הבלוג של אורי הייטנר

עשרות או מאות הורים בכלא, ו... ומה אז? האם נפתרה בעיה כלשהי?

יש צדק רב בהחלטתו של השופט אדמונד לוי. קשה שלא להזדהות עם ההחלטה, הרי נקעה נפשנו מההתנהגות החרדית; מהנפת היד על שלטון החוק, מההתרסה הבוטה נגד בית המשפט, מההתנהגות המחפירה בבית המשפט, מהגיבוי של הרבנים והפוליטיקאים החרדים למעשים הללו ויותר מכל – מהאפליה העדתית.

ובכל זאת, איננו יכולים לפטור עצמנו מן השאלה – ומה הלאה? מה תתן היד הקשה כלפי החרדים? האם היא תגרום לשינוי ביחסם למדינת ישראל? האם היא תועיל במשהו? האם היא תשרת ותקדם את החברה הישראלית?

אפליית הבנות המזרחיות בעמנואל אינה המעשה החרדי היחיד המקומם. בזיון בית המשפט בנושא זה אינו ההתרסה היחידה כלפי מדינת ישראל, מוסדותיה, החלטותיה וחוקיה, גם לא היחידה בנושאי חינוך. האם החינוך החרדי מלמד את מקצועות הליבה, כפי שהחוק מורה? האם התלמידים החרדים לומדים אזרחות? האם הם מתחנכים ברוח הציונות, ברוח הערכים של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית?

כולנו יודעים שהתשובה לכל השאלות הללו שלילית. ובכן, מה הפתרון? לכפות עליהם זאת באמצעות בתי המשפט, המשטרה ובתי הסוהר? לכלוא את כל ההורים החרדיים בבתי כלא? למלא את בתי הכלא בחרדים שרוצים לחנך את ילדיהם בדרכם?

יש כאן מלחמת תרבות, ואין ולא יכול להיות לה פתרון כוחני בלבד. כניסת הורים לכלא לא תפתור דבר, רק תחריף את השסע, את הקרע, את השנאה. יש לחפש פתרונות אחרים לבעיה.

עלינו להבין שאין מקום לכפות על החרדים בכוח לחנך את ילדיהם ברוחה של מדינת ישראל. לצערי, גם באמצעות דיאלוג סובלני, הדבר אינו אפשרי, כיוון שאין פרטנר לדיאלוג הזה – החרדים אינם מוכנים להתערבות בדרך חינוך ילדיהם.

לכן, יש לוותר על הניסיון לשנות את החרדים, ובמקום זאת יש להתמקד בשימת קץ לאנומליה – המצב בו הציבור החרדי מצפצף על המדינה, על דרכה ועל חוקיה והמדינה מממנת זאת. יש להפסיק זאת, באמצעות הפרדה מוחלטת בין חינוך ממלכתי לחינוך פרטי.

חינוך ממלכתי הוא חינוך של הממלכה, של המדינה, על פי ערכיה, על פי חוקיה, על פי תכניות הלימודים שלה – ובמימונה המלא. מערכת החינוך הממלכתית, היא בפיקוח מלא של משרד החינוך, ועל פי מדיניותו והנחיותיו. החינוך הממלכתי אינו אחיד. אפשר ואף רצוי להקים מערכת חינוך ממלכתית חרדית – שתשלב בין ערכי החינוך החרדי לבין חינוך לערכי המדינה והשכלה כללית לפחות בלימודי הליבה שהמדינה תקבע.

החרדים שאינם רוצים להיות חלק מהחינוך הממלכתי על כל המתחייב ממנו, בבקשה, שיקימו חינוך פרטי, ללא פיקוח משרד החינוך, ללא התערבות של המדינה בתכניו, וללא אגורה מהמדינה, וללא מו"מ על סיוע כלשהו של המדינה. לא עוד מוסדות החינוך העצמאי, הממומן בידי משלם המסים הישראלי ופועל ללא כל בקרה וללא כל התחשבות בצרכי המדינה. להפקרות הזאת יש לשים קץ.

רוצים חסידי סלונים בבית ספר משלהם, על פי דרכם, על פי ערכיהם, שהם יקבעו מי ילמד בו ומי לא ילמד בו, שלא יהיה כפוף למדינה ולמוסדותיה? שיקימו – על חשבונם. שהם יממנו אותו מימון מלא. שההורים ישלמו, שהחסידות תממן, שיגייסו משאבים כאוות נפשם. שלא ידרשו מהקופה הציבורית של המדינה, ממנה הם מתנערים, כל סיוע והשתתפות.

אני מאמין שרבים מהחרדים יבחרו במערכת הממלכתית. מי שלא – לפחות לא יעשה זאת במימון ממלכתי.

* "ישראל היום"

מי שהולך לישון עם כלבים, אל יתפלא כשיקום עם פרעושים.

מכתם עממי.

אם יכלו ותיקי "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי לכתוב מחדש את ההיסטוריה של תנועתם, מן הסתם היו ששים למחוק מתוכה את האמונה העיוורת בבריה"מ והסגידה לסטלין. אולם גם בימים ההם, היו ל"השומר הצעיר" קווים אדומים. בריה"מ אמנם כונתה "המולדת השניה", אך תמיד הייתה עדיפות למולדת הראשונה. בהתנגשות בין התמיכה בעולם הקומוניסטי לבין האינטרסים של הציונות ושל מדינת ישראל, לא היה ספק שהבכורה היא לאינטרס הישראלי.

לכן, למשל, מעולם לא היה שום שיתוף פעולה בין "השומר הצעיר" לבין הפק"פ. פק"פ – הפרקציה הקומוניסטית הפלשתינאית, הוא הגלגול הראשון של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הפק"פ היה ארגון אנטי ציוני, ולכן בעבור תנועה ציונית כמו "השומר הצעיר" הוא היה מוקצה מחמת מאוס, מחוץ לגדר, לא שותף אופציונאלי לכל שיתוף פעולה וקשר בכל נושא שהוא. אין שיתוף פעולה בין ציונות לאנטי ציונות. נקודה.

היורשת החוקית של "השומר הצעיר" היא מרצ, בוודאי היום כאשר עומד בראשה ג'ומס, איש הקיבוץ הארצי, "השומר הצעיר" ומפ"ם. גם לפק"פ יש יורשת חוקית – חד"ש. פק"פ הייתה למק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בשנות ה-60 מק"י התפלגה, כאשר חלק ממנה חזרו לפטריוטיות ישראלית ולציונות, והזרם המרכזי היה לרק"ח – הרשימה הקומוניסטית החדשה. לקראת בחירות 77' רק"ח מיתגה את עצמה מחדש, כאשר קיבצה מס' קבוצות קטנות סביבה, כמו פלג "הפנתרים השחורים" של צ'רלי ביטון, ונקראה חד"ש – החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון. המרכיב המרכזי בתוכה, שב לקרוא לעצמו מק"י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

הפק"פ לגלגוליו היה ונותר אוונגרד אנטי ציוני ואנטי ישראלי. גם בדיונים בכנסת על הטבח במינכן או בעקבות מבצע אנטבה, לא ידעו נציגי מפלגה זו לתמוך בישראל ולגנות את אויביה. כל עוד בריה"מ הייתה קיימת, ההסבר לעמדתה היה דבקות בעמדות שהוכתבו בידי ההנהגה הסובייטית. בריה"מ מתה, גם הקומוניזם לא מרגיש כל כך טוב, ומה שנשאר בחד"ש זו שנאת ישראל. הרוב הערבי המנהיג את חד"ש נוקט גישה פלשתינאית לאומנית. המיעוט היהודי המתבטל בחד"ש נגוע בשנאה עצמית חולנית.

ניתן היה לצפות מממשיכי דרכה של "השומר הצעיר" להתנזר לחלוטין מממשיכי דרכה של הפק"פ. אך הנה, הפגנת "השמאל" בת"א ב-5.6 הונהגה בידי קואליציה של מפלגות וארגונים, ובהם "שלום עכשיו", מרצ, "גוש שלום" האנטי ציונית וחד"ש.

הברית הלא קדושה הזו ראויה להוקעה. יש מקום לוויכוח בתוכנו על טובתה של מדינת ישראל, אך מה יש לפטריוט ישראלי לחפש בהפגנה משותפת עם מי שמחפשים את רעתה של ישראל? מוקד ההפגנה היה המשט. יש מקום לוויכוח בתוכנו האם נכון היה לעצור את המשט, אך מה יש לציוני לחפש בהפגנה עם תומכי המשט?

מן הראוי שהשמאל הציוני יקפיד על חיץ בלתי עביר בינו לבין גורמי שמאל רדיקאלי אנטי ציוני ואנטי ישראלי. אם הוא נמנע לעשות כן, הוא מעורר שאלות קשות ביותר, אודות דרכו.

שיתוף פעולה עם גורמים אנטי ישראליים קיצוניים כחד"ש, הוא חציית קו אדום.

* "על הצפון"

א. סלידה

אני סולד מההפגנה שנערכה הערב בת"א. אני סולד מהדרך הפוליטית שהוצעה בה. אני סולד מהעמדות שבוטאו בה ומהנאומים שהושמעו בה, כפי שצוטטו בתקשורת. זו הפגנה מקוממת.

אך יותר מכל, אני סולד מסוג הקואליציה שהייתה שם. עד לאחרונה ידענו להפריד בין "שמאל" יוני ציוני, ל"שמאל" רדיקאלי אנטי ציוני ואנטי ישראלי. נכון, אנשי שמאל רדיקאלי הגיעו גם להפגנות של "שלום עכשיו", הניפו את כרזותיהם. אך הם השתתפו שם כטרמפיסטים, כטפילים. בדיוק כמו הכהניסטים המתעלקים כטפילים על הפגנות הימין.

