הבלוג של אורי הייטנר

* ההסתה האמתית - נתניהו צודק בטענתו שהניסיון להדביק לו הסתה לפני רצח רבין הוא שקרי. הייתה הסתה, ואף הסתה חמורה, אך היא הייתה בימין הרדיקלי, בשולי השוליים, בוודאי שלא בקרב האופוזיציה הפרלמנטרית. בוודאי שנתניהו לא קשור אליה. וכפי שהוא הוכיח, הוא אפילו יצא נגדה.

ניתן לומר עליו, במידה רבה של צדק, שלא עשה די כדי להיאבק בהסתה ובאלימות. זה נכון, אך זו במידה רבה חכמה בדיעבד. הרי גם השב"כ, המשטרה ואף רבין עצמו, לא עשו די, כי אף אחד לא העלה על דעתו לאן זה עלול להגיע. אך בהחלט, על כך ראוי לעשות חשבון נפש.

האשמתו של נתניהו בהסתה, היא פשוט שקר ועלילה.

בעקבות דברי נתניהו, ברק קפץ והעלה באוב את סיפור "ההלוויה" ברעננה. לכאורה, הוכחה להסתה של נתניהו. אך זהו שקר וכזב.

בנושא זה כתבתי בעבר: "כשהייתי סטודנט, נערכה הפגנה של אגודת הסטודנטים (שלא השתתפתי בה, אבל היא עברה לנגד עיניי). בראש ההפגנה נישא ארון מתים, ועליו נכתב: 'ההשכלה הגבוהה'. ההפגנה הייתה מעין הלוויה להשכלה הגבוהה. זה היה ממש לא מקורי. לפני כן ואחרי כן היו עוד מאות הפגנות, על נושאים שונים, שבהן נישא ארון מתים כדי להצביע על כך שהממשלה / העיריה / ההנהלה קוברת את הביטחון, השלום, הדמוקרטיה, זכויות האזרח, הכלכלה, החברה, החקלאות, הבריאות, התרבות וכן הלאה. לפני שנים אחדות, כשסילבן שלום היה שר האוצר, נערכה הפגנה של אמנים, עם ארון קבורה של התרבות בישראל. האמנים הגיעו לביתו של השר, ובהעדרו, השליכו את הארון מעבר לגדר, לחצר ביתו.

איני אוהב את הסגנון הזה, שאינו בדיוק ביטוי לטעם טוב, ובעיקר בשל חוסר המקוריות שבו. באחת ההפגנות נגד אוסלו, נישא ארון, עליו נכתב 'רבין ממית את הציונות'. אותו סוג של טעם לא משובח והעדר מקוריות. בהפגנה הזאת צעד בנימין נתניהו. לא היה זה ארון קבורה של רבין. לא היה בכך שום דבר החורג ממאות הפגנות עם ארונות קבורה. אך מאז הודבקה לנתניהו הסטיגמה, שהוא צעד בהפגנה עם ארון הקבורה של רבין. אני מציע לכל אחד מהקוראים לעשות בוחן עצמי בן שני חלקים. א. האם אני 'יודע' שנתניהו צעד עם ארון הקבורה של רבין? ב. לחפש את התמונה בגוגל, ולהיווכח איך השתרשה שטיפת המוח".

איני מתומכיו וחסידיו של נתניהו. רחוק מכך. אך לא צריך לתמוך בו כדי להוקיע את עלילת הדם נגדו, הנובעת מחשבון פוליטי, ונמשכת כבר 21 שנים. העלילה הזאת היא הסתה אמתית.

* בחזרה לשיעורי האזרחות - העליתי לפייסבוק פוסט המוכיח, שאין שחר להאשמתו של נתניהו בהסתה שקדמה לרצח רבין. יש המתפלאים על עצם העובדה שאני טורח להגן על מי שאני מרבה לבקר. עצם הפליאה היא עדות לבעיה האמתית שלנו – המחנאות האוטומטית. כאילו, אם אני תומך בנתניהו, עליי לתמוך כעיוור וכאוטומט בכל מעשה ואמירה שלו, יהיו חמורים ככל שיהיו, ואם אני מתנגד לו, אני צריך להסכים עם כל טענה נגדו, כולל עלילת דם נוראה שאין לה שחר.

כצפוי, התגובות לפוסט היו חריפות. אין זה פלא. קשה לבלבל בעובדות מוח שנשטף במשך 21 שנה בנראטיב מסוים.

יש כאן בעיה המחייבת מחקר רציני בתחום פסיכולוגיית ההמונים – מה גורם לכל כך הרבה אנשים להשתוקק באופן אובססיבי לכך שמחצית עמם יהיו, כביכול, שותפים לרצח ראש הממשלה. מה גורם לאנשים רבים כל כך לתאוות ה"הוכחה", שראש ממשלתם אשם ברצח ראש ממשלת ישראל לשעבר. זו תופעה חולנית, המחייבת מחקר.

אין לי הכלים המקצועיים להתמודד עם התופעה מן הבחינה הפסיכולוגית, ולכן אומר כמה מילים ברמה האידיאולוגית – פוליטית.

רצח רבין הוא האסון הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל. האסון הנורא הזה מחייב את החברה הישראלית למלחמת חורמה באלימות הפוליטית, בהסתה פוליטית, בעבריינות פוליטית. בכל עבריינות פוליטית – כולל סרבנות, למשל.

