הבלוג של אורי הייטנר

כל יום שחולף מזמן לנו עוד ועוד מידע אודות אופן ההתנהלות של אולמרט בתפקידיו השונים. ההבנה שרק לפני קצת יותר משנה האיש הזה היה ראש ממשלת ישראל חייבת לעורר חשבון נפש בחברה הישראלית. אילו היה מדובר במעידה חד פעמית, בקשר מושחת עם אדם אחד, ניתן היה לראות בכך שהאיש נאלץ לעזוב את תפקידו – סוף פסוק לפרשה. אבל כאשר ברור שמדובר בשיטה שפעלה שנים רבות, ועמה התקדם אולמרט מתפקיד לתפקיד עד שהגיע לתפקיד הרם ביותר; כאשר ברור שמספר המעורבים במכלול הפרשיות כל כך גדול – הרי ברור שהאיש לא הגיע למעמדו הרם כיוון שאיש לא ידע במי המדובר, אלא חרף העובדה שרבים ידעו והעדיפו לשתוק.

עובדה זו מעוררת סימני שאלה רבים, אודות הבקרה הציבורית, השיניים של התקשורת וכל החיישנים שתפקידם היה למנוע מן הדבר הזה לקרות.

הסכנה בכך שאדם מושחת עומד בראש המדינה אינה רק מוסרית, אלא גם תפקודית. לא רק בשל המחשבה המפחידה לאן עלול היה להוביל את מדינת ישראל שיקול הדעת ההולילנדי, אלא גם, למשל, היות אדם כזה חשוף לסחיטה מצד גורמים מפוקפקים שהיו שותפים בחגיגותיו הקודמות, או סתם מצד מי שיודע דברים שאינם נעימים לו. האם ניתן לסמוך על שיקול דעתו של מי שחשוף לסחטנות מסוג זה?

אפרופו סחטנות - אני נזכר במאמר ב"הארץ" לפני קצת יותר משלוש שנים, ב-5.3.07, פרי עטו של עקיבא אלדר: "חנינה כללית תמורת שלום כולל".

במאמרו, תקף אלדר את אולמרט בתנועת מלקחיים – מצד אחד על דרכו המדינית, שהייתה באותה שעה ניצית מידי לטעמו, ואותה הוא ביקר בחריפות. מצד שני הוא הזכיר לאולמרט ש"מגירות היועץ המשפטי לממשלה מתפוצצות מתיקי חקירה נגד ראש הממשלה ודו"ח מבקר מדינה רודף דו"ח ועדת חקירה".

וכאן הציע אלדר לאולמרט עסקה מושחתת. אחרי שהוא הזכיר לו את דרך הנסיגה של שרון "שחיסנה אותו מפני אותה קופת שרצים", הוא הציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: "לאור ניסיון האתרוג, הסדר מדיני שיוביל לקץ הכיבוש יזכה את אולמרט בחנינה".

חנינה מידי מי? לכאורה, מידי משפט ההיסטוריה, "רק סיום מצב המלחמה עם מדינות ערב יהפוך אותו מהערת שוליים עלובה בתולדות המדינה למנהיג דגול", אך הדברים ברורים – מדובר בסחיטה לשמה. אלדר הזהיר את אולמרט, שאם לא יפעל למימוש דרכם הפוליטית של אלדר וחבריו, יש בידיהם מספיק חומר לחסל אותו פוליטית. לעומת זאת, אם ינהג על פי תכתיבם המדיני – הם יעניקו לו יד חופשית לנהוג בשחיתות ככל שיחפוץ. מובטחת לו חנינה תקשורתית מראש.

