הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לטוקבקים של אורי מ', על מאמרי "בקור רוח"

לאובמה יש איזו פנטזיה משיחית - להיות המגשר ההיסטורי הגדול בין המערב והאסלאם. הדרך לכך, בעיניו, היא פייסנות. לכן, כל נאומי החנופה כלפי המוסלמים ולכן הניכור כלפי הידידה האמיתית, בת הברית האמיתית, השותפה הטבעית לערכים הדמוקרטיים - ישראל. הוא מעריך, שהתנכרות לישראל ובעיקר השפלתה (כמו ביקור במזרח התיכון ופסיחה על ישראל) היא מעין "צעד בונה אמון" בעיני אחמדיניג'אד, אסד וחבר מרעיהם.

כמובן, שהתוצאות הן הפוכות. לאחר שהחליט להחזיר את שגריר ארה"ב לדמשק, צעד שהוא מעין חנינה לרוצחי חרירי, הברית בין סוריה לאיראן התהדקה כפי שלא הייתה מעולם. אסד הזמין את אחמדיניג'אד, ובהופעה משותפת ומחוייכת, בה אסד לעג בפומבי לארה"ב ולהילרי קלינטון (התקלונת בביקור ביידן היא חנה בבלי מזוקקת לעומת השתלחותו הגסה של אסד בארה"ב) ואחמדיניג'אד הכריז על המזרח התיכון החדש, ללא ציונים (כלומר ללא יהודים. או לפחות ללא יהודים חיים). מנהיגים לבנונים בכירים, כאלה שהעזו לצאת נגד חיזבאללה וסוריה (כמו ואליד ג'ונבלאט) הבינו את המצב החדש, הבינו שאין להם בן ברית בוושינגטון, וזחלו לקנוסה, לאסד. כך גם חרירי, שעלה לרגל לדמשק, כדי לבקש מחילה מרוצחי אביו. איראן הגבירה את קצב תכניתה הגרעינית ומצפצפת בגלוי על העולם החופשי וארה"ב. מדיניותו הפייסנית של בוש גרמה לצפון קוריאה, שרק לפני שנתיים חתמה על הסכם כניעה לבוש, להפר את ההסכם, לבצע ניסויים גרעיניים ואף להכריז שתשתמש בנשק גרעיני נגד אויביה, מה שלא העזה לעשות קודם לכן.

יש לנו נטיה לראות את עצמנו כמרכז העולם, כאילו באמת מעניין את אובמה אם ישראל תבנה ברמת שלמה. אבל זה ממש לא מעניין אותו. מה שמעניין אותו, הוא להצליח במשימתו ההיסטורית, וחלק מהטקטיקה בדרך היא להכות אותנו. חלק מאנשיו שותפים לכך, ומכאן ההמצאה השקרית של דברי הגנרל פטראוס ("מדיניות ישראל מסכנת חיילים אמריקאים"), שכבר הוכחשה מספר פעמים, אבל יש בתוכנו מי שנוח להם (למה?) להמשיך לצטט אותה.

בסיטואציה הזאת, עלינו "לשחק בונקר" כי ההתפכחות של אובמה היא עניין של זמן. הרי אובמה באמת ובתמים רוצה בטובתה של ארה"ב ובטובת העולם החופשי. הוא לא טיפש, והוא יבין באיזשהו שלב שהפנטזיה המשיחית שלו חסרת שחר. פה ושם הוא מגלה הבנה למצב, כמו בנאומו בטקס קבלת פרס נובל (אז חשבתי שזה נאום ההתפכחות, כנראה שעדיין לא). אני מקווה שהתפכחותו לא תהיה במחיר קשה כמו זה שגרם להתפכחותו של בוש (מתקפת הטרור ב-11.9.2001 ששינתה את דרכו, מבדלנות לאחריות עולמית – מאבק של האנושות הנאורה בציר הרשע).

דעת הקהל האמריקאית לא תאפשר לאובמה להמשיך בפגיעה בישראל, וכבר לפני שבועיים, בשלב א' של המשבר, הוא נאלץ לסגת בלחץ דעת הקהל. הבעיה היא, שהוא רואה גם את תנועת המלקחיים - במקביל ללחץ שלו, לחץ פנימי של התקשורת והאופוזיציה חסרי האחריות בישראל, ולכן הוא ממשיך.

