הבלוג של אורי הייטנר

אין בי שמחה לאיד בעקבות כשלון הפגנת "שלום עכשיו" בירושלים. להיפך.

מעולם לא תמכתי ב"שלום עכשיו" ואף לא התקרבתי לאזור החיוג שלה. להיפך. אבל אני זוכר לטובה את הפגנות הענק שלה. הפגנות אלו, כמו ההפגנות שמנגד, היו הדמוקרטיה במיטבה – ציבור אכפתי ופעיל, משני צדי המתרס, היוצא לרחוב ומפגין באופן דמוקרטי למען הדברים שהוא מאמין בהם. אנשים מאמינים ביכולתם להשפיע ואכן – משפיעים.

איזה הבדל בין המאבק הדמוקרטי הזה, לבין "שלום עכשיו" היום, בעידן האופנהיימרי. היום "שלום עכשיו" פועל כסוכנות ביון זרה, המחפשת אחר התחלות בניה או בניית בתים ביישובים ביו"ש, על מנת להעביר למממניהם את המידע "המפליל", שהנה ישראל אשמה בהיעדר שלום. סוכנות השטינקראי האופנהיימרית מעוררת קבס, נקלית ונפסדת. היא היפוכו המוחלט של מאבק דמוקרטי. ל"שלום עכשיו" עבר מזהיר בדמוקרטיה הישראלית. איזו נפילה, איזו התדרדרות למקום העלוב שבו היא נמצאת היום.

השטינקראי הזה מגלגל הון רב ומשלם משכורות נאות, אך אני מעריך שזו אינה הסיבה לתפנית בדרכה של תנועת "שלום עכשיו". להערכתי, אילו הציבור היה ממשיך למלא את הכיכרות, היא לא הייתה מתדרדרת לעיסוק המפוקפק המאפיין אותה היום. אילו הציבור יחזור לכיכרות, אולי תחזור "שלום עכשיו" לזירה הציבורית הדמוקרטית.

לא, זה לא קרה. רק קומץ נענה לקריאה והשתתף ב"הפגנת ההמונים" בכיכר.

מה קרה? למה הציבור שבעבר נענה לכל קריאה, אינו יוצא עוד מביתו?

הסיבה לכך היא כפולה – א. ניצחונה הגדול של "שלום עכשיו". ב. כישלונה הגדול של "שלום עכשיו".

ניצחונה הגדול של "שלום עכשיו", הוא הצלחתה להפוך עמדת שוליים למיינסטרים הציבורי, עד שהייתה למדיניות הרשמית לא רק של ממשלות ה"שמאל", אלא גם של ממשלת הליכוד בראשות שרון, וממשלת "קדימה" בראשות הליכודניק לשעבר אהוד אולמרט. זהו הישג פוליטי אדיר, הצלחה גדולה ופרי של התמדה, נחישות, ותחכום תקשורתי ופוליטי.

הבעיה היא שהניצחון הגדול של "שלום עכשיו" הוליד את הכישלון הגדול. הכישלון הוא של הדרך שנוסתה וכשלה, התרסקה בקול נפץ אדיר.

מצעד הניצחון של "שלום עכשיו" החל כאשר יצחק רבין לחץ את ידו של ערפאת וחתם על הסכמי אוסלו. אמנם הוא לא אימץ את גישתה של "שלום עכשיו" בנושא הטריטוריאלי, ודגל בשלמות ירושלים ושמירה על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות בידי ישראל, אך בעצם ההסכם יכלה "שלום עכשיו" לראות כפריצת הסכר.

מצעד הניצחון נמשך בקמפ-דיוויד, כאשר אהוד ברק אימץ את דרכה של "שלום עכשיו" ואף עקף אותה מ"שמאל". לראשונה, הוא קיבל את העיקרון, שהבסיס לקביעת הגבול הוא קווי 4.6.67 ובפועל הוא הציע נסיגה כמעט מלאה. לראשונה הוא הציע לחלק את ירושלים. לראשונה הוא הציע לסגת מבקעת הירדן. מאוחר יותר, בטאבה, הוא אף המשיך וויתר עוד, תחת אש וטרור.

המצעד נמשך בהתנתקות, כאשר ממשלת ישראל ביצעה בגזרה אחת, את הגישה של "שלום עכשיו" באופן מלא – נסיגה מוחלטת עד המילימטר האחרון, עקירה מוחלטת של כל היישובים.

