הבלוג של אורי הייטנר

ראיון עם יהודה הראל למוסף של מרכז מורשת מנחם בגין לציון 35 שנים לחוק הגולן

ה-14 בדצמבר 1981, היום ההיסטורי שבו קיבלה הכנסת את חוק הגולן, תפס את יהודה הראל, האיש שחולל את המהלך שהביא לחקיקת החוק, בלתי מוכן. באותם ימים, יהודה היה המשווק של מפעל טוף מרום גולן, וביום הזה הוא היה בנסיעת שיווק בגליל המערבי. טלפונים ניידים עוד לא היו אז, והוא לא ידע דבר. לפתע, הוא שמע בחדשות על נאומו של בגין בכנסת ועל כך שהחוק יוגש היום להצבעה בשלוש קריאות.

"הייתי בתדהמה", מספר יהודה. "הסתובבתי ונסעתי במהירות מטורפת לירושלים".

המהירות המטורפת עלתה לו בדו"ח ובקנס, אך להצבעה ההיסטורית הוא לא הספיק להגיע. הוא הגיע לכנסת כחצי שעה אחרי ההצבעה בקריאה שלישית וקבלת החוק, והלך עם חבריו להנהגת הגולן לחגוג במסעדה בירושלים.

יהודה הראל, חבר קיבוץ מרום גולן, הוא מראשוני המתיישבים בגולן. הוא עלה למחנה הסורי עלייקה שבגולן בספטמבר 1967, שבועות אחדים אחרי שהחלוצים הראשונים עלו למקום, חמישה שבועות בלבד לאחר שחרור הגולן.

יהודה היה במשך עשרות שנים המנהיג הבלתי מוכתר והבלתי מעורער של מתיישבי הגולן, הגם שלרוב לא נשא בשום תואר או תפקיד רשמי. וגם היום, בגיל 82, ללא כל תפקיד ותואר, הוא אחת הדמויות המרכזיות, המובילות והמשפיעות בהנהגת הגולן. יהודה הראל הוא גם האיש שיזם והנהיג את המהלך הציבורי שהביא בסופו של דבר לקבלת החוק.

הכל החל באפריל 1979, כשבועיים לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים. "הסיפור מתחיל בביקור של שר החוץ משה דיין בבקעת הירדן, ובפגישה שלו עם התושבים", מתאר יהודה. "התושבים הביעו באוזניו חשש לעתידם, שמא הם נדונים לעקירה, כמו תושבי סיני. דיין השיב להם שאין להם מה לחשוש. בקעת הירדן אינה סיני. בניגוד לסיני, יהודה ושומרון ובקעת הירדן מעולם לא היו שטח ריבוני מוכר של מדינה אחרת. לחיזוק ההסבר שנועד להרגיע אותם, הוא הסביר שהגולן הוא כמו סיני, כיוון שהגולן היה בריבונות סורית, ובהסכם שלום עם סוריה, המודל יהיה ההסכם עם מצרים".

דברי דיין שודרו בכלי התקשורת, קיבלו תהודה גדולה ועוררו סערה. יהודה הראל היה אז הדמות המרכזית בוועד יישובי הגולן, שעסק בעיקר בפיתוח ההתיישבות. "אריק שרון צלצל אליי מיד. הוא רוצה לבוא לגולן וללתת הכרזה נגדית. אמרתי לו שאני לא מסכים שיבוא, אלא אם יודיע על הקמת יישובים חדשים. הוא היה שר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות. סחבתי את הביקור של שרון כמה ימים עד שהבטיח להצהיר. ואכן, הוא בא, גינה את דיין והודיע על הקמת יישוב. היישוב הוא אלוני הבשן, היישוב המזרחי ביותר במדינת ישראל".

תגובה זו של יהודה הראל אופיינית. כחניכו של יצחק טבנקין וכאיש תנועת הקיבוץ המאוחד, הוא היה איש הציונות המעשית, שראה במעשה ההתיישבותי את חזות הכל. ההתיישבות היא המטרה והיא האמצעי. הריבונות נועדה לאפשר את ההתיישבות וההתיישבות היא המבטיחה את הריבונות. הביטחון נועד להבטיח את קיום ההתיישבות וההתיישבות יוצרת ביטחון ומעצבת את גבול הביטחון.

פחות אופיינית לתפיסתו, היא היוזמה של חוק הגולן. הראשון שהציע לספח את הגולן לריבונות ישראל היה יגאל אלון, כבר ב-1968. את תושבי הגולן הרעיון הזה כלל לא עניין. סוגיות של ריבונות, חוק, מהלכים מדיניים, עשיה פוליטית, נראו בעיניהם שוליים. רק הפעולה ההתיישבותית היא שתקבע. היכן שתעבור המחרשה – שם יהיה הגבול. מי שהוביל את המגמה הזאת היה יהודה הראל. ודווקא הוא הבין, לאחר ההחלטה על עקירת יישובי סיני, שכנראה אין די בציונות מעשית, ויש צורך לגבות אותה במהלכי ציונות מדינית.

"כינסתי ישיבת חירום של ועד יישובי הגולן בקצרין. לצד הצהרה לתקשורת שגינתה בחריפות את דיין ודרשה את פיטוריו המידיים, שאלנו את עצמנו, מה עושים כדי להבטיח שעתיד הגולן יהיה שונה מעתיד סיני.  

הצעתי שלוש הצעות שאני גאה בהן, כי יצא מהן חוק הגולן. אמרתי שעלינו לצאת למאבק. מאבק אי אפשר לעשות ללא מטרה מוגדרת. הצעתי שהמטרה המוגדרת תהיה החלת הריבונות הישראלית על הגולן.

ההצעה השניה הייתה לצקת תוכן מעשי במאבק על החוק, באמצעות קביעת יעד מוחשי, שניתן לבחון ולהבין כמה אנו מתקרבים אליו. ולכן הצעתי להחתים עצומה של מיליון חתימות. כך נתקרב לאט לאט למספר".

מי שמכיר את כתביו של יהודה בשנים הראשונות של ההתיישבות בגולן, יודע שלא זו בלבד שסוגיית החוק והריבונות לא הייתה חשובה בעיניו, הוא גם כתב בלעג על עצומות. הוא ראה בהן פעולה קלה ולא מחייבת, היפוכה של העשיה המשמעותית – התיישבות. ודווקא הוא הציע את הריבונות כיעד. כעת הוא הבין, שלצד קביעת העובדות בשטח, יש צורך גם בפעולה פוליטית וציבורית, והעצומה היא הפעולה המתאימה.

