הבלוג של אורי הייטנר

שלום לך, כבוד השר!

בבחירות האחרונות לכנסת, בחרתי ברשימת "הבית היהודי" בראשותך. לא הייתה זו, בעבורי, בחירה טבעית. איני שייך לציבור הדתי. על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות (גם אם לא מקובלות עליי) אני מוגדר "חילוני". מעולם לא נתתי קודם את קולי למפלגה דתית.

הפעם נהגתי אחרת, כיוון שחשתי שהמפלגה שאתה עומד בראשה נושאת בשורה לאומית וחברתית אחרת, שאין כמותה במפלגה אחרת, וחשתי שהיא מייצגת את עמדותיי טוב יותר מכל רשימה. הצבעתי בעד "הבית היהודי" כדי לתת לה מנדט לפעול לחיזוק צביונה היהודי של המדינה ושל החברה הישראלית, בדרכי נועם, ללא כפיה וחקיקה. בחרתי בה, כיוון שהיא ביטאה, בעיניי, את פניה היפות של היהדות – יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, להבדיל מן הקנאות והקיצוניות המאיימות. מאחר וסוגיית זהותה היהודית והציונית של המדינה היא נושא הבוער בנפשי, הסוגיה הזו היא שקבעה את מושא הצבעתי.

לא הסתפקתי באקט הטלת הפתק בדל"ת אמות הקלפי. נתתי ביטוי לבחירתי בשורה של מאמרים מעל במות שונות. מטה הבחירות של "הבית היהודי" ראה בדבריי עניין להתהדר בו, ונתתי לו את ברכתי להפיץ ולפרסם אותם בפרסומיו.

לא ציפיתי שאראה עין בעין עמכם כל צעד, פעולה ואמירה של הסיעה ונבחריה בכנסת ובממשלה, והרי אני שבע אכזבות ממפלגות חילוניות בהן תמכתי. אבל האמנתי שהשימוש בקולי יהיה הגון וראוי, ובדרך כלל – לרוחי.

בהצבעתך בממשלה בעד הצעת ליצמן בנושא בניית חדר המיון בבית החולים "ברזילי", חשתי בגידה בקול שנתתי לך. תחושתי, נוכח הצבעתך, הייתה של יריקה בפניי.

תחושתי הקשה דווקא מהצבעתך, יותר מאשר מהצבעת השרים האחרים, מן הליכוד ו"ישראל בעליה", אינה נובעת רק מכך שאני שלחתי אותך, אלא בעיקר מכך שבחרתי בך כדי שתעמוד איתן מול מה שמייצג ליצמן.

בחרתי בך כשליח להעמקת זהותה היהודית של המדינה. איני חושב שהזהות היהודית היא עניינם של חובשי הכיפה בלבד, והרי אני עצמי איני שייך "לחובשים". אך אני מודה שבעניין זה ציפיותיי מליברמן ומשרי הליכוד אינן גבוהות, לצערי. לכן, כאשר עומדת בפני השרים הכרעה בין דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, לבין דמותה כמדינה פגאנית – אתה מי שאמור לעמוד בפרץ, ולא לתת למגמות הפגאניות להשתלט. ממך הייתי מצפה לעמוד בראש המתנגדים לדרכו של ליצמן.

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בעבודת הקרבנות. הרמב"ם מסביר, בספרו "מורה נבוכים", שהטעם לכך שדווקא הבקר והצאן נבחרו לשמש כקרבנות בעבודה ה' הוא שארצות הגויים, כמו המצרים והכשדים, שבתוכן ישבו ישראל, סגדו לבעלי חיים אלה. כדי להוציא מלבם של ישראל כזב זה, ציוותה התורה לשחוט דווקא את המינים האלה.

אם ללכת על פי דרכו של הרמב"ם, תכלית היהדות היא מאבק בעבודה הזרה, ובעיקר מאבק לעקירת העבודה הזרה מלבות ישראל. כל עידן והעבודה הזרה שלו.

השבוע נתקלנו בגילוי מכוער ונפסד של עבודה זרה בתוכנו – פולחן של עצמות עבשות, החשובות יותר מחיי אדם, בריאותו וביטחונו. כאשר פרץ פרימיטיבי כזה של פגאניות נעשה בשם היהדות, שומה על היהדות האמיתית להשיב מלחמה שערה.

