הבלוג של אורי הייטנר

במאמרו של עמיאל אונגר "תרבות שלטונית אחרת", בו העניק "פרס ישראל אלטרנטיבי" למשה ארנס, נפלו מספר טעויות.

כותב עמיאל: "בשל התנגדותו להסכמי קמפ דיוויד לא כלל אותו מנחם בגין בממשלתו השניה, ורק לאחר בחירות 1981 מונה לשר על ידי יצחק שמיר".

אכן, משה ארנס, שכיהן כיו"ר ו' החוץ והביטחון של הכנסת, התנגד להסכם קמפ דיוויד. אולם אין זה נכון שבגין לא הכליל אותו בממשלתו. ההיפך הוא הנכון, בגין הציע לארנס תפקיד בממשלתו, אך הוא סרב להצטרף, בשל התנגדותו להסכם.

לאחר בחירות 1981 לא הוקמה ממשלת שמיר, אלא ממשלתו השניה של בגין. ארנס כיהן כשגריר ישראל בארה"ב. מי שמינה אותו לשר הביטחון לא היה שמיר, אלא בגין, לאחר התפוטרותו של שרון מהתפקיד, בעקבות מסקנות ו' כהן על אירועי סברה ושתילה. לאחר התפטרותו של בגין, נשאר ארנס בתפקידו, בממשלת שמיר.

* "מקור ראשון"

הידיעה על התארגנות של שמאל לאומי, עוררה שמחה רבה בקרבי. החברה הישראלית השסועה זקוקה כאוויר לנשימה לשמאל לאומי – זרם שיהווה גשר בין השמאל הישראלי ההולך ומקצין לבין המחנה הלאומי והלאומי דתי. כבר אסייג את עצמי, שבדברי על "השמאל הישראלי" ועל "המחנה הלאומי", השתמשתי בביטויים השגורים בשיח הציבורי ובאופן בו שני זרמים אלה ממתגים את עצמם. לי יש השגות רבות על שתי ההגדרות הללו, אך זה כבר נושא למאמר נפרד.

הניכור, הקרע והשנאה בין המחנות הללו הוא סכנה קשה לחברה הישראלית, וכל מי שעתידה של החברה חשוב לו, יראה בכל יוזמה שעשויה לחבר ולגשר כיוזמה חיובית. ומי מתאים לכך יותר מאשר שמאל לאומי?

כאשר בשמאל הישראלי יש יותר ויותר סממנים מדאיגים של דה-פטריוטיזציה – סרבנות, ניכור כלפי מדינת ישראל, זליגה לעמדות השמאל הרדיקאלי הפוסט ציוני, הגחכה של הסמלים הלאומיים (מי לא מכיר את הסלוגן השחוק והמסליד "זיקפה לאומית") וכד', יש מקום לשמאל המניף בגאווה את דגל הלאום, שהסמלים הלאומיים הם סמליו ושהשיח שלו הוא שיח ציוני. כן, שמאל שהמילים ארץ ישראל, מולדת, ירושלים, התיישבות, עליה – אינן מילים גסות בשיחו.

כאשר השמאל בישראל אימץ את העמדות שלפני עשרים שנה רק חד"ש ואורי אבנרי דגלו בהן – נסיגה מוחלטת מכל השטחים וחלוקת ירושלים, הגיעה השעה לשובו של שמאל ציוני שידגול בפשרה טריטוריאלית בנוסח תכנית אלון או תכנית השדרה המזרחית. שמאל כזה יכול היה לאמץ כמורשתו את נאומו האחרון של יצחק רבין בכנסת, ערב הרצחו: " גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

כחבר קיבוץ שיתופי, כסוציאל דמוקרט הפעיל שנים רבות בעשייה למען תיקון עולם, צדק חברתי וחברת מופת, קשה לי להשלים עם המיתוג של "שמאל" בישראל עם עמדות מדיניות ההולכות ומתרחקות מערכי תנועת העבודה הציונית, עד כדי כך שלא יכולתי עוד להזדהות כשמאל, בציבוריות הישראלית. שמחתי, שהנה סוף סוף קם שמאל ציוני לאומי אמיתי.

