הבלוג של אורי הייטנר

האם נכון היה למנוע את הגעת המשט לחופי עזה? אני סבור שהייתה זו טעות. המערכה המרכזית המנוהלת נגד ישראל היום, היא צונאמי הדה-לגיטימציה לקיומה ולזכותה להגנה עצמית. מול מכונת תעמולה גבלסית מיומנת ומשומנת, עדיין איננו ערוכים ולא משיבים מלחמה שערה. פרובוקציית המשט היא אחד השיאים של המתקפה. מארגניה בחרו את הזירה הקשה ביותר לישראל, שרק רע יכול לצאת ממנה. גם אלמלא הישגם האדיר – ההרוגים והפצועים שהצליחו להשיג, עצם העימות עם חיילי צה"ל היה ניצחון בעבורם. אין לישראל כל סיבה להעניק לאויביה ניצחונות. במצב שנוצר, מוטב היה "להבריז" להם, להתעלם מהם ובכך להוציא את הרוח ממפרשיהם. חבל שלא נהגנו כך.

במצב שנוצר, קשה יותר להסביר את צדקתנו, אך אין לנו ברירה – גם במלחמה הזאת עלינו לנצח. כאשר המלחמה נגדנו התמקדה בפיגועי התאבדות, אמרו רבים שאין דרך לעצור את שיטת הטרור הזו. והנה, בקרב הזה ניצחנו ואנו ממשיכים לנצח. גם בקרב על תודעת העולם ניתן לנצח, שכן הצדק עמנו ואני מאמין שסוף הצדק לנצח. אולם בראש ובראשונה עלינו להבין שאנו במלחמה, שהמלחמה היא על התודעה, שיש להיערך לה ולתקצב אותה מתוך הבנה שזו החזית העיקרית, ולקבל את החלטותינו בסוגיות שעל סדר היום מתוך הבנת המצב החדש.

הנושא המרכזי בו ממקד האויב את מתקפתו הוא ה"מצור" על עזה. מן הראוי שנזכיר לכל העולם, אך קודם כל לעצמנו, את העובדות אודות ה"מצור".

נקודת המוצא לדיון היא ההתנתקות. הסיבה לכך, היא שההתנתקות, שבה ישראל שילמה מחיר כבד ביותר – נסיגה עד גרגר החול האחרון ועקירת חבל התיישבות ישראלי מפואר עד אחרון התושבים (הרי בעוד פלשתינאים חיים בישראל בשוויון זכויות מלא, יהודי אינו יכול לחיות אפילו יום אחד תחת שלטון פלשתינאי). המחיר הזה נועד להשיג מספר מטרות. הראשונה, כשמה כן היא – התנתקות מוחלטת מאחריות על רצועת עזה ועל מיליון וחצי הפלשתינאים שבתוכה. השניה – הנסיגה המלאה תשמוט מידי הפלשתינאים כל סיבה, עילה או תרוץ להמשך הטרור, שנומק כמאבק נגד הכיבוש. השלישית – אם בכל זאת הטרור ימשך, תהיה לישראל לגיטימציה מוסרית להגיב במלוא העוצמה, והעולם כולו יבין זאת ויתמוך בה.

אחרי ההתנתקות, לא היה עוד לפלשתינאים כל תרוץ להמשיך בטרור. אחרי ההתנתקות, לא הייתה עוד סיבה לאף אדם בעולם לראות בישראל אחראית בצורה כלשהי על הנעשה ברצועת עזה. כך, על הנייר. בשטח, המציאות הייתה שונה לחלוטין.

הנסיגה התנהלה תחת אש. בתי הכנסת של היישובים הוצתו ונחרבו בידי האספסוף הפלשתינאי. לאחר הנסיגה – הפכה עזה בסיס לטרור ולפשע מתמשך נגד האנושות; ירי טילים יום יומי מכוון נגד אוכלוסיה אזרחית. מזה ארבע שנים מתבצע פשע מלחמה – אחזקת שבוי ללא מתן אפשרות לצלב האדום לבקרו.

ירי הטילים על אזרחי הדרום החל 4 שנים לפני ההתנתקות, אך אחריה הוא התעצם אלף מונים. ישראל הגיבה באיפוק רב ובהבלגה יחסית. וכל אימת שדומה היה שישראל לא תוכל להבליג עוד, הוצעה הפסקת אש, שפעם נקראה הודנה ופעם תהדיא, אך תמיד כובדה באופן חד צדדי, בידי ישראל. רק כשכלו כל הקצין, ישראל מימשה את זכותה להגן על עצמה ועל אזרחיה במבצע "עופרת יצוקה". מבצע זה נתן את האות להסלמה רבתי במתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל.

מתקפה זו לא החלה בעקבות המבצע. האסטרטגיה הזו נקבעה בוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן, 2001. אך כמו המשט בימים אלה, כך מבצע "עופרת יצוקה" נוצל כעילה לתפעול האסטרטגיה הזו. שיאה של המתקפה – דו"ח גולדסטון החד צדדי, שכולו שקר וצביעות, שהגדיר את התגוננותה של ישראל כ"פשע מלחמה", והמסר האמיתי שלו היה, שישראל היא המדינה היחידה בעולם שאין לה זכות להגנה העצמית, שהיא זכות יסוד של כל מדינה.

