הבלוג של אורי הייטנר

סקר שנערך בידי "מרכז שטינמץ למחקרי שלום" (שאני מכיר אותו אישית כמרכז אמין ומקצועי) ובדק את עמדות הציבור בשאלות הדמוקרטיה, העלה ממצאים מדאיגים, מהם משתמעות עמדות בעייתיות, שאינן עולות בקנה אחד עם ערכים ליברליים ודמוקרטיים.

בין השאר הצביע הסקר על תמיכה בהענשה של חושפי פרשיות ביטחוניות, הגבלת ארגוני זכויות אדם והטלת עונשים כבדים על עיתונאים החושפים מידע על מעשים לא מוסריים של צה"ל.

התוצאות הללו מדאיגות בהחלט. זכויות האדם והאזרח הן יסוד מוסד בדמוקרטיה, הן ערך דמוקרטי מרכזי, וארגוני זכויות האדם נועדו להבטיח זכויות אלו, ובמקרים רבים הם אכן מגינים על האזרח מפני פגיעת הרשות בזכויותיו. מן הראוי שהציבור יאהד ארגונים אלה; שהאזרח יראה בהם גורם המגן עליו ועל זולתו. כאשר הציבור מתייחס לארגונים כאלה בשלילה, זה סימן מדאיג.

גם היחס העויין כלפי חיילים המעבירים מידע אודות מחדלים או חלילה פשעים המתבצעים בצה"ל, מדאיג. אם חייל יודע שמפקדו התעלל בעצור, למשל, הכה אישה במחסום, או שחבריו ירו על אזרחים – האם ראוי שיתקרנף וישתוק או שידווח על המקרה? איני חושב שהעיתונות צריכה להיות היעד לדיווח, אלא הגורמים המוסמכים בצבא (כך אני נהגתי), אך בכל מקרה, הפניה לתקשורת יותר מלגיטימית, ובוודאי עדיפה על שמירת הדבר בסוד. יתר על כן, חשיפה אינה בהכרח של פשעי מלחמה, אלא גם של שחיתויות, של התנהגות שאינה הולמת, של התעמרות ואף התעללות בחיילים. האם גם דיווח על מקרים כאלה אסור?

אכן, תוצאות מדאיגות. על מה הן מעידות? מה גורם להן? מה עושים אתן?

יש הקופצים עליהן כמוצאי שלל רב – שמחה גדולה! הנה, עוד הוכחה שישראל אינה מדינה דמוקרטית. כך, למשל, גדעון לוי, כל כך צפוי, ב"הארץ". תחת הכותרת הצינית "הדמוקרטיה היחידה", הוא לא החמיץ את ההזדמנות להשתלח בישראל כמדינה אנטי דמוקרטית.

האם הוא ושכמותו צודקים?

ישראל היא מדינה שאין דמוקרטית ממנה. ספק אם בעוד מדינה בעולם נשמרות בהקפדה חירויות הפרט כמו בישראל – חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, חופש העיתונות וכו'. זאת, חרף העובדה שישראל מצויה מיום הקמתה במלחמה קשה על עצם זכותה להתקיים. באיזו עוד מדינה הייתה ניתנת אפשרות לחברי פרלמנט להזדהות בפומבי, לאורך עשרות שנים, עם אויביה ולהסית נגדה? אף לא במדינה אחת. במדינת ישראל מיעוט גדול, שהינו חלק מן העם שנמצא במלחמה נגדה, ובאופן טבעי הוא מזדהה עם עמו. ובכל זאת, מיום הקמתה של המדינה היא העניקה זכויות אזרח מלאות למיעוט הערבי, והקפידה על זכויות אלו חרף כל המלחמות, פיגועי הטרור והעימותים האלימים הרבים. נכון, יש עוולות (הרבה פחות מעבר), יש מקום לשיפורים (וכל הזמן יש שיפור), לעתים יש אף, לבושתנו, ביטויים של גזענות. יש להיאבק בהם. אך אין בכך כדי לסתור את התמונה הכללית, שהיא יוצאת דופן לחיוב. כל טענה, על פיה מדינת ישראל אינה דמוקרטית, היא טענה שקרית, וכל מי שטוען טענה זו – משקר ביודעין.

אז על מה מעיד הסקר? האם יש פער בין היות המדינה דמוקרטית, לבין עמדות הציבור?