וכך, הסתערתי על המניפסט של "השמאל הלאומי" – פרי עטם של המחזאי שמואל הספרי ועו"ד אלדד יניב, כמוצא שלל רב (השבוע המניפסט הזה עלה לכותרות סביב פרשת מכירת החוברת ברשת "צומת ספרים", אך אני קראתי אותו באינטרנט). ככל שהתקדמתי בקריאתו, כך הבנתי שלא לילד הזה התפללתי. המניפסט הזה הותיר בי טעם מר כלענה של החמצה ושל מפח נפש. כגודל הציפיות, כך גודל האכזבה.

קודם כל מדובר בטקסט פשטני ורדוד באופן מביך, רצוף בניתוחים היסטוריים המבטאים בורות. הסגנון קיצוני ומתלהם כלפי כל מי שאינו בדעתם של הכותבים. גם בפרקים שעם תוכנם הזדהיתי – הסגנון המתלהם והכתיבה הפשטנית עוררו בי אי נחת מטרידה מאוד.

ובהחלט, הזדהיתי עם לא מעט תכנים במניפסט. יש בו אמירה ברורה בזכות הפטריוטיות וההזדהות עם דגל המדינה והסמלים הלאומיים. יש בו הסתייגות חד משמעית מהשיח האנטי פטריוטי ההולך ומשתלט על השמאל הישראלי. יש בו מסר חד משמעי בגנות ההשתמטות מצה"ל, הירידה מן הארץ ואחזקת דרכונים זרים. יש בו מסר חשוב של אמפתיה וסולידריות עם תושבי הפריפריה החברתית בישראל וטענה מוצדקת נגד ההתנשאות הקיימת ב"שמאל" הישראלי כלפי ציבור זה. הוא מוריד מן הבוידם ביטויים נעלים, שנעלמו בשנים האחרונות מהשפה, כמו "חברת מופת", "הצנע לכת" ועוד.

יש בו מסר חשוב נגד מולך השלום – ההתייחסות לשלום כמטרת העל של קיומנו, שהניסיון להשיגו מקדש כל אמצעי ומכשיר כל שרץ. בצדק הם הזכירו שלא ישראל אשמה בהעדר שלום, אלא הפלשתינאים, שלאורך שנים מקפידים לסרב להשלים עם קיומה של מדינת ישראל ואין להם כל עניין בשלום עמה. המסר הזה חשוב מאוד, מאחר ו-17 שנים אחרי אוסלו, הגיעה השעה שהמציאות היומיומית תפיל אצל כולנו את אסימון ההתפכחות. כותבי המניפסט מתריסים נגד הסירוב להביט נכוחה במציאות, וקוראים להבין אותה, לעכל אותה ולעצב חלופה ריאלית תחתיה.

החלופה שהם מציעים – חזרה לקו הירוק, בהסכם עם מדינות העולם. ואם, או ליתר דיוק – כאשר הפלשתינאים יפעילו טרור וטילים ויתקפו אותנו מן הגבול הזה? וואהווהו איך ניכנס באמאמאמאמא שלהם.

מה מקודש בקו הירוק? שמעתי לאחרונה הרצאה של רון פונדק, שטען שנכונותם של הפלשתינאים להסתפק במדינה בגבול הקו הירוק הוא ויתור גדול, קצה גבול הוויתורים שלהם. על פחות מזה הם לא יתפשרו בשום אופן. עם כל התנגדותי לדרכו – זו עמדה שניתן להבין. אם המטרה העליונה היא שלום, האמונה היא שנסיגה לקו הירוק תביא לשלום אמת ושללא נסיגה לקו זה לא יהיה הסכם – המסקנה של נסיגה לקו הירוק הגיונית ומתבקשת. אולם אם השלום אינו מטרת העל, אין לנו פרטנר לשלום, אין אשליה שהפלשתינאים יסתפקו במדינה לצד ישראל ולבטח הם ימשיכו את מלחמתם – זו מסקנה בלתי הגיונית בעליל. המסקנה המתבקשת מהנחות אלה, היא שגם מי שאינו רוצה לספח את השטחים, כדי שלא לפגוע בצביונה היהודי של המדינה וברוב היהודי הברור שלה, ואינו רוצה בשלטון צבאי לנצח, כדי שלא לפגוע באופיה הדמוקרטי, יתמוך בעיצוב גבול אחר, הממלא את המאוויים הלאומיים והאינטרסים האסטרטגיים של ישראל.

ניתן היה לצפות משמאל לאומי, שיציע פשרה טריטוריאלית שבה מדינת ישראל תממש את זכותנו על חלקי ארץ ישראל שאין בהם אוכלוסיה פלשתינאית צפופה, כמו בקעת הירדן רבתי, צפון ים המלח וכד'. הרי הם עצמם דיברו על הזיקה הלאומית שלנו לאותם שטחים (אחד מביטויי הבורות במניפסט – "הלוואי, ואנחנו רציניים, ואפשר היה לחיות בארץ ישראל כולה. מן הפרת עד החידקל". אין א"י שלמה מן הפרת עד החידקל – שני נהרות בעיראק...), אז גם אם אי אפשר להחיל ריבונות ישראלית על ערש אומתנו – חברון, שכם, יריחו, מאחר והם מאוכלסים בפלשתינאים, איזו סיבה יש להימנע מהחלת הריבונות על מדבר יהודה ודרום הר חברון למשל? ממפה של שמאל לאומי מפוכח, ניתן היה לצפות שתכלול גבולות בני הגנה לישראל, ובעיקר שליטה ישראלית על בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", כפי שהתחייב רבין כאשר הציג את תכנית הסדר הקבע שלו. שמאל ציוני לאומי היה מכליל מקסימום יישובים יהודיים בתוך גבולות מדינת ישראל, במפה שהיה מעצב. ודאי ששמאל ציוני לאומי לא היה מציע נסיגה מהגולן – שטח ריבוני של מדינת ישראל, חבל התיישבות ציוני מצליח ופורה, אזור חיוני ביותר לביטחון ישראל ושאין בו שמץ של איום על הרוב היהודי במדינה (אגב, המניפסט מצטט את דוד בן גוריון שבתכנית "מוקד" ב-1970 הציע לסגת מהשטחים, אך שוכחים לציין שהוא הקפיד שוב ושוב לומר: "חוץ מירושלים והגולן").

ניתן היה לצפות משמאל לאומי שיחזיר את עטרת הפשרה הטריטוריאלית – דרכה של תנועת העבודה של אשכול, אלון, גולדה ורבין, ליושנה. הרי הטענה נגד דרך זו הייתה שאין לה פרטנר בצד השני. מי שהתפכח מן האשליה שיש פרטנר בצד השני לנסיגה המלאה – מן הראוי שלא ידבק באותה נסיגה, אלא יחיה את רעיון הפשרה הטריטוריאלית.

הדבקות של מנסחי המסמך בקו הירוק מאכזבת מאוד, אך הפתרון שהם מציעים לגיטימי וראוי לדיון. מה שאינו לגיטימי, הוא התייחסותם של מנסחי המסמך לציבור המתנחלים. כאן הם חצו את כל הקווים האדומים, בכתב הסתה נמוך מצח, מתלהם ורווי שנאה וארס. אמנע מציטוטים, כדי לא להכתים את האתר בתועבה הזאת. אתמצת את מסריהם ב"הכו במתנחלים והצלתם את ישראל".

מה מוביל את הכותבים לביטויי השנאה האלה? אולי זו קריצה פופוליסטית לציבור ה"שמאלי" – תראו, אמנם איננו מאמינים בשלום, אמנם אנחנו שונאים את המשתמטים אבל נשאר בנו משהו, אנחנו ממשיכים לשנוא את המתנחלים, אנחנו בסדר.

ואולי זו פשוט שנאת האחר, השונה, מי שדעתו ואורח חייו שונה, או במילה אחת – מתנחלופוביה.

כך או כך, הביטויים הללו מעוררים שאט נפש.

ציבור המתנחלים מונה 300,000 ישראלים, ציבור נאמן למדינת ישראל, משרת ביחידות הקרביות ביותר בצה"ל, מקיים מפעלי צדקה וחסד יותר מהמקובל באזורים אחרים במדינת ישראל, משלם מסים. אם נקבל את דוקטרינת אובמה, ונספח גם את השכונות היהודיות בדרום ירושלים ובצפונה ל"התנחלויות", מדובר בלמעלה מחצי מיליון ישראלים. זו הבשורה הגדולה של "השמאל הלאומי" – שנאת נפש לחצי מיליון מבני עמם, מאזרחי מדינתם?

אצלי המושג שמאל מתחבר בראש ובראשונה לסולידריות חברתית. המושג לאומיות מתקשר קודם כל לסולידריות לאומית. מי שמתייחס לחצי מיליון מאחיו כאל כת מצורעים, הוא לא שמאל ולא לאומי.

בשירו "אלוהיי" בדיסק החדש "מזמורי נבוכים" כותב קובי אוז: "אבל למרות הכל הסובלנות רוחשת מתחת לפני השטח, תראה, לאט לאט האנשים יוצאים מהמתח ורוצים בסך הכל להיות ביחד". אני שותף לאופטימיות שלו. ולכן אני אופטימי גם באשר לתחייתו של שמאל לאומי אמיתי בישראל, חרף ההזניה שגרמו הספרי ויניב לשני המושגים הללו.

* אתר קרן כצנלסון, "שווים"

בסוף השבוע נערך ביפו סמינר של תכנית מנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית, שאני עומד בראשה. בשל פציעתי, נבצר ממני, לדאבוני, ליטול חלק בסמינר. להלן דברי תורה שתכננתי לומר בסעודה שלישית:

בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", מתואר אחד האירועים הדרמטיים ביותר במקרא – מותם של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן.

עם שלם ניצב נרגש בחנוכת המזבח. העם צופה בנס מדהים – אש יוצאת מלפני ה' ואוכלת את העולה ואת החלבים, וכתוב: "וירא כל העם, וירונו, ויפלו על פניהם". ובשיא המעמד הזה, נדב ואביהוא מוסיפים אש על המזבח, עליה לא צוו, ואז – "ותצא אש מלפני ה', ותאכל אותם, וימותו לפני ה'". והכל – בשידור חי, לעיני כל ישראל. ולצדם, לפני כל ישראל, עומד אביהם אהרון, עומדים אחיהם ועומד דודם משה. כל העיניים נשואות אליהם – מה יעשו, כיצד יגיבו? אלה הקרובים אליהם ביותר, ומצד שני – המעמד מחייב. התפרקות שלהם עלולה להביא להתפרקות כל העם. אין להם אפילו זמן קצר להתאבל בצנעה, לחשוב כיצד לנהוג בפומבי, לקבל החלטות.

משה ניגש אל אהרון. האם יניח יד על כתפו? האם יחבק אותו? האם יאמר לו דברי ניחומים? משה אומר לאהרון: "הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". דברי משה הם צידוק הדין, במסר לעיני כל העם, לפיו אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מהם מצופה ליותר ולכן הם יענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה.

ואיך הגיב אהרון? "וידום אהרון".

ולאחר מכן, משה מיד מתפקד במרץ, מחלק הוראות, מטיל משימות.

דורות של פרשנים ניסו לפרש ולהסביר מה היה חטאם של בני אהרון. לכך לא אכנס כאן, אלא ל"וידום אהרון". איך מגיבים על בשורה נוראה של מות בן אהוב? ואיך מגיבים על בשורה של מות שני בנים?  אהרון מגיב בשתיקה – מה ניתן לומר בשעה כזו? זו תגובתו של אהרון. כל הורה, בסיטואציה נוראה כזו, מגיב בדרך אחרת.

לצערנו, גם היום אנו נדונים לחוות שכול ויתמות, ולעתים גם מקרים של שכול כפול. כעם הנלחם על חייו, המצוי כל העת בעיצומה של מלחמת קיום, המוות הוא מנת חלקנו.

רק לאחרונה נחשפנו לשני מקרים כואבים של מוות כפול באותה משפחה, ולתגובות אציליות ומעוררות כבוד והשתאות מצד האמהות. לפני כחצי שנה נהרג אסף רמון, שנים ספורות אחרי נפילת אביו אילן. לפני שבועיים נהרג אלירז פרץ, שאחיו אוריאל נהרג 12 שנים לפניו.

גם בשעה הקשה והנוראה הזאת, בתוך תהומות היגון והכאב ואי ההבנה איך אפשר, מרים פרץ, אמם של אלירז ואוריאל, ביטאה אמונה בדרך הציונית ודבקות בדרך עליה חינכה את בניה. אני רואה באישה הזאת דמות מופת.

אני רוצה להתמקד בדבריי באדם אחר שחווה שכול – אהוד מנור, שאחיו הצעיר יהודה נפל בתעלת סואץ במלחמת ההתשה. מחרתיים ימלאו 5 שנים למותו של אהוד מנור.

אהוד מנור כתב שירים רבים, על רקע מות אחיו. הידוע בהם הוא "אחי הצעיר יהודה" וכן "אחי", "הבית ליד המסילה" ועוד. וכך סיפר אהוד מנור על שירו "יליד הארץ": "זה שיר תודה לאמי ולאבי. נכתב כמה שנים אחרי שאחי נהרג. אני חושב ב-71' או 72'. אמא שלי התקשרה אלי כאשר שמעה את השיר, בכתה והודתה לי. אחרי שאחי נהרג, היא חזרה על המשפט 'למה הייתי צריכה לבוא לארץ, וכל הביוגרפיה אולי הייתה אחרת והילד היה חי'" (מתוך הספר "שיר לדרך"). השיר הוא תשובתו של אהוד מנור לאמו.

שירה: יליד הארץ / אהוד מנור

אבא שר אני לך, על שיום אחד קמת ותלך. אמא זה השיר הוא לך, על ימי לכתך אחרי אבי לכאן. שמש בא אל החלון, ענף ירוק מלילה נעור, וילד שפקח עיניו לתכלת כאן בארץ אל, בצל כרמל, ליד הנחל.

במלחמת יום הכיפורים, חוותה מדינת ישראל את אחת הטראומות הקשות ביותר בתולדותיה. אף שהניצחון במלחמה הזו הוא אולי ההישג הצבאי הגדול ביותר בתולדות צה"ל – ההפתעה, תחושת הכישלון בראשית המלחמה, המספר הגדול של ההרוגים והפצועים גרמו לשבר מוראלי כבד, שספק אם התאוששנו ממנו עד היום. אחד מביטויי השבר, היה גל גדול של ירידה מן הארץ לאחר המלחמה – גל שבעקבותיו גינה ראש הממשלה יצחק רבין את היורדים, וכינה אותם "נפולת של נמושות".

בימים הקשים של המלחמה, כתב אהוד מנור את שירו "ללכת שבי אחריך". בעיצומה של רעידת האדמה, לנוכח הכאב הנורא שהתחבר לכאב על נפילת אחיו, 4 שנים קודם לכן, ביטא אהוד מנור בשירו מחוייבות טוטאלית לארץ ישראל ולמדינת ישראל, "צומוד" ששום דבר בעולם לא יערער אותו.

שירה: ללכת שבי אחריך / אהוד מנור

להיוולד כל בוקר מחדש, עם כל מילת פרידה למות מעט, ולהביא אל העולם עוד בן ובת בארץ של חלב, מרור ודבש. ללכת שבי אחרייך, לנשום את השמש הצורב, לחלום אותך מול שמייך, לכאוב אותך ושוב להתאהב. לשאת חלום מבטן, מדורות, לשאול באביבייך נחמה, לחיות על פני ובתוכי האדמה הנוראה והיפה הזאת. ללכת שבי אחרייך... עם ערב הד קולנו יעלה, מבוקר יום אלינו הוא יבוא ופדיוננו יראה עד בוא ערבו, מתי סוכת שלומך עלינו תיגלה. ללכת שבי אחרייך...

תשע שנים ומלחמה אחת מאוחר יותר, האדמה הנוראה והיפה הזאת, עליה כתב ב"ללכת שבי אחריך", בערה. היה זה במלחמת לבנון הראשונה. אהוד מנור התנגד למלחמה הזו והיה שותף למאבק נגדה.

ובמלחמה הזו הוא כתב שיר מחאה. אך היה זה שיר מחאה יוצא דופן. מצד אחד, הוא ביטא בו את התנגדותו ומחאתו וביכה את ארצו ששינתה את פניה. מצד שני, הוא יצא נגד האווירה השלטת באותם ימים בקרב חלקים מן הציבור שאליו השתייך, הציבור המתנגד למלחמה. באותם הימים, בקרב חוגי השמאל ומתנגדי המלחמה, רבו דיבורים של ניכור מהמדינה, מצה"ל, מן הארץ. "אם שרון יהיה פעם ראש הממשלה, אני ארד מהארץ", היתה מנטרה אופנתית באותה תקופה. באותם ימים החלה תופעת הסרבנות ולצדה תופעת "הראש הקטן" בצה"ל.

אהוד מנור היה שותף לכעס ולכאב, אולם המסר שלו היה הפוך. "בגוף כואב, בלב רעב" המסר שלו היה "כאן הוא ביתי". אמירה, לפיה הארץ הזו, המדינה הזו, אינה שייכת לשלטון זה או אחר, למדיניות זו או אחרת. שלטון בא ושלטון הולך, מדיניות מתחלפת, אך אין לנו ארץ אחרת.

לא הייתה בכך בשום אופן השלמה עם המצב. "לא אשתוק / כי ארצי שינתה את פניה / לא אוותר לה / אזכיר לה / ואשיר כאן באוזניה / עד שתיפקח את עיניה", הוא שר. זהו שיר של מאבק. אך מאבק של אוהב, של מחוייב, שלפני הכל ומעל הכל מצהיר ומתחייב: "אין לי ארץ אחרת". אהבתו של אהוד מנור לארץ ישראל אינה תלויה בדבר ואינה מותנית בשביעות רצון ממה שקורה בה בתקופה זו או אחרת.

נזכרתי בשיר הזה ובמסרים שלו, כאשר לאחר בחירתו של נתניהו ב-1996 אמרה לאה רבין ש"בא לה לקחת את המזוודות ולהסתלק מכאן". נזכרתי בשיר שנית בתקופת ההתנתקות, כאשר שמעתי מפי גורמים במחנה הכתום דברי ניכור ומיאוס כלפי המדינה, קריאה לסרבנות ולאי הנפת דגלי המדינה. בעיניי, זוהי כפירה בעיקר.

שירה: אין לי ארץ אחרת / אהוד מנור

אין לי ארץ אחרת

גם אם אדמתי בוערת

רק מילה בעברית חודרת

אל עורקי אל נשמתי

בגוף כואב

בלב רעב

כאן הוא ביתי.

לא אשתוק כי ארצי

שינתה את פניה

לא אוותר לה אזכיר לה 

ואשיר כאן באוזניה

עד שתפקח את עיניה.

אין לי ארץ אחרת

עד שתשנה פניה

עד שתפקח את עיניה.

לאחרונה, סרבו תלמידים בבית הספר עירוני ד' בת"א לשיר את השיר הזה, בטענה שזהו שיר פשיסטי. זוהי תערובת של בורות, טיפשות, קלות בלתי נסבלת של השימוש במונח "פאשיזם", ואולי מדובר בחבורת נערים מוסתים ושטופי מוח.

אך יש משהו סמלי בכך שהדברים נאמרו דווקא על שיר מחאה נגד מלחמת לבנון, שכתב מי ששייך למחנה הקרוי "מחנה השלום". בסופו של דבר, המחלוקת על גבולות המדינה, על סוגיות השלום והביטחון, עם כל חשיבותה, עשויה להיות מחלוקת לשם שמים בתוך המחנה הציוני, הפטריוטי.

אולם בין המחנה הזה, לבין המחנה האנטי ציוני, האנטי פטריוטי שרויה תהום. תהום תרבותית פעורה בין מי שמזדהים עם המסרים של "אין לי ארץ אחרת", "ללכת שבי אחריך" ו"יליד הארץ", לבין מי שמזדהים עם מסרים כמו בשירם של "הדג נחש" "עוד אח אחד".

"בן אדם למה זה ליבך כמו קרח / האם נהנה אתה להיות לרוצח / אוזניים השומעות איומים מפיך / מדוע תדבר כך אני אחיך / כל צד טוען שרק אצלו האמת / ובכל יום שעובר עוד חף מפשע מת / הורג אנשים לא אכפת לך כלל / לירות בבני אדם איך אתה מסוגל... רצח והרג זו איננה הדרך / עוד אח אחד ירד אל הקבר ... ילד מה קורה לך איך השתגעת / לאיזה מצב אחי תראה הגעת / לא מעניין אותך, הכל כבר מותר / בעיניים שלך מבט אפל וקר".

מסרים מסוג זה, הם מסרים הרסניים, בעלי מסר המפרק חברה החיה באזור שאינו מוכן להשלים עם קיומה והיא נאלצת עדיין להלחם על קיומה. תפקידה של מנהיגות ציונית צעירה, להנחיל לחברה הישראלית ולנוער את המסר של "אין לי ארץ אחרת" ולעקור מן השורש את המסרים המפרקים נוסח "הדג נחש".