ההצעה השלישית של יהודה, הייתה בתחום הארגוני – פרסונלי. "הסברתי שצריך מנהל פרויקט למהלך הזה, והבהרתי שאיני מתאים לכך. אין לי כישורי ניהול וארגון והצעתי לתפקיד הזה את שמעון שבס, חבר קיבוץ אפיק וגזבר הקיבוץ.

יש לציין שלא ממש הכרתי את שבס. הוא אף היה עד אז במידה רבה אופוזיציה לוועד יישובי הגולן. בהברקה של רגע, באינטואיציה, חשתי שזאת ההצעה הנכונה".

שלוש ההצעות של יהודה – מאבק על החוק, עצומת המיליון ובחירתו של שבס, שלא השתתף בישיבה ולא ידע כלל על קיומה, התקבלו. עוד באותו הלילה שבס השיב בחיוב להצעה, ונבחר לתפקיד יו"ר הוועד.

"מאותו רגע ועד קבלת החוק, עבדנו שנינו יחד".  

איך הייתה העבודה המשותפת שלך ושל שבס?

"בדיעבד, ההצעה הספונטנית לגייס לתפקיד את שבס, הייתה הברקה גאונית. לא שיערתי אז עד כמה.

היכולת הניהולית, הארגונית, הפוליטית והתקשורתית שהוא גילה הייתה מדהימה. גם הצלחת הצירוף של שנינו הייתה מדהימה. הייתה בינינו כימיה נהדרת. עבדנו יחד מצוין.

אני הייתי הרעיונאי והוא איש הביצוע. ימים שלמים ושבועות ארוכים עבדנו יחד, מבוקר עד לילה, בשיתוף פעולה מלא.

העשיה הייתה כרוכה בהרבה תרגילים פוליטיים, בטקטיקה, ושבס היה אלוף בזה. לא היה לו כל קושי לשקר, כשצריך, כדי לקדם את העניין. אבל אני מודה שזרמתי אתו והייתי שותף לכך".

השלב הראשון היה לנסח את העצומה, ולעשות זאת כך שתבטא קונצנזוס ורבים יחתמו עליה. לצורך הניסוח נעזרו יהודה וחבריו בניסיונו ובתבונתו של יגאל אלון. יהודה ושני חברים נוספים ישבו עם יגאל אלון במשך ערב שלם, במרפסת חדרו בגינוסר, עד שגובש הנוסח. יש לציין, שבדומה לבגין גם יגאל אלון התנגד למילה סיפוח. המילה שנבחרה הייתה: ריבונות. המשפט המרכזי בעצומה, שאותו ניסח אלון, היה: "ריבונות ישראל על הגולן – ערובה לשלום וביטחון". יש לציין שאלון, הראשון שהציע להחיל את ריבונות ישראל על הגולן, החותם הראשון על העצומה ומי שהיה שותף מרכזי לכל הפעולה ההתיישבותית בגולן, לא זכה לראות את התגשמות חזונו. הוא נפטר, במפתיע, שנה וחצי קודם לכן. 

עוד נחזור לעצומה. היא הייתה לב העניין, אך היא לא הייתה חזות הכל. במקביל נעשתה פעולה פוליטית נרחבת, מול ראש הממשלה, שרי הממשלה, חברי הכנסת, המפלגות ותנועות ההתיישבות.

אחת הפעולות הראשונות הייתה רתימת התק"ם – התנועה הקיבוצית המאוחדת, למאבק. "המהלך הזה היה בתקופה של הקמת התק"ם – האיחוד של תנועת הקיבוץ המאוחד עם תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים. אני זוכר ישיבה במקביל של שבס במזכירות האיחוד ושלי במזכירות הקיבוץ המאוחד. שתי המזכירויות החליטו ברוב דעות לתמוך בעצומה. הצלחנו להעביר את ההחלטה בשתי המזכירויות. הצלחתי להעביר זאת במועצה האחרונה של הקיבוץ המאוחד בנען. השר לשעבר גלילי, שניהל את המועצה, תמך ביוזמה, דחף לקבלתה וההצעה התקבלה. מועצת הקיבוץ המאוחד הצביעה בעד החלטה בנוסח שהיה כתוב על העצומה.  

עם הקמת התק"ם, הנושא הגיע לישיבה הראשונה של מועצת התנועה בנצר סירני. במרכז הדיון במועצה היו שני נאומים מרכזיים: אחד שלי ואחד של עמוס עוז, אז חבר קבוצת חולדה. אני נאמתי בעד החוק והוא - נגד. היה זה מאבק ראש בראש בין היונים והניצים בתנועה, ואנחנו ניצחנו. זכינו ברוב של כשני שלישים. זה היה ניצחון דרמטי".  

לצד החתמת ההמונים, נעשתה פעולה להחתמת הח"כים והשרים, כדי לגבש רוב בכנסת למען החוק. לשם כך הוקמה בכנסת שדולת הגולן, בראשות ח"כ אברהם כץ עוז מהמערך, חבר קיבוץ נחל עוז.

"בכל שבוע היינו בכנסת. יו"ר הכנסת היה מנחם סבידור. מה שהיה לו חשוב בכנסת, היה בעיקר נימוסים והליכות. בין השאר הוא גזר גזירה, שאסור לגברים להיכנס לכנסת בסנדלים. לא ידעתי על כך, ובפעם הראשונה שהגענו, הסדרנים נתנו לשבס להיכנס, אך סירבו לאפשר לי להיכנס, כי נעלתי סנדלים. שאלתי את הסדרן אם אפשר להיכנס עם סנדלים וגרבים. הוא השיב בחיוב. מאיפה אשיג גרביים? שבס חלץ את נעליו, העביר לי את הגרביים שלו, הוא הלך עם נעליים ללא גרביים, ואני עם סנדלים והגרביים של שבס".

יהודה ושבס, לעתים גם ראש המועצה האזורית גולן איתן ליס וראש המועצה המקומית קצרין סמי בר לב ולעתים גם חברים נוספים, עברו ח"כ אחרי ח"כ, שוחחו, הסבירו, לחצו ושכנעו. תחילה, הנושא היה זר למרבית הח"כים. אולם המהלך הזה הניב 70 חתימות של חברי כנסת, ואף של מספר שרים, למרות שלרוב אין זה מקובל ששרים יחתמו על עצומות.