ושיא השיאים היה בממשלת אולמרט, כאשר בפועל הציעה נסיגה מלאה מכל השטחים (חילופי שטחים של 1:1), ויתרה על הר הבית, לראשונה קיבלה עקרונית את טענת "זכות" השיבה ובפועל הציעה פתיחת שערים לאלפי "פליטים" ופיצויים נדיבים לכל ה"פליטים".

מצעד הניצחון היה למצעד הכישלון. המציאות הוכיחה שהגישה של "שלום עכשיו" שגויה מיסודה. אף ויתור לא קרב את השלום כהוא זה, להיפך. כל מטר מרובע שישראל נסוגה ממנו היה לבסיס להפעלת טרור ותוקפנות נגדה.

הציבור אינו טיפש. גם מי שעקרונית תומך בנסיגה, חלקית או מלאה, אינו יכול לומר היום שנסיגה תביא לשלום. כל מי שניחן ביושר אינטלקטואלי מינימאלי לא יוכל עוד להאשים את ישראל שב"סרבנותה" מנעה שלום. גם מי שתומך בנסיגה מיהודה ושומרון, אינו יכול לזלזל בסכנה שנסיגה כזו תביא על ת"א, נתב"ג וגוש דן, מה שהנסיגה הקודמת הביאה על אשקלון, שדרות והנגב המערבי.

וגם אלה, שלמרות הכל מאמינים שאין ברירה, ואין דרך אחרת – אינם מתלהבים עוד, עד כדי כך שיצאו מהבית וילכו להפגין. הם לא נדבקים בזעם המעושה כלפי ממשלת ישראל, שכביכול היא אשמה בכישלון תהליך השלום. גם מי שעדיין לא התפכח, לבטח משהו בביטחונו בדרך הזו התערער, אם אינו אוטיסט גמור.

ולכן, כנראה ש"שלום עכשיו" תמשיך להיכשל בהפגנותיה. חבל. כדי להצדיק את קיומה היא תמשיך בפעילותה החתרנית הדוחה.

* "ידיעות הקיבוץ", "חדשות בן עזר"

האם מינויים פוליטיים הם בהכרח דבר שלילי? האם הם בהכרח מעשה שחיתות?

יש גישות שונות. שתי הקיצונויות הן השיטה הבריטית והשיטה האמריקאית.

השיטה הבריטית שוללת מכל וכל מינויים פוליטיים. על פי שיטה זו, כל מערכת המינהל הציבורי מבוססת על משרתי ציבור – סיוויל סרבנט, אנשי מקצוע וביצוע מנוסים ומיומנים, המוציאים לפועל את מדיניותה של הממשלה הנבחרת. השירות הציבורי חף מפוליטיקה וממינויים פוליטיים. כאשר מתחלף שלטון ומתחלפת המדיניות, הפקידות מבצעת את המדיניות החדשה באותה מסירות ואותה אחריות כפי שביצעה את המדיניות של השלטון הקודם. עד לפני זמן לא רב, אסור היה לשרים למנות אפילו עוזרים ומזכירות, אלא היה עליהם לעבוד עם הפקידים הקיימים. לאחרונה השיטה התרככה במקצת, וניתנה לשר מכסה צנועה של חברי הפמליה הקרובה לו.

הקצה השני הוא השיטה האמריקאית. כאשר מתחלף נשיא ארה"ב, שדרת פקידות המונה כמה אלפי בעלי תפקידים בשירות הציבורי מגישה את התפטרותה באופן אוטומטי, ומאפשרת בכך לשלטון החדש למנות את אנשיו לתפקידים השונים. הרציונל של שיטה זו, הוא הצורך בהזדהות של אנשי הביצוע עם הדרך והאנשים של הממשל החדש ולהבטיח אמון של הנשיא באנשים המבצעים את מדיניותו.

אפשר להתווכח האם השיטה האמריקאית נכונה, אך ודאי שאי אפשר לומר עליה שהיא מושחתת.

מדוע, אם כן, מינויים פוליטיים בישראל מוחשדים מראש בשחיתות?

****

איני תומך באף אחת משתי השיטות הקיצוניות הללו. איני שולל עקרונית מינויים פוליטיים. יש הגיון בכך ששלטון ירצה שחלק מהמערכת הביצועית, בוודאי הבכירה, יהיה מזוהה עם דרכו, ולו כדי להיות בטוח בנאמנותו.