ננסה לשער בנפשנו, מה היה קורה אילו הפלשתינאים הגיבו אחרת על ההתנתקות. אילו במקום תוקפנות וטרור, היו מקדישים את מרצם ומשאביהם לפיתוח כלכלי של רצועת עזה, אולי גם לשיקומם של ה"פליטים". הרי כל העולם היה מתגייס לעזרתם, ובראש ובראשונה ישראל. הרי רצועת עזה עשויה הייתה להיות לנס הכלכלי של העולם. במקרה זה, סביר להניח שרוב הציבור הישראלי היה תומך בפתרון דומה גם ביהודה ושומרון. אילו זו הייתה בחירתם של הפלשתינאים, סביר להניח שהיום הייתה להם מדינה עצמאית על כל השטחים או על רובם.

לא כך נהגו הפלשתינאים, כיוון שמלחמתם אינה נגד "הכיבוש" של 1967, אלא נגד "הכיבוש" של 1948. מאבקם אינו על מדינה עצמאית לצד ישראל, אלא נגד קיומה של מדינה יהודית בא"י. הסכסוך בינינו אינו טריטוריאלי אלא קיומי.

ברגע שישראל נסוגה מרצועת עזה, אין לה כל אחריות על הנעשה בה. כל סיוע שלה לרצועה, הוא מחווה של רצון טוב ושל שכנות טובה. אילו בחרו הפלשתינאים בשלום – ראויים היו לכל סיוע. משבחרו בטרור – אין כל סיבה שישראל תסייע להם כהוא זה. במקרה כזה, מן הראוי שגבולה של ישראל עם עזה יהיה גבול סגור, כמו גבולותיה של ישראל עם סוריה ולבנון. וכפי שהגבול הסגור עם סוריה אינו "מצור" על סוריה, כך גבול סגור עם רצועת עזה אינו "מצור" על עזה.

ברגע שישראל נסוגה מכל הרצועה, שונאי ישראל המשיכו להציג את עזה ככבושה. כבר אז כתב גדעון לוי, למשל, שישראל הקימה בעזה את "מחנה המעצר הגדול בעולם". המסר הוא ברור – גם אם ישראל תיסוג מהשטחים, היא תחשב כובשת, ולכן יהיה זה לגיטימי להמשיך במאבק ובטרור נגדה.

אף שאין לישראל כל אחריות על עזה, היא לא סגרה את הגבול באופן הרמטי. היא המשיכה לסייע לעזה, גם תחת טילים לעבר אוכלוסייתה האזרחית. הדוגמה המוחשית ביותר, שלא תתכן כמותה באף מקום אחר בעולם – ישראל המשיכה לספק לעזה חשמל מתחנת הכוח באשקלון, שהפלשתינאים מעזה סימנו אותה כיעד אסטרטגי וניסו ללא הרף לפגוע בה.

גם היום אין מצור על עזה. גם היום, מידי יום, עשרות משאיות מישראל מעבירות אספקה, מזון ותרופות לעזה. יש סגר ימי, שנועד למנוע העברת נשק ותחמושת לחמאס. ניתן להתווכח אם תועלתו של הסגר עולה על נזקו. בקרבי התעוררו, לאחרונה, הרהורי כפירה אודות יעילות הסגר. אך אין ספק שמבחינה מוסרית, יש לו כל הצדקה שבעולם. ואין ספק, שבשום אופן אין לכנותו "מצור".

אם יש מצור על עזה, יש להאשים בו את המצרים. המצרים הם ערבים – אחיהם של תושבי עזה. אין בידי חמאס חייל מצרי שבוי. חמאס אינו משגר טילים לעבר ערים מצריות. אם מצרים סוגרת את גבולה עם עזה (בעידוד ישראלי חסר תבונה), מדוע באים בטענות לישראל, כאילו תפקידה לכלכל את האויב הפוגע בה?

מי ששיגר את המשט, ידע היטב שאין משבר הומאניטרי בעזה. אולם הוא ידע שמשט "הומאניטרי" של "פעילי שלום וצדק" "לפריצת המצור" הוא פרובוקציה שתפגע בלגיטימיות הבינלאומית של ישראל. בהחלטה שגויה בעליל, שיחקה ישראל לידיהם של שוחרי רעתה ונגררה לפרובוקציה, ובכך גרמה נזק לעצמה. יש מקום לדיון ציבורי בתוכנו אודות אותה החלטה.

אך גם כאשר אנו מותחים ביקורת, אל נתבלבל. המלחמה הזו היא בין טוב ורע, בין עוול לצדק, ובמלחמה הזו הצדק הוא איתנו. מולנו ניצב ציר רשע המאיים על העולם החופשי כולו, ובראש ובראשונה עלינו. כמו במאה שעברה, גם במאה הזאת אויבי האנושות רואים בעם היהודי את האויב העיקרי שלהם.

אסור לנו להתבלבל – עלינו לזכור את צדקתנו ולהלחם עליה במלחמת הדה-לגיטימציה שנכפתה עלינו.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"

מבחינה מוסרית וערכית, אין בעיה באף הרוג ואף פצוע, מבין משתתפי משט ספינות האויב. יש לישראל כל ההצדקה המוסרית לפעולה. המשט הוא פרובוקציה צינית שנועדה להזיק לישראל ולפגוע בה. חיילי צה"ל הותקפו באלימות קשה ומימשו את זכות ההגנה העצמית. כל הטענות בנושא זה נגד ישראל מבטאות צביעות והתחסדות.

אין בעובדה שהצדק איתנו, כדי לשחרר אותנו מן המחשבה – האם נכון היה לפעול כפי שפעלנו, או שניתן ורצוי היה לפעול אחרת. הרי אין ספק שהנזק שנגרם לישראל גדול מאוד. יתכן שניתן היה להיערך מבצעית באופן שתוצאותיו יהיו אחרות. מן הסתם, צה"ל יתחקר את האירוע ויסיק את הלקחים. סימן השאלה הוא במישור המדיני – האם החלטת הממשלה למנוע מהמשט להגיע לעזה שירתה את האינטרס הישראלי טוב יותר מהחלטה הפוכה, לתת למשט להגיע ליעדו.

הדילמה שעמדה בפני מקבלי ההחלטות הייתה קשה. אולי יש נשק ואמל"ח על הספינות? אם ישראל תאפשר את המעבר, עלול הדבר לגרום לשטף של אוניות שתגענה לעזה ולא תהיה כל שליטה על מה שמוברח בהן. אי אפשר לשלול את ההיגיון הרב שבהחלטת הממשלה. ואף על פי כן, בשיקול הכולל, הייתה זו טעות.

המערכה העיקרית שבה ישראל מתמודדת היום, היא המערכה התודעתית וההסברתית. מאז הוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן (2001) ובפרט אחרי שנפגעה יכולת הפגיעה בישראל בטרור המתאבדים (מאז "חומת מגן") ובטרור הקסאמים (מאז "עופרת יצוקה"), עיקר המערכה נגד ישראל ממוקדת ביצירת דה-לגיטימציה לקיומה ולזכות ההגנה העצמית שלה. במסע זה שותפים האסלאם הרדיקאלי (הג'יהאד העולמי), השמאל הרדיקאלי באירופה, הימין האנטישמי הניאונאצי באירופה, מדינות ערב, תורכיה ולמרבה הבושה גורמים ישראלים השייכים לשמאל הרדיקאלי. המערכה הזאת אינה בוחלת באמצעים – הסתה, השמצות, תעמולת זוועה ושקר, עלילות דם, הפרעה לנציגי ישראל להרצות בעולם, אינתיפאדה משפטית נגד מדינאים וקצינים ישראלים, יוזמות להטלת חרם אקדמי ומסחרי על ישראל, דו"ח גולדסטון ועוד. הפרובוקציה הימית היא חלק מהמערכה הזאת.

במערכה הזאת, על ישראל לעבור ממגננה למתקפה, לקבוע את זירת המאבק ולא להיגרר לזירות שבהן יש יתרון לאויב; לא להיקלע למארבים שבהם התבוסה שלנו ודאית.

במקרה זה, ישראל הגישה לאויב ניצחון במתנה, כאשר נגררה לזירה שהוא בחר. הישגו האדיר של האויב הוא ההרוגים והפצועים בתקרית. אך בעצם העימות הוא כבר ניצח. מאחר ואין לישראל סיבה לתת לאויב ניצחונות, היה עליה להימנע מלהיקלע למארב.

ישראל הייתה צריכה "להבריז" למארגני הפרובוקציה. פשוט להתעלם. בלי עימות, אין חדשות. אל-ג'אזירה הייתה מתפארת ב"פריצת" ה"מצור". טוב. אבל העולם בקושי היה שומע על האירוע. הנזק היה מזערי. ואפילו אם היו מעבירים קצת נשק, הוא היה זניח לנוכח אוטוסטרדת המנהרות, ולבטח נזקו היה קטן בהרבה מנזקי העימות הימי רב הנפגעים.

ישראל אינה משכילה להתמודד כראוי עם מתקפת הדה-לגיטימציה. אין היא עושה את הדרוש בהתקפה, והיא כושלת בהתגוננות. שעות השתיקה של ישראל והפקרת השטח התקשורתי לאויב בזמן העימות ובשעות שאחריו הוא דוגמה לכשל. דוגמה נוספת – במקום לזמן את שגריר תורכיה למשרד החוץ, ובלי הצגות של כסאות נמוכים – בנימוס דיפלומטי ובתקיפות להודיע לו שהוא אישיות בלתי רצויה בישראל, חיכינו עד שתורכיה הקדימה אותנו בהחזרת השגריר. אך השגיאה הגדולה הייתה עצם ההיגררות לפרובוקציה, שמיקדה את דעת הקהל בנושא, גרמה לנזק תדמיתי חמור והעניקה לאויב ניצחון במתנה.

* "ישראל היום"