אני משוכנע שהציבור ברובו דמוקרטי ומאמין בערכי הדמוקרטיה. את התשובות שנתנו המשיבים לסקר, איני מקבל כפשוטן, אלא כתגובת נגד למציאות קשה שעמה מתמודדת מדינת  ישראל – מסע הדה-לגיטימציה נגד עצם קיומה ונגד זכותה להגן על עצמה ועל אזרחיה. מתקפה זו, לה שותפים הפלשתינאים, האסלאם הרדיקלי, השמאל הרדיקלי באירופה, הימין הרדיקלי הניאו נאצי, זוכה להצלחה בלתי מבוטלת. מסע זה, פרי אסטרטגיית ועידת הגזענות והאנטישמיות בדרבן בשנת 2001, הגיע לשיאו מאז יצאה ישראל להגן על אזרחיה לאחר 8 שנות ירי טילים מכוון, במבצע "עופרת יצוקה". המסע הזה פורט על נימים אנטישמיות המוטמעות בקרב הציבור האירופי. רגשות האשם של האירופים בעקבות השואה, מקבלות מענה נפלא ממסע ההסתה המציג את הישראלים כ...נאצים. הנה, אומר האירופי בהקלה, הם עושים בדיוק מה שאנחנו עשינו, אז אנו פטורים. המסע הזה, המתבטא בהשמצות, בעלילות דם, בהצגת צה"ל כצבא המבצע פשעי מלחמה, אף שצה"ל פועל באופן מוסרי לאין ערוך מכל צבא אחר בעולם, ודי להתבונן באופן פעולתו לעומת אופן פעולות צבאות המערב בקוסובו, בעיראק ובפקיסטן כדי להיווכח בכך. המסע הזה מתבטא בהפרעה לנאומים והרצאות של ישראלים, בניסיונות להטיל חרם אקדמי ומקצועי על ישראל, באינתיפאדה משפטית נגד מדינאים ישראלים וקציני צה"ל המבקרים בחו"ל ועוד.

הציבור הישראלי רואה זאת ומתוסכל, וזועם. ובצדק הציבור זועם ומתוסכל. והוא מתוסכל שבעתיים, כאשר הוא רואה גורמים ישראלים שותפים לכך – שותפים לעלילות על צה"ל, שותפים לפעילות עם אותם גורמים אנטי ישראליים ואנטישמים כמו במאבק האלים נגד גדר הביטחון, שותפים פעילים ומובילים בניסיונות החרם, שותפים במסירת "מידע" לטריבונל האנטי ישראל של גולדסטון, שותפים ומובילים באינתיפאדה המשפטית. והציבור רואה שארגונים שנועדו להגן על זכויות האדם והאזרח, שותפים למסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל הדמוקרטי, מסע התמיכה בטרור ובטרוריסטים. וכי יש פגיעה חמורה יותר בזכויות האדם מן הטרור? אם אלו התנועות לזכויות האדם, מה הפלא שאין לציבור כל אמון בהן?

הציבור רואה את מסע התמיכה בענת קם, שכבר הגיע להצעה להעניק לה פרס ישראל. הציבור יודע שמדובר בחיילת שעשתה מעשה בגידה – גנבה כל חומר סודי שהצליחה לשים עליו את ידה, כולל פקודות מבצע סודיות ביותר, ומסרה אותן לעיתונאי. העיתונאי חיפש מצא קומץ מסמכים דרכן הוא ניסה להציג מצג שווא כאילו צה"ל מפר את הוראות בג"ץ בנוגע לסיכולים הממוקדים. היועץ המשפטי שבדק את הטענות, הפריך אותן מכל וכל ולא השאיר אבן על אבן מהכתבה. ואף על פי כן, עדיין מוצגים קם ובלאו כחושפי פשעי מלחמה של ישראל. הציבור שומע ורותח. אם זו "חשיפת פרשיות ביטחוניות" וזו "חשיפת מעשים בלתי מוסריים" – הציבור לא רוצה חשיפה כזו. אין זו חשיפה אמת המשרתת את טובת הציבור, ההיפך הוא הנכון.

הציבור הישראלי דמוקרטי, ולבטח לא "פשיסטי" כפי שגינה אותו בחוצפה אופיינית גדעון לוי. את התשובות המגושמות לשאלות הסקר אין לקבל כפשוטן, אלא להבין שהן מבטאות את האינסטינקט הבסיסי של אזרח פטריוט, החש שמדינתו נמצאת תחת מתקפה קשה ובלתי צודקת.

ראוי היה, שגדעון לוי ושכמותו – במקום לנצל עוד הזדמנות להשמיץ את מדינת ישראל, יבחנו את עצמם ואת אשמתם ביצירת הלך הרוח שבא לידי ביטוי בסקר.  

* BSH

את המכתב הבא כתבתי השבוע למזכירי הקיבוצים בגולן. אני מקווה מאוד שהם ירימו את הכפפה. אם לא, אני מציע שלפחות אנו – אורטל, נעשה זאת.

****

חברינו בקיבוצי בקעת הירדן וצפון ים המלח נאבקים על קיומם.

