הבלוג של אורי הייטנר

ב-5.10.95, חודש בדיוק טרם הירצחו, נשא ראש הממשלה יצחק רבין את נאומו האחרון בכנסת. בנאום זה, בדיון על הסכם אוסלו ב', הציג רבין לראשונה את מורשתו – תכניתו להסדר הקבע עם הפלשתינאים. "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967". הוא הציג את האזורים עליהם ישראל לא תוותר ופתח: "בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל". חד, בהיר וחלק.

שבועיים וחצי לאחר מכן, עשרה ימים לפני הרצח, נאם רבין בארה"ב, באירוע לציון 3,000 שנה לירושלים ואמר: "אנחנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל. יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא למשא ומתן ואין שלום בלי ירושלים".

ואכן, לא היה כל ויכוח. ממרצ וצפונה – הכל תמכו באחדות ירושלים תחת ריבונות ישראל. באותם ימים, ניהל ס' שר החוץ יוסי ביילין, ללא רשות וללא סמכות, מו"מ עצמאי עם מס' 2 באש"ף אבו מאזן. במו"מ זה הציע ויתורים מפליגים, הרבה מעבר למדיניות ישראל. בנושא ירושלים הציג ביילין פתרון יצירתי במיוחד. ירושלים השלמה תישאר בידי ישראל, אך ישראל תיסוג מאבו-דיס שבקרבת ירושלים, הפלשתינאים יציגו אותה כחלק מאל-קודס, ושם יקומו הפרלמנט ומוסדות השלטון הפלשתינאיים. כך הוא הציג את נושא ירושלים בספרו "לגעת בשלום": "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלשתינאים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף (ע' 210)... הפיתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל... מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים" (ע' 217).

ביילין אמור היה להציג לרבין את ההסכם למחרת הרצח. יותר מסביר להניח, שרבין היה מגלגל אותו מכל המדרגות (לאו דווקא בשל סוגיית ירושלים). אפילו פרס דחה את תכניתו. בבחירות 96' יצא הליכוד בקמפיין "פרס יחלק את ירושלים". קמפיין זה פגע בפרס ובמפלגת העבודה עד עומק נשמתם, ובצדק הם הציגו אותו כהסתה. "מישהו מחוייב יותר מאיתנו לשלמותה של ירושלים"? תהו אנשי מפלגת העבודה. ואכן, גם בבחירות אלו וגם בבחירות 99', אף מפלגה ציונית, גם לא מרצ, לא הציעה את חלוקת ירושלים. ב-99' ניצח ברק. שנה לאחר מכן, שבועות ספורים טרם צאתו לקמפ-דיוויד, הוא נאם בעצרת הזיכרון בגבעת התחמושת ביום ירושלים ואמר: "רק מי שאיננו מבין את עומקו של הקשר הנפשי הטוטלי של העם היהודי לירושלים, רק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר לחזון העם, לשירת חייו, לאמונתו ולתקוות הדורות - מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור של מדינת ישראל על חלק מירושלים... רק מי שאינו מבין כי ירושלים ארוגה וספוגה בנשמת אבותינו זה שלושת אלפים שנה... יכול לתבוע מאיתנו להפנות עורף... ירושלים שוב לא תצא מריבונות ישראל". 

באותו קיץ, ניהל יוסי ביילין קמפיין ראשון מסוגו לחלוקת ירושלים. הוא ליווה בקמפיין הזה את ברק בצאתו לקמפ-דיוויד, על מנת ללחוץ עליו לוותר. טענתו, שהיה לה בסיס היסטורי איתן, הייתה שסמוך להחלת ריבונות ישראל על ירושלים, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, משה דיין סיפח לעיר כפרים רבים שמעולם לא היו חלק ממנה. הוא כינה אותם אזורים "שכונות הקצה" והטיף לסגת מהן, ולשמור על ריבונות ישראל על העיר עצמה, בגבולותיה המוניציפאליים בתקופת שלטון ירדן. ברק עצמו עקף אותו ואת מרצ משמאל, שבר את הקונסנזוס הלאומי והציע לחלק את העיר עצמה, כולל את העיר העתיקה. כזכור, ערפאת דחה את הצעתו באש ובטרור. אהוד אולמרט המשיך בקו של ברק, ואבו מאזן דחה גם את הצעותיו.

ברק שבר את הקונסנזוס, אך יצר קונסנזוס חדש – בכל מקרה, השכונות היהודיות תשארנה בריבונות ישראל. על כך ישראל הסכימה עם ארה"ב. מתווה קלינטון המפורסם דיבר על ריבונות ישראלית על השכונות היהודיות וריבונות פלשתינאית על השכונות הפלשתינאיות. גם ממשל בוש תמך במודל הזה. עד כה, איש לא ערער על כך.

והשבוע... פיפס קטן של אובמה והילרי קלינטון, ולפתע בניה ישראלית בשכונת רמת שלמה בצפון ירושלים כבר אינה כשרה. בניה בשכונה כזו היא "הבערת אש", "משחק באש", "הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה" וכו'. גם את כבשת הרש הזאת רוצים לשחוט, אלה המכנים עצמם "נאמני מורשת רבין".

התהליך שמתואר כאן ברור – ישראל שוברת כל קו אדום שהיא מציבה. כל ויתור ישראלי נדחה על הסף בידי הפלשתינאים. כתוצאה מכך ישראל מוותרת שוב וויתורה שוב נדחה וחוזר חלילה.

לנוכח המפולת בנושא ירושלים, איך נתייחס לדיבורים על כך ש"צריך למצוא פתרון יצירתי לסוגיית הפליטים"?

* "חדשות בן עזר", "אם תרצו"

יוסי ביילין הוא בעבורי יריב אידיאולוגי ופוליטי חריף ביותר. אני שולל מכל וכל את דרכו הפוליטית. הוא, במדיניותו, חותר להחריב את עולמי ומפעל חיי. מאחר והוא האדם שהשפיע יותר מכל אחד אחר על מדינת ישראל בשנות ה-90, הוא נושא באחריות רבה לתוצאות הטראגיות של אימוץ דרכו בידי המדינה. ובנוסף לכל, אין הוא מגלה יושר אינטלקטואלי – הודאה בתוצאות טעותו – טעותנו, אלא מטיף להמשיך ב"עוד מאותו דבר", כאילו לא קרה דבר.

אולם דבר אחד אי אפשר בשום אופן לקחת מביילין. הוא ציוני ופטריוט, שכל כוונתו היא טובתה של ישראל כמדינה יהודית. שמעתי לא מזמן ראיון עמו, שבו הזהיר שאם דרכו המדינית לא תיושם ישראל תפסיק להיות מדינה יהודית (כמובן שאיני מסכים עם דברים אלה), אך מה שמצא חן בעיניי מאוד היה חלקו השני של המשפט – "ומדינת ישראל שאינה יהודית, כלל אינה מעניינת אותי". לא "כל אזרחיה" ולא "לבחור בין יהודית ודמוקרטית" ושאר סיסמאות פוסט ציוניות, אלא חד וחלק – מדינת ישראל היא דבר חסר משמעות אם אינה מדינה יהודית. ואף שאני חלוק עמו לחלוטין על הדרך ועל הערכת המצב, אני מזדהה מאוד עם המטרה. ואין לשכוח, שיוסי ביילין הוא המיילד של אחד המיזמים הציוניים החשובים והמוצלחים ביותר בעשור האחרון, אם לא המוצלח שבהם – "תגלית".

מאז ומתמיד ראיתי גבול חד וברור בין השמאל הציוני היוני, ולו הקיצוני ביותר, לבין השמאל הרדיקאלי האנטי ציוני והפוסט ציוני. הוויכוחים הפוליטיים המרים ביותר שלי, היו עם חבריי לנשק, בשירות המילואים. בפלוגה שלי היה ייצוג לכל הספקטרום שבין "מולדת" לרצ (עוד טרם הקמת מרצ), וברור היה לי שהסולידריות של אותו איש רצ עם המתנחל מבית אל המשרת עמו בפלוגה, גדולה לאין ערוך יותר מאשר עם סרבן שירות, או עם טיפוסים מסוגם של גדעון לוי ושכמותו. הוויכוחים היו, לא אחת, סוערים וחריפים, אך כולנו היינו לוחמים, המוכנים לחרף את נפשנו למען קיומה של המדינה וביטחונה, והמשקיעים למעלה מחודש בכל שנה בשירות קרבי. במיקרוקוסמוס של פלוגתי, ראיתי ביטוי למערכת הפוליטית הישראלית בכללותה, ולהיפך. גם במערכת הפוליטית, כך האמנתי – פעורה תהום בין השמאל הציוני לבין השמאל האנטי ציוני, וכך אכן היה.

מהו קו פרשת המים בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקאלי? ברמת ההתנהגות – הגבול הוא סרבנות והשתמטות ותמיכה בחרמות על ישראל והשתתפות בפעולות נגד ישראל. הקו האידיאולוגי הוא קו 48/67. מהו הקו הזה? השמאל הציוני, כולל הקיצוני ביותר, המתנגד בכל נימי נפשו לכל צעד שישראל עשתה על ממ"ר אחד מן השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, אינו מוכן להשלים עם ערעור על עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי בגבולות שקדמו לאותה מלחמה. השמאל הרדיקאלי, לעומתו, תומך טקטית במאבק נגד ה"כיבוש" ככלי להחלשת ישראל, אך בעיניו הכיבוש האמיתי, העוול האמיתי, הוא "הנכבה", הוא 1948, הוא המדינה היהודית, הציונית. לא בכדי, אותם רדיקאלים משתמשים במקרה הטוב במושג "48'" ובמקרה הרע במושג "נכבה", ולא חלילה במושגים "מלחמת העצמאות", "מלחמת הקוממיות" או רחמנא לצלן "מלחמת השחרור". הקו הזה ברור וחד. מקו זה ולכאן – שמאל ציוני. מקו זה ולשם – שמאל אנטי ציוני.

****

בשנים האחרונות, למרבה הצער, אני מגלה סימנים מדאיגים, הולכים וגדלים, של טשטוש הגבול הזה. הטשטוש בא לידי ביטוי, למשל, בקרב כמה ממנהיגי השמאל הציוני.

למשל, שולמית אלוני. אלוני צמחה בתנועת העבודה, שרתה בהגנה וכל חייה הפוליטיים, גם כמנהיגת רצ ומרצ, נקטה בקו יוני קיצוני מאוד, אך תמיד בתוך הגבול התחום של הציונות. בשנותיה האחרונות כמנהיגה פוליטית חלה סטיה ראשונה בעמדתה, עם תמיכתה בסרבנות. בשנים האחרונות, לאחר פרישתה מן החיים הפוליטיים, החלה אלוני לאמץ קו אנטי ציוני רדיקאלי. היא מנהלת מסע צלב נגד המושג מדינה יהודית, אותה היא מכנה "אתנוקרטיה" (כשהיא חמושה בפרשנות הזויה וחסרת שחר של ... מגילת העצמאות) ובכלל, משתמשת בז'רגון מובהק של השמאל הרדיקאלי האנטי ציוני, בכל עניין בו היא מתבטאת.

למשל, אברום בורג. אך לפני שנים אחדות ישב בורג על כיסאם של הרצל, ויצמן וב"ג כנשיא ההסתדרות הציונית ויו"ר הנהלת הסוכנות. מה שנשאר מכך היום הוא הג'יפ 4x4 שסחט מהסוכנות. הוא מבטא קו פוסט ציוני חד משמעי.

גילוי מדאיג נוסף הוא פרשת "הקרן החדשה לישראל" או בשמה באנגלית "הקרן לישראל חדשה". קרן זו, שבראשה עומדת נעמי חזן, ח"כ לשעבר ממרצ, מממנת הן מיזמים וארגונים של השמאל הציוני והן של השמאל הרדיקאלי האנטי ציוני והאנטי ישראלי, תוך טשטוש הגבולות ביניהם.

לאחרונה התפרסם דו"ח ועדת הבדיקה שהקימה מרצ בעקבות כישלונה בבחירות. אחת האופציות שנבחנו בדו"ח היא חיבור עם מפלגת חד"ש האנטי ישראלית. אמנם אין זו המלצה, אך עצם העובדה שהאופציה הזאת לגיטימית במרצ ונדונה בכובד ראש, אומרת דרשני.

****

שני אנשים מסמלים בעיניי את השמאל היוני הציוני – עמוס עוז ויוסי שריד. לא בכדי, שניים אלה הם לא אחת מושא לשנאה מצד השמאל הרדיקאלי.

ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" הוא יצירה ציונית נפלאה, מהחשובות ביותר בתולדות הספרות העברית. עמוס עוז הוא שגריר נאמן של ישראל. גם כאשר הוא מבקר אותה בחו"ל, וחבל שהוא עושה כן, דבריו הם בגדר פצעי אוהב, והוא יוצא נגד ההסתה החד צדדית, האנטישמית והאנטי ישראלית הקיצונית, וכדאי לקרוא על כך בספרו "למרגלות הר געש".

יוסי שריד, בנוסף לכל הצרות, הוא אפילו ביטחוניסט, רחמנא לצלן, והרי בעיני השמאל הרדיקאלי אין מילת גנאי חריפה יותר; ביטוי למיליטריזם המאצ'ואיסטי המגונה. שריד כיהן שנים רבות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ובוועדותיה החשאיות ביותר, ונהנה מהערכה רבה על בקיאותו ועל האכפתיות שלו.

לצערי הרב, גם אצלו אני מזהה לאחרונה בקיעים מדאיגים. בספרו "לפיכך התכנסנו" הדהד קולם של ההיסטוריונים החדשים, הפוסט ציונים. היה זה כתב פלסתר אנטי בן-גוריוני מובהק, המאשים את ב"ג באחריות לכל הכשלים והעוולות, האמיתיים והמדומים, בחברה הישראלית, במדינת ישראל. והרי מי כבן גוריון משמש מושא לחצי שנאתם של אנשי השמאל הרדיקאלי. הספר הזה הטריד אותי, אך בכל זאת, שריד נצמד בו למנהיגים ציוניים יוניים, כמשה שרת ופנחס ספיר, וניתן היה לראות בו ממשיך דרכם, גם אם בהקצנה לא מועטה, של אישים אלה ושל אישים כלובה אליאב, יצחק בן אהרון ומנהיגי מפ"ם.

במאמר שפרסם שריד ביום ו' האחרון ב"הארץ", דווקא תחת הכותרת "שמאלני, ציוני", הוא כתב כמה דברים מטרידים מאוד, שיש בהם טשטוש גבולות ומשחק מסוכן במרחב התפר של קו פרשת המים.

המאמר נכתב בעקבות הפגנת השמאל בשייך ג'ראח תחת דגלים פלשתינאיים ותוך איסור על הנפת דגלי ישראל. שריד יצא נגד התופעה, והבהיר שהוא שמאלני וציוני. למרבה הצער, לא אמר את המתבקש – אין לציונים מה להפגין לצד אנטי ציונים. איזה מכנה משותף יכול להיות למי שמתנגד להתיישבות יהודית בתוך שייך ג'ראח  כי הוא חושב שהדבר רע למדינת ישראל, למי שמתנגד להתיישבות זאת כחלק ממלחמתו במדינת ישראל? