הבלוג של אורי הייטנר

נועם חומסקי הוא אחד הגרועים בשונאי ישראל.

אומרים שהוא בלשן גדול. יתכן. מה שבטוח – הוא אנטישמי קטן. הוא שייך לזן הנחות ביותר, הבזוי ביותר, הנקלה ביותר של האנטישמים – האוטו אנטישמים, אנטישמים שנולדו לאם יהודיה.

"אחד ממבקריה החריפים של מדיניות ישראל" הגדירה אותו התקשורת, היישר ממכונת הכביסה של השפה. לא מדובר במבקר של מדיניות ישראל. מדובר במי שבמשך עשרות שנים נלחם בישראל, יוצר לה דה לגיטימציה ותומך ללא סייג באויביה החמורים ביותר ובעיקר בטרוריסטים, כמו נסראללה, אליו עלה לרגל כדי לחלות פניו ולהביע את התמיכה בו. הוא תומך באיראן ובאחמדיניג'אד. רק שנאת ארה"ב גדולה אצל חומסקי משנאת ישראל – כמו אצל חבריו החומייניסטים, "השטן הגדול והשטן הקטן". חומסקי אפילו תמך, בשם "החופש האקדמאי", במכחיש שואה (ראו ספרו החשוב של אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה").

זה האדם האחרון הראוי לקבל פרס ממדינת ישראל. הדבר האחרון שאדם זה ראוי לו, הוא פרס ממדינת ישראל.

והנה, באיוולתנו הענקנו לחלאה הזה פרס, שבחלומותיו הוורודים ביותר לא היה מעלה על דעתו שיקבל. במניעת כניסתו לישראל ומניעת הרצאתו בביר זית, הענקנו לו מעמד של מרטיר, הקדוש המעונה, איש הרוח שהמדינה הפשיסטית המפחדת להתמודד עם האמת שלו מנעה את כניסתו. הוא כל כך התלהב מהמעמד, עד שוויתר מראש על ניסיון נוסף להיכנס לארץ למחרת. הוא הבין שהפעם ינתן לו להיכנס, והאפקט יאבד. הרי אילו העריך ששוב נחזור על השגיאה, הוא היה חוזר למחרת, חמוש בנציגי כל התקשורת העולמית.

למה לא נתנו לו להיכנס? מישהו חשש שהוא ישפיע לרעה על הסטודנטים בביר זית, ויהפוך אותם משוחרי שלום וידידי הציונות לג'יהאדיסטים?

איך בכל פעם מחדש אנו מפילים עצמנו למוקשים, נותנים נשק לשונאינו וגורמים נזק לתדמיתנו?

* "חדשות בן עזר"

תגובה לדודו פלמה, "מי מגן על הדמוקרטיה", "ידיעות הקיבוץ" 21.5.10

כאדם בלתי אלים, מאז כיתה ו' אף פעם לא "הלכתי מכות" – לא הרמתי יד ויד לא הורמה עליי. בעצם... רק פעם אחת, ודווקא כאדם בוגר.

זה היה באינתיפאדה הראשונה. שרתתי כלוחם צעיר, מילואימניק בראשית דרכו, ביחידת צנחנים. האירוע התרחש בסיומה של תעסוקה מבצעית קשה ועמוסת פעילות בדיר אל-בלאח שברצועת עזה. בבוקר השחרור יצאנו לסיור ברחובות העיר. במהלך הסיור החלה "מסיבת סיום". ככל הזכור לי, בפועל השתתף בה רק חייל אחד, מוותיקי הפלוגה, ששירת בה מאז הקמת החטיבה במלחמת יום הכיפורים, להלן – "הוותיק". שאר החיילים, רובם ותיקים אף הם, היו שותפים פאסיביים, בכך ששתקו במקרה הטוב ועודדו במקרה הרע. בראש צעד המ"מ, קצין צעיר שהיה זה שירות המילואים הראשון שלו, וטרם ביסס את מעמדו. במה התבטאה "מסיבת הסיום"? "הוותיק" זרק רימוני עשן ורימוני הלם לחצרות הבתים. בית, ועוד בית ועוד בית.

"מה אתה עושה?" שאלתי לאחר הפעם הראשונה. "שתוק, אל תתערב!" הייתה התשובה. "תפסיק, זה לא בסדר", הערתי בפעם השניה. "סתום אמרתי לך!" נעניתי. וכך, מבית לבית, התגובה שלי הסלימה והתגובה שלו לתגובתי הסלימה. ושאר החיילים, חלקם "שמאלנים" שלאורך כל הקו לא הפסיקו להתווכח איתי, ה"ימני", שתקו. איש לא פצה את פיו. והקצין – הלך ראשון, והקפיד לא להסב פניו אחור, שמא יהפוך לנציב של מלח.

לאחר מספר בתים, ומספר הערות תקיפות מצדי, הצעיר החוצפן, אל עבר הוותיק – הוא הסתובב אליי, התנפל עליי והתחלנו להתגושש, כשהאפוד, הקסדה והנשק עלינו, באמצע סיור ברחובה הראשי של דיר אל-בלאח. הפעם מיהרו חברינו להתערב והפרידו בינינו.

כשחזרנו למוצב, עוד בטרם הורדנו את האפודים, ניגש אליי "הוותיק", הניף אצבע מאיימת לעברי וסינן בין שיניו: "מה שהעיניים שלך ראו, לא יצא מהפה שלך. הבנת?" לא הגבתי. עליתי במהירות למפקדת הפלוגה, ניגשתי אל המ"פ וסיפרתי לו מה קרה, ללא כחל וסרק. היה זה יומו האחרון של המ"מ הצעיר בפלוגה. "הוותיק" נשאר בפלוגה עוד שנים רבות, אך כאיש מפקדה, לא עוד כלוחם (בשירות המילואים שלאחר מכן התפייסנו).

בפלוגה שלנו שירת מורה ומחנך, תלמיד של ישעיהו ליבוביץ', פעיל בתנועת של"י (היום הוא איש ציבור מוכר ומוערך). שעות רבות קיימנו ויכוחים פוליטיים. הוא הרבה לדבר על "הכיבוש המשחית". הוא השתתף בסיור, ואף שהייתה לו סמכות מוסרית, הוא לא נקף אצבע. ניגשתי אליו נסער אחרי המקרה, וביקשתי הסבר. "אתה לא היית בסדר. היית צריך להמתין, ולעלות את העניין אחרי הסיור, במוצב. אי אפשר להתחיל להתווכח באמצע פעילות מבצעית", אמר, והוסיף: "אתה רואה? אמרתי לך, הכיבוש משחית". "לא", השבתי. "אנשים מושחתים משחיתים גם את הכיבוש".

נזכרתי בסיפור המעשה, בעקבות מאמרו של דודו פלמה "מי מגן על הדמוקרטיה". אילו הייתי היום באותה סיטואציה שתיארתי, הייתי נוהג שוב באותה צורה. בשום אופן איני חושב שחיילים צריכים לחפות על מעשים שלא יעשו. לא היה כאן פשע מלחמה, לא הרגו מישהו, אפילו לא היכו, אבל זה היה מספיק חמור כדי שאגיב כפי שהגבתי. והיה לי ברור שעליי לדווח, שאת מה שהעיניים שלי ראו, הפה שלי חייב לספר. הפה לא צריך לרוץ לתקשורת, אלא להעביר את המידע לדרגים הגבוהים. אלמלא הבטיח לי המ"פ שיגיב בכל התקיפות, הייתי הולך הלאה, למג"ד (אלעזר שטרן, שלבטח היה מטפל בחומרה יתרה במקרה) ואם היה צורך הייתי ממשיך גם מעליו. אך גם פניה לעיתונות לגיטימית.

האם ניתן להשוות את המעשה שלי, למה שעשתה ענת קם? אילו היה לענת קם מידע על פשע מלחמה, והיא הייתה מעבירה אותו לעיתונאי, שהיה מפרסם אותו, המעשה היה דומה. במקרה כזה, היא הייתה ראויה לתואר מגנת הדמוקרטיה, שהעניק לה דודו פלמה, ולהשוואה שערך בינה לבין דניאל אלסברג, שחשף פשעי מלחמה אמריקאיים בווייטנאם. האם זה המקרה?

ענת קם, הינה חיילת שהופקדה בתפקיד רגיש, עם נגישות למידע ביטחוני מסווג מאין כמותו. בכך צה"ל נתן בה אמון בלתי רגיל והפקיד בידיה אחריות גדולה. ומה היא עשתה? גנבה כל מסמך שיכלה, כולל המסמכים הסודיים ביותר, כולל פקודות מבצע רגישות שהדלפתם פגעה בביטחון המדינה, וללא כל בקרה העבירה אותם לעיתונאי. איני יודע מה היו מניעיה, פוליטיים או אישיים. כך או כך, היא גנבת ובוגדת וראויה לעונש חמור ביותר.

ומה עשה בלאו, אותו השווה פלמה לעיתונאי האמריקאי ניל שיהאן? במקום לנהוג כמו כל פטריוט, לסרב לקבל את החומר כדי שלא להיות שותף לדבר עבירה, התנפל עליו כמוצא שלל רב, ומצא כמה מסמכים מהם הרכיב כתבה ב"הארץ", על פיה צה"ל הפר את הוראות בג"ץ וחיסל מחבלים באופן בלתי חוקי. בעקבות כתבתו של בלאו, פנו עו"ד אביגדור פלדמן ועו"ד מיכאל ספרד ליועץ המשפטי לממשלה וביקשו ממנו לפתוח בחקירה. היועץ, מני מזוז, בדק את כל הטענות לעומקן, ובמסמך מנומק ומפורט ששיגר לעורכי הדין עוזרו הבכיר עו"ד רן נזרי לא הותיר אבן על אבן מכל מה שנכתב באותה כתבה. לא נעשה כל דבר שאינו חוקי, אינו מוסרי ואינו ראוי. ההיפך הוא הנכון (את העתק תשובתו של היוהמ"ש שלחתי כנספח למערכת).

בימים שבהם ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה נוראית, תוך שלילת זכות ההגנה העצמית שלה, בטענות שווא אודות פשעי מלחמה כביכול – הוסיף אורי בלאו שמן למדורה בכתבה מופרכת, המשחירה את פניו של צה"ל.  

האם זו הגנה על הדמוקרטיה, או ניצול הדמוקרטיה לרעה כדי לקעקע אותה מבפנים? ענת קם ואורי בלאו אינם היפים והאמיצים, אינם מגיני הדמוקרטיה, אינם אבירי חופש הביטוי, אינם אלסברג ושיהאן. מעשיהם מכוערים ונפסדים.

* "ידיעות הקיבוץ", "חדשות בן עזר", "מקור ראשון"

ב-1957, כמעט עשור לאחר הקמת המדינה, פרסם נתן אלתרמן את "עיר היונה" – האפוס הגדול של מלחמת השחרור, מלחמתו של העם היהודי על הקמת מדינתו העצמאית במולדתו. אחד השירים היפים בספר, "האיש החי" מבטא מסר של "בחייהם ציוו לנו את החיים". אנו, האנשים החיים, נושאים איתנו את החיילים שנפלו כדי לאפשר את חיינו. ברמז לעולים החדשים, שמן האניה עברו היישר לשדות הקרב ונפלו בהם, לעתים כאלמונים, הוא מכנה את החלל שנפל "הזר".

"... יסודך מן הזר שנפל תחתיך. / יסודך מן הזר. יסודך מן החי / שנפל בקרבות הערים או הגיא... וחיינו נושאים, ביספם לרוץ אורח, / את חותם המתת וחותם המלקוח...". אלתרמן מתאר את האיש שנפל כדי לאפשר את חיינו, כמי שאנו מחויבים להמשיך ולשאת אותו איתנו: "עמדי הוא שני בסולם השני / כישות אלמונית ומוחשת / והוא רחש קליל הנבלע בשאוני / כמו רשת קלועה בתוך רשת / והוא רחש קליל אשר לא ישמע / אך שומעים אותו ארץ רבה ושמיה". הוא מסיים את השיר בתיאור האחריות המשותפת של האיש החי ושל החלל שנפל תחתיו, לקיים את הישות למענה נפל החלל: "זהו טבע העת ודינה. כמו תנאי / וכמו חוק בל יופר קבעה היא / כי יהיו בעומסיה איש מת ואיש חי. / כך נושאים הם במוט בשנים. / כך נושאים הם במוט בשנים, / נכריים ואחים כמו אש ומים".

סטודנטים באוניברסיטת ב"ג בבאר שבע התבקשו לנתח את השיר. אחת התלמידות כתבה ניתוח מרתק, אודות... האיש החי – הישראלי, שאינו יכול להשתחרר מנטל האשמה והאחריות מ"הזר", הפלשתינאי שאותו דיכא וגירש. על יסוד אותו מפתח, ניתחה את השיר כולו, וביארה כל משפט בתוכו.

אין המדובר בפרובוקציה של פעילת שמאל רדיקלית. מדובר בסטודנטית צעירה תמימה, שקראה את השיר, ניתחה אותו כפי שלימדו אותה לנתח טקסט וזה מה שיצא. היא לא הכירה את אלתרמן, היא אינה יודעת מה קרה כאן בתש"ח. אבל כסטודנטית באוניברסיטת באר שבע היא עוברת שטיפת מוח שיטתית, שאך טבעי שכך תיגש לשיר. כאשר עמדה הסטודנטית על טעותה, היא פרצה בבכי. היא כתבה את העבודה מחדש.

הסטודנטית הזאת היא קורבן להטרדה אינטלקטואלית. הטרדה, אמרתי? היא קורבן להתעללות אינטלקטואלית מצד אליטה אנטי ציונית רדיקאלית ההולכת ומשתלטת על החוגים למדעי החברה והרוח בישראל, עד שבקצב הזה לא רחוק היום והאקדמיה הישראלית תהיה לביר זית רבתי.

מחקר עומק של הסיליבוסים בחלק מן האוניברסיטאות,דוגמת אוניברסיטת בן גוריון, העומד להתפרסם בימים הקרובים, מצביע על קורסים בהם למעלה מ-90% מהחומר הנלמד הוא חומר אנטי ציוני מובהק, בעוד כתיבה של הוגים וחוקרים ציונים – מן השמאל הציוני והימין הציוני כאחד, כמעט מודרים.

הטפה נגד קיומה של ישראל הולכת ונעשית המיינסטרים באקדמיה הישראלית. כל זאת, במימון המדינה, על חשבון משלם המסים הישראלי. מרצים ישראליים לא מעטים פועלים בחו"ל להחרמת מדינת ישראל ומוסדותיה האקדמיים, ממנה הם מתפרנסים. היתכן אבסורד גדול מזה?

כאשר מישהו מעז למתוח על כך ביקורת, מיד נשמעת המנטרה "החופש האקדמי". הבעיה היא, שאלה שרוממות החופש האקדמי בפיהם, הם מקארתיסטים לא קטנים, סותמי פיות סדרתיים.

אבירי החופש האקדמי ניסו למנוע העסקתה של ד"ר פנינה שרביט-ברוך כמרצה למשפטים באוניברסיטת ת"א, החתימו עצומות נגד העסקתה והפגינו נגדה, בשל חטאה הגדול - היותה אל"מ בפרקליטות הצבאית, ששרתה את המדינה במבצע "עופרת יצוקה". תפקידה של הפרקליטות הצבאית היא להבטיח שפעילות צה"ל תהיה על פי חוק ולמנוע פשעי מלחמה. אך בעיניי מי ששולל עקרונית את עצם זכות ההגנה העצמית של ישראל – כל מעשה של הגנה עצמית הוא פשע מלחמה. ולכן, כל חייל, לא כל שכן קצין – הוא בהכרח "פושע מלחמה" הראוי לרדיפה, בארץ ובחו"ל. ובמקום שאותה חבורה רואה כמעוזה, היא מנסה למנוע תעסוקה ופרנסה ממרצה, בשל היותה קצינה. זהו "החופש האקדמי" , אצל אותם צבועים.

רק בשבוע שעבר קראנו על התארגנות של מרצים נגד הענקת תואר ד"ר לשם כבוד למשפטן הדגול אלן דרשוביץ, בשל מאבקו נגד מתקפת הדה-לגיטימציה על זכות קיומה של ישראל, בשל הביקורת החריפה שמתח על השופט (מוציא השחורים להורג) גולדסטון וכיוון שגינה את המרצים הישראלים הפועלים למען חרם נגד האקדמיה בישראל. כן, גם זה ביטוי ל"חופש האקדמי", שאינו כולל את החופש לתמוך בישראל... במדינת ישראל.

הבעיה הגדולה היא שתיקת הכבשים של החברה הישראלית מול התועבה הזאת. מדוע סטודנטים אינם מעיזים להתגונן מפני האונס האינטלקטואלי של מוחם? מדוע המרצים הציוניים אינם יוצאים נגד עמיתיהם? מדוע האוניברסיטאות מעסיקות מי שפועל להחרמתן? מדוע המל"ג ומשרד החינוך אינם מתערבים, כדי למנוע מצב שבו דורות שלמים של משכילים יחשפו לאינדוקטרינציה של שנאת ישראל והציונות?

*BSH