הבלוג של אורי הייטנר

תגובה ליצחק לאור: "כן, כהנא חי", "הארץ" 25.6.10

קורא אינטילגנטי, הקורא פובליציסטיקה בעין ביקורתית, אינו מסתפק במסר הגלוי של הכותב, אלא מחפש גם בין השיטין את המסר הסמוי, שהוא לרוב המשמעותי ביותר.

מה ראה יצחק לאור לפתוח את מאמרו "כן, כהנא חי" בציטוט ארוך ממשנתו של "הרב" כהנא?

מי שמכיר את רעיונות וכתביו של לאור, לא יתקשה להבין – יש קרבה מדהימה בין רעיונותיו של כהנא לאלו של לאור. שניהם רואים סתירה מוחלטת בין ציונות לדמוקרטיה, בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. שניהם מקדישים את חייהם לג'יהאד נגד החיבור – מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית.

לאור הוא תמונת הראי של כהנא. כהנא הוא תמונת הראי של לאור. אחדות הקצוות – איציק כהנא ומאיר לאור. אותה גישה, אותה קיצוניות, אותה דיכוטומיה, אותה דוגמטיות, אותה תמונת עולם ילדותית, שטחית, רדודה ומעוותת.

אם כך הדבר, מדוע רק עכשיו? אם זו המדיניות הראויה והרצויה, מדוע לא נקטנו בה עד כה? אמנם את מדיניות הסגר קבעה הממשלה הקודמת, אך נתניהו כבר שנה וחצי ראש הממשלה, והנושא הזה ניצב לפתחו מיומו הראשון בתפקיד, ואי אפשר לחשוד בו שהוא לא התפנה אליו. במשך שנה וחצי הוא קיבל החלטות אחרות לגמרי. אם המדיניות הקודמת הייתה נכונה, מדוע הוא שינה אותה פתאום?

העיתוי, כמובן, אינו מקרי. הסיבה לשינוי המדיניות היא המשט ותוצאותיו. אלמלא המשט, המדיניות הקודמת הייתה נשארת בתוקפה. משמעות עובדה זו ברורה – המשט ניצח.

ניצחון המשט אינו בהכנסת קוסברה וחלבה לרצועת עזה. הרי גם מארגני המשט ידעו היטב שאין כל בעיה הומאניטרית ברצועת עזה ולא היה להם כל עניין אמיתי בהעברת אספקה – הרי מידי יום עברה מישראל לרצועת עזה אספקה רבה אלף מונים מכל האספקה שהייתה על ספינות המשט. מטרת המשט הייתה לפגוע בישראל: א. פגיעה תדמיתית מעצם המראות של צבא הלוחם ב"פעילי שלום". ב. הצגת מדיניות ישראל כמצור אכזרי על עזה. ג. תמונת ניצחון כמי ש"פרצו את המצור".

המטרה הראשונה הושגה בגדול בעצירת המשט, במיוחד לאור ההצלחה הגדולה של המשט – ההרוגים והפצועים. המטרה השניה הושגה בהחלטת הממשלה, שכמוה כהודאה במצור, אותו הכחישה ישראל נמרצות עד כה. המטרה השלישית הושגה בעיתוי ההחלטה, מיד ובאופן שקוף לאחר המשט – שכמוה כ"פריצת המצור" באמצעות המשט. כל מטרות המשט הושגו. המשט ניצח את מדינת ישראל.

הנזק החמור ביותר, בעיניי, הוא ההודאה הישראלית, למעשה, במצור. לפני חמש שנים, נסוגה ישראל מרצועת עזה עד הס"מ האחרון, ועקרה את כל יישוביה, עד היהודי האחרון. ההתנתקות גרמה לשבר בחברה הישראלית. אופן הטיפול בעקורים, כפי שעלה בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט מצא, הוא קלון לדורות למדינת ישראל.  

את המחיר הכבד הזה שילמה ישראל כדי להשיג הישגים: א. לא תהיה עוד לפלשתינאים עילת הכיבוש, כהצדקה לטרור נגד ישראל. ב. אם ישראל תותקף בטרור, תהיה לה לגיטימציה בינלאומית למימוש זכות ההגנה העצמית, לאור העובדה שהסתיים הכיבוש. ג. התנתקות ממיליון וחצי פלשתינאים בעזה ומן האחריות עליהם.