השאלה היא, כמובן, המינון, המידתיות. אך יותר מזה – המוטיבציה של הממנים והממונים. אם מדובר אך ורק במינויים ראויים מבחינה מקצועית והמניע הוא טובת העניין, כלומר הרצון לבצע באופן הטוב ביותר את מדיניות הממשלה, בשילוב של מקצועיות והזדהות עם הדרך, אין בכך רע ובוודאי שאין זו שחיתות.

האם אלו פני המינויים הפוליטיים בישראל?

****

במחצית הראשונה של העשור, בתקופת ממשלת שרון, השיגה המועצה האזורית גולן תקן מהמשרד לאיכות הסביבה בעבור פקח איכות הסביבה אזורי. השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי, לחש על אוזנו של ראש המועצה, שהוא מעוניין שיבחר פלוני לתפקיד.

הנ"ל הוזמן למכרז. מסתבר שמדובר באדם שאין לו ולא היה לו מעולם כל עניין באיכות הסביבה והוא גם נעדר כל כישורים לנושא. כל כישוריו הם היותו פעיל מרכזי של הליכוד בטבריה, קבלן קולות. לאותו מכרז ניגשו מועמדים טובים, אנשי מקצוע, משוגעים לאיכות הסביבה שהמוטיבציה שלהם היא לתרום לתחום.

וראה זה פלא, כנגד כל הסיכויים, המועמד של השר לא נבחר. בתגובה החליט השר הזועם לבטל את התקן ולעצור תקציבים שהובטחו והוקצו למועצה. פרטי הפרשה מופיעים בכתב האישום נגד הנגבי.

לא היה זה מקרה יחיד. זו הייתה השיטה. הייתה זו תעשיה של מינויים, של אנשים שקיבלו ג'ובים תמורת תמיכה בשר הממנה והבאת קולות של תומכים בו בפריימריס.

הנגבי לא התבייש בכך. נהפוך הוא, ערב הפריימריס הוא התגאה באתר האינטרנט של הליכוד שהוא אלוף המינויים.

על כך החליט היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, להעמיד אותו לדין. בכך הוא קבע תקדים – לראשונה כתב אישום על מינויים פוליטיים.

טענתו העיקרית של צחי הנגבי, היא שזו הייתה השיטה וכך נהגו כולם. אם הוא צודק, הרי הצורך להלחם בתופעה מובהק יותר, גם אם באמצעות "משפט ראווה" נגד "קורבן", כביכול. אך האמת היא, שגם אם כולם, או כמעט כולם, נהגו כך, יש משמעות גם לכמות, שהיא הביטוי לחוסר הבושה. כאשר מדובר בתעשיית מינויים פוליטיים, דוגמת הנגבי ואולמרט, הכמות הופכת לאיכות.

מה משמעות השיטה?

בניגוד לשיטה האמריקאית, לא מדובר במינוי פוליטי לשם שמיים, אלא בעסקה מושחתת של הענקת ג'וב לאיש או לקרובי משפחתו, תמורת תמיכה אישית בהיבחרות. זהו ממש שוחד. זו ממש גניבה. והכל – על חשבון הציבור.

אם זו אינה שחיתות – מהי שחיתות?

****

האם הטיפול בבעיה חייב להיות במישור המשפטי, הפלילי?

אני שולל את המשפטיזציה של המדינה. אני מעדיף אתיקה ומוסר על בתי משפט. כאשר הכל נבחן במשקפיים פליליות ומשפטיות – כל מה שאינו פלילי, מותר.

הבעיה היא, שהמשפטיזציה הייתה למעין נבואה שמגשימה את עצמה. הרי במדינה מתוקנת, די היה בדו"ח מבקר המדינה שהוכיח את התנהלותם המושחתת של הנגבי ואולמרט כדי שיסיימו את הקריירה הפוליטית שלהם, ללא צורך בכתבי אישום ובמשפטים. אולם הרי ברור, שאם בית המשפט יפסוק שמעשיו של צחי הנגבי מושחתים ושליליים, בלתי מוסריים ומנוגדים בתכלית לדוגמה האישית המצופה משר, אבל אין בהם עבירה פלילית – הנגבי יצא כגיבור, ינשא על כפיים ויהיה מועמד מוביל לעמוד בראש מפלגתו כמועמדה לראשות הממשלה. יתר על כן, גם אם יורשע, אך יפסק שאין בהרשעתו קלון, הוא יהיה למחרת מועמד לגיטימי לכל תפקיד, כפי שהיה עם חיים רמון.