הסיפור הבא, מראשית הקמפיין, עשוי להמחיש את צורת עבודתם. "שבס ואני נפגשנו עם זבולון המר, שר החינוך, לשכנע אותו לתמוך, אולי אפילו לחתום על העצומה. אמרנו לו שגלילי בעד החלת החוק. והרי גלילי, שכבר לא היה ח"כ אך עדין היה מנהיג רב השפעה, היה חבר המערך, האופוזיציה שמשמאל לממשלה. האם הוא יוכל להתנגד להצעה שאיש המערך תומך בה? זה מה ששכנע אותו לתמוך בחוק. הבעיה היא שלפני כן לא החלפנו מילה עם גלילי. כשיצאנו מלשכת השר, אמרתי לשבס: 'מה יהיה? הוא יתקשר לגלילי'. תשובתו של שבס הייתה: 'אנחנו חייבים לנסוע מיד לגלילי. עכשיו. אבל איננו יודעים מה דעתו של גלילי. איך נשכנע אותו?' אמרתי: 'אין בעיה. נגיד לו שאפילו המר תומך'. זו כבר הייתה שעת ערב. היינו בירושלים וגלילי בביתו שבנען. שבס התקשר לגלילי וקבענו אתו פגישה דחופה במזנון של תחנת הדלק של רמלה. בפגישה ביקשו ממנו להודיע על תמיכתו בחוק. סיפרנו לו שהגענו לכאן ישירות מירושלים, מפגישה עם השר המר, שהודיע על תמיכתו בחוק. גלילי השתכנע וצירף את תמיכתו הפומבית". יהודה שופע מאות סיפורים מסוג זה, המתארים את דרך החתחתים שקדמה לקבלת החוק.

האם הגעתם למיליון חתימות?

"כשהצעתי את ההצעה, לא היה לי מושג, מה זה מיליון. היום אני יודע. היום אולי ניתן להגיע לכך בזכות האינטרנט. בתנאים של אז, זה היה מדע בדיוני. זה פשוט בלתי אפשרי. תושבים מהגולן, הגליל והעמק וחברי תנועות הנוער, עברו מבית לבית. זוג מחתימים, שיכול לפעול בשעות שבהם אנשים כבר חזרו מן העבודה, בין 17:00 ל-21:00, עובר מבית לבית, בכל מקום יושב כחצי שעה לשוחח עם האנשים. לא כולם משתכנעים. כמה זוגות מחתימים צריך? כמה זמן? זה לא מעשי. אין דבר כזה מיליון חותמים.

אבל נורא קל להגיד מיליון. זה נראה ריאלי. לכן זה התקבל. מרגע זה התחיל הסיפור.

כמובן שלא הגענו למיליון, אבל הייתה זו החתמה המונית, הישג עצום".

איך הגעתם להישג הזה?

"עיקר הקרדיט על ההישג מגיע לשבס. הוא גייס מטה לארגון ההחתמה. לצד ועד יישובי הגולן הוא הקים את ועד יישובי הצפון, שקידם את הנושא והשתתף בהחתמה. עשינו תרגילים מופלאים. למשל, הבאנו יותר מ-50 ח"כים במסוקים צבאיים, בהוראת רפול, הרמטכ"ל.

זה היה קמפיין יוצא מן הכלל, שכולו עוצב במוחות הקודחים של שבס ושלי ובביצועו של שבס. סיסמת המאבק הייתה: 'אסור לאבד את הצפון'. עשינו פעולות מדהימות. למשל, 'יום כינרת'. יום החתמה בכינרת, בשבת, בשיא הקיץ, כשהכנרת מלאה באלפי מבקרים. הנוער של הגולן ושל קיבוצי עמק הירדן פשט על כל חופי הכינרת, והחתים אלפים רבים. כמה? מי סופר? הוצאתי הודעת לתקשורת שהחתמנו באותו יום 60 אלף חתימות, וכבר הגענו לכך וכך מאות אלפים. וכך גם יום תל אביב, יום הקריות, יום ירושלים וכד'.

המספרים, יש להודות, היו פיקטיביים. אבל זה לא היה סתם בלוף. באמת היו 50 חוליות שהחתימו המונים, והתקשורת צילמה את זה. זאת באמת הייתה הצלחה גדולה. אבל המספר היה פיקטיבי. וכך, באופן הזה פעלנו בכל הארץ, יצרנו אווירה של תמיכה, החתמנו המונים, ומכרנו לתקשורת מספרים".

את העצומה הגשתם לראש הממשלה מנחם בגין. הייתה זו פגישתכם הראשונה אתו?

"נפגשנו אתו פעמים אחדות. פגישה אחת זכורה לי במיוחד. שבס ואני נפגשנו עם ראש הממשלה, שצירף לפגישה את היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר. בגין האזין לנו בקשב רב, אך סירב להתחייב, והשאיר את הנושא פתוח ואת עמדתו עמומה. במהלך הפגישה הוא שאל את זמיר אם ההחלטה שהתקבלה ב-48', שעל פיה שר הפנים יכול להחיל את החוק הישראלי בכל שטח משטחי א"י שנמצא בידי צה"ל, תקפה לגבי הגולן. זמיר הסביר לו שלא בהכרח. הוא טען שניתן לפרש את החוק כתקף רק על שטחי ארץ ישראל המנדטורית, שלא כללה את הגולן. לכן, בניגוד לירושלים, הגולן לא סופח באמצעות אותו חוק. הגולן הוא השטח היחיד מאז קום המדינה, שסיפוחו התקבל בהחלטת הכנסת בחוק מיוחד".

העצומה הוגשה לבגין בטקס שנערך במשכן הכנסת. הייתה דילמה. איך מגישים עצומה? אפשר למסור לבגין את הארגזים עם כל החתימות?

"הפתרון היה מגילה. נוסח החוק, מעוצב בידי גרפיקאית, נכתב על מגילה בצורת קלף ועליה המספר 'המדויק' של החותמים, עליו החלטנו – למעלה מ-750,000 איש. סיכמנו שאם מישהו ישאל איפה החתימות, נאמר את האמת: בכספת בנשקיה של אפיק. אבל אף אחד לא שאל. בגין הכריז שאף ממשלה בישראל לא תוכל להתעלם מן העצומה הזאת. האירוע קיבל סיקור מוצלח בתקשורת". ואכן, הממשלה לא התעלמה מרצון העם.