אויבי ישראל הבינו זאת, ולכן מן הרגע הראשון פעלו ליצור מצג שווא כאילו הנסיגה אינה נסיגה, אלא "המשך הכיבוש בדרכים אחרות". אם הנסיגה היא "המשך הכיבוש", הייתה לפלשתינאים לגיטימציה, כביכול, להמשך הטרור והגברתו, כפי שאכן קרה. וכאשר לאחר שנים של הבלגה ישראל התגוננה במבצע "עופרת יצוקה", היא נאלצה להתמודד עם הגולדסטוניזם.

וההתנתקות? הרי זו הייתה מטרת הנסיגה והעקירה. הפלשתינאים ותומכיהם הצליחו ליצור תמונה על פיה אחרי הנסיגה ישראל ממשיכה להיות אחראית על מיליון וחצי פלשתינאים.

זאת משמעות עלילת ה"מצור". על איזה מצור מדובר? בין ישראל לבין רצועת עזה יש גבול. רצוי היה שיהיה זה גבול של שלום – גבול פתוח למעבר אנשים וסחורות, גבול של שיתוף פעולה וידידות. אולם לשלום יש צורך בשניים. הפלשתינאים הפכו את הגבול, כבר ביום הנסיגה, לגבול של מלחמה וטרור. גבול כזה הוא גבול סגור. גבול סגור אינו מצור. גם הגבול בין ישראל לסוריה סגור – האם ניתן להאשים את ישראל במצור על סוריה, או את סוריה במצור על ישראל? הוא הדין בגבול רצועת עזה.

טענת המצור נועדה להציג את הנסיגה כהמשך הכיבוש ובכך להכשיר את המשך הטרור. ממשלת ישראל, בהחלטתה, קיבלה את טענת המצור. זו שגיאה אסטרטגית חמורה והרסנית.

כל זה לא היה קורה, אלמלא ההחלטה האומללה של הממשלה לעצור את המשט. התעלמות של ישראל מן המשט, הייתה מוציאה ממנו את כל העוקץ. הספינות היו מגיעות לעזה, אל ג'זירה היה מראה כמה תמונות ואחרי שעתיים הכל היה נשכח. לאחר מכן, לא היה יוצא עוד כל משט.

עצירת המשט יצרה מדרון חלקלק שהביא לתבוסה ישראלית. את האויב זה לא יספק, והוא יפעל גם להסרת הסגר הימי. החלטת הממשלה היא הזמנה למשטים הבאים.

* "מקור ראשון"

המאבק על הגולן בשנות ה-90 היה ארוך ומתיש. היה זה שילוב של קרב מוחות, של מאזן אימה פוליטי ובעיקר – מערכה על דעת הקהל. היה לנו אורך רוח במאבק. ובכל זאת, לא אחת חיפשנו "שובר שוויון" – צעד אחד, פעולה אחת, שתשנה את המשוואה, שאף ממשלה לא תוכל להתעלם ממנה. כזו, למשל, הייתה שביתת הרעב בגמלא, שלכל אורכה, 19 יום, מיקדה עניין תקשורתי רב בארץ ובעולם ושרבע מיליון אזרחים ביקרו בה. זמן קצר לאחר השביתה החליט רבין שנסיגה מהגולן תחייב משאל עם. העברת ההכרעה לעם הייתה מבחינתנו הצלחת ענק, ששיפרה באופן דרמטי את סיכויינו לנצח במאבק.

כבר בשלב מוקדם במאבק, הצעתי לקיים הפגנת ענק, הגדולה בהפגנות ישראל, בכיכר מלכי ישראל, לימים כיכר רבין. האמנתי שנוכל לגייס המונים כפי שמעולם לא הצליח גורם כלשהו לגייס, ואף ממשלה לא תוכל להישאר שוות נפש מול עוצמה זו. המודל שלי היה "הפגנת ה-400 אלף" לאחר הטבח בסברה ושתילה, בקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. 400 אלף לא היו שם, אך מה זה חשוב? המיתוס הוא מיתוס, ובכל מקרה הייתה זו הפגנת ענק, שביטאה זעם של ציבור אדיר. ואכן, הממשלה הקימה ועדת חקירה ממלכתית, שהטילה על ישראל אחריות עקיפה לטבח והביאה להתפוטרותו של אריק שרון מתפקיד שר הביטחון.