כדי להצליח במלחמה הזאת, חשוב להבהיר מה ההבדל בין מאבק פוליטי לגיטימי של אופוזיציה נגד השלטון, של אזרחים נגד מדיניות שהם מתנגדים לה, לבין מאבק אלים ומפר חוק. במילים אחרות – ההבדל בין מאבק שהוא נשמת אפה של דמוקרטיה, לבין מאבק שהוא הרמת יד על הדמוקרטיה.

מי שמערבב בין המאבקים ומטשטש את ההבדלים, נותן יד לאלימות פוליטית, מכשיר אותה. מי שאומר שניצחון נתניהו בבחירות הוא ההמשך של רצח רבין – ולא שניצחון של מועמד בידי העם בקלפי בבחירות חופשיות הוא היפוכו המוחלט של רצח פוליטי, מכשיר את הקרקע לרצח פוליטי. מה המסר של המטשטשים? שמאבק פוליטי הוא לגיטימי כאשר הוא מבטא את העמדה שלי והוא אינו לגיטימי כאשר הוא מבטא את העמדה האחרת.

בנימין נתניהו היה ראש האופוזיציה והוביל מאבק פוליטי לגיטימי נגד הממשלה ונגד מדיניותה. זאת הדמוקרטיה. במקביל היה גם מאבק אלים, בלתי חוקי ואנטי דמוקרטי, נגד אותה ממשלה ונגד אותה מדיניות, שהסתיים ברצח הנורא. המאבק הדמוקרטי נגד הממשלה היה היפוכו המוחלט של המאבק הבלתי דמוקרטי. מי שמציג את שני המאבקים כמקשה אחת, צריך להתחיל את שיעורי האזרחות שלו מבראשית.

* דברי בלע והסתה - ספק אם ב-68 שנות פעולתה של הכנסת נשמעו מעל במתה דברי בלע והסתה חמורים כמו אלו שאמרה זהבה גלאון, בדיון לציון 21 שנים לרצח רבין, לעברו של ראש הממשלה: "עם כל הכבוד, לא אתה הקורבן של רצח רבין. אתה יכול לספר עד מחר כמה היית נגד הרצח, וכמובן שלא אתה לחצת על ההדק, אבל אין אף אחד בעולם שהרוויח מרצח רבין כמוך. זה היה רצח מושלם ומשתלם. אתה חייב את הקיום הפוליטי שלך לרצח".

כאשר אדם הופך לגוש שנאה, אין גבול לרעל שהוא מסוגל להשפריץ.

אם ללכת לפי שיטתה, מי שהרוויח מרצח רבין הוא פרס, שנעשה באותו היום ראש הממשלה. משפט נתעב נכון? נכון. כמו המשפט הנתעב של המסיתה.

אולם אם ללכת בשיטתה המעוותת, הוא נכון יותר מהמשפט הנתעב שלה. פרס נהיה ראש הממשלה בעקבות רצח רבין. נתניהו לא נבחר לראשות הממשלה בזכות הרצח, אלא למרות הרצח. ערב הרצח הוא הוביל בסקרים. למחרת הרצח הוא התרסק ופרס הוביל בהפרש של 40%. הפער נמחק ונתניהו נבחר בעקבות מתקפת הטרור הפלשתינאית, שהיא תוצר ישיר של הסכם אוסלו.

הסכם אוסלו התרסק אך ורק בשל הטרור, שהפעילו מי שמלכתחילה לא התכוונו אפילו יום אחד לבצע את ההסכם עליו חתמו.

רצח רבין היה פשע נתעב יותר מכל פשע אחר בתולדות המדינה. אולם הוא לא השפיע כהוא זה על התהליך המדיני. בטווח הקצר הוא השפיע, בכיוון הפוך לזה שגלאון מתכוונת אליו, כאשר פרס החליט מיד לבצע את הנסיגה שרבין הקפיא כתוצאה מן הטרור. אולם לטווח הרחוק, הטרור הפלשתינאי אותו הוביל ערפאת, והסרבנות הפלשתינאית להצעות ישראליות שרבין לא חלם להציע, הם הגורם לריסוק ההסכם.

אבל אי אפשר להתמודד עם שנאה חולנית באמצעות עובדות.

* מי הרוויח? – למען הסר ספק, איני טוען, חלילה, שמי שהרוויח מהרצח הוא פרס. אני טוען, שאם ניקח את הטיעון הנואל של זהבה גלאון - נכון יהיה לומר שמי שהרוויח הוא פרס. אבל הטיעון הוא נואל ונבזי. אף אחד לא הרוויח מהרצח. כולנו הפסדנו.

* יש גבול - על החברה הישראלית לעצב נורמה, המציבה בפני ארגונים ואנשים את הברירה: האם הם רוצים להיות חלק מן השיח הישראלי, או הם רוצים לפעול נגד ישראל ברחבי העולם. אי אפשר לפסוח על שתי הסעיפים. מי שפועל נגד ישראל, אינו יכול להיות חלק מן השיח שלנו. הם לא יכולים ליהנות משני העולמות. החברה הישראלית צריכה לומר להם: עד כאן. זאת לא צריכה להיות אמירה של ה"ימין". זאת צריכה להיות בראש ובראשונה אמירה של ה"שמאל" הציוני, הפטריוטי, השפוי. אותם ארגונים ואנשים, פסלו את עצמם מלהיות חלק מן השיח הישראלי. ארגונים ואנשים אחרים בעתיד, יחשבו פעמיים. מי שפועל להחרים את ישראל, צריך להיות מוחרם בישראל. מה לא ברור בזה?