עד כמה, להערכתך, השפיעו המאבק והעצומה על קבלת ההחלטה?

"החלת החוק הייתה הישג גדול. בלי הפעולה שלנו, בגין לא היה מעלה את החוק. אנו יזמנו את הרעיון והעמדנו אותו במשך שנתיים וחצי במרכז ההתעניינות הציבורית, התקשורתית והפוליטית. הטרפנו את הכנסת ואת המערכות הפוליטיות. 'בגינולוגים' טובים ממני יפרשו למה הוא הגיע להחלטה. לדעתי, הוא רצה אקט מסוג זה בשל הנסיגה מסיני, כדי לאזן את אפקט הנסיגה מסיני. הוא בחר ברעיון הזה דווקא, כי הוא כבר היה זמין, על השולחן ובשל מבחינה ציבורית ופוליטית".

מאז 14 בדצמבר 1981 הגולן הוא חלק ממדינת ישראל, בדיוק כמו ירושלים, תל אביב וחיפה, כמו הנגב והגליל. כאשר בית המשפט העליון אישר את ההתנתקות, נאמר בפסק הדין בפירוש, שאילו היה מדובר בגולן, שהוא שטח ריבוני של מדינת ישראל, הוא היה שוקל אחרת את החלטתו.

אחת התוצאות המבורכות של חוק הגולן, היא חוק משאל עם, המחייב משאל עם כתנאי לנסיגה משטח שעליו חלים החוק, המשפט והמנהל של ישראל, כלומר הריבונות הישראלית. ההישג הזה נזקף כולו לזכותו של יהודה הראל. הוא יזם את הרעיון בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90. בהיותו ח"כ מטעם "הדרך השלישית", הוא העביר את החוק, ב-1999. אולם אותו חוק חייב קבלת חוק משלים, המסדיר משאל עם בישראל, וכל עוד חוק זה לא חוקק, חוק משאל העם היה אות מתה. כל הממשלות הבאות מסמסו את קבלת החוק.

במשך 15 שנים, אחרי שסיים את כהונתו בכנסת, במסגרת תפקידו כראש היחידה האסטרטגית של הגולן, יהודה לא הרפה, דחף ולחץ, יזם והפעיל ח"כים, עד שב-2014 התקבל חוק יסוד משאל עם.

ההתיישבות והריבונות, הציונות המדינית והמעשית, המאבקים הציבוריים וגם עזרה מצד שושלת אסד, הביאו לידי כך שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.

ליהודה הראל יש חלק מרכזי בהישג ההיסטורי הזה.

גילוי נאות – בימים אלה אני כותב את הביוגרפיה של יהודה הראל.

* צ'רצ'יל צדק – צ'רצ'יל כבר אמר ש"הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד כה".

* הלקח – הלקח המרכזי מתוצאות הבחירות בארה"ב, הוא ההכרח במיינסטרים חברתי ופוליטי. בסכנה שבשיח הקצוות. אובמה הרחיק לכת בהליכתו הקיצונית בכיוון הליברלי (בשיח הישראלי: "השמאלני") הרדיקלי והרוח שהוא זרע נקצרה בסופת טראמפ. מהו טראמפ? הקצנה אל הקצה הימני הרדיקלי.

המסורת האמריקאית היא של התמודדות בין ליברלים לשמרנים. טראמפ אינו שמרן, הוא פופוליסט. שמרנות ופופוליזם רדיקלי לא ממש הולכים יחד. אבל השמרנים הרפובליקאים, שבמציאות פוליטית שונה לא היו מעלים על דעתם לתמוך בו, תמכו בו כדי לכופף את המקל לצד השני.

פוליטיקת הקצוות הזאת מסכנת את הדמוקרטיה, שחייבת להתבסס על הסכמות, על קונצנזוס. זה נכון בארה"ב, זה נכון באירופה וזה נכון בישראל. אנו חייבים לחדש את המיינסטרים הציוני דמוקרטי בישראל, ולא לתת לקצוות מימין ומשמאל להרוס את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל.

* נגד מי הם מפגינים? – יסוד מוסד בדמוקרטיה הוא כיבוד הכרעת הרוב, או לפחות קבלתה. בצדק רב נמתחה ביקורת חריפה על טראמפ, שהכין מראש קמפיין של אי קבלת הכרעת הרוב, אם לא ינצח. אולם הוא ניצח, ומה קורה במחנה שכנגד?

הילרי קלינטון התקשרה למנצח ובירכה אותו על ניצחונו, כראוי. היא נאמה, כראוי, נאום תבוסה (אם כי באיחור מיותר של שעות אחדות) ובו כיבדה את התוצאות ונטלה אחריות על הפסדה. גם הנשיא אובמה נהג כראוי לנשיא של דמוקרטיה.

אולם ההפגנות וההתפרעויות ברחבי ארה"ב בעקבות הבחירות, של עשרות אלפים המסרבים להשלים עם תוצאות הבחירות, הן הפגנות אנטי דמוקרטיות. נגד מי הם מפגינים? לא נגד טראמפ, שעוד לא החל את תפקידו, אלא נגד ההכרעה הדמוקרטית של הבוחר. הם מפגינים נגד הכרעת העם. זו תופעה חמורה מאוד.

ההקצנה שבאה לידי ביטוי בהפגנות הללו, היא שבנתה את הטראמפיזם והביאה את טראמפ לחדר הסגלגל. אבל הם לא לומדים את הלקח.

כמובן שאי אפשר לפטור את טראמפ מאחריותו לאירועים הללו, בקמפיין השנאה וההסתה שניהל. כעת, כנשיא, הוא נושא באחריות, ויש לקוות שהתפקיד יעשה את האדם. עליו לבצע מהפך של 180 מעלות בהתנהלותו, לזכור שהוא הנשיא של כולם, גם של אלה שהוא נבנה מהפצת השנאה כלפיהם, גם של אלה המפגינים נגדו וצורחים "הוא לא הנשיא שלנו". מהפך כזה אינו פשוט, אך זה האתגר שלו.

התבטאויותיו בימים הראשונים לאחר היבחרו הם אכן היפוכה של הדמגוגיה שלו בתקופת הבחירות. אך מוקדם לדעת איך הוא ינהג כנשיא.