על פי מודל זה, הצעתי לקיים הפגנה דומה בכיכר, וכיניתי אותה "אם כל ההפגנות" – פרפראזה על הכינוי שנתן סדאם חוסיין למלחמת המפרץ הראשונה, "אם כל המלחמות". את ההצעה לקיים את ההפגנה הזו הצעתי פעמים אחדות. תמיד היא התקבלה באופן עקרוני, ונדחתה באופן מעשי. הסיבה לדחיה, הייתה שהפגנת ענק כזו אי אפשר לעשות פעמיים, ולכן יש להשאיר אותה ליום הדין. אולם המותג – "אם כל ההפגנות" היה לשם קוד עבור רעיון מדף, שכולנו הערכנו שיבוא יום ויהיה בו צורך.

היום הזה הגיע בראשית ינואר 2000. ראש הממשלה אהוד ברק היה נחוש יותר מכל קודמיו להביא לנסיגה מהגולן. לאורך החודשים הראשונים של שלטונו, לא עניין אותו שום דבר אחר, זולת הניסיון להגיע להסכם עם סוריה, בכל מחיר. לאחר ועידות שפרדסטאון וושינגטון ופגישתו של ברק עם א-שרע, הבנו שנפל הפור. עומדים לסכם. רק דבר אחד יכול להציל את מדינת ישראל מפני נסיגה מהגולן – הבנה של ברק שהוא יפסיד במשאל עם. הנשק העיקרי שלנו היה הסקרים. ואכן, הסקרים היו לטובתנו, אך חששנו שאחרי שיחתם הסכם, שטיפת המוח של התקשורת והממשלה תשחק את התמיכה בגולן, כאשר היא תציג הסכם שלום חתום ומולו - איום במלחמה ודאית.

"העם עם הגולן" – זו לא הייתה רק סיסמה. זאת הייתה המציאות. הכתובת הזו זעקה מאלפי מרפסות בכל רחבי הארץ ומלמעלה ממיליון סטיקרים על המכוניות. והגיע זמנה של "אם כל ההפגנות".

כדובר ועד יישובי הגולן, פמפמתי את ההפגנה בכל כלי התקשורת במשך כשבועיים. למשל, בראיון בתכנית "המילה האחרונה" הקפדתי לסיים את התשובה על כל שאלה באיזכור המועד והמקום של ההפגנה, עד שבסוף הראיון "שאל" אורי אורבך: "אז מתי והיכן אמרנו שתהיה ההפגנה?" בבוקר ההפגנה, בחנתי את עצמי, עד כמה הציבור מודע להפגנה. לאורך הדרך מהגולן לת"א, עצרתי בכל תחנת דלק ושאלתי את עובדי התחנה ויושבי המסעדות האם הם באים להפגנה. רציתי לבחון כמה אנשים ישאלו: "איזו הפגנה?". לא היה אפילו אחד ששאל את השאלה.

ואכן, לא זו בלבד שכיכר רבין גלשה, כל הרחובות הסמוכים היו מלאים בקילומטרים של המוני אדם. מדיניות המשטרה באותם ימים, הייתה לא למסור כמה משתתפים היו, אולם כל קציני המשטרה שישבו בחפ"ק המשטרתי אמרו ללא היסוס, שזו ההפגנה הגדולה בתולדות ישראל. ללא ספק, השתתפו בה מאות אלפי אזרחים.

ההפגנה שודרה בשידור חי, לא רק בישראל אלא גם בcnn  וברשתות נוספות. על פי דיווחים, גם אסד צפה בה בעניין רב. למחרת, תמונות ההפגנה נמרחו על פני העמודים הראשונים של העיתונים, בארץ ובעולם. אם למישהו היה ספק שהעם עם הגולן, לא היה לו עוד ספק. אם מישהו השלה את עצמו שיוכל להעביר במשאל עם את הנסיגה, הוא כבר לא השלה את עצמו. וכשברק התעקש שרגליים סוריות לא תשכשכנה בכינרת, מתוך ידיעה שאסד ידחה זאת על הסף, הוא עשה זאת כיוון שהבין שהסכם על נסיגה מהגולן לא יעבור. להפגנה היה חלק חשוב בכך. אכן – "אם כל ההפגנות".

****

מועצת יש"ע סייעה לנו בארגון ההפגנה ונחשפה למותג "אם כל ההפגנות". לאחר מכן, היא עצמה השתמשה בו בהפגנות הענק בכיכר רבין ומול שער יפו בירושלים בתקופת ועידת קמפ-דייוויד ואולי גם באירועים נוספים. ועתה, גם החרדים אימצו את המותג, כאשר כינו כך את הפגנותיהם בירושלים ובני ברק בפרשת ביה"ס בעמנואל.

האם יהיה זה מוגזם לצפות לתמלוגים, על זכות היוצרים של המותג?

* "חדשות בן עזר"