רק אנשים שתורתם חפה מדרך ארץ, מסוגלים להעדיף עצמות מפוררות בנות אלפי שנים, אנונימיות, על צרכים אמתיים ועל ערכים אמיתיים – אם אלה חפירות ארכיאולוגיות (כמו חפירות הכותל בשנות ה-80 והיום - בציפורי) או תשתיות לאומיות ככביש 6. במקרה של בית החולים באשקלון הפגאניות הגיעה לשיאה, כאשר הליצמניזם דחה פיקוח נפש למען ערימת עצמות.

ביהדות, פיקוח נפש דוחה שבת, דוחה יום כיפור, דוחה כשרות, דוחה כמעט כל מצווה. בפגאניזם, פולחן העצמות דוחה פיקוח נפש. כי מה ערכם של חיי אדם, של בריאותם של אנשים, של ביטחונם, מול ה"ערך" הפגאני של לא להזיז איזו עצם ממקומה?

יש אדם קונה עולמו בשעה אחת. הדיון על ביה"ח "ברזילי" עשוי היה להיות שעתך הגדולה. ומי יודע אם לעת הזאת הגעתך למלכות? זו הייתה יכולה להיות שעתך הגדולה ביותר, שבה היית מייצג את היהדות מול הפגאניות. אילו נהגת כך, הנמושות שהתקפלו בפני ליצמן היו מתקשות לנהוג כפי שנהגו. אתה החמצת את שעתך. יש אדם מאבד עולמו בשעה אחת.

* "מקור ראשון"

דמותה היהודית של מדינת ישראל, היא סוגיה שעוררה מחלוקות לאורך כל שנות קיום המדינה ומן הסתם תעורר עוד מחלוקות רבות.

כאשר הסוגיה שעל הפרק היא פעולתם של עסקים וקניונים בשבת – אני עם הדתיים. איני רואה כל מקום לפעילות כזו, ההופכת את השבת במדינה היהודית ליום הביזנס והצרכנות המרכזי, המלווה בניצול המוני של עובדים מן השכבות החלשות.

כאשר הסוגיה היא פעילות תרבותית בשבת – כמו סוגיית קולנוע "היכל" בפ"ת בשנות ה-80 או סוגיית תיאטרון ירושלים היום, אני מצדד בפתיחת מוסדות התרבות. ראויה השבת במדינה היהודית, לכך שהיא תהיה יום התרבות של אזרחי ישראל. ראויה השבת להיות יום הטיולים והנופש, יום הבילוי והספורט. אבל אני מכבד מאוד את מי שחולקים עליי בסוגיה זו, שעמדתם נובעת ממחוייבות לערכה של השבת והם רוצים להשפיע בדרכם על דמותה של השבת במדינת ישראל.

כאשר הסוגיה היא חקיקת חוקים כמו חוק החמץ או חוק החזיר – אני מתנגד לחוקים הללו. אני חושב שאין מקום להתערבות המדינה בצלחת האזרחים. אני סבור שהניסיון לכפות הלכה דתית על הציבור פוגעת בראש ובראשונה בדת וביחס הציבור החילוני לדת. ואף שאני מעדיף שהפרהסיה הישראלית בפסח לא תכלול חמץ, אני רוצה שהדבר יעשה מתוך שיח תרבותי וולונטרי ולא בחקיקה וכפיה. אבל אני מבין ומכבד את מי שחולקים עליי, כיוון שהם נאבקים באמת ובתמים על דמותה היהודית של המדינה, כפי שהם מפרשים אותה, סביב נושאים שהם בנפשה של היהדות כמו כשרות ופסח.

כאשר על הפרק סוגיית הגיור, עמדתי חד משמעית – אני מאמין בשלמות העם וסבור שיש להכיר לכל דבר ועניין בגיור של כל הזרמים ביהדות, בארץ ובחו"ל, ולהכיר רטרואקטיבית ביהדותם של כל העולים מבריה"מ לשעבר. אך אין לי ספק שמה שמניע גם את אלה שדעתם הפוכה לשלי הוא שלמות העם, לשיטתם (איני מדבר על הקצה הפנאטי, אלה שרוצים לפסול רטרואקטיבית את גיוריו של הרב דרוקמן). המחלוקת בנושא הזה קשה, אך היא לשם שמים.

וכך, כמעט בכל נושא ונושא.

עד שמגיעים לאובססיה הנקרופילית, הפרימיטיבית של העצמות השחוקות. בנושא זה, אין לי שמץ של הבנה או הערכה לעמדתם של מקדשי העצמות. אין הם מבטאים יהדות, אלא פגאניות לשמה. מחלוקת עמם אינה על דמותה היהודית של המדינה, אינה על פניה של היהדות; זו מחלוקת בין יהדות ואנושיות מצד אחד לבין פגאניות מצד שני.

