-ממדיות. כך, למשל, מקריאת החובה בחוג נעדרים כמה חוקרים חשובים ביותר, כמו פרופ' אייזנשטדט, שמחקריו על החברה הישראלית הם בחינת הכרח לכל סטודנט וחוקר בנושא, וגם סוציולוגים אחרים בעלי מוניטין, כולל הפרופסורים משה ליסק, יוחנן פרס ואליעזר בן רפאל, שתרומתם לחקר החברה הישראלית זכתה להכרה בקהילה הסוציולוגית הישראלית והבינלאומית. לעומת זאת, יש ברשימה מאמר מאת עזמי בשארה וגם הסרט "שיחות עם עזמי בשארה". לדברי יער, יש כאן שימוש בלתי הוגן בסמכות, במטרה לחנך לחשיבה חד-ממדית, מבלי לתת לתלמידים אפשרות לבחור בין גישות שונות בניסיון לחתור לאמת.

פרופ' אמנון רובינשטיין, ממייסדי מרצ ומי שכיהן מטעמה שנים רבות כח"כ וכשר – אף הוא מתריע מפני המגמה המסוכנת הזאת. "יש לי בעיה עם קיצוניותם של רוב המרצים במדעי החברה.  ... זו תופעה כלל עולמית, אבל בישראל היא הגיעה לקיצוניות שאיני מכיר. לא נתקלתי בשום מדינה, שבה המרצים קוראים לחרם על האוניברסיטאות שלהם עצמם". בראיון ל"מקור ראשון" (23.7.10) המחיש רובינשטיין את דבריו בכרוז פרו איראני שעליו חתמו 30 פרופסורים שהזהירו מפני הרפתקנות אמריקנית ישראלית נגד איראן, "מבלי להזכיר אפילו במילה אחת את איומי מכחיש השואה אחמדיניג'אד להשמיד את ישראל". רובינשטיין מבכה את המצב, שבו מרצי השמאל הקיצוני באוניברסיטה, הפכו את אוניברסיטת ת"א, יציר כפיו – הוא היה ממייסדיה, קרדום לחפור בו. "דוכן המרצה", אומר רובינשטיין, "הפך כלי שרת לתעמולה אנטי ישראלית זולה".

גם חוקרת הספרות העברית הדגולה, פרופ' נורית גוברין, מזוהה עם תנועת העבודה ולבטח אין לשייכה לימין הישראלי. ב-29.6.10 נשאה גוברין דברים, בערב לציון צאת ספר חדש של דב בן מאיר "גלותו וגאולתו של העם היהודי – הישרדות, יצירה, קוממיות". בן מאיר, פעיל מפלגת העבודה ומי שכיהן מטעמה כח"כ, היה אחד מראשי ההסתדרות ויועצו של שמעון פרס, וגם הוא אינו חשוד כאיש "האיחוד הלאומי" רחמנא לצלן, כתב ספר היסטוריה, בעל אוריינטציה ציונית. פרופ' גוברין שבחה מאוד את ספרו, וכך אמרה, בין השאר: "ספר זה חותר באומץ כנגד הזרמים שהשתלטו על השיח של ההיסטוריונים בכלל, וכנגד 'ההיסטוריונים החדשים' בישראל במיוחד. באומץ, לא רק בשל השקפת עולמו המוצקה של הכותב, אלא גם אולי משום שהוא פועל מחוץ לאקדמיה, ואין מוראה עליו. עריצות הרוח השלטת באקדמיה מפחידה את מי שנמצא בתוכה ואינו רוצה להיכנע לה, וגורמת לו או להשתתק או לשתף פעולה. עריצות זו פסחה על דב בן מאיר, הפועל כחוקר עצמאי ובלתי תלוי. אין הוא מפחד להיחשב כתמים, אנכרוניסטי, מיושן ואפילו ציוני מאמין ואופטימי".

אני מתנצל בפני הקוראים, על כך שהטרחתי אותם בהגדרות הלא חשובות ולא מעניינות אודות הצבע הפוליטי של ששת הדוברים אותם ציטטתי. מה זה חשוב האם הם מזוהים כאנשי "שמאל" או "ימין", מה גם שבעיניי ההגדרות הללו אנכרוניסטיות ולא רלוונטיות עוד. מדוע נהגתי כך? מאחר ובעקבות הביקורת שנמתחה לאחרונה על האקדמיה, היו מי שניסו להציג זאת, כביקורת של "הימין" על "השמאל" וכניסיון של "הימין" לסתום פיות ולפגוע בחופש האקדמי. כך, למשל, מציגים את המחלוקת מאמרי המערכת של "הארץ". הציטוטים שהבאתי, דווקא מפי אנשים המזוהים כ"שמאל", נועדו להבהיר, שהמחלוקת אינה בין "שמאל" ל"ימין", אלא בין ציונים לאנטי ציונים.