* הטלפון שהיה – אחת התוצאות של ליל הבחירות הדרמטי בארה"ב, היא העובדה שהמנצח קיבל שיחת טלפון מהמפסידה. במקרה ההפוך זה לא היה קורה. הרי טראמפ הודיע שיכבד את תוצאות הבחירות... אם ינצח.

* ללא דופי – התנהלותו של נתניהו במערכת הבחירות בארה"ב הייתה ללא דופי. הוא לא אמר מילה שלילית על אף מועמד. הוא לא הביע תמיכה באף מועמד. הוא הביע ביטחון בידידות של שני המועמדים לישראל ובכך שהיחסים המיוחדים בין המדינות יימשכו בכל תוצאה שתהיה. כך ראוי לנהוג וטוב שכך הוא נהג.

לדעתי, הייתה הגזמה רבה בביקורת על התייצבותו, כביכול, של נתניהו, לצד רומני בבחירות הקודמות. אולם הפעם הוא הקפיד הקפדה יתרה לא לתת בדל פתחון פה לביקורת עליו בנושא זה.

* מדיניות טראמפ כלפי ישראל - במהלך מערכת הבחירות, השמיע טראמפ הצהרות מנוגדות ביחס לישראל. מצד אחד, הוא אמר דברים שאף נשיא או מועמד לנשיאות לפניו לא אמר, כמו שארה"ב תהיה נייטרלית בסכסוך הישראלי פלשתינאי וכמו שארה"ב תדרוש מישראל תשלום על הסיוע הביטחוני מארה"ב. מצד שני, הוא הביע תמיכה בישראל ובמדיניותה הן בנושא הפלשתינאי והן בנושא האיראני כפי שאף אחד מקודמיו לא הביע. אפשר לומר שכל דרך שבה יפעל, מן הקצה האחד ועד הקצה האחר, הוא יוכל לעגן בהצהרותיו במערכת הבחירות.

נקווה מאוד שכנשיא הוא יממש את הצהרותיו הפרו-ישראליות. כאשר נתניהו יפגוש אותו לראשונה, עליו לקדם בעיקר את הנושאים הבאים:

א. טראמפ הצהיר בחלק מהתבטאויותיו שארה"ב תבטל את הסכם הגרעין האיראני. זה לא יקרה, ולא צריך לקרות. ארה"ב אינה יכולה להפר את ההסכם באופן חד צדדי, בשל עקרון רציפות השלטון.

אולם רציפות השלטון אינה מחייבת הבלגה על הפרות ההסכם, ואין ספק שההסכם מופר ויופר. למה אין ספק? כי הרי אף ילד אינו מאמין לאגדה, שאיראן מקימה כור גרעיני "לצרכי שלום". על ישראל לדרוש מטראמפ להבהיר שכל הפרה קטנה של ההסכם תביא לביטולו. על ישראל, בשיתוף פעולה עם המודיעין האמריקאי, לבחון כל מידע על הפרה ולבנות תיק מרשיע בנושא. הנחת העבודה חייבת להיות, שאם לא התגלו הפרות איראניות, סימן שלא חיפשו אותן מספיק.

ב. טראמפ הצהיר שיעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. הוא לא הראשון שהבטיח זאת. האחרון היה ג'ורג' וו בוש. האם גם טראמפ יצטרך לקודמיו שהפרו את ההבטחה, או יהיה הראשון שיעמוד בה?

על נתניהו ללחוץ על טראמפ לממש את ההבטחה הזאת. זהו אבסורד, שהידידה הקרובה ביותר של ישראל טרם הכירה בבירתה. ודוק – אין המדובר באי הכרה בסיפוח חלקה המזרחי של העיר, אלא בעצם ריבונות ישראל על חלק כלשהו בירושלים. יש לפעול להכרה אמריקאית גם בסיפוח מזרח ירושלים, אך לכל הפחות – בעצם ריבונותנו על ירושלים ועל היותה בירת ישראל. העברת השגרירות היא צעד סמלי חשוב בנדון. אם הוא יבוצע, אין זה מן הנמנע שמדינות נוספות תלכנה בעקבות ארה"ב.

ג. על ישראל ליזום הכרה אמריקאית בחוק הגולן. יש לציין שבעת סיפוח הגולן כיהן בארה"ב נשיא רפובליקאי, רייגן, שהגיב בתקיפות על החוק ואף הטיל על ישראל סנקציות בגינו. אולם היום, לאחר 50 שנות שלטון והתיישבות ישראליים על הגולן, לאחר 35 שנות ריבונות ישראלית על הגולן, לאחר שסוריה דחתה את הצעות הנסיגה מהגולן שהוצעו לה בידי 5 ראשי ממשלה ישראליים, כי היא דרשה גם אחיזה בכינרת, ולאחר שסוריה התפרקה לגורמים, הגיע הזמן שארה"ב תשנה את עמדתה.

* שיטה מעוותת – בספירת כלל הקולות בבחירות בארה"ב, קיבלה הילרי קלינטון מספר רב יותר של קולות מטראמפ. אין בעובדה זו כדי להמעיט כהוא זה מעובדת ניצחונו. דמוקרטיה פועלת על פי כללי משחק, וכללי המשחק בארה"ב ותיקים ומקובלים, והניצחון של טראמפ היה על פיהם.

אולם בעיניי, השיטה הרובנית לקויה ומעוותת. שיטה רובנית, היא שיטה שבה המועמד שזכה ברוב הקולות במדינה, מקבל את כל האלקטורים של המדינה. זו השיטה הנהוגה ב-48 מתוך 50 המדינות בארה"ב. שיטה זו מנוגדת לעיקרון הבסיסי של בחירות דמוקרטיות –ההשפעה השווה של כל קול. בשיטה הזו, הולכים לאיבוד קולות רבים – קולותיהם של כל מי שלא בחרו במנצח בכל אחת מן המדינות.

במקרה הנוכחי, הרוב של קלינטון היה זעיר, אך שיטה זו עלולה להביא לתוצאה שבה המפסיד קיבל מספר קולות רב באופן משמעותי מן המנצח. למשל, במצב שבו הפער באלקטורים קטן מאוד, אך במדינות שבהן ניצח המפסיד הוא ניצח בפערים גדולים מאוד ובמדינות שבהן הפסיד הוא הפסיד על חודם של קולות מעטים.