* אקיבוש שלמחרת אקיבוש – מושב בית שערים הזמין, משום מה, את נציגי "שוברים שתיקה" להרצאה. נציגי הארגון מכרו את סחורת הפיגולים שלהם, ועל כל הסגה או דבר ביקורת מצד המשתתפים, הייתה להם תשובה, מנטרה מן המוכן, מענה אוטומטי מכשיר-כל: "אקיבוש".

"אבל", אמר אחד המשתתפים, "ישראל נסוגה מרצועת עזה, הטרור משם נמשך והתגבר, וכשישראל יצאה להגנת אזרחיה שוב יצאתם נגד פעולות צה"ל".

שלושה ניחושים: מה הייתה תשובתם?

לא תנחשו. "עזה היא עדיין שטח קבוש".

הבנתם? ובכן, כך ייראה היום שלמחרת הנסיגה מיהודה ושומרון. הטרור משם ימשך ויתגבר, ומשת"פיו בתוכנו יצדיקו אותו ויגנו פעולות צה"ל להגנה על אזרחי ישראל, בטענה שגם אחרי שישראל נסוגה אקיבוש נמשך.

* לא יאה – אחד מחברי המושב הגדיר את המרצים בתואר סמרטוטים.

לא יפה. לא נאה ולא יאה.

ביום הכיפורים הקרוב, מן הראוי שאותו אדם יבקש סליחה ומחילה מציבור הסמרטוטים על ההשוואה הנואלת.

* נגד החוק שאני בעדו – אני מתנגד לחוק המואזינים שאני בעדו. מה פירוש המשפט ההזוי הזה?

אני בעד החוק, עקרונית. הוא חוק נכון וצודק, שבא לתת מענה למטרד סביבתי ולשים קץ לתופעה מכוערת של כפיה דתית.

ולמרות זאת אני נגד החוק, כי נזקו עולה על תרומתו. בתקופה מתוחה כל כך, אין כל סיבה להבעיר עוד מוקדי סכסוך בין העמים, ובטח לא סכסוך בין הדתות. זה מיותר, זה מזיק, אין לכך הצדקה.

זה בדיוק המקרה עליו כתב יהודה עמיחי:

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב.

* יועצו האנטישמי - מי שמחא כפיים לדמגוג גזען, כיוון שהגזענות שלו הופנתה כלפי מוסלמים, אל יתפלא לגלות בבוקר למחרת שיועצו האסטרטגי הוא אנטישמי. סטיב בנון, היועץ האסטרטגי של נשיא ארה"ב הנכנס: "איני אוהב יהודים". "אני לא רוצה שהילדות שלי ילמדו עם יהודים וילמדו להיות פרחחים בכיינים".

ראש הארגון הליגה נגד השמצה, ג'ונתן גרינבלט, כתב: "זה יום עצוב. בן אדם שניהל אתר ימין קיצוני של לאומנים לבנים ואנטישמים חסרי בושה, מיועד לתפקיד בכיר".

* אטיכשורט – לפני שנים אחדות הישקתי את הסטארט-אפ הלשוני שלי – "אקיבוש", שהיום הוא ביטוי נפוץ ומוכר בשיח הישראלי. הרעיון היה להציג את מערומי הנטיה של גורמים בחברה הישראלית לברוח מכל דיון עומק, באמצעות סיסמת "הכיבוש". אמרת "הכיבוש", וזהו, אין צורך בדיון. ברור מה רע ומה טוב. אין היסטוריה, אין גאוגרפיה, אין מזרח תיכון, אין ניסיון מצטבר, אין שיקולי ביטחון, אין התיישבות, אין אסטרטגיה, אין טקטיקה, אין צד שני למטבע, אין דרך שלישית שלא לדבר על רביעית ועשירית, אין פשרה, אין כלום. יש סיסמה. "הכיבוש". "אקיבוש". נגמר הוויכוח.

האמת היא שגם בקוטב האחר של השיח הישראלי יש מילת קסם כזאת. "התקשורת". "אטיכשורט". אמרת "התקשורת" וזהו, אין עוד צורך בדיון.

דוגמה לכך היא השיח הישראלי בנושא טראמפ. איני שייך לחסידיו של הנשיא האמריקאי הנבחר (והנה, הצלחתי לשבור את כל שיאי האנדרסטייטמנט). ובכל פעם שכתבתי על כך, קיבלתי תגובות כמו: אתה מאמין לתקשורת... או ל"תשקורת"... או ל"תשקורת האמריקקית" וכו'.

כלומר, אין לי שיקול דעת, אין לי יכולת ניתוח. איני מכיר את העובדות. אם אני נגד טראמפ, אני פשוט מושפע מאטיכשורט. כל נאומיו המתלהמים והמתבהמים, הגזעניים והמיזוגיניים, החוליגניים והביריוניים, הם פוטו מונטז'. זה בכלל לא הוא, זה טוביה צפיר.

לא ראיתי ולא שמעתי את הדברים. אני פשוט מושפע מאטיכשורט.

* העשור התשיעי – תיקון קטן לרשימתו היפה והמרגשת של יוסי גמזו על לאונרד כהן. כהן לא היה בראשית העשור השמיני לחייו, אלא בראשית העשור התשיעי לחייו.

* שמחות קטנות - מסוג הדברים הגורמים לי לנחת רוח:

השבוע סיפר לי בן אורטל, שהוא עומד ללמד את חניכיו ממדרשת עין פרת מאמר שלי בנושא פרט וקהילה.