ההישג של אובמה בחוק הבריאות הוא בשורה גדולה לאנושות כולה, וכמובן לאזרחי ארה"ב. זהו הישג היסטורי שני של האיש, לאחר ההישג שבעצם היבחרותו של שחור לבין הלבן. מדיניות הפנים שלו חכמה, אחראית וצודקת. הבעיה היא שמדיניות החוץ שלו הרסנית. שיכור ניצחון מהצלחתו בנושא חוק הבריאות, הוא מנסה, על חשבון ישראל, לקדם את משיחיות השקר של המפייס הגדול.

אורי, אל תתלהב, זה יעבור לו.

אין עם אשר נסוג מחפירות חייו

נתן אלתרמן

המשבר עם ארה"ב אינו סימפטי, אך עברנו משברים גדולים מאלה. אין להשוות את הלחץ המופעל היום על נתניהו, ללחץ המאסיבי, הקשה משאול, שהופעל על בן גוריון ערב הקמת המדינה, לבל יקבל את ההחלטה "המטורפת" הזו.

בן גוריון לא עמד בראש מדינה, לא היה לו צבא של ממש, הוא עמד בראש מדינה בדרך ענייה העומדת לקלוט מאות אלפי עולים, הוא עמד בפני פלישה של כל צבאות ערב הסדירים למדינה שטרם קמה ובתוך מרחץ דמים בשל ההתנפלות של הפלשתינאים על היישוב היהודי למחרת ההחלטה על החלוקה. רוב הנהגת הישוב, רוב הנהגת מפלגתו – סברו שאין להכריז על הקמת המדינה. ראשי "ההגנה" הגדירו כ-50:50 את הסיכוי לנצח במלחמה, וברור היה שמשמעות הפסד במלחמה היא השמדה פיסית.

ובן גוריון היה חזק ונחוש דיו לומר לאמריקאים – לא. והשאר – היסטוריה.

מן הראוי שבן גוריון יהיה המופת למנהיגות במשבר הנוכחי. ב"ג היה מנהיג גמיש ופרגמטי, אך כאשר היה מדובר באינטרסים הלאומיים הבסיסיים, הוא עמד כצוק איתן ולא היה כוח בעולם שיכול להזיזו.

כאשר ארה"ב לוחצת לא לבנות בירושלים, אפילו בשכונות היהודיות, על נתניהו לומר לא באל"ף רבתי. בניגוד לב"ג הוא עומד בראש מדינה חזקה מבחינה ביטחונית ואיתנה מבחינה כלכלית ואין כל סיבה שבעולם שייכנע ללחץ כאשר מדובר באינטרס לאומי כה בסיסי. נכון, רוב התקשורת מסיתה נגדו ומגחיכה אותו. נכון, האופוזיציה אינה מגלה אחריות ממלכתית ומשתמטת מתפקידה הפטריוטי, לעמוד שכם אחד עם הממשלה בהגנה על הבסיס, על העיקר. אבל הוא ראש הממשלה ואל לו להיכנס להיסטוריה כמי שנכנע וויתר על הנכסים הלאומיים החשובים ביותר, בשל לחץ אמריקאי.

רק לפני שבועיים, כאשר אובמה והילרי קלינטון נסחפו במסע ההשפלה לישראל, הם נבהלו מתגובה קשה של דעת הקהל בארה"ב, מהתקשורת האמריקאית (שהיא פרו ישראלית יותר מהתקשורת הישראלית) ומתגובות סנטורים וחברי קונגרס, כולל ממפלגתו הדמוקרטית. הידידות בין ארה"ב לישראל חזקה יותר מנשיא זה או אחר ומקוניוקטורה פוליטית זמנית זו או אחרת. היא מבוססת על ערכים דמוקרטיים משותפים ועל אינטרסים גלובליים משותפים. אם ישראל תעמוד איתן, עלול להיות לחץ קשה, אך בסופו של דבר היא תוערך יותר, ואובמה יבין שהוא הלך גשר אחד (או שניים, או עשרה) רחוק מידי.