אין זו הפעם הראשונה שבבחירות בארה"ב נבחר מי שקיבל פחות קולות, וכך גם בבריטניה שבה נהוגה שיטה אזורית רובנית.

אגב, בן גוריון חתר בכל מאודו לשנות את שיטת הבחירות לכנסת לאזורית רובנית. הוא לא הצליח בכך, בשל התנגדות הן של האופוזיציה והן של שותפותיו הקואליציוניות. כאשר נוכח שאין סיכוי שהשינוי יתקבל בכנסת, הוא הציע להביא את הסוגיה למשאל עם, אך גם הצעתו זו (שהוגשה בידי יוסף אלמוגי) נדחתה בכנסת.

* קו השבר - עמדותיי בסוגיות המדיניות ביטחוניות, אינן רחוקות, בדרך כלל, מאלו של נתניהו. אני סבור שהוא מנהל את יחסי החוץ והביטחון של ישראל באחריות ובשיקול דעת, בוודאי לנוכח הסערות המטלטלות את העולם ופרט את אזורנו.

אולם חברה מפורדת, מרוסקת ומפוררת לא תוכל לעמוד לאורך זמן, גם אם ההנהגה תוביל מדיניות חוץ וביטחון נבונה. האופן שבו פועל נתניהו, בעיקר ככל שאחיזתו בשלטון מעמיקה, היא איום משמעותי על החוסן הלאומי, הסולידריות החברתית והדמוקרטיה הישראלית. האופן שבו הוא נבנה משנאה ופירוד, ומבסס את שלטונו על הפרד ומשול ועל חרחור מדנים בחברה הישראלית, הפכה לאיום אסטרטגי על מדינת ישראל.

התקפותיו המרושעות ושלוחות הרסן על כל מי שמעז להתנגד לו, פעולתו נגד העיתונות, ניסיונותי כשר התקשורת להשתלט על העיתונות כדי לאלפה להיות עיתונות צייתנית, מינויים בלתי מתאימים בעליל ומתוך כוונה הרסנית במודע לתפקידים כמו שרת התרבות הם סכנה חמורה לעתידה של ישראל, לא פחות מהסכנות שבמדיניות חוץ וביטחון בעייתית ושלילית.

מתקפתו המתלהמת, השקרית והארסית על אילנה דיין, במקום להשיב לעניין על תחקיר, שהתבסס על עדויות של מקורביו ואנשים הקרובים להשקפת עולמו, על האופן המבהיל והבעייתי, בלשון המעטה, שבה מתנהל שלטונו, הם שפל נורא.

הוא זכה למחיאות כפיים וים של לייקים מן הגרעין הקשה של הימין הקיצוני ומן הגרעין הקשה של חסידיו השוטים, הקונים את הפרנויה המתבכיינת שלו ומזדהים אתה. אולם אם יגיע למצב שבו כל מי שאינו שייך לשני הגרעינים הקשים האלה, גם בין בעלי השקפות הקרובות אליו בסוגיה המדינית, יתנערו ממנו סופית ולא יתנו יד להמשך שלטונו, ניתן יהיה לראות בפשקוויל האימים שלו נגד אילנה דיין, את תחילת הקץ של שלטונו.

* עמוס עוז מידרדר - לפני עשר שנים, פרסם עמוס עוז את ספרו "על מדרונות הר געש", שבו תיאר בשלוש מסות מרתקות את יחסיו המורכבים עם גרמניה, משלילה מוחלטת של כל זיקה למדינה זו, בשל עברה, ועד היותו כמעט בן בית בה, וחתן כל פרס ספרותי הקיים בה. בספר הוא גם סיפר על התמודדותו עם השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי והאנטישמי. ואכן, הייתה זו התמודדות מרשימה, אמיצה, מעוררת השראה, של ישראלי ויהודי גאה, שהיה מעין שגריר בלתי רשמי של החברה הישראלית, בלי להסתיר את העובדה שהוא חלוק על ממשלת ישראל ומדיניותה. גישה זו אפיינה אותו לאורך שנים רבות, ולא בכדי הוא היה מוקצה בעיני השמאל הרדיקלי בישראל ושנוא עליו.

אף שאני חולק על עמדותיו של עמוס עוז, תמיד נהגתי להציגו כאחת ההוכחות המובהקות לתהום הפעורה בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי האנטי ישראלי. אני מרבה לצטט משפט שלו, על פיו הציונות היא שם משפחה, ובתוכה שמות פרטיים רבים. הציונות של עוז שונה מהציונות שלי. היא שונה ממנה לא רק בחילוקי הדעות המדיניים, אלא גם בכך שהציונות שלו היא ציונות קסטרטופלית, כלומר היא מוצדקת בקטסטרופה של היהודים בגולה, ובהכרח של היהודים בבית לאומי כמקלט בטוח. הדבר קשור גם לעמדותיו המדיניות – הוא מתנגד לכל מה שבעיניו חורג מהמינימום המאפשר את המקלט הבטוח הזה. אני רואה בציונות בראש ובראשונה ייעוד – קיבוצו של העם היהודי, רובו ככולו, במולדתו ארץ ישראל במרחב המקסימלי בתוכה המאפשר רוב יהודי מובהק במדינה דמוקרטית, הקמת חברת מופת יהודית והתחדשות היצירה היהודית המגוונת.

בהרצאות ושיעורים שאני נותן על השאלה: "ציונות – מקלט או ייעוד?" עמוס עוז הוא הדוגמה המרכזית של תפיסת הציונות כמקלט. אני נוהג לצטט מתוך ספרו הנפלא – פסגת יצירתו ואחת מפסגות היצירה העברית "סיפור על אהבה וחושך", את הקטע המרגש, שבו אביו מספר לו בליל כ"ט בנובמבר על התלאות שעבר כילד בגולה האנטישמית, ואת הבטחתו שכעת זה לא יקרה שוב, כי תהיה לנו מדינה. המסר הזה הוא תכלית זכות הקיום של מדינת ישראל על פי תפיסתו. אני חולק עליה, ומעמיד מולה הוגי דעות ציוניים כברל כצנלסון, טבנקין, בן גוריון ויגאל אלון, המייצגים תפיסה ציונית של ייעוד. אולם אני מדגיש שאלו ואלו הם ציונים לעילא ולעילא, ששמות פרטיים מפרידים ביניהם, אך הם חלק מאותה משפחה, המשפחה הציונית.