התמונה המצטיירת מהמובאות שהצגתי מעוררת פלצות – חוגים שלמים, במדעי החברה והרוח באוניברסיטאות בישראל, נשלטים ביד רמה בידי גורמים רדיקאליים אנטי ציונים ואנטי ישראלים.

איך דבר כזה קורה? איך זה יתכן, שאדם הנמצא בקצה השמאלי של הקונסנזוס הלאומי בישראל, הוא הקצה הימני של החוג להיסטוריה באוניברסיטת ב"ג? הרי הדבר מנוגד לכל היגיון סטטיסטי? החברה הישראלית אינה יכולה להתחמק מדיון עמוק בשאלה הזו, שהינה קריטית לעתיד האקדמיה הישראלית ולעתיד חיי התרבות והרוח בישראל. הבעיה היא, שנעשה ניסיון אלים ממש, למנוע את הדיון הזה. כל מי שמעז לבקר את הנעשה באקדמיה מוצג כמקארתיסט, וכל ביקורת מוצגת כפגיעה בחופש האקדמי.

אני רואה בחופש האקדמי ערך מקודש. אקדמיה שאין בה חופש אמיתי, עלולה לנוון את הרוח והמדע. אני סבור שיש להיאבק נגד המגמות באקדמיה אותן הצגתי, כמאבק למען החופש האקדמי.

למה מתכוון פרופ' דוד אוחנה כאשר הוא טוען ש"אוי ואבוי" למי שיאמר את צמד המילים המשוקצות "מלחמת העצמאות"? הרי ברור שמי שיאמר אותם, לא יתלה בכיכר המרכזית ומכנסיו לא יופשטו כדי שילקה בח"י מלקות. אבל מי שישתמש בטרמינולוגיה הזאת יוגחך בעיני עמיתיו, יוצג כבלתי נחשב, יוקע, או בלשונה של פרופ' גוברין: יפחד להיחשב כתמים, אנכרוניסטי, מיושן ואפילו ציוני מאמין ואופטימי. באוניברסיטאות של מדינת ישראל, אקדמאי מפחד להיחשב ציוני. הוא יפחד בשל מה שכינתה גוברין "עריצות הרוח השלטת" באקדמיה.

באקדמיה שיש בה פחד, אין חופש אקדמי. אין חופש תחת טרור.

פרופ' יער מתריע שככל שמגמה זו תתחזק, רמת המחקר בחוגי הלימוד הרלוונטיים תרד, והם יאבדו את אמון הקהילה האקדמית ואת אמון הציבור הרחב. פרופ' רובינשטיין רואה בכך חטא בל יכופר לאקדמיה. הוא מתריע מפני כפיית דעות פוליטיות של המרצים הללו על הסטודנטים שלהם, דוגמת מרצה באוניברסיטת ת"א (הוא לא נקב, לצערי, בשמו) שלימד את תלמידיו שישראל היא פח הזבל של אירופה. רובינשטיין, באנדרסטייטמנט אופייני, מגדיר ביטוי זה כ"בלתי אקדמאי". הוא מאשים את האוניברסיטאות שהתנערו לחלוטין מחובתן לקיים מגוון דעות אקדמיות. הוא מזכיר שגם לסטודנט יש חופש אקדמי ומצטט את סעיף 5 לחוק זכויות הסטודנט, הקובע כי "לכל סטודנט החופש להביע את דעותיו, עמדותיו והשקפותיו לגבי תוכנו של חומר הלימוד והערכים המובעים בו". לטענת רובינשטיין, "אוניברסיטת ת"א, בתחום מדעי החברה שלה, מפירה חוק ופוגעת בזכויות הסטודנטים שלה".

