הבלוג של אורי הייטנר

מי שהיה אחראי על אכיפת החוק בישראל – שר משפטים והשר לביטחון פנים לשעבר, הורשע בעבירה פלילית חמורה של עדות שקר. במדינה מתוקנת, הרשעה כזו הייתה רעידת אדמה. איש ציבור שהורשע בעבירה כזו, הזועקת קלון, לא היה מהין להציג פניו בציבור והמערכת הפוליטית לא הייתה יכולה לחיות יום אחד עם האפשרות שהוא יהיה חלק ממנה. והנה, צחי הנגבי יצא מבית המשפט, מדושן עונג, חיוך ניצחון מרוח על פניו, ומכריז שהוא מאושר. ובמפלגתו – חגיגת ניצחון. וכעת ממתינים שבית המשפט יקבע האם יש קלון באשמה. גם הקלון, הבושה, אינו עוד עניין נורמטיבי, אלא עניין פורמלי שבית המשפט מכריע בו. אם בית המשפט לא יפסוק קלון – הנגבי יחזור בגדול למערכת, ומועמדותו לראשות ממשלת ישראל היא שאלה של זמן.

זהו טירוף מערכות, שהינו קלונה של החברה הישראלית. זו תוצאה ישירה של המשפטיזציה ההורסת את הרקמות המוסריות של החברה הישראלית. ברגע שהנורמות המוסריות והערכיות אינן המדד לשיפוט ציבורי של איש ציבור, אלא הוא נשפט רק באמות מידה משפטיות – כל מי שבית המשפט לא הגדיר אותו כעבריין פלילי ולא שכח לקבוע שיש בעבירתו קלון, הוא צדיק. במקום שנציג לנבחרי הציבור רף נורמטיבי גבוה, כמופת לציבור, אנו מציבים בפניהם סף נמוך מאוד, נמוך מים המלח – די לנו בכך שלא תהיו עבריינים. ותגובת הנגבי והמערכת הפוליטית להרשעתו בעדות שקר מעידה, שגם הרף הזה גמיש, גמיש מאוד.

מה הן צהלות השמחה על זיכויו של הנגבי מההאשמות בנוגע למינויים הפוליטיים? הרי איש אינו מכחיש את המינויים. איש אינו מציג אותם כמינויים מקצועיים, ענייניים, שנועדו לשרת את הציבור. בית המשפט פסק, שכיוון שהמעשים נעשו לפני שנת 2004, בה היועץ המשפטי אסר עליהם, אין המדובר בעבירה פלילית של מרמה והפרת אמונים. הזיכוי הוא טכני בלבד, בדומה לזיכוי מחמת התיישנות. אולם הסיבה לכך שההוראה לא ניתנה קודם 2004 אינה שאז היה מדובר במעשים כשרים, אלא בכך שהמובן מאליו לא דרש חקיקה. הרי לא החוק קובע את הנורמות המוסריות, אלא הוא מביא אותן לידי ביטוי. מה שאינו מוסרי לאחר חקיקה, לא היה מוסרי לפניה. וגם אם מי שנהג באופן בלתי מוסרי טרם חקיקה לא עבר על החוק, אין הוא פטור מענישה ציבורית. אולי אין עליו לשבת בכלא, ואני מודה שאין לי כל רצון לראות את הנגבי בכלא, אך מקומו אינו בבית הנבחרים ובוודאי לא בממשלה.

במחצית הראשונה של העשור, בתקופת ממשלת שרון, השיגה המועצה האזורית גולן תקן מהמשרד לאיכות הסביבה בעבור פקח איכות הסביבה אזורי. השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי, לחש על אוזנו של ראש המועצה, שהוא מעוניין שיבחר פלוני לתפקיד.

הנ"ל הוזמן למכרז. מסתבר שמדובר באדם שאין לו ולא היה לו מעולם כל עניין באיכות הסביבה והוא גם נעדר כל כישורים לתפקיד. כל כישוריו הם היותו פעיל מרכזי של הליכוד בטבריה, קבלן קולות. לאותו מכרז ניגשו מועמדים טובים, אנשי מקצוע, משוגעים לאיכות הסביבה שהמוטיבציה שלהם הייתה לתרום לתחום.

וראה זה פלא, כנגד כל הסיכויים, המועמד של השר לא נבחר. בתגובה החליט השר הזועם לבטל את התקן ולעצור תקציבים שהובטחו והוקצו למועצה. פרטי הפרשה מופיעים בכתב האישום נגד הנגבי.