חברים סיפרו לי, שהאחיין שלהם קיבל עבודה בספרות, לנתח מאמר שכתבתי על הקשר בין שירו של מאיר אריאל "שדות גולדברג" לשירה של לאה גולדברג "האמנם". אגב, הפנייה למאמר הזה מופיעה גם בביוגרפיה על מאיר אריאל, שכתב ניסים קלדרון, ויצאה לאור לפני שבועות אחדים: "ארול 1".

            * ביד הלשון

שיג ושיח – לא אחת סיפרתי, בפינה זו, על עורכים לשוניים ש"תיקנו" את העברית שלי, וגרמו לי למבוכה גדולה. למשל, עורך ש"תיקן" את הביטוי "פוסח על שתי הסעיפים" ל"פוסח על שני הסעיפים".

לאחרונה זה קרה לי שוב (אלא שהפעם, לבקשתי, קיבלתי את המאמר להגהה ונמנעה המבוכה). הביטוי שיג ושיח שונה ל"סיג ושיח". ולא זו בלבד, המשפט שבו הופיע הביטוי, הופיע גם בכותרת המשנה, עם ה"תיקון".

שיג, פירושו – דבר, עניין. צירוף המילים שיג ושיח הוא דין ודברים, משא ומתן.

ומהו "סיג"? פסולת. מה פירוש סיג ושיח? אולי השכן שפך את הזבל ליד השיח בחצר.

איך זה קרה? אני משער שהעורך הלשוני מצא שבוורד מופיע מתחת המילה "שיג" קִוְקוּו אדום. הוא ניסה "סיג" – ואין קִוְקוּו. בינגו! הרי לשם כך משלמים לו משכורת.

מקור הביטוי "שיג ושיח" הוא מקראי: "וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּאכִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ" (מל"א יח).

* "חדשות בן עזר"

מגדל הפזמון / שלומי שבן

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 15.11.16

באופן בלתי מפתיע, פינתי מוקדשת היום לזכרו של אמן גדול – לאונרד כהן, שהלך בשבוע שעבר לעולמו, בגיל 82.

כאשר שמעתי על הענקת פרס נובל לספרות לבוב דילן שמחתי. באמת מגיע לו. אבל אמרתי בלבי: קודם מגיע ללאונרד כהן.

הוא לא הספיק. לאונרד כהן היה משורר דגול. אגב, אילו הוא היה זוכה בפרס, לא היה מתעורר הוויכוח העקרוני "האם זאת שירה", כי הוא החל את דרכו כמשורר הכותב שירה בלתי מולחנת. רק אחרי שפרסם את שלושת ספרי השירה הראשונים ואת הרומן הראשון, וכבר נחשב לאחד המשוררים והסופרים המובילים בקנדה, החל בקריירה כמוסיקאי וזמר, בעיקר משיקולי פרנסה. וגם בהמשך דרכו, חלק מיצירתו הייתה שירה לשמה, לא להלחנה.

לאונרד כהן היה משורר יהודי מאוד. מה פירוש יהודי מאוד? הכוונה שאין הוא משורר שנולד לאם יהודיה, אלא משורר ואדם שהיהדות היא מרכיב משמעותי באישיותו, בתרבותו וביצירתו האמנותית.

כל ימיו, יצירתו של כהן הייתה יהודית. גם כאשר עסק בבודהיזם, גם כאשר חי תקופה במנזר בודהיסטי וגם כאשר כתב על ישו, הוא עשה זאת כיהודי. הוא היה יהודי באמונתו הדתית, הוא היה יהודי בתרבותו, הוא היה יהודי בהזדהותו הלאומית והוא היה יהודי בהזדהותו עם מדינת ישראל.

הוא כתב על האלוהים, הוא כתב על התנ"ך, הוא כתב בהשפעת הקבלה והתפילה, הוא כתב על השואה. השיר שבזכותו התאהבתי בכהן ובשירתו, היה "Dance me to the end of love" - "רקדי אתי עד קצה האהבה". אך רק שנים רבות מאוחר יותר למדתי, שהשיר נכתב בעקבות ביקור של כהן באושוויץ, והוא התייחס לתזמורת היהודית בשערי אושוויץ ולנגנים שניגנו עד מותם. הוא כותב שם על היונה והתיבה, כרמז למבול ולסוף העולם, ולהבטחה שלא יהיה עוד מבול, שהופרה בשואה. הוא כותב שם "על נהרות בבל" כרמז לחורבן ולגלות. והוא כותב שם על צליל כינור בוער.

שיר יהודי מאוד נוסף שאזכיר הוא Who by Fire"" - "מי באש".

השיר נכתב בהשראת הפיוט "ונתנה תוקף" שנאמר בימים הנוראים. הפיוט הזה מחובר בתודעה הישראלית למלחמת יום הכיפורים, בזכות לחנו של יאיר רוזנבלום שנכתב לזכרם של 11 בני בית השיטה שנפלו במלחמה. אך הוא לא היה הראשון שחיבר את הפיוט של יום הכיפורים למלחמת יום הכיפורים. קדם לו לאונרד כהן. את "מי באש" הוא כתב במלחמת יום הכיפורים.

במלחמה עלה כהן על מטוס והגיע לישראל, במטרה לקבל נשק ולהצטרף למגִנים על מדינת היהודים המותקפת מפני הפולש. מהר מאוד הובהר לו, שהתרומה שלו יכולה להיות בשירה בפני החיילים. הוא הצטרף להרכב שכלל את מתי כספי, אושיק לוי, פופיק ארנון ואילנה רובינא. הם עברו מיחידה ליחידה, בסיני ובגולן, והופיעו בפני הלוחמים. לאונרד כהן שר את שיריו, ומתי כספי ליווה אותו בגיטרה.