ההחלטה הגורפת של הממשלה על הקפאת הבניה מעבר לקו הירוק, כוללת גם את בקעת הירדן וצפון ים המלח. יישובים אלה נמצאים בהקפאה מוחלטת, אין אפשרות לסגור שם מרפסת, לבנות מחסן, שלא לדבר על בניה למגורים, על הרחבת היישובים כדי לאפשר קליטת בנים וחברים חדשים או הרחבות קהילתיות. מדובר במצור כבד, שעלול להיות מכת מוות ליישובים.

באופן בלתי מפתיע, התנועה הקיבוצית, שהקימה את קיבוציה אלה כביטוי לתפיסה הציונית וההתיישבותית שעדיין דגלה בה וכביטוי לתפיסה הפוליטית של פשרה טריטוריאלית (להבדיל מהגישה של נסיגה מוחלטת), מתנערת מיישוביה, אינה נאבקת למענם ואינה נוקפת אצבע כדי להעביר את רוע הגזירה. לתנועה הקיבוצית יש עדיין כוח אלקטורלי רב בתוך מפלגת העבודה, ובהתארגנות משותפת עם תנועת המושבים, יש בכוחה להשפיע על אהוד ברק, האיש החזק בממשלה. אך התנועה משתמטת מאחריותה ליישוביה, ומאפשרת לברק, לנתניהו ולממשלה שקט תעשייתי. הדבר הגיע לכדי כך, שקיבוצי צפון ים המלח החליטו לפרוש מן התנועה הקיבוצית.

אין לטעות - במו"מ עם הפלשתינאים שמתחיל השבוע, נסיגה מבקעת הירדן וצפון ים המלח היא סכנה ריאלית.

זו השעה שלנו – שעת הסולידריות. בשנות התשעים חווינו את החיים בצל איום הנסיגה והעקירה (אם כי לא חווינו הקפאה וייבוש). באותן שנים חווינו גם את תחושת הנטישה של התנועה הקיבוצית. אנו זוכרים היטב כמה חשובה הייתה לנו ההזדהות מצד הקיבוצים ומצד חברי קיבוצים. חברינו בקיבוצי הבקעה וצפון ים המלח זקוקים היום לתמיכתנו ולעזרתנו. מי אם לא אנחנו נושיט להם יד?

עלינו לפעול כדי לבטא את תמיכתנו והזדהותנו עם קיבוצי הבקעה. אני מציע מספר פעולות:

א. סיור הזדהות של מזכירויות הקיבוצים ושל חברים המעוניינים להצטרף, בבקעת הירדן וצפון ים המלח; מפגש עם הנהגות היישובים ועם החברים לביטוי תמיכתנו ואהדתנו.

ב. הפעלת לחץ על מזכירות התנועה הקיבוצית לשנות את דרכה ולתמוך בקיבוצי הבקעה.

ג. פרסום גילוי דעת של קיבוצי הגולן בעיתונות הקיבוצית, המבטאת תמיכה בקיבוצי הבקעה וקריאה לתנועה לתמוך בהם.

ד. פגישת עבודה של מזכירי הקיבוצים עם ראשי המועצות ומזכירי הקיבוצים בבקעה, וסיוע מעשי על פי הצורך.

זו שעת מבחן בעבורנו – מבחן החברות והסולידריות עם שותפינו למפעל ההתיישבותי.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

השלג דאשתקד מעניין אותי הרבה יותר ממועד הבחירות לוועידת הליכוד. אני גם סבור שסוגיה זו פחות חשובה מקליפת השום. ובכל זאת, משההכרעה בנדון הייתה למאבק של הליכוד בפייגליניזם המנסה להשתלט עליו, עכבתי בעניין רב ובאכפתיות אחרי המאבק.

איני ליכודניק ולא הצבעתי לליכוד, אולם כאזרח מדינת ישראל שהדמוקרטיה יקרה לו, אני רואה בדאגה רבה את התופעה הפייגליניסטית, המסכנת לא רק את המפלגה הגדולה בישראל, אלא את הדמוקרטיה הישראלית, ומצפה ממנהיגות אחראית לפעול למיגורה.

נתניהו לא נהנה מרוח גבית של התקשורת במאבקו בפייגלין. נמתחה עליו ביקורת, על שהוא מעצים קוריוז פוליטי, בכך שהוא מפנה אליו את כל הכלים ומעמיד אותו באופן מלאכותי במעמד של יריב שווה ערך אליו. נאמר עליו, שכל העלאת עניין פייגלין הייתה טריק מלאכותי כדי להגדיל את אחוז ההצבעה, שהינו תנאי הכרחי להשגת 2/3 הנדרשים לשינוי החוקה.

האם נכון להתייחס לתופעת פייגלין כאל קוריוז ולהתעלם ממנה, כדי שתתפוגג, או להתייחס אליה ברצינות ולהיאבק בה ובכך להסתכן בהעצמתה? זו בהחלט דילמה. אולם ההיסטוריה הפוליטית של העולם מעידה על שלעתים הליצן נהיה למלך, ומסתבר שהוא לא בדיוק ליצן. אני סבור שעל הדמוקרטיה להתגונן מפני מי שמסכנים אותה ולא להקל ראש במי שנראה מגוחך.

מעניין מה היו כותבים על נתניהו כל אלה שסנטו בו על כך "שהתפנה מכל ענייני המדינה במאבק מיותר נגד קוריוז", אילו היו חסרים לו כמה קולות ופייגלין היה חוגג את נצחונו ומחזק את מעמדו. יש להניח שהביקורת על ראש הממשלה שהפקיר את הזירה, מצד אותם פרשנים, עיתונאים ומומחים שלעגו לו השבוע, הייתה גדולה שבעתיים. אני סבור שנתניהו נהג כמתחייב מראש ממשלה ומראש מפלגה גדולה, הניצבת בפני איום שנראה היום קטן, אך עלול להתעצם למימדים שיקשו להתמודד עמו.

מדוע האיום הפייגליני גדול כל כך? בראש ובראשונה בשל עמדותיו. פייגלין הוא כהניסט. עמדותיו כהניסטיות. פירוש הדבר – גזענות כלפי הערבים ותפיסה אנטי דמוקרטית. פייגלין מייצג את החוגים הפנאטיים של הימין הקיצוני – החוגים המהללים את המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, החוגים של נוער הגבעות מהם יוצאים פורעים למסעות פוגרומים בערבים ולמלחמות בצה"ל. פייגלין תומך בסרבנות בצה"ל – אקט אנטי דמוקרטי שעלול להרוס את צה"ל ואת המדינה (הן כאשר הוא בא משמאל והן כאשר הוא בא מימין). מנכ"ל "מנהיגות יהודית" מיכאל פואה קרא לסרב לשרת ב"צבא הגירוש" במלחמת לבנון השניה. החוגים הקיצוניים שפייגלין מייצג, הם אלה המפיצים את כזב הקונספירציה אודות רצח רבין (המצאה שמטרתה לסייע ליגאל עמיר). אני קורא את מאמריו של משה פייגלין ואת מאמריו של אחד האידיאולוגיים המרכזיים בקבוצתו - מוטי קרפל (שהוא, אגב, אינטלקטואל מזהיר ופובליציסט מבריק, אך עמדותיו קיצוניות ומסוכנות מאוד) – הם מייצגים תפיסה פוסט ציונית, על פיה הציונות מיצתה את עצמה ויש להחליפה בתפיסה "גאולתית". העמדות הללו מסוכנות ביותר ומוליכות למעשים מסוכנים וראוי להיאבק בהן.

לא רק עמדות פייגלין מסוכנות. לא פחות מאיימת שיטת הפעולה הצינית של פייגלין – הניסיון לבצע השתלטות עויינת על הליכוד. הליכוד הוא מפלגת מרכז ימין לאומית ליברלית. המסורת שלה, אותה עיצבו ז'בוטינסקי ובגין, היא מסורת ליברלית ודמוקרטית. אין שום קצה של זיקה בין דרכו של הליכוד לדרכו של פייגלין. באותה מידה פייגלין יכול היה לנסות להשתלט על "קדימה" או על מפלגת העבודה. השיטה שלו – להיכנס כסוס טרויאני לליכוד, להחדיר אלפי תומכים, שכלל אינם חולמים להצביע לליכוד בבחירות, אך בפוליטיקה הפנימית הם חיילים ממושמעים הסרים למרותו ותמיד יפגינו 100% נוכחות והצבעה, ובאמצעותם להשתלט על הליכוד, מפלגת השלטון, ועל המדינה.

נכון, הרעיון הזה נראה הזוי. הרי אם פייגלין היה משתלט על הליכוד, כל ראשי הליכוד היו פורשים ומצביעי הליכוד היו מצביעים לליכוד החדש שהם היו מקימים. אבל בשיטה שלו הוא עלול להכניס קבוצת ח"כים לא קטנה, לצבור כוח, להשפיע, לקבל לגיטימציה ולנצל משברים ומצוקות לאומיות כדי להיבנות מהם כמנהיג. לכן, מוטב להרוג את הרכבת הזאת כאשר היא עוד קומקום. 

טוב עושה נתניהו כאשר הוא נלחם בתופעה. גם אם הוא בחר באופן מלאכותי ומסיבות לא ענייניות את המגרש שבו הוא נלחם בתופעה, הוא ראוי על כך לשבחים, כיוון שבפוליטיקה יש צורך גם בכישורים טקטיים. יש לקוות שנתניהו וראשי הליכוד לא ירדמו בשמירה וימשיכו לעצור את פייגלין ואת הפייגליניזם.

* "על הצפון"