לצערי, לאחרונה אני מזהה אצל עמוס עוז הידרדרות מדאיגה לעבר השמאל הרדיקלי. זה החל לפני חודשים אחדים, כאשר הכריז שהוא מסרב להופיע עוד מטעם משרד החוץ הישראלי. התופעה הגיעה לשפל, כאשר הוא היה הנואם המרכזי באירוע של "שוברים שתיקה" השבוע בבאר שבע. צר לי על כך מאוד מאוד.

* אג'נדה פלגנית - אחד המשוררים האהובים עליי, מירון ח. איזקסון, מציין השבוע את יום הולדתו הששים. ב"ישראל היום" נערכה שיחה משותפת אתו ועם עוד שני משוררים מובילים, שלמדו אתו באותה הכיתה – אמיר אור וליאת קפלן. שיחה מעניינת מאוד.

הזדהיתי במיוחד עם דברים שאמר אור על "ערס-פואטיקה": "אני מסתכל על חלק גדול משירת ערס-פואטיקה ורואה שם גזענות עדתית ושנאה, ועל אנשים שעדיין כותבים דרך אג'נדה פוליטית וקצת מרחם עליהם; כן, זה תופס כותרות וזה בסדר, אבל כיוצרים הם מפסידים בגדול... לרתום את כל כוחות היצירה שלך לטובת אג'נדה פלגנית, עדתית – זה די משעמם... זה סוג שירה המנסה להתפלג מהמקום הישראלי, ליצור את הזהות המפוררת של אנחנו ואתם. זו אג'נדה פוליטית. האם היא טובה? אני חושב שהיא רעה לנו כחברה, וכשירה זה קצת ילדותי ומביך בעיניי. אם אנחנו חפצי חיים אנחנו צריכים למצוא את המקום שבו כל הקבוצות בחברה יכולות להתקיים בשלום, לא במלחמה. וכרגע זה לא קורה לנו, ולא ברור למה אנחנו עושים את זה לעצמנו". אני מסכים אתו, דווקא כיוון שאני מעריך את הכישרון של משוררים כעדי קיסר ורועי חסן, ומיצר על הכיוון שהם בוחרים להוביל את שירתם.

איזקסון דווקא חלק על עמדתו של אור באשר לערס-פואטיקה, אך גם הוא אמר דברים נכוחים באותה רוח (לא בהקשר של ערס-פואטיקה): "אני רואה את הפשרה כאפשרות המועדפת עלי. הפכנו לחברה שמטפחת מאוד את הסכסוך ואני סבור שצריך לחתור ולמצוא דרכים חיוביות להגדיר את עצמנו".

* משורר דגול - כאשר שמעתי על הענקת פרס נובל לספרות לבוב דילן שמחתי. באמת מגיע לו. אבל אמרתי בלבי (ולחבריי): קודם מגיע ללאונרד כהן.

הוא לא הספיק. לאונרד כהן היה משורר דגול. אגב, אילו הוא היה זוכה בפרס, לא היה מתעורר הוויכוח העקרוני "האם זאת שירה", כי הוא החל את דרכו כמשורר הכותב שירה בלתי מולחנת. רק אחרי שפרסם את שלושת ספרי השירה הראשונים ואת הרומן הראשון, וכבר נחשב לאחד המשוררים והסופרים המובילים בקנדה, החל בקריירה כמוסיקאי וזמר, בעיקר משיקולי פרנסה.

יהי זכרו ברוך!

* פטריוט יהודי ואוהב ישראל - מתוך מאמר שכתבתי ב-13 באפריל 2016: "איזה מזל שהזמר והמשורר לאונרד כהן אינו קורא 'מעריב'. אילו קרא, מה היה עושה לאחר קריאת מאמרו של העיתונאי היורד רון מיברג, בו לעג לניסיון להביא את לאונרד כהן למופע בישראל? בגיליון ערב פסח, הסביר מיברג שאין מצב שכהן יסכים להופעה כזאת. ישראל אחרי 'עופרת יצוקה' מוקצית בדעת הקהל מחמת מיאוס, ואם כהן יופיע בארץ, הוא עלול בהופעה אחת להרוס את כל הקרדיט שיצבור ב-80 המופעים במסע הפרידה שלו.

לאונרד כהן לא קרא, כנראה, את מיברג, ולכן הוא החליט לסיים את הקריירה המוסיקלית שלו, בת עשרות השנים, במופע בישראל, בפני בני עמו. לאונרד כהן, פטריוט יהודי ואוהב ישראל, לא יכול לבחור דרך טובה וראויה יותר לסיים את הקריירה שלו".

* מה יש לך? - מיהי גברת לוין מן השיר של "השלושרים" "מי מפחד מגברת לוין"? כידוע, זוהי מבקרת הטלוויזיה המיתולוגית הדה בושס ז"ל.

מסתבר שלא. בראיון ל"7 ימים" סיפר יהונתן גפן שכתב את השיר על הלית ישורון. הדה בושס החליטה שהשיר הוא עליה, הפיצה זאת ובמחאה חדלה לדבר אתו, עד יומה האחרון.

* מבצע מגרסה - היום, 13 בנובמבר, מלאו 50 שנה לפעולת סמוע (מבצע מגרסה) – הפעולה הגדולה ביותר של צה"ל בעשור שבין מבצע סיני למלחמת ששת הימים. בעקבות פיגועי מחבלים רבים שיצאו מירדן, וימים אחדים לאחר ששלושה חיילי צה"ל נהרגו כשרכבם עלה על מוקש, והעקבות הובילו לכפר סמוע שבדרום הר חברון, ביצע צה"ל פעולת גמול גדולה נגד הכפר הפלשתינאי. את הפשיטה ביצעו חטיבת הצנחנים בפיקודו של רפאל איתן וסיירת מטכ"ל בפיקודו של דוביק תמרי. גדודי צבא ירדן התערבו בלחימה וכן התפתח קרב אווירי שבו הופל מטוס ירדני.

בפעולה נפל המפקד הנערץ של גדוד הצנחנים 202 יואב שחם, ונפצע אחד המ"פים מתן וילנאי. כעבור כשנתיים הקימו חייליו של יואב יישוב בגולן – בכור המושבים בגולן, גבעת יואב.