לא היה זה מקרה יחיד. זו הייתה השיטה. הייתה זו תעשיה של מינויים, של אנשים שקיבלו ג'ובים תמורת תמיכה בשר הממנה והבאת קולות של תומכים בו בפריימריס.

נכון, זה היה לפני 2004. אך האם לפני 2004 חשב הנגבי שבכך הוא ממלא את שליחותו לטובת הציבור ולטובת העניין שעליו הוא מופקד? האם לפני 2004 התנהגות כזאת לא הייתה מושחתת? די היה בדו"ח מבקר המדינה אודות המינויים המושחתים של הנגבי, כדי שיפנה בבושת פנים את מקומו על הבמה הציבורית של ישראל. לשם כך אין כל צורך בכתב אישום ולא בהרשעה בבית המשפט.

אם צחי הנגבי ימשיך למלא תפקידים במערכת הפוליטית של ישראל, זהו אות קלון לחברה הישראלית.

הכותרת הראשית שהכתירה התקשורת את מסקנות צוות הבדיקה הצבאי של אירועי המשט, בראשות אלוף (מיל') גיורא איילנד, לא נגעה במה שיש במסקנות, אלא במה שאין בהן. "אין מסקנות אישיות". כלומר – איילנד לא הדיח אף קצין מתפקידו. הייתה איזו נימה של אכזבה – ועדה לא רצינית, חסרת שיניים. בימים הקרובים נשמע שהייתה זו ועדת טיוח.

איני יודע האם הסיבה לכך שאין המלצות אישיות, היא מסקנת התחקיר, או קביעה עקרונית, נורמטיבית, של מנהלי התחקיר שאין זו מטרתם ואין זה המנדט שלהם. אני מקווה שהייתה זו קביעה עקרונית. כך נהג איילנד גם כשגויס לחקור את נפילתו בשבי של גלעד שליט, ותחושתי היא שזו אכן דרכו. אם כך, זו הדרך הנכונה.

תחקיר אינו טריבונל. תפקיד התחקיר הוא לגלות ליקויים, תקלות וחולשות כדי לתקן אותן, ולמצוא הצלחות וחוזקות כדי ללמוד מהן. על מנת שתחקיר יצליח, עליו להיות נקי מריח של משפטיזם. תחקיר לא נועד לשפוט, אלא ללמוד ולתקן. בהליך שיפוטי, מצטייד כל נוגע בדבר בעו"ד שיוציא אותו זכאי. בתחקיר, מצופה מכל נוגע בדבר לתרום לו את כל הידוע לו, כדי להגיע לתוצאות האפקטיביות ביותר. בהליך שיפוטי, כל אחד דואג לעצמו. בתחקיר, כל אחד נותן מעצמו.

בסופו של דבר, יש מפקדים שצריכים לקבל החלטות, גם החלטות משמעתיות, לעתים גם הדחות. התחקיר הוא כלי בידי מקבל ההחלטות, גם לקבלת החלטות נכונות בסוגיות פרסונאליות. אולם בניגוד לעורך התחקיר, הראיה שלו רחבה הרבה יותר. עורך התחקיר מכיר את האירוע שחקר. המפקד אחראי ליום שלמחרת. המפקד יכול להדיח מפקד שכשל, בהנחה שהכשל מעיד על ליקוי מהותי באופן חשיבתו או תפקודו. אותו מפקד יכול להשאיר בתפקידו ואף לקדם מפקד אחר שכשל, כיוון שמתוך היכרותו עמו, הוא מכיר את יתרונותיו, את יכולתו ללמוד מן הטעות ולהשתפר ולמלא בהצלחה את תפקידו. טעויות בשיקול דעת ושגיאות מבצעיות אינן מסומנות בתג מחיר משפטי, כמו עבירות משמעת, מוסר ופלילים. מי שאינו עושה אינו שוגה, ואם כל מי ששגה יודח, לא ישאר מי שיעשה.

****

נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, החדיר לחברה הישראלית את תורת "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט". הוא אף אמר ש"גם החלטה אם לאגף משמאל או מימין נתונה לביקורת משפטית". בעיניי, הגישה הזו פוגעת בחברה. אני מצדד בהפרדה בין המשפט והמעשה המדיני / כלכלי / צבאי. הקשר בין המשפט למעשה, צריך להיות בעמידה על כך שהעשיה תעשה על פי חוק. מעבר לכך, אל למשפט להתערב.

אל למשפט להתערב באשר למדיניות ולא באשר לאופן ביצועה. מדיניות שאינה מנוגדת לחוק, עומדת לביקורת הציבור, לביקורת המערכת הפוליטית, לביקורת התקשורת, ולא לביקורת משפטית. כך גם אופן ביצוע המדיניות, אם אין בו עבירה על החוק. אנחנו טשטשנו את הקו המפריד הזה.

