הבלוג של אורי הייטנר

לפני 17 שנים, עם חתימתו של הסכם אוסלו, הדהמתי כמה מחבריי ומן האנשים המכירים את השקפת עולמי, כאשר במספר מאמרים הבעתי תמיכה בהסכם. התמיכה לא הייתה חד משמעית, אלא מסוייגת למדיי. אמנם ההסכם לא ביטא את השקפותיי, כפי שביטאתי עד אז. אמנם עד אז טענתי, שמאחר ואש"ף מייצג את הפזורה הפלשתינאית, אין הוא מחפש פיתרון פרגמטי לפלשתינאים תושבי יש"ע, אלא מימוש האמנה הפלשתינאית על כל הכרוך בה, ולכן אין הוא פרטנר ראוי. אולם מרגע שנחתם ההסכם, סברתי, המציאות השתנתה, ואין טעם לדבוק בדוגמות – כרגע הברירה היא בין קיפאון, לבין מתן צ'אנס למהלך החדש. וסברתי שיש לתת צ'אנס. העובדה שהיה זה תהליך הפיך – תקופת ניסיון של הסדר ביניים, הגבירה את תמיכתי.

זמן קצר לאחר ההסכם, התראיין אדריכלו יוסי ביילין ל"מעריב". להלן קטע מן הראיון (מראיין אברהם תירוש, 26.11.93):

ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.

תירוש: כלומר?

ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. 

תירוש: ואז מה?

ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור - זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.

שנים רבות חלפו מאז. מבחן הדם – בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר מכן, היה כבד מנשוא. אף על פי כן, המשכנו בתהליך, חתמנו על הסכמי אוסלו ב'. ומבחן הדם הלך וכבד, הלך וגבר. כל בר דעת לא יכול לטעות – הניתוח הזה נכשל. יש להחליף דיסקט. יש לנסות דרך חדשה.

גם אהוד ברק הבין זאת. הדרך החדשה שבה הוא ניסה ללכת הייתה ויתור על שלבי הביניים וחתימה על הסדר קבע, שישים קץ לסכסוך. בדרך, הוא ויתר על כל העקרונות המדיניים של מפלגתו – פשרה טריטוריאלית, שלמות ירושלים, בקעת הירדן ועוד. הצעותיו - הנדיבה בקמפ-דיוויד, והמופקרת בטאבה, נדחו בדם, באש ובתמרות עשן. בכל שנות הסכסוך, לא היה מרחץ דמים כמו זה שלאחר הוויתורים הגדולים ביותר. ואם יש מי שמאשימים את ברק בכך שבכל זאת היה עליו עוד קצת יותר לסחוט את הלימון הזה, לוותר עוד קצת, למצוא עוד דרכים לרצות את הפלשתינאים – אהוד אולמרט עשה זאת אשתקד. כל מה שאורי אבנרי הציע מאז 1967 הפך אולמרט למדיניות ב-2009. כל ההצעות, שיוני היונים של "שלום עכשיו" טענו שברגע שישראל תציע – מיד ייכון שלום; אולמרט הציע אותן, והפלשתינאים דחו אותן. כן, אחרי שאולמרט הציע נסיגה מ-99% מהשטחים, פיצוי של אחוז משטח ישראל על כבשת הרש שממנה לא ניסוג, הכרה עקרונית ב"זכות" השיבה, קליטת אלפי "פליטים" בישראל, הפלשתינאים לא היו מוכנים לתנאים אלה, ובראיון לתקשורת האמריקאית אמר אבו-מאזן שנותר פער גדול בין עמדות הצדדים...