המלחמה השפיעה עליו מאוד. הוא כתב בהשפעתה מספר שירים, ובהם, כאמור, "מי באש". אקרא את הבית הראשון של השיר, בתרגומו של קובי מידן:

"מי באש? מי במים? מי לאור השמש? מי בחשכת ליל? מי בבית דין של מטה? מי בישיבה של מעלה? מי בפריחה החייכנית הזאת? מי בדעיכה איטית מאוד? ומי, מי קורא בשמנו?"

והשיר מסתיים במילים: "מי על חרבו שלו? מי בשבי ימיו? מי ברוב כוח? ומי, מי קורא בשמנו?".

לאונרד כהן ביקר והופיע הרבה בישראל. ביקורו האחרון היה במסע ההופעות הבינלאומי האחרון שלו, ב-2009.

הוא הופיע באיצטדיון ר"ג לפני כחמישים אלף צופים. לאחר השיר הראשון הוא בירך את ישראל בברכת בלעם:  "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

ובתום ההופעה פרש את כפיו לעבר הקהל, וברך אותו, את ברכת הכוהנים:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׁם לְךָ שָׁלוֹם.

זמן קצר טרם ביקורו של ליאונרד כהן כתבתי: "איזה מזל שהזמר והמשורר לאונרד כהן אינו קורא 'מעריב'. אילו קרא, מה היה עושה לאחר קריאת מאמרו של העיתונאי היורד רון מיברג, בו לעג לניסיון להביא את לאונרד כהן למופע בישראל? בגיליון ערב פסח, הסביר מיברג שאין מצב שכהן יסכים להופעה כזאת. ישראל אחרי 'עופרת יצוקה' מוקצית בדעת הקהל מחמת מיאוס, ואם כהן יופיע בארץ, הוא עלול בהופעה אחת להרוס את כל הקרדיט שיצבור ב-80 המופעים במסע הפרידה שלו.

לאונרד כהן לא קרא, כנראה, את מיברג, ולכן הוא החליט לסיים את הקריירה המוסיקלית שלו, בת עשרות השנים, במופע בישראל, בפני בני עמו. לאונרד כהן, פטריוט יהודי ואוהב ישראל, לא יכול לבחור דרך טובה וראויה יותר לסיים את הקריירה שלו".

רון מיברג ושכמותו, הם המשת"פים של תעשיית האנטישמיות החדשה, תעשיית החרמות על ישראל. כל כך עלוב ובזוי הוא, כל כך עלובים ובזויים בני דמותו, אלה הנושאים בפיהם קללה על ישראל, מתרוצצים ברחבי העולם בתערוכות נודדות כדי להכפיש את מדינתם, להעליל עלילות על צבאם, להסית את העולם נגד עמם ואחד הגרועים שבהם, התגלמות הישראלי המכוער, אף הלך למועצת הביטחון כדי להפציר בה לפעול בכל הכוח נגד מדינתו.

איפה הם אותם ננסים, אותם מיברגים, אותם ישראלים מכוערים, אותם נושאי קללה – ואיפה הוא; האמן הדגול, היהודי הפטריוט, אוהב עמו, שעמד מול קהל הרבבות ובירך את עם ישראל, את מדינת ישראל, בברכת השלום.

וראוי להדגיש – עמדותיו הפוליטיות של לאונרד כהן, אף שלא היו עקביות וחלו בהן שינויים וזיגזגים, היו בדרך כלל עמדות השמאל הישראלי. באותה הופעה, הוא תרם חלק מהכנסות המופע לפורום המשפחות השכולות המשותף לישראלים ופלשתינאים. אולם הכל מתוך פטריוטיות ישראלית, אהבת ישראל והתנגדות עקבית לתעשיית הדה-לגיטימציה לישראל.

בשל היותו יוצר גדול, בזכות היותו זמר פופולרי, בזכות שירתו היהודית ובשל הקשר שלו עם מדינת ישראל וביקוריו הרבים בה, הוא זכה כאן לפופולריות רבה, ורבים מאוד משיריו תורגמו לעברית. הוא תורגם בידי טובי היוצרים בישראל, ובהם נעמי שמר, יעקב שבתאי, אהוד מנור ועוד. שני היוצרים שהקדישו יותר מאחרים לתרגומו, הם יוסי גמזו וקובי מידן. יוסי גמזו הוציא ב-1973 ספר שירים של לאונרד כהן בתרגומו – "כציפור על התיל".

קובי מידן הוציא שני ספרי שירים של כהן בתרגומו. ב-2007 הוא פרסם את "ספר הכמיהה", וב-2009 את "לאונרד כהן – השירים". בהופעה של כהן באיצטדיון ר"ג ב-2009, הופיעו כתוביות בעברית עם תרגום של שיריו על מסכי ענק; אף הם בתרגומו של מידן. בניגוד לתרגום בספרים, שהוא תרגום משירה אנגלית לשירה עברית, התרגום במופע היה תרגום מילולי, כמו תרגום של סרט. כלומר, מידן תרגם מחדש את השירים שכבר תרגם והתאים אותם לאופי האירוע. קובי מידן, כידוע, הוא קריין מוכשר. לפני חודשים אחדים השתתפתי במופע שלו על לאונרד כהן, עם הזמר איתי פרל. איתי שר וניגן, קובי קרא משיריו של כהן, סיפר על חייו ויצירתו והקרין סרטונים והקלטות מהופעותיו וראיונות אתו. זה היה ערב קסום. אפשר להגדיר את מידן כסוכן העיקרי של לאונרד כהן בישראל ובעברית, ולכן הופתעתי לשמוע, בתכנית רדיו שלו ושל קוטנר, בעקבות מותו של לאונרד כהן, שהוא מעולם לא נפגש עמו ולא שוחח אתו.