אחד מביטויי הטשטוש הוא תרבות ועדות החקירה המשפטיות. האם ועדת חקירה, בראשות שופט, היא מקום לבחון במדינה דמוקרטית החלטות מדיניות וביטחוניות לגיטימיות של ממשלה נבחרת? בשום פנים ואופן לא. על הממשלה האחריות, תפקידה לקבל החלטות, היא יכולה לקבל החלטות שגויות והרי כל החלטה שהיא תקבל היא החלטה שגויה בעיני מי שמתנגד לה. לאחר מעשה תמיד ניתן לבחון את התוצאה, אך אין זו סוגיה משפטית שלשופט בית המשפט העליון, העומד בראש ועדה ממלכתית, יש לגביו שיקול דעת מיוחד. כשלי הדרג המדיני הם עניין לציבור. הכנסת רשאית להביע אי אמון בממשלה. הציבור יכול לקרוא להתפטרות הממשלה ולהפגין נגדה ברחובות. התקשורת היא זירה שבה יש לקיים את הדיון הציבורי הזה. בבחירות ניתן להחליף את השלטון, להעניש את הממשלה על מחדליה. תרבות ועדות החקירה המשפטיות בסוגיות פוליטיות ומדיניות היא תרבות אנטי דמוקרטית שיש להיגמל ממנה.

כמו כל תרבות המשפטיזם, גם תרבות ועדות החקירה מאבדת מעצורים וגבולות. על פי חוק ועדות החקירה הממלכתיות, הממשלה היא זו המחליטה על ועדת חקירה ממלכתית (גם לו' ביקורת המדינה של הכנסת ומבקר המדינה סמכות דומה). משמעות החוק הזה, הוא שבסמכותה של הממשלה להחליט על הקמת ועדה ובאותה מידה – על אי הקמת ועדה. כל החלטה כזו, ניתנת לביקורת ציבורית ופוליטית. אך כל החלטה כזו היא חוקית.

והנה, לאחר מלחמת לבנון השניה ולאחר המשט, צץ נוהג חדש של עתירות לבג"ץ שנועדו לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית. היום הצליח בג"ץ להביא את הפרקליטות ואת העותרים – תנועת "גוש שלום", לפשרה. בעיניי, אופן ההתייחסות של בית המשפט לעתירה הוא שערוריה ציבורית, אני מתאפק שלא לכנות זאת פוטש של בית המשפט. כל החלטה של בית המשפט, שאינה דחיה על הסף של העתירה, כיוון שאין היא בסמכות בית המשפט, היא החלטה שערורייתית.

ברגע שבית המשפט מוכן לדון בסוגיה, גם אם הוא דוחה, בסופו של דבר, את העתירה – בעצם נכונותו לקיים דיון, הוא לקח לעצמו את הסמכות לקבלה, כלומר לכפות על הממשלה חקירה ממלכתית. באיזו סמכות? הרי אין חוק המחייב חקירות ממלכתיות. החוק מטיל על הממשלה את שיקול הדעת בנדון. שיקול הדעת הזה אינו מעניינו של בית המשפט.

במקרה זה, יש גם ניגוד אינטרסים ברור. בית המשפט העליון קיצוני מאוד, בעיניי – קיצוני מידי, בסוגיית ניגוד אינטרסים. והנה, בית המשפט העליון מרשה לעצמו לקחת את הסמכות להכריח את הממשלה להקים ועדה, שאת חבריה ממנה נשיא בית המשפט העליון, והוועדה הזו רשאית, למעשה, להביא לפיטורי הממשלה. האין זה ניגוד אינטרסים? האין זו הפיכת הדמוקרטיה על ראשה?

****

מקרה המשט הוא דוגמה טובה לבעייתיות בתרבות ועדות החקירה. מעבר לכשלים מבצעיים אלה או אחרים, ברור שהתוצאה העגומה היא פרי של החלטת הממשלה לעצור את המשט. ההחלטה הזו היא החלטה מדינית, המשקפת את מדיניותה של הממשלה. אפשר לבקר את ההחלטה. אני חושב שההחלטה הייתה שגיאה חמורה ביותר. אבל איזה עניין משפטי יש כאן? מאיפה הרעיון הלא דמוקרטי, להעמיד החלטה מדינית לחקירה משפטית?

החלטת הממשלה לגיטימית לחלוטין, אך יש להודות שהייתה זו שגיאה. הנזק המדיני שנגרם כתוצאה מההחלטה גדול. הפגיעה בתדמיתה ומעמדה של ישראל קשה. זו בדיוק הייתה מטרת המשט הפרובוקטיבי. בכך שישראל עצרה אותו, היא שירתה את מטרותיו והעניקה לו ניצחון. אילו החליטה ישראל להתעלם מן המשט, הוא היה מצולם לאל-ג'זירה, תופס כותרת משנה כלשהי ומתאדה כנפיחה. ובכך היה תם ונשלם פרק משטי הפרובוקציה. הייתה זו טעות חמורה ביותר.

מה שחמור עוד יותר, הוא שהטעות הזו אופיינית לכשל הגדול של הממשלה – היא לא הבינה שאנו נמצאים במלחמה קשה, תחת מתקפה כבדה של דה-לגיטימציה לישראל. זו שעת חירום, המחייבת את הממשלה להתייחס אליה כאל מלחמה. במלחמה, השיקול היחיד, הוא מה יסייע לנו לנצח. כיוון שהממשלה טרם הבינה שאנו במלחמה, עוד לא גיבשה תורת לחימה, ואינה נוהגת כבשעת חירום, כאשר היא ניגשת לקבלת החלטות, היא אינה מעמידה בראש סדר העדיפויות את מה שיקדם את הניצחון.

וכך מתקבלות החלטות שהן ממש ליקוי מאורות. כזו היא ההחלטה לפתוח לרווחה את הגבול שהיה פתוח חלקית, בין ישראל לרצועת עזה. בכך שהממשלה "הקלה על הסגר" היא למעשה הודתה בכך שמשמעות הגבול הסגור בין ישראל עזה, הוא "סגר", מה שמתורגם מיד ל"מצור" או ל"מצור אכזרי". במקום לדרוש מתורכיה התנצלות ופיצויים על פציעת חיילי צה"ל, ישראל סופגת את הגידופים והנאצות של ארדואן הדורש מישראל התנצלות ופיצויים. וניתן לתת עוד דוגמאות רבות.

האם אני צודק בביקורתי? או שמא מדיניות הממשלה היא ראויה ונכונה? זו שאלה ערכית, ציבורית, פוליטית. אין מקומה של השאלה הזו בבית המשפט, או בוועדה מטעם בית המשפט.

****

עוד שתי הערות בנוגע למסקנות איילנד. לטעמי, איילנד המעיט בחומרת הכשל המודיעיני, בכך שגילה הבנה לכך שהמודיעין לא ראה בתורכיה ובארגון IHH יעד מודיעיני. זו טעות, הנובעת מכך שטרם הפנמנו שאנו בעיצומה של מלחמה, שהאויב המרכזי שבה הוא ארגונים בינלאומיים ששמו למטרה ליצור דה-לגיטימציה למדינת ישראל, לערער על זכות קיומה ולשלול את זכות ההגנה העצמית שלה. אם הארגונים הללו ופעולותיהם אינם יעד מודיעיני של ישראל, אות הוא שאיננו מבינים את המציאות החדשה עמה אנו מתמודדים.

הערה שניה – התחקיר של איילנד קובע שאנשי האוניה השתמשו באש חיה ושהם היו הראשונים לירות. על ישראל לצאת בקמפיין ענק, המבוסס על התחקיר, כדי להציג את העובדות הללו לדעת הקהל בעולם. 

* BSH

עבירה גוררת עבירה. את ההתדרדרות במדרון החלקלק של השנאה העצמית האוטו-אנטישמית החל יונתן שפירא בעריקה מהמלחמה, בשיאה של מתקפת הטרור בראשית העשור, כאשר היה ממארגני "מכתב הטייסים" שערקו מן המערכה.

הוא המשיך בהסתה למען החרמתה של מדינת ישראל.

במעשה הנבלה האחרון שלו,  קישקוש כתובות נאצה נגד מדינת ישראל על קירות גטו ורשה, התדרדר שפירא שלב נוסף – הוא היה למכחיש שואה אקטיבי. אין להיגרר לוויכוח המסביר את חוסר השחר של כל אותן ההשוואות לשואה, כיוון שעצם הכניסה לוויכוח כזה מעניקה לגיטימציה לטענת הכזב, שכל מי שמשמיע אותה יודע שמדובר בתעמולת זדון שקרית, נוסח גבלס.

ההשוואות הללו הן הכחשת שואה, ומשמיעי הטענות הללו הם מכחישי שואה. היחס לשפירא צריך להיות כאל עריק מלחמה ומכחיש שואה אקטיבי, ולא בכותרות "הטייס הסרבן" כמו הכותרת בעיתון "הארץ". טוב שלא כתבו עליו סרבן... "מצפון".