בין הרפתקה א' של אהוד ב' להרפתקה ב' של אהוד א' ניסה אריק שרון דרך אחרת – אם אין מי שמוכן לקבל מאיתנו את השטחים בהסכם, כיוון שאין הוא מוכן לשלם את מחיר ההכרה בזכות קיומה של ישראל, ניסוג ללא הסכם. הנסיגה מרצועת עזה הייתה בדיוק "לפי הספר" – עד המילימטר האחרון, תוך גירוש כל יהודי שחי בסביבה, עד היהודי האחרון. התגובה הייתה אלפי טילים על אוכלוסיה אזרחית ישראלית בנגב המערבי. שוב התברר, שמטרת הפלשתינאים אינה לעקור את נווה דקלים אלא את שדרות ואשקלון.

אחרי 17 שנים של ניסיון אחרי ניסיון, הגיע הזמן שנעצור ונחשוב. אולי הדרך שהחלה באוסלו היא דרך ללא מוצא? אני מציע לכולנו לעשות היום, מה שאני עשיתי לפני 17 שנים – לא לדבוק בדוגמות, אלא לבחון את המציאות בעיניים פקוחות, בפתיחות, שמא אבד כלח על אותן דוגמות?

מה הטעם לדבוק שוב ושוב בדרך שכשלה פעם אחר פעם? מה טעם לדבוק בדרך הכושלת, אחרי שכל כישלון עלה לנו בנהרות של דם? האם לא הגיעה השעה שייפול לנו האסימון, ונבין שהניסיון לפייס את הפלשתינאים כשל, ורק הגביר את המוטיבציה שלהם להשיג את מטרתם – מדינה פלשתינאית במקומה של ישראל, ולא מדינה פלשתינאית לצדה של ישראל?

הכרה במציאות, היא תנאי הכרחי לגיבוש אסטרטגיה חלופית. באשר לדרך החדשה – סביר להניח שתהיינה בתוכנו מחלוקות. הבעיה היא, שעדיין קיימת מחלוקת על הבנת המציאות – רבים מאוד בתוכנו מסרבים להתפכח, מסרבים להישיר מבטם למציאות, מגלים דוגמטיות וניוון מחשבתי בלתי ניתנים להבנה, ודבקים בדרך עבשה ומיושנת שכבר מזמן אבד עליה כלח. עד מתי?

* "שווים"

נתניהו אינו אשם במשבר ביחסים עם ארה"ב. השינוי המשמעותי שגרם למשבר הזה, לא היה חילופי השלטון בישראל, אלא חילופי השלטון בארה"ב. גם עם הממשלים הקודמים היו לישראל חילוקי דעות, אך לא היה ניסיון לכפות על ישראל הסדר המנוגד לעמדת ממשלתה הנבחרת. הניסיון להסדר כפוי – זה השינוי הדרמטי. ולכן, השאלה אינה פרטי ההסדר, אלא עצמאותה של מדינת ישראל. ערב יום העצמאות ה-62, האתגר שבפניו אנו עומדים הוא אתגר עצמאותה של ישראל. כל מי שרוצה לראות בישראל מדינה עצמאית, הקובעת את יעדיה הלאומיים ואת האסטרטגיה המדינית שלה על פי החלטת הבוחר בבחירות דמוקרטיות, ולא מדינת חסות של ארה"ב, חייב להתייצב לצד ממשלת ישראל, ולחזק אותה בעמידתה מול הלחץ האמריקאי.

המשבר עם ארה"ב אינו סימפטי, אך עברנו משברים גדולים מאלה. אין להשוות את הלחץ המופעל היום על נתניהו, ללחץ המאסיבי, הקשה משאול, שהופעל על בן גוריון ערב הקמת המדינה, לבל יקבל את ההחלטה "המטורפת" הזו.

בן גוריון לא עמד בראש מדינה, לא היה לו צבא של ממש, הוא עמד בראש מדינה-בדרך ענייה, העומדת לקלוט מאות אלפי עולים, הוא עמד בפני פלישה של כל צבאות ערב הסדירים למדינה שטרם קמה ובתוך מרחץ דמים בשל ההתנפלות של הפלשתינאים על היישוב היהודי למחרת ההחלטה על החלוקה. רוב הנהגת הישוב, רוב הנהגת מפלגתו – סברו שאין להכריז על הקמת המדינה. ראשי "ההגנה" – צה"ל שבדרך, הגדירו כ-50:50 את הסיכוי לנצח במלחמה, וברור היה שמשמעות הפסד במלחמה היא השמדה פיסית.