היום, כעבור שלוש שנים, כשאנו יודעים איזו דרך מדינית הוביל אולמרט; כשאנו יודעים שהוא ראש הממשלה היחיד שהציע לפלשתינאים נסיגה מוחלטת מכל השטחים (עם חילופי שטחים) והכיר עקרונית ב"זכות" השיבה (הצעה שנדחתה בידי הפלשתינאים כי זה לא הספיק להם ואולי כי האמינו שניתן להוציא ממנו עוד) וכשאנו זוכרים איך התקשורת נהגה בו בכפפות של משי (נתאר לעצמנו שאחוז אחד מן החשדות נגד אולמרט היו נגד נתניהו – איזו חגיגה תקשורתית ואיזה עליהום תקשורתי היה כאן), השאלות מטרידות, מטרידות מאוד.

אי אפשר שלא לתהות אודות הקשר בין העמדות המדיניות שאולמרט אימץ וניסה ליישם, הן כלפי הפלשתינאים והן כלפי הסורים, בניגוד מוחלט לעמדותיו כל השנים, לבין התנהלותו המושחתת. האם ראש ממשלה בישראל ניהל את המדינה וקיבל החלטות תחת סחיטה?

* "ידיעות הקיבוץ", "חדשות בן עזר"

העילה בעטיה ביקש ראש הממשלה למנוע את קיומה של הפגנת הימין הקיצוני בשכונת סילואן מגוחכת – האם הרצון להימנע מהבכתו של פקיד אמריקאי, עם כל הכבוד, עומדת מעל מימוש חופש ההפגנה?

אולם ללא קשר לביקורו של מיטשל, אכן, ראוי היה למנוע את ההפגנה הזאת. הסיבה לכך נובעת מזהותם של המפגינים ומניעיהם. תנועת "ארץ ישראל שלנו" הם כינו עצמם הפעם, בכל פעם הם בכסות אחרת, אך מדובר בכנופיית כהנא. לוז האידיאולוגיה הכהניסטית היא שנאת הגוי ובפרט – שנאת הערבי. סדר היום שהקבוצה הזאת מנסה להחדיר לחברה הישראלית, הוא שנאת הערבים. סגידתם למחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, אך ורק בשל העובדה שטבח בערבים, מעידה על חלומם הגדול – השמדת עם.

יש בעיה חמורה של בניה בלתי חוקית במגזר הערבי בירושלים. הם נתלו בכך כנושא להפגנה, אך אין לטעות – בעבורם אין כל הבדל בין בניה חוקית לבלתי חוקית, כשמדובר בערבים. כשמדובר בערבים, מטרתם אחת – "ראוס", החוצה.

האם יש הצדקה כלשהי למתן אפשרות לקבוצה כזאת להפגין בתוך אזור שרובו ערבי? הרי כל מטרתה של ההפגנה הזו היא פרובוקציה, שנועדה ללבות שנאה ומדנים בין יהודים לערבים, דווקא בתקופה נפיצה כל כך. הרי אפילו התושבים היהודיים של עיר דוד ביקשו למנוע את ההפגנה, שעלולה להפר את מעט הדו-קיום בינם לבין תושבי סילואן. 

העילה לבקשתו של נתניהו מוזרה, אך הבקשה עצמה – מוצדקת. אולם היועץ המשפטי לממשלה דחה את הבקשה על הסף.

היועץ וינשטיין לא נימק את החלטתו בנימוק מוסרי, דמוקרטי, ענייני כלשהו. נימוקו היה פרגמטי לגמרי – מניעת ההפגנה לא תעמוד במבחן בג"ץ. אין ספק שהוא צודק, הרי סוגיות מסוג זה הונחו פעמים רבות בפני בג"ץ, מכל כיווני הקשת הפוליטית, כולל מצד מארגני אותה הפגנה (בפרובוקציה הקודמת שלהם באום אל פאחם, למשל), ובג"ץ פסק תמיד בעד חופש ההפגנה. יותר מסביר להניח, שכך היה פוסק גם במקרה זה, אילו היה מובא להכרעתו.