הטענה שעל ישראל לוותר בשל הסוגיה האיראנית חסרת שחר. אילו ארה"ב הייתה נחושה לפעול נגד איראן, היא לא הייתה נוהגת כך כלפי ישראל. מדיניותו העוינת של אובמה היא פועל יוצא של מדיניות הפייסנות שלו כלפי ציר הרשע האיראני-סורי-חיזבאללי-חמאסי. במקום שבו יש צ'מברליין יש גם צ'כוסלובקיה, ואת התפקיד הזה אמורה לגלם ישראל. האם עלינו להתנדב לוותר על החשוב לנו ביותר, כדי לסייע לארה"ב לרצות את אחמדיניג'אד (כאשר ברור שמדיניות הפייסנות רק מקצינה את עמדתו, כפי שראינו מאז עליית אובמה לשלטון וכמו הלקח ממדיניות מינכן לפני 72 שנים)?

נתניהו מצמץ וויתר במקומות שלא היה צריך לוותר, ולכן הביא עליו ועלינו את הצרה הזאת. אסור היה לו לוותר על העמדה הישראלית המסורתית של מו"מ ללא תנאים מוקדמים, ושל מו"מ ישיר (בוודאי כאשר המתווך, ולמעשה השופט, במו"מ העקיף אמור להיות ממשל אובמה). כעת, על נתניהו לגלות קור רוח ולסרב לאולטימאטום האמריקאי בנימוס, אך בתקיפות.

* "ידיעות הקיבוץ", "חדשות בן עזר"

השתתפתי אתמול בהרצאה של רון פונדק, מאדריכלי אוסלו. היה מרתק אבל בעיקר מפחיד. מפחיד לדעת שאיש זה אמור היה, לכאורה, לייצג את... ישראל בשיחות. המסר העיקרי שלו היה שהפלשתינאים מוותרים ויתור ענק בכך שהם מוכנים לנסיגה ישראלית מלאה לקווי 4.6.67, כלומר לחלוקת הארץ באופן של 78%:22% לרעתם (על פי פרשנותם / פרשנותו הא-היסטורית). לדעתו, זו אינה חלוקה הוגנת, אף אדם בעולם לא יראה בה חלוקה הוגנת, והנכונות שלהם לוותר היא אות לרצונם האדיר בשלום, ולמנהיגותו ה"בן גוריונית" של ערפאת. החלוקה באחוזים הללו, כולל חלוקת ירושלים + פתרון מוסכם לבעיית הפליטים (שאינו זכות שיבה בלתי מוגבלת, לטענתו), היא תנאי בל יעבור לשלום. ולמה נכשל אוסלו? שמא בגלל הטרור, תחשבו? חלילה. בגלל ישראל. כיוון שהתובנה הבסיסית והמובנת מאליה הזאת, נענתה בידי ראשי הממשלות הישראליים באצבע משולשת.

הוא תקף את ראשי הממשלות של ישראל – רבין, פרס, נתניהו, ברק ושרון, שלכאורה היו מחוייבים לתהליך השלום, אך למעשה השתמטו מלשלם את המחיר המובן מאליו: חלוקת ה-78:22. כתוצאה מכך, ישראל הופכת ל"ספרטהייד" – שילוב של ספרטה ואפרטהייד.

מאחר והוא אינו מאמין שנתניהו ישלם את המחיר, יש בעיניו פתרון אחד ויחיד – פתרון כפוי בידי האו"ם והקהיליה הבינלאומית. איך יובטח שהפלשתינאים לא יפעילו טרור אחרי ה"שלום" הזה? באמצעות כוח בינלאומי שיגן על הגבול הזה, ויעשה זאת בהצלחה כמו בקוסובו.

את כולם תקף פונדק, למעט אחד. יוצא מן הכלל בין ראשי הממשלות היה אהוד אולמרט. הנ"ל הוא היחיד שלא הגיב לדרישה האלמנטארית המתונה של הפלשתינאים באצבע משולשת. הוא היחיד שקיבל את העקרונות הללו ומיוזמתו העמיד אותן על השולחן כהצעה ישראלית נדיבה בראשית המו"מ. פונדק אמר בוודאות, שהיו לאולמרט בכיס ויתורים נוספים.

למה אבו מאזן דחה את הצעות אולמרט? שאלתי. פונדק השיב שאבו מאזן לא דחה את ההצעות, אלא עצר את המו"מ כאשר היה תאריך תפוגה לכהונתו של אולמרט כראש הממשלה.

אני חושב שעל כולנו לברך ברכת הגומל, על כך שבנוסף לכל אולמרט היה גם מושחת, ובזכות שחיתותו מדינת ישראל ניצלה ממדיניותו במו"מ עם הפלשתינאים והסורים.

(הכותב אינו בוגר הרווארד).

* "חדשות בן עזר"