כל מי שעתידה של הדמוקרטיה הישראלית, כל מי שעתידה של האקדמיה הישראלית, כל מי שערכים של החופש האקדמי, חופש המדע, חופש התרבות והרוח יקרים לו, חייב להרים קול נגד השתלטות מיעוט אנטי ציוני קטן על חלקים נרחבים באקדמיה הישראלית. אין זו השתלטות כדרך הטבע. כך הגדיר זאת פרופ' רובינשטיין: "בחוגים לסוציולוגיה או לקולנוע  קיימת דומיננטיות של השמאל. המינויים האוניברסיטאיים פשוט משכפלים את עצמם. לעתים קרובות מאוד,כשאני מסתכל על רשימת מרצים בחוג מסוים, אני שואל את עצמי מה הטעם בריבוי המרצים. תמנה אחד והוא ידבר בשם כולם, שהרי כולם מדברים באותו סגנון. המינויים האלה של השכפול העצמי – אני קורא להם המשובטים, אקדמאים משובטים – הוא בעורכי האקדמיה. האקדמיה אמנם, לא צריכה להיות ייצוגית או דמוקרטית, אבל היא צריכה לשקף דעות אקדמיות שונות". [יש לציין, שרובינשטיין מקפיד להדגיש שברוב החוגים התמונה אחרת, מאוזנת יותר, רוב האקדמאים הם ציונים ויש חוגים, כמו החוגים למקרא, שהנם בעלי אוריינטציה לאומית "הייתי אומר אפילו לאומנית"].

את מה שרובינשטיין אומר במרומז, אני מעדיף לומר גלויות: אקדמאים הרוצים להתפרנס, חייבים להתקרנף, ולאמץ את הקו השליט באותם חוגים. ומי שמפקפק בכך, כדאי שיזכור את הניסיון האלים למנוע פרנסה והעסקה מד"ר פנינה שרביט-ברוך כמרצה למשפטים באוניברסיטת ת"א. "אבירי החופש האקדמי" החתימו עצומות נגד העסקתה והפגינו נגדה, בשל חטאה הגדול - היותה אל"מ בפרקליטות הצבאית, ששרתה את המדינה במבצע "עופרת יצוקה". אין הגדרה אחרת לתיאור המצב, זולת טרור אקדמי. וכך, כפי שאמרה פרופ' גוברין על דב בן מאיר, רק מי שאינו תלוי בהם, יכול להיות נאמן לאמת המחקרית שלו. מציאות זו נוראה, כיוון שתחת טרור כזה, אין מחקר מדעי. אלא אם כן יש הרואים גם באנציקלופדיה הסובייטית סוג של מדע...

מה עושים? ראשית, חשוב להדגיש שבמסגרת החופש האקדמי, יש מקום גם לדעות פוסט ציוניות, תהיינה מקוממות כאשר תהיינה. אם מישהו ינסה לפגוע באקדמאי בשל עמדות פוסט ציוניות, יש להיאבק על זכותו להשמיע אותן. אולם על האוניברסיטאות להתעשת ולשים קץ להפקרות הזאת, להשתלטות האלימה של רדיקליות אנטי ישראלית על האקדמיה.

התערבות ממשלתית בנעשה באקדמיה היא מסוכנת, ויש לנסות למצות כל מהלך אחר, ורק אם לא יחול כל שינוי, לא יהיה מנוס מהתערבות כזו. בראש ובראשונה, חשוב להעלות את הנושא לתודעה הציבורית ולקיים דיון ציבורי חופשי ושקוף על הנושא. הגיעה השעה למתקפת נגד של הרוב הציוני – משמאל ומימין, נגד המתקפה האנטי ציונית והפוסט ציונית. ואין להשלים עוד עם הניסיון להשתיק את מותחי הביקורת, כמו הקמפיין המקארתיסטי נגד תנועת "אם תרצו" וכמו קמפיין סתימת הפיות של "הארץ", היוצא נגד מי שמנסה לדון בנעשה באקדמיה, בטענת השווא של "פגיעה בחופש האקדמי", כביכול.

אין לפגוע במרצים אנטי ישראליים בגלל עמדותיהם, אולם יש מעשים שהנם חציית קו אדום. הפגיעה החמורה ביותר בחופש האקדמי, היא הניסיון הפשיסטי להחרים את האקדמיה בישראל. חוד החנית בניסיון הזה הם מרצים ישראליים, דוגמת ד"ר ניב גורדון, מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת ב"ג. גורדון פועל להחרמת האקדמיה הישראלית, המפרנסת אותו מכספי משלם המסים הישראלי. לחלאה כמותו אין מקום באקדמיה. אם אין הוא מסיק את המסקנות לבד, יש להראות לו את הדלת. פרופ' רובינשטיין: "החופש האקדמי צריך לחול גם על דעות פוליטיות. לאקדמאי יש תפקיד להביע דעות חריגות ומתסיסות, אבל החופש הזה אינו בלתי מוגבל. אסור, למשל, להשמיע דעות אנטישמיות או לקרוא לחרם נגד ישראל ונגד האקדמיה שלה". צודק, השמאלן הזה...

                                                                                                                                                                             * BSH, "חדשות בן עזר", "אנוכי"