רק אנשים שתורתם חפה מדרך ארץ, מסוגלים להעדיף עצמות מפוררות בנות אלפי שנים, אנונימיות, על צרכים אמתיים ועל ערכים אמיתיים – אם אלה חפירות ארכיאולוגיות (כמו חפירות הכותל בשנות ה-80 והיום - בציפורי) או תשתיות לאומיות ככביש 6. במקרה של בית החולים באשקלון הפגאניות הגיעה לשיאה, כאשר הליצמניזם דחה פיקוח נפש למען ערימת עצמות.

ביהדות, פיקוח נפש דוחה שבת, דוחה יום כיפור, דוחה כשרות, דוחה כמעט כל מצווה. בפגאניזם, פולחן העצמות דוחה פיקוח נפש. כי מה ערכם של חיי אדם, של בריאותם של אנשים, של ביטחונם, מול ה"ערך" הפגאני של לא להזיז איזו עצם ממקומה?

האם אלה עצמות של יהודים או של פגאנים? ואם היו אלו עצמות של יהודים אנונימיים מלפני אלפים שנה? מה זה משנה? מבחינתי, השאלה האם אלו עצמות של יהודים מעניינת כשלג דאשתקד.

אבל המומחים פסקו שאלו עצמות של פגאנים. ולמרות שאין זה משנה לי, אני שמח. כי מה יותר טבעי מכך שעובדי אלילים כמו ליצמן ואלישיב, יתחברו לעצמות של עובדי אלילים מלפני אלפי שנים? זהו ממש סגירת מעגל.

אני מקווה ומאמין שדעת הקהל וזעם הציבור ינצחו וההחלטה השערורייתית של הממשלה, שלא נהגה כמנהיגות של מדינה ריבונית אלא נכנעה לגחמה של עובד אלילים פרימיטיבי וחשוך – תשתנה.

או אז, נקרא בעיתונים שהיה זה ניצחון הישראליות על היהדות. ולא היא – יהיה זה ניצחון היהדות הישראלית, על הפגאניות הנקרופילית.

* BSH 

במאמרו "רמת שלמה, חכמת שלמה וא"י השלמה" סיפר ד"ר אברהם וולפנזון שלאחר מלחמת ששת הימים אמר ב"ג כי אילו ניתן לו הדבר, היה מצטרף בעת ובעונה אחת לשתי תנועות פוליטיות: "שלום עכשיו" – ו"א"י השלימה". יפה, אבל קצת בעייתי, מאחר ותנועת "שלום עכשיו" קמה ב-1978, לאחר ביקור סאדאת – 11 שנים לאחר מלחמת ששת הימים וחמש שנים לאחר מותו של ב"ג.

הוא גם ציטט את ב"ג באמירה כי עלינו "להחזיר את הכול, מלבד ירושלים, למען שלום אמת". הציטוט המדוייק, הוא "מלבד ירושלים והגולן". חשוב מאוד להזכיר זאת. אני מקווה שוולפנזון תומך גם היום בהתנגדותו של ב"ג לנסיגה בירושלים.

גם טענתו של וולפנזון ש"הרוב בתנועה הציונית אסר על ב.ג. ועל ד"ר ויצמן אפילו לנהל מו"מ על חלוקה" לאחר פרסום מסקנות ו' פיל ב-1937, אינה מתיישבת עם העובדות. אמנם הרוב התנגד לחלוקה על פי מפת ו' פיל, אך הקונגרס הציוני גם החליט: "להמשיך במשא ומתן על מנת להבהיר את תוכנן המדויק של הצעותיה של הממשלה הבריטית להקמת מדינה יהודית בפלשתינה". לעומת זאת הערבים דחו על הסף את ההצעה, על פיה תקום מדינה ערבית כמעט על כל שטח א"י המערבית, כיוון שלא היו מוכנים בשום אופן להשלים עם אפשרות של מדינה יהודית על 17% מהשטח. וכי היום הם מוכנים לכך?

ומנין לקח וולפנזון את טענתו שרוה"מ שרון הסכים עם בוש על קווי 67' עם חילופי שטחים? מעולם לא נשמעה טענה כזו, ואין לי ספק שאינה נכונה.

* "חדשות בן עזר"