תמיד אהבתי את לאונרד כהן ואת שירתו. כשהאזנתי לו, חשתי את העומק, את הרגש, את האהבה, את העצבות, את היהודיות; אבל רק כשקראתי את תרגומיו של קובי מידן, הבנתי אותם באמת.

השיר שנשמע היום הוא שיר של לאונרד כהן, בתרגומו של מידן. לשם כך נארח בפינה לראשונה, זמר ויוצר ובעיקר פסנתרן וירטואוז, שאני מאוד אוהב, וממש מוזר שטרם השמעתי אותו – שלומי שבן. שבן שר שלושה שירים של לאונרד כהן, בתרגומו של מידן. האחד הוא שירו המוכר ביותר של כהן, הסמל המסחרי שלו, "הללויה", שככל הידוע לי אינו מופיע על תקליט. עוד שניים הם מתוך התקליט "מגדל הפזמון" – "קחי עוד ואלס" ושיר הנושא "מגדל הפזמון", שאותו נשמע היום. לשיר הזה יש גרסה עברית נוספת, של אריאל הורביץ שתרגם ושר. בגרסת הורביץ השיר נקרא "מגדל השירים".

אעשה השוואה אחת, מעניינת, בין הגרסאות. באחד הבתים פונה לאונרד כהן להאנק ויליאמס וצועק לו על הבדידות הקשה של האמן. האנק ויליאמס, המוסיקאי, המשורר והזמר היה סמל מוסיקת הקאונטרי, בעיקר של שנות ה-40. ליאונרד כהן גדל עליו והוא היה בעבורו סמל והשראה. בתרגום של קובי מידן, הוא פונה לויליאמס. אולם בגרסת אריאל הורביץ הפניה היא ל... אמא. לנעמי שמר, ההשראה של אריאל הורביץ. אני רואה בכך ביטוי לעומק ההזדהות של אריאל עם השיר ועם היוצר. כאמור, שלומי שבן שר את הגרסה של מידן, אך הוא קצת שינה אותה. בפנותו לקהל הישראלי, מה הטעם לשיר על ויליאמס, שאינו מוכר כאן. הוא פונה לשמוליק קראוס.

"מגדל הפזמון" הוא שיר שמתאים לי מאוד להיפרד עמו מלאונרד כהן. המשורר מופיע בשיר כאמן אקזיסטנציאלי, שהאמנות היא קיומו, והיא עומדת מעל הכל. היא גובה ממנו מחיר כבד. "בלי אף חבר ועם מעט שיער כואב לי כל איבר שפעם שר" הוא מת לאהוב אבל זה רק רצון. ומהי מהות חייו? "עובד כדי לשלם על חדר במגדל הפזמון". כלומר, העולם שבו חי הוא מגדל של שירים, וכל חייו קודש לזכות להיות חלק מן העולם הזה.

הוא נולד כך, זאת לא הייתה בחירה, עם קול זהב אשר אומר שירה. השירה אינה מקצוע, אינה תחביב, אפילו אינה שליחות או מפעל חיים. היא החיים עצמם. לכך הוא נולד, לזאת הוא נועד. "לפחות שלושים ושניים מלאכי עליון קשרו אותי אל השולחן כאן במגדל הפזמון".

השיר מדבר גם על המוות. אבל מותו של יוצר, הוא לא ממש מוות, כי יצירתו ממשיכה לחיות גם אחריו. "עכשיו נאמר שלום, הזמן כמעט נגמר. מעבירים אותנו למגדל אחר מחר. אבל קולי ימשיך ללחוש לך כשתרצי לישון. מילים טובות אני אשלח לך ממגדל הפזמון".

לאונרד כהן מת, אבל הוא ימשיך לשלוח לנו ולדורות הבאים מילים טובות ממגדל הפזמון. ואנו ניפרד ממנו עם השיר המקסים הזה, בביצועו של שלומי שבן.

כל חברי עזבו, יש לי מעט שיער

כואב לי במקום הזה שפעם שר

ואני מת להתאהב

אבל מן הון להון

רק משלם שכר דירה יום-יום

במגדל הפזמון

שאלתי את שמוליק קראוס

כמה בודד זה עוד יהיה

שמוליק קראוס לא ממש עונה

אבל שמעתי אותו משתעל המון

מאה ותשע עשרה קומות מעלי

במגדל הפזמון

אני נולדתי ככה, זה היה המצב

נולדתי עם מתת האל של קול זהב

ותריסר מלאכים מעולם קדמון

קשרו אותי אל השולחן הזה כאן

במגדל הפזמון

אז תנעצי סיכות וודו בבובה של קש

זה קצת דומה לי, בובה, אבל לא ממש

אני ליד חלון, שם האור ניאון

שום נקבה לא תהרוג אותי, לא

לא במגדל הפזמון

תגידו שאני מריר, רק תזכרו את זה

לשמנים יש תעלות למטבחים של הרזה

ויום הדין קרב, ואולי זה לא נכון

אתם יודעים, שומעים קולות קצת מוזרים כאן

במגדל הפזמון

רואה אותך בעבר השני

והנהר בינינו נהיה כה אימתני

אבל אהבתי אותך וזה מה שחשוב

גשרים שלא חצינו עולים בלהבות

כל מה שהפסדתי קרוב אלי מאוד

אף פעם, אף פעם לא נפסיד אותו שוב

אני אגיד עכשיו שלום

ואין לדעת אם אחזור

מעבירים אותנו למגדל אחר כאן באזור

אבל את תשמעי ממני, בובה

הרבה אחרי שאדום

אני אלחש לך ברכות מתוך מרפסת

במגדל הפזמון

פרקי נבואות שיבת ציון עד כה, היו כולם בתחום הריאליה. תיאורים שניתן לראות בהם הוראות הפעלה לבני אדם, בשר ודם, שנדרשים ליישמן.