            * ביד הלשון

רוב מיוחס – בדיון על שיטת הבחירות לשופטי בית המשפט העליון, שבה כדי להיבחר זקוק המועמד לתמיכת 7 מתוך 9 חברי הוועדה למינוי שופטים, נשמע שוב ושוב המושג "רוב מיוחס".

זה הביטוי המקובל, אך הוא אינו נכון.

מיוחס הוא מופלה, זוכה ליחס מועדף. איזו העדפה או ייחוס יש לרוב בשיטה הזו? נהפוך הוא, יש כאן מיעוט מיוחס.

אתן דוגמה מחיי כחבר קיבוץ. כדי להתקבל לחברות בקיבוץ, יש צורך בתמיכת 2/3 מהמצביעים בקלפי. אם 2/3 מהמצביעים פחות חבר אחד תומכים במועמד ואילו 1/3 מהמצביעים ועוד חבר אחד מתנגדים – המועמד לא יתקבל. משמעות הדבר, היא שקולו של מתנגד שווה לשני קולות של תומך. אם כן, מי כאן המיוחס? הרוב או המיעוט?

הוא הדין בוועדה לבחירת שופטים. די בהתנגדות של שלושה חברים למועמד, כדי לסכל את בחירתו. לכן, המיוחס הוא המיעוט.

הביטוי "רוב מיוחס" הוא המקובל, אך הוא שגוי. נכון להגדיר זאת "רוב מיוחד".

למה רוב מיוחד? להבדיל מרוב רגיל. רוב רגיל, הוא רוב המצביעים. כאשר נדרש רוב גדול מהרגיל, הוא רוב מיוחד.

* "חדשות בן עזר"

אם חבר קיבוץ יפנה לוועדת התרבות או למזכירות הקיבוץ בבקשה להזמין את בנצי גופשטיין, מנהיג ארגון הימין הרדיקלי "להב"ה" להרצות במועדון מטעם ארגונו – האם בקשתו תתקבל?

אני משוכנע שאם בקשה כזו תופנה לאורטל, היא תדחה על הסף. אני משוכנע שכך יהיה ברוב המכריע של הקיבוצים, אולי בכולם.

למה, בעצם? הרי מועדון הקיבוץ הוא מבנה ציבור. הרי ארגון להב"ה הוא ארגון חוקי. הרי חופש הביטוי הוא עקרון מרכזי בדמוקרטיה.

הכל נכון, ולא רלוונטי. חופש הביטוי מחייב את המדינה לאפשר זכות ביטוי לכל ארגון חוקי. הוא אינו מחייב קהילה וולונטרית להעמיד את רכושה כבמה לכל אחד. חברה וולונטרית כקיבוץ, רשאית להחליט שמסיבות ערכיות, יש מי שנמצא אצלה מחוץ לתחום, כי גם אם הוא לגאלי הוא אינו לגיטימי. קיבוץ רשאי להחליט שהוא פתוח ואף שמח לתת במה למכלול רחב של דעות, אך הוא גם רשאי להציב גבול, אם מפני קיצוניות הדעות ובעיקר כשמדובר בקיצוניות המעשים. ארגון גזעני ופרוע כלהב"ה, קו-קלוקס-קלאן הישראלי, הוא מחוץ לתחום בקיבוצינו.

בעמוד "הארץ" של ערב שבת, פורסמה כתבה ארוכה של אור קשתי, עם כמה עמודי המשך, על הקיבוצים והמושבים שסותמים פיות ואינם מוכנים להעמיד את מבני הציבור שלהם למפגשים עם נציגי "שוברים שתיקה". הכתבה הייתה ברוח שיח הזכויות. חופש הביטוי מחייב לתת ל"שוברים שתיקה" את מוסדות הציבור, ובאיזו זכות סותמים פיות? וכו'.

קהילה קטנה בכלל, וקיבוץ בפרט, אינם יכולים להתקיים רק על שיח זכויות. יש גם שיח של ערכים, של אידיאולוגיה, של זהות, של תרבות, של מחויבות ואפילו של חובות, רחמנא לצלן. וכמו במקרה של להב"ה, כך גם במקרה של "שוברים שתיקה", העניין אינו חופש הביטוי, אלא השאלה היא האם מבחינה ערכית אנו חושבים שיש לתת לגיטימציה לארגון כזה.

אנו תנועה ציונית, אנו תנועה פטריוטית, אנו מחנכים את בנינו לשירות משמעותי וקרבי בצה"ל מתוך מחויבות ואחריות להגנה על המדינה. וגם אם יש בתוכנו מגוון עמדות פוליטיות, וגם אם הרוב המכריע בתנועה הקיבוצית אינו תומך בעמדות הממשלה הנוכחית ומצביע למפלגות המצויות באופוזיציה – אין בכך כדי לסדוק את מהותנו הציונית, הפטריוטית ואת מחויבותנו למדינת ישראל, לביטחונה. כן, וגם לבנינו המשרתים בצה"ל.

ארגון "שוברים שתיקה" מוקצה מחמת מאוס, לא בשל העמדות הפוליטיות שהוא מבטא, אלא בשל פעולתו האקטיבית נגד מדינת ישראל ונגד צה"ל וחייליו. כאשר אזרחי הדרום ובהם רצועת קיבוצינו בעוטף עזה הותקפו לאורך שנים בטילים, וצה"ל יצא להגן עליהם במבצע "צוק איתן" – התנועה כולה התגייסה לסיוע לקיבוצים. ובני הקיבוצים, בסדיר ובמילואים, התגייסו בהמוניהם למבצע, ולצערנו הרב היו מי שלא חזרו מן המבצע, הרבה יותר מחלקנו באוכלוסיה. למה? כי כאלה אנחנו. כי על כך אנו מחנכים את בנינו. כי אלה ערכינו.

ומה עשה ארגון "שוברים שתיקה" באותה שעה? העליל עלילות דם בזויות על צה"ל ועל חייליו – בנינו. רץ ברחבי העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה, כחוד החנית של תנועת הדה-לגיטימציה למדינת ישראל והחרמות עליה, כדי להפיץ שקרים נתעבים ולהסית את צעירי העולם נגד מדינת ישראל.  

ארגון כזה הוא מוקצה מחמת מיאוס והוא מחוץ לתחום במקומותינו. אין זה עניין של חופש הביטוי, אלא של זכות הקיבוץ כחברה ערכית, לומר: עד כאן.

* "ידיעות הקיבוץ"