לאחרונה חל שיבוש מערכות. ה"שמאל" הציוני גולש במדרון החלקלק לעבר הפוסט ציונות; הן בעמדות שהוא משמיע והן בשותפים שהוא בוחר. כאשר "שלום עכשיו" ומרצ מארגנים הפגנה משותפת עם "גוש שלום" וחד"ש, זה סימן רע, רע מאוד. בתקופה קשה זו, של מערכת דה-לגיטימציה נגד ישראל, חבירתן של מרצ ו"שלום עכשיו" לארגונים השותפים למערכה הזו, מדאיגה, מדאיגה מאוד.

ב. מבחן הדמוקרטיה

המכתם "איני מסכים עם אף מילה שאתה אומר, אך אני מוכן להיהרג על זכותך לומר את הדברים", המיוחס לוולטיר, הוא כל התורה הדמוקרטית על רגל אחת. ואידך זיל גמור.

המבחן של הדמוקרטיה הוא בעיקר מול דעות מקוממות. הפגנת ה"שמאל" בת"א מקוממת מאוד. אך זכותם של משתתפיה להביע את דעתם ולהפגין למענה חייבת להיות מעל ומעבר לכל ויכוח.

גילויי האלימות כלפי ההפגנה מעוררים סלידה לא פחות מההפגנה עצמה. בניגוד להפגנה, שהינה מקוממת אך לגיטימית, גילויי האלימות אינם לגיטימיים.

בכלל, המנהג של הפגנות נגד בזמן הפגנות היריב פסול בעיניי. תן ליריביך להפגין. זו זכותם. אתה רוצה להפגין למען הדעה שלך? תארגן הפגנה בפני עצמה. הפגנת נגד מסוג זה היא פרובוקציה, והיא טומנת בחובה עימות שסיכוייו להתדרדר לאלימות גבוהים מאוד. יש לעודד דיאלוג בין יריבים. בין מפגינים אין דיאלוג, אלא עימות כוחני משולהב. כעסתי על הפגנות הנגד הפרובוקטיביות בהפגנות של ועד יישובי הגולן ובאותה מידה אני כועס גם על הפגנות דומות בהפגנות של יריביי הפוליטיים.

אם הפגנת נגד כזו מסתיימת בקריאות, ניחא. אבל הערב היו בה גילויי אלימות, רימון עשן נזרק לעבר המפגינים, אורי אבנרי הותקף.

ההתנהגות הזו מגונה ויש להוקיע אותה ואת האנשים שנקטו בה בכל לשון של הוקעה.

באותה מידה יש לגנות את מחללי האנדרטה לזכר החללים התורכיים במלה"ע הראשונה ואת יידוי האבנים על שגרירות תורכיה בת"א. אלה שביצעו את המעשים האלה כל כך דומים לאספסוף המוסת והאלים בהפגנות באיסטנבול ובאום אל פאחם.

ג. אורי אבנרי

אלה שתקפו את אורי אבנרי רואים עצמם, מן הסתם, אולטרה יהודים ואת מעשיהם – מעשים יהודיים.

האם שמעו אותם חוליגנים משפטים כמו "והדרת פני זקן"? "מפני שיבה תקום"? על הערכים היהודיים האלה לא ראוי להגן?

בשם איזה מוסר יהודי מרשים לעצמם פרחחים לתקוף אדם בן 87, בגיל של סבא או אפילו סבא רבא שלהם?

דעותיו של אורי אבנרי מעוררות פלצות, אך אין לקחת ממנו את תרומתו הגדולה לעיתונות הישראלית. מעטים יכולים להתברך בתרומה כזו, שמשמעותה גם תרומה לדמוקרטיה הישראלית.

כילד ונער, קראתי באדיקות את מאמריו של אבנרי ב"העולם הזה", עד סגירתו. מי שמכיר את השקפותיי לא יחשוד בי שהושפעתי מעמדותיו. אולי הוויכוח שניהלתי מידי שבוע עם הדברים שקראתי סייעו לעיצוב דעותיי וחידודן. אולם הערצתי את כתיבתו, ואני משוכנע שאין מי שהשפיע על סגנון כתיבתי, בראשיתה, יותר ממנו. בהיותי סטודנט לתואר ראשון, כתבתי מחקר מקיף על הביוגרפיה הפוליטית של אבנרי, במסגרתו ראיינתי אותו ארוכות בביתו (לא נראה לי שהוא היה שבע רצון מקריאת מסקנות עבודתי, אם לנקוט לשון המעטה). ובתואר השני כתבתי עבודה סמינריונית על מערכת היחסים הסבוכה בין אורי אבנרי ליונתן רטוש.

אולם מעבר לזיקה האישית, חרה לי מאוד לקרוא על ההתקפה, מעצם הפגנת האלימות כלפי יריב פוליטי, ובפרט מהמעשה הנואל של אלימות כלפי זקן.

* "חדשות בן עזר", "אם תרצו"