לא כן בפרק מז. כאן פונה הנביא יחזקאל אל תחום הפנטזיה, בנבואה משובבת נפש, כיצד הנגב והערבה יפרחו. מים קדושים שייצאו כזרזיף - מֵי אָפְסָיִם, ילכו ויתעצמו ויהפכו לנהרות שוצפים קוצפים, שיפריחו את שממות הנגב והערבה, שיהפכו לאזורים ירוקים, עתירי עצי פרי למאכל ולתרופה, שיניבו את פירותיהם מדי חודש בחודשו.

המים יזרמו לים המלח, וימתיקו אותו - וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם. המים המלוחים, מימיו של ים המוות, נתפסו כמים חולים, והחזון מבטיח את הבראתם – המתקתם.

כדרכה של אוטופיה, היא מפורטת לפרטים. ובפרטים יש לתת מענה גם לסגולות החיוביות של המלח. אם ים המלח ימתק, הסגולות עלולות להיעלם. גם לכך נותן הנביא מענה: "בִּצֹּאתָו וּגְבָאָיו וְלֹא יֵרָפְאוּ. לְמֶלַח נִתָּנוּ". כלומר, הגבים והביצות המלוחים שסביב ים המלח, יישארו מלוחים, כדי לספק את תצרוכת האשלג, הפוספטים והמלח ושאר מחצבי הטבע שים המלח מספק. ים המלח עצמו יהיה עשיר מאוד בדגה מכל הסוגים, ויפרנס את תושבי עין גדי והסביבה, שיהיו לדייגים. לא, הם לא ידוגו דגים מלוחים. הרי המים יירפאו.

****

בחלקו השני של הפרק, מתאר הנביא את גבולותיה של ארץ ישראל, בחזון שיבת ציון שלו. החזון מדבר על ארץ רחבת ידיים, רחבה לאין ערוך יותר מארץ ישראל של ימינו – היא כוללת את שטחי סוריה, לבנון וירדן.

מי זקוק לטריטוריה רבה כל כך? מה נעשה אתה?

תשובה אחת לשאלה הזו, היא שעם מוכה, גולה, מנותק מאדמתו, חסר עצמאות, נוטה לפנטזיות של גדולה כדי להתנחם. עם עצמאי, החי במציאות הריאלית, מכיר במגבלות הכוח והמציאות, יודע שאפילו על ארץ ישראל המערבית נדרשים מאתנו מאמצים אדירים לאורך עשרות שנים, כדי להבטיח את היותם חלק ממדינתנו.

תשובה אחרת, משמעותית יותר, היא התשובה הדמוגרפית, ולה שני פנים – הפן של עם ישראל והפן של הגֵרים.

ארץ ישראל המתוארת בנבואת יחזקאל, מיועדת לעם ישראל כולו, על כל שבטיו, כלומר גם לעשרת השבטים שאבדו. כיוון שמדובר בעם של עשרות מיליונים, הוא זקוק לשטח רחב לאין ערוך מן השטח שהעם היהודי בן ימינו זקוק לו.

אך הנביא מבהיר דבר נוסף. בארץ ישראל יש גם נוכרים, והם זכאים לזכויות אזרח מלאות. "וּלְהַגֵּרִים הַגָּרִים בְּתוֹכְכֶם, אֲשֶׁר הוֹלִדוּ בָנִים בְּתוֹכְכֶם, וְהָיוּ לָכֶם כְּאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל - אִתְּכֶם יִפְּלוּ בְנַחֲלָה, בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה בַשֵּׁבֶט, אֲשֶׁר גָּר הַגֵּר אִתּוֹ - שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ".

ארץ ישראל שבידי עם ישראל, כוללת את המיעוטים כאזרחים שווי זכויות. כאשר מדובר בעם של עשרות מיליונים, יתכן שהדבר אפשרי – תהיה זו מדינה יהודית, עם מיעוט נוכרי, שחי בשוויון מלא. אולם במציאות הדמוגרפית הנוכחית, שטח ארץ ישראל, על פי המפה של יחזקאל, מורכב מרוב ערבי מוחלט – עשרות מיליוני ערבים, שבתוכם העם היהודי הוא מיעוט קטן.

כאשר אנו מעצבים את גבולות המדינה היהודית בימינו, שיקול מרכזי חייב להיות השיקול הדמוגרפי. כמדינה דמוקרטית, עלינו להעניק שוויון זכויות מלא לכל תושבי המדינה. לכן, מן הראוי ששטחי המדינה יהיו כאלה שיבטיחו רוב יהודי מוצק וברור לדורות, כי רק כך תהיה ישראל מדינת לאום יהודית מובהקת, ותוגשם הציונות. לכן, עם כל הכאב הכרוך בוויתור על חבלי מולדת, אין מנוס מפשרה, שבה אותם אזורים ביהודה ושומרון הרוויים באוכלוסיה פלשתינאית צפופה, המסכנת את הרוב היהודי, לא יהיו חלק ממפת הקבע העתידית של מדינת ישראל.