זוהי הרעה החולה של הפוליטיקה הישראלית. עבריינות פלילית היא סף נמוך מידי בציפיה ממנהיגים. אין להסתפק בה, אלא יש להעמיד רף מוסרי גבוה הרבה יותר. המשפטיזציה יצרה מצב שבו מה שלא פלילי – מותר. במצב שנוצר, אין מנוס מהמשפטיזציה כדי למנוע ממושחתים לחזור למערכת הפוליטית.

על החברה הישראלית למצוא את הדרך לשבור את מעגל הקסמים הזה. אבל היום, כנראה שאין מנוס מהתמודדות עם שחיתות פוליטית, כולל מינויים פוליטיים מושחתים, באמצעות העמדה לדין. במצב הנוכחי, לא היה מנוס מלהעמיד את הנגבי ואולמרט לדין, בגין תעשיית המינויים שניהלו.

כחלק מהמלחמה בשחיתות, כדאי לבטל את שיטת הפריימריס – הן במרכז המפלגה והן בפורום של כלל חברי המפלגה, ולחזור לסוג של ועדה מסדרת. אף שיטה אינה חסינה לחלוטין משחיתות, אבל בשיטת הוועדה המסדרת תעשיית מינויים מושחתים מן הסוג שתוארה כאן, בלתי אפשרית.

                                                                                                                                                          * BSH

קראתי את הידיעה על החלטת קיבוצי צפון ים המלח לפרוש מהתנועה הקיבוצית, בעקבות היעדרה כאשר צריך אותה – מול גזירת הייבוש וההקפאה. ידיעה זו החזירה אותי לשנות ה-90 של המאה שעברה, התקופה הקשה של המאבק על הגולן; הימים בהם חרב העקירה והחורבן התהפכה מעל לראשינו. גם אז התנועה שלנו, התנועה הקיבוצית, נעלמה ונאלמה.

גם אנו, באכזבתנו, דנו לא פעם באפשרות של פרישה מן התק"ם. דנו בכך במסגרת של כלל קיבוצי הגולן וגם באורטל באופן ספציפי. את הנוער שלנו הוצאנו – כל קיבוצי הגולן, מחטיבת בני הקיבוצים, שהחליטה על תמיכה ב"מהלכי השלום" עם סוריה, כפי שכונתה בשפה מכובסת הנסיגה והעקירה ואסרה על חניכיה להשתתף בהפגנות נגד הנסיגה עם החולצות הכחולות. העברנו את הנוער לחטיבת בני המושבים, שגישתה הייתה חברית ואוהדת, ועד היום אנו מתברכים מהשייכות הזאת.

אנו לא החלטנו, בסופו של דבר, על פרישה, אבל הניכור בינינו לבין התנועה, תחושת הזרות וחוסר השייכות, לא התפוגגו עד היום, שנים רבות כל כך לאחר מכן.

קיבוצי בקעת הירדן וצפון ים המלח הוקמו כדי להגשים את ערכי הציונות וההתיישבות של התנועה הקיבוצית ותנועות הנוער שלה. הם קמו כחלק מתפיסת עולם הדוגלת בפשרה טריטוריאלית, לפיה ההתיישבות תעצב גבולות בני הגנה למדינת ישראל ותיישם את זכותנו על ארץ ישראל באזורים שאינם מסכנים את צביונה היהודי והדמוקרטי של ישראל, כלומר אזורים שאינם עתירים באוכלוסיה פלשתינאית. קיבוצים אלה הוקמו כחלק מתפיסה מדינית רציונאלית של פשרה טריטוריאלית, להבדיל מהגישות הקיצוניות של אף שעל – אלה שהתנגדו לנסיגה מאף שעל, ואלה שהתנגדו להשארת אף שעל בידי ישראל.

עצם העובדה שקיבוצי הבקעה מגשימים את הערכים הציוניים של התנועה, הם סיבה מספקת לכך שהתנועה תתייצב לצדם. אך מעבר לכך, התנועה מחוייבת לכך מתוקף החברות, הסולידריות והערבות ההדדית התנועתית. כאשר גרזן מונף על קיבוצים בתנועה, חובתה המוסרית של התנועה להתייצב לצדם באופן חד משמעי ולהיאבק למענם בכל דרך אפשרית. תנועה שאינה עושה כן, כמוה כהורים המגלים אדישות כאשר ילדיהם נמצאים בסכנת חיים. הורים כאלה אינם ראויים לתואר הורים. תנועה כזו אינה ראויה לתואר תנועה.