קוראי הטור מכירים את הסתייגותי מהאקטיביזם המשפטי ומההתערבות המוגזמת של בית המשפט העליון בסוגיות מדיניות, ביטחוניות וכלכליות. דווקא בנושא זה, בית המשפט הוא אכן הכתובת. בדיוק לשם כך קיים בית המשפט – כדי לתת סעד לאזרח החש שזכויותיו נפגעו. ומי שנשללה ממנו זכות ההפגנה, מי שנשלל ממנו חופש הביטוי - בית המשפט העליון הוא הכתובת הטבעית שלו.

בנושא זה ביקורתי על בית המשפט אינה על עצם התערבותו, אלא על גישתו. אחד הביטויים החביבים על שופטי בג"ץ, בבקרם את הרשות המבצעת, היא מידתיות. בכל הקשור לסוגיות של חופש הביטוי, בית המשפט העליון נעדר מידתיות.

חופש הביטוי הוא ערך חשוב ומרכזי ביותר, אחד הערכים המרכזיים בדמוקרטיה. אולם אין הוא ערך עליון, העומד מעל לכל ערך אחר, מעל לכל שיקול אחר, מעל לכל אינטרס אחר. גם סוגיות של חופש הביטוי ראויות להישקל במבט כולל על האינטרס הציבורי. יש מקרים, שבהם הנזק של מימוש זכות ההפגנה, גדול יותר מהנזק של פגיעה בה.

חופש הביטוי אינו החופש להסית, אינו החופש להמריד, אינו החופש ללבות שנאה. גם על חופש הביטוי יש להציב סייגים. לא כל פרובוקציה ראויה להגנת בג"ץ, בשם חופש הביטוי. גם בג"ץ יכול לבחון האם מימוש חופש הביטוי מסכן את שלום הציבור, ולבכר את שלום הציבור. אל לנו להתייחס אל חופש הביטוי כאל מולך שיש להקריב על מזבחו כל שיקול אחר.

האם בשם חופש ההפגנה נסכים להפגנה של ניאו נאצים בישראל? האם בשם חופש הביטוי נאפשר הכחשת שואה בישראל? ודאי שלא. הרי ההיסטוריה הוכיחה, שלעתים האויב הגדול של הדמוקרטיה הוא ההיפר דמוקרטיה; מתן האפשרות לאויבי הדמוקרטיה להשתמש בכליה על מנת להרוס אותה מבפנים.

כך נוהגים הכהניסטים, אויבי הדמוקרטיה, בחסותה. הגיעה השעה שהדמוקרטיה הישראלית תאמר להם: עד כאן!

* BSH

כן, אני יודע. בלתי הוגן, יאמרו לי, להשוות בין שכר הבכירים לבין פרשיית שחיתות ושוחד כמו פרשת הולילנד. הרי אין כל חוק האוסר על אדם להשתכר מיליון או שני מיליון ₪ בחודש. אם זה השכר שהוא מקבל, כנראה שזה מה שהוא שווה, זה מה שמגיע לו. הוא לא גנב מאף אחד. הוא לא עבר על אף עבירה.

נכון, יש הבדל בין עבירה על חוק קיים, לבין עבירה על חוק שטרם חוקק. אבל יש גם יש קשר בין שתי התופעות. בשני המקרים מדובר בשחיתות. שחיתות אינה רק עבירה על חוק. שחיתות אינה נבחנת רק בפן הפלילי, אלא בראש ובראשונה בפן המוסרי. מבחינה מוסרית, יש הרבה מן המשותף בין השחיתות הפלילית לבין טירוף השכר.

בשני המקרים, מדובר בתאוות בצע שלוחת רסן, המעבירה אנשים על דעתם. תאוות בצע הגורמת לאנשים לצפצף על כל אינטרס ציבורי, על כל שיקול ערכי ומוסרי. אנשים רוצה כסף, רוצים הון, והרבה, ללא שובע, ללא גבול, ללא מעצורים.

בשני המקרים מדובר בשיכרון כוח, של אנשים שאיבדו את הברקסים; שום דבר אינו יכול לעצור אותם.

השילוב המסוכן של שיכרון כוח ותאוות בצע, מביא אדם לשחד כדי שינתן לו להקים מפלצת הפוגעת באינטרס הציבורי, מפלצת ארכיטקטונית ואסתטית הפוצעת את הנוף. מה אכפת לו? העיקר שהוא יספק את תאוות הבצע שלו. אותו שילוב, מביא אדם לקחת מן הציבור מיליוני שקלים בחודש – מה אכפת לו שרבים מעובדיו מגרדים את שכר המינימום ואינם יכולים לפרנס את משפחותיהם בכבוד? מה אכפת לו שבשכר האסטרונומי שהוא מקבל, שלאף אדם נורמאלי אין בו צורך, הוא יכול לפרנס מאות או אלפי משפחות קשות יום? מה אכפת לו שמצב החברה שהוא מנהל יכול היה להיות טוב לאין ערוך, אילו היה מקבל שכר נורמאלי (גבוה, כראוי למנהל בכיר, אך סביר)? מה אכפת לו, שהמשקיעים יכלו להרוויח יותר אילו היה מקבל שכר סביר? העיקר שהוא יספק את תאוות הבצע שלו.

"לשם צריך אדם משכורת של 700,000 שקל לחודש?" נשאל בראיון יחצן הצמרת רני רהב, המייחצן רבים מאותם בכירים. "מה זה עניינך?" הוא השיב.

איזה רהב! איזה שחץ, איזו התנשאות, איזו גסות רוח. מה זה עניין הציבור, לאן הולכים רווחי חברות ציבוריות, השייכות לציבור?

גם כאשר מדובר בעסק פרטי, האינטרס שלו אמור להיות צמיחה מקסימלית לטובת הבעלים, המנהלים, העובדים, הספקים, הלקוחות והסביבה. לא כל שכן, כאשר הבעלים הם הציבור. תשובת הרהב של רני רהב היא הביטוי הבוטה של השילוב החזירי בין שכרון הכוח לרדיפת הבצע. כאשר הוא שאל – "מה זה עניינך"? המסר הסמוי שלו היה "מה אכפת לי".

הצעת החוק של שלי יחימוביץ' וחיים כץ להגבלת שכר הבכירים במגזר הציבורי, גונתה בפי שר האוצר וראש הממשלה והוצגה כפוגעת במשק ובכלכלה, שעלולה להגדיל את האבטלה. אגב, אותה טענה הושמעה כלפי חוק שכר המינימום, והמציאות הפריכה אותה לחלוטין. האמת היא שהצעת החוק מתונה מאוד מאוד. שני הח"כים מציעים להגביל את שכר הבכיר בחברה, כך שלא יהיה גבוה יותר מפי 50 מן השכר הנמוך בחברה. חברה המשלמת לעובדיה 4,000 ₪ - המנהל שלה לא ירוויח יותר מ... שכר "סמלי" של 200,000 ₪ לחודש. הוא רוצה להשתכר יותר – שיעלה את מדרגת השכר הנמוכה בחברה. והנה, הממשלה פועלת לסיכול הצעה כל כך מתונה, שנועדה לתקן מקצת חוסר הצדק, להגן במקצת על האינטרס הציבורי. את האינטרס של מי, לכל הרוחות, מייצגת הממשלה?

בפרשת השבוע שקראנו בשבת, פרשת "קדושים", יש התייחסות לסוגיית השכר. וכך נאמר בה: "לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד-בֹּקֶר".  הלנת שכר קיימת, למרבה הצער, במשק הישראלי. ולא רק הלנת שכר, אלא גם שכר בלתי הוגן, פערי שכר שאינם מתקבלים על הדעת ללא כל הצדקה עניינית, עובדי קבלן שאינם מוגנים וכו' – כל אלה הינם עושק וגזל לשמם. העושק והגזל הללו מנוגדים לדרך החיים היהודית. קיומם במדינה יהודית הוא חרפה.

* "ישראל היום"