****

הפסוק הפותח את הפרק הוא: "וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת, וְהִנֵּה, מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה, כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים, וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת, מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית, מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ".

וכשאני שומע את צירוף המילים "וְהַמַּיִם יֹרְדִים", אני נזרק אוטומטית לשירו של מאיר אריאל.

מאיר אריאל יודע לספר סיפור. כמה מן היפים בשיריו הם סיפורים – "ארול", "שיר כאב", "מחלק מוסר השכל" הם דוגמאות אחדות. כאשר מקלפים קצת את הסיפור, אנו מגלים שכבת עומק של מסר סמוי, המתחבא בתוך העלילה.

אחד משיריו – סיפוריו של אריאל, מתאר בילוי לילי סוער ומוזר אך עקר, ובו איזה ניסיון לחילופי זוגות, כאילו מתוך ליברליות ופתיחות, שלמעשה מסתירה לא מעט קנאה. המספר מתאר לילה שבו צלילה שלו והוא מבלים אצל חבריהם איצקי ודורה ואת הקורות אותם באותו לילה. את התשוקה אל דורה: "החלקתי גם אני בגלישת ז'ילה סטייל פרוטופלאסמה / אל דורה השמוטה אפרקדן על כרית אוויר מפלסטיק שקוף / רפוית כפתור, נושמת / הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות המתרמזות מחולצתה הדקה / יכולתי להגיד פשוט שדיה / לילה אחד הם היו פשוט שדיה". ובמקביל: "צלילה שלי התמוטטה נון שאלאנטית באמצע החדר / שלוחת ירך, פרופת ברך, זרוקת דרך / איצקי חש חץ הנמהר לחלץ דאוואין על השטיח הרך".

אווירת החופש המיני אמורה לשחרר את משתתפי החוויה, אך זה לא כל כך פשוט: "תפסנו את איצקי מציץ לנו מעל גבי עטיפת תקליט נשמה", בכל זאת, קשה להתמודד עם הקנאה. לאורך הסיפור יש תחושה של איזה שקר באוויר, משהו לא טבעי ולא אמתי בסצנה. יש גם תיאור מוזר על איצקי ההולך אל השירותים, ומלווה אותו הפזמון התמוה משהו: "אבל המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים". מה הוא רוצה לרמוז?

המפתח להבנת השיר, בעיניי, הוא הכותרת שלו: "דאווין של שיר מחאה". איפה המחאה בשיר? אז זהו, שלא ממש נמצא אותה. למה? כי המחאה הזאת אינה, אלא דאווין אחד גדול. דרך המפתח הזה, השיר מתפרש אחרת. מאיר אריאל מתאר דקדנט – ניוון מוסרי, הוויית חיים הדוניסטית, מתפנקת, שטופת תאוות ומאוד מאוד לא אמתית. מתוך אותה הוויית בוהמה דקדנטית, יוצאת מחאה אופנתית, של מי שלא באמת אכפת להם, אבל הם יודעים שהמחאה היא חלק מן הפוזה המתבקשת. ולמה מדמה מאיר אריאל את המחאה הזאת? לתוצר שאחריו "המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים". הוא למעשה רומז לקוראי השיר, שכדאי להם לבחון את המחאה הזאת בעין ביקורתית – למצוא את הזיוף ולהתייחס בהתאם... להוריד אחריה את המים.

"דורה סיפרה שחלמה / שאני תוקע לה מיקרופון לפה באמצע הצהריים / ושואל אותה חגיגית מה היא חושבת / היא כל כך פוחדת להישמע טיפשית / שהיא לא יכולה להוציא מילה מהפה / אחר כך בערב היא רצה / ומכל הטלוויזיות ברחוב היא נשקפת לעצמה / עם שפתיים רועדות בלי קולה יישמע / מתה כבר מסקרנות לדעת מה היא חושבת". סאטירה נפלאה, אודות אותה הגיגנית דה-לה-שמטה, שאינה יודעת מה היא חושבת, מה שלא מפריע לה להשתקף מכל הטלוויזיות, כאשר קולה לא ישמע, כיוון שמה ששפתיה מבטאות, אינו באמת הקול שלה... כי אין לה קול משלה.

"אז מה הדאווין של שירי מחאה?" שואל אריאל. ובתשובתו מתאר את ההבל והריק, את הכלומניקיות של המחאה הלא אמתית הזאת: "כל פעם חוזרים לאותה נקודה / מה שלא תעשה, המים יורדים. / תעשה שמיניות באוויר, תעשה קטינות סלאביות / בתרגילי מתח, גמישויות כחלחלות עם חתך / מרחפות על פני כל השטח, תחרוז נתח לפתח / תגיד בטח בטח צנון ורתח / המים יורדים / טיף! טף! צליף צלאף שלולילולילולילולי ליות / צוועי טיפין, תרי מקורין / שלולי לולי לולי לו לי לו להיות / אבל המים נוזלים המים אוזלים / המים יורדים".

****

את החוויה הזאת, שאותה מתאר מאיר אריאל, אני חווה לעתים קרובות מול טרנדים חוזרים ונשנים של מחאה עקרה, מתוך המיליֶה התרבותי שלנו.

מחאה של צנון ורתח, עם טקסטים "פוליטיים" פלקאטיים כל כך, חסרי אמינות כל כך, ססמאתיים כל כך, דוגמאטיים כל כך, חלולים כל כך, משעממים כל כך. ואחרי שהם נשמעים, לא נותר לי אלא להוריד את המים אחריהם. והמים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים. שלולילולילולילולילוליות.

 * 929