ובן גוריון היה חזק ונחוש דיו לומר לאמריקאים – לא. והשאר – היסטוריה.

מן הראוי שבן גוריון יהיה המופת למנהיגות במשבר הנוכחי. ב"ג היה מנהיג גמיש ופרגמטי, אך כאשר היה מדובר באינטרסים הלאומיים הבסיסיים, הוא עמד כצוק איתן ולא היה כוח בעולם שיכול להזיזו.

כך יש לנהוג היום, מול הניסיון לכפות פתרון. אני סבור, שכל פטריוט ישראלי, גם אם עמדותיו האישיות אינן רחוקות מהפתרון של אובמה, צריך להתייצב נגד הכפיה הזו, ולצד העמידה על עצמאותה של ישראל.

אולם מעבר לעצם החומרה שבניסיון הכפיה, גם בעמדה המדינית של הממשל האמריקאי חל כירסום משמעותי. ממשל קלינטון ראה בשכונות היהודיות במזרח ירושלים שטח ריבוני של ישראל בכל הסדר קבע, והוא הדין בממשל בוש. היום, ממשל אובמה יוצר משבר עם ישראל, סביב הבניה באותן שכונות.

כאשר ארה"ב לוחצת לא לבנות בירושלים, אפילו בשכונות היהודיות, על נתניהו לומר לא באל"ף רבתי. בניגוד לב"ג הוא עומד בראש מדינה חזקה מבחינה ביטחונית ואיתנה מבחינה כלכלית ואין כל סיבה שבעולם שייכנע ללחץ כאשר מדובר באינטרס לאומי כה בסיסי.

נכון, נתניהו ניצב בתוך תנועת מלקחיים – לצד הלחץ האמריקאי, מופעל עליו לחץ פנימי ברוח הלחץ האמריקאי. נכון, רוב התקשורת מסיתה נגדו ומגחיכה אותו. נכון, האופוזיציה אינה מגלה אחריות ממלכתית ומשתמטת מתפקידה הפטריוטי, לעמוד שכם אחד עם הממשלה בהגנה על הבסיס, על העיקר. ראש האופוזיציה מריחה הזדמנות פוליטית אישית, ושמה בצד את האינטרס הלאומי, כיאה ל"פוליטיקה האחרת" בה היא מתהדרת. אבל נתניהו הוא ראש הממשלה ואל לו להיכנס להיסטוריה כמי שנכנע וויתר על הנכסים הלאומיים החשובים ביותר, בשל לחץ אמריקאי.

נתניהו מצמץ וויתר במקומות שלא היה צריך לוותר, ובכך הביא עליו ועלינו את הצרה הזאת. אסור היה לו לוותר על העמדה הישראלית המסורתית של מו"מ ללא תנאים מוקדמים, ושל מו"מ ישיר (בוודאי כאשר המתווך, ולמעשה השופט, במו"מ העקיף אמור להיות ממשל אובמה). כעת, על נתניהו לגלות קור רוח ולסרב לאולטימאטום האמריקאי בנימוס, אך בתקיפות.

62 שנים אחרי הקמת המדינה, ניצבת ישראל בפני אחד האתגרים הגדולים שעמדו בפניה – אתגר העצמאות.

* "ידיעות הקיבוץ", "חדשות בן עזר"

עם חשיפת פרשת קם, מיד היה לי ברור – גיבורה חדשה נולדה. בקרב חוגים מסויימים בחברה הישראלית, ענת קם תוצג כגיבורה; גיבורת חופש הביטוי, גיבורת חופש העיתונות, גיבורת המאבק בכיבוש המשחית ובפשעי המלחמה ומה לא.

ואכן, לא חלפו שעות אחדות וכבר קראנו על העיתונאית היושבת במעצר ממושך כיוון שחשפה את פשעי המלחמה של ישראל. אורי בלאו כבר הודיע שאין הוא נאבק למען עצמו אלא על פניה של מדינת ישראל. ו"הארץ" התגייס כאיש אחד למען שני הדרייפוסים החדשים. הקריקטורה היומית הציגה בית קטן טובל בירק, ביתה של האזרחית התמימה קם, מוקף בקלגסים, צלפים וכלב צמא דם ומאיים. ביקורת הטלוויזיה טענה שחטאה הגדול של קם הוא העובדה שיש לה השקפת עולם שבעטיה חשפה מעשים בלתי חוקיים של ישראל. עקיבא אלדר טען שאין זו פרשת קם כי אם פרשת נווה. היא הרי רק מילאה את חובתה המצפונית, והבעייתי פה הוא צה"ל, שאת עוולותיו היא חשפה.

גם כמדינה מוכת בבל"ת, בכזה בליל מרוכז של הבל מזמן לא נתקלנו. אין דבר הרחוק יותר מסוגיית חופש הביטוי וחופש העיתונות מאשר הפרשה הזאת.

"העיתונאית שנעצרה" היא אמנם רכילאית באתר אינטרנט (או בשם המכובס לרכילאיות – "כתבת לענייני ברנג'ה"), אך אין כל קשר בין מעצרה למשלח ידה (אלא אם כן יש קשר בין חומר הנפץ שבידיה לשאיפותיה להתקדם בעולם התקשורת). היא לא נעצרה על עבודתה כעיתונאית, אלא על מה שעשתה כחיילת. השקר הזה אופייני לבליל השקרים האופף אותנו בימים האחרונים, תחת קוד השקר "חופש העיתונות".

כדי להבין את משמעות המעשה, כדאי להרחיק עדותנו לפרשת פולארד. פולארד, עובד הפנטגון, צילם כמה מסמכים והעבירם לגורם שאינו מוסמך. על כך הוא הורשע בריגול ובגידה ונדון למאסר עולם. הוא יושב בבידוד כבר 25 שנים. ומדובר במדינה דמוקרטית, לא במדינה מסוג המדינות אליהן החכמולוגים של "חופש העיתונות" משווים את ישראל בימים האחרונים. שם היא הרי מזמן לא הייתה מוצאת משהו על כתפיה למחרת תפיסתה.

ענת קם גנבה אלפי מסמכים סודיים וסודיים ביותר מידי צה"ל, תוך ניצול האמון שניתן לה וסחרה בה. האם ניתן להגזים בחומרת הפשע? השאלה האם עשתה זאת ממניעים אידיאולוגיים, כלומר מתוך רצון לפגוע בביטחון המדינה, או ממניעים אישיים – כלומר היא פגעה בביטחון המדינה לא כמטרה אלא כאמצעי, היא שאלה משנית ולא חשובה. יש קשר, ולו קשר קלוש, בין המעשה החמור הזה, לבין חופש העיתונות?

אדרבא, בכל הקשור לחופש העיתונות, גורמי הביטחון החמירו עם עצמם חומרות יותר בכל הנוגע לאורי בלאו ולמסמכים שבידיו. רק לאחר שהתברר שהונה אותם הפר את ההסכם שנחתם עמו והוא ממשיך להחזיק בידיו באופן בלתי חוקי מסמכים סודיים (ועד כה לא שמעתי מפיו הכחשה של טענה זו) הוא היה למבוקש.

מן הראוי שהציבור לא ילך שבי אחרי השרלטנים שהקפיצו את סירנות הפגיעה בחופש העיתונות, בעוד הם עצמם יודעים היטב שאין כאן כל סוגיה של חופש העיתונות. מדובר כאן בפשע ביטחוני, ומן הראוי שהפושעים יענשו בכל חומרת הדין.

* "ישראל היום"