בנימין נתניהו מצהיר על התנגדותו לנסיגה מבקעת הירדן. אני מאמין לו שהוא מתכוון לכך, אך יש לי ספקות בנוגע לכוח העמידה שלו בלחצים. אין ספק שבמו"מ העומד להתחדש, תהיה דרישה ברורה, של הפלשתינאים ושל ממשל אובמה, לנסיגה טוטאלית, כולל מבקעת הירדן. משמעות הדבר היא איום קיומי מוחשי על קיבוצינו.

הפעם אין המדובר רק בחרב המתהפכת (האמת היא שאיני רואה סיכוי שהמו"מ יסתיים בהסכם. הרי הפלשתינאים דחו גם את הצעותיו המופקרות של אולמרט לנסיגה מלאה ולקבלה עקרונית של תביעת "זכות" השיבה), אלא גם בצעד אכזרי ואלים של הקפאה וייבוש של היישובים. מעולם, אף ממשלה בישראל לא נקטה צעד כזה כלפי יישובים חיים. היום, אי אפשר לסגור מרפסת או לבנות מחסן בקיבוץ בצפון ים המלח או בבקעת הירדן, שלא לדבר על בניה לקליטת בנים או חברים חדשים או על הרחבה קהילתית. זו גזירה שאי אפשר לעמוד בה, שמחייבת את התנועה להיאבק נגדה בכל דרך.

והנה, התנועה נאלמת דום. כרגיל, גמגומי הזדהות, הבטחות בקריצה לדבר עם "אהוד" ו"יהיה בסדר". יד אחת מבטיחה לעזור ויד שניה חתומה על הפגנה של "שלום עכשיו" תחת הכותרת האורווליאנית ההזויה "ציונים לא מתנחלים". להיות בסדר עם כולם.

ברגע שנחתה גזירת ההקפאה והייבוש, היה על התנועה לצאת למאבק. למחרת בבוקר היה על ראשי התנועה להתייצב בנערן, באלמוג או במצפה שלם, להכריז שמעתה היא מתגייסת למאבק ציבורי ופוליטי. מן הראוי היה, שהתנועה תפעיל את כוחה הפוליטי בתוך מפלגת העבודה, ללחץ משמעותי על האיש החזק בממשלה – ברק, כדי להעביר את רוע הגזירה. איפה אורית נוקד, איפה ולולה כאשר צריך אותם? מגמגמים, פוסחים על שתי הסעיפים, משחקים משחק כפול.

קיבוצי בקעת הירדן וצפון ים המלח מבינים היום את מה שאנו הבנו כבר לפני 18 שנים – אין חיה כזו תנועה קיבוצית. בשעת מבחן קיומי, התנועה הזו נמסה, מתפוגגת ונעלמת.

באין תנועה, אני מקווה שיהיו לפחות קיבוצים בודדים או לפחות חברי קיבוצים כבודדים, שימצאו את הדרך להפגין סולידריות עם קיבוצינו בבקעת הירדן וצפון ים המלח.

אי שם באמצע שנות התשעים, נערכה פגישה קשה של נציגות קיבוצי הגולן עם ארבעת "שליחינו" במערכת הפוליטית – השרים יעקב צור ואברהם כץ-עוז והח"כים גולשמידט וחגי מרום. כל הארבעה היו אוהדי הגולן, לכאורה, אך אף אחד מהם לא העז לעמוד בפרץ, להציג עמדה ברורה ולהיות מוכן לשלם מחיר. כולם השתפנו.

בתום השיחה אמר להם יהודה הראל: "המאבק הזה יסתיים בנצחוננו. אנו נשאר בגולן. אבל מה ישאר מכם? כלום. בעוד שנה אף אחד מכם לא ישאר בתפקידו ובעוד שנתיים אף אחד מכם לא ישאר בקיבוץ שלו". הוא דייק בתחזיתו כמעט במאה אחוז.

אני מאחל לקיבוצי צפון ים המלח ובקעת הירדן, שגם כאשר איש לא יזכור שפעם היה דבר כזה ולולה ושפעם הייתה אחת אורית נוקד, נכדיהם וניניהם יחיו בבקעת הירדן בשובה ונחת.

* "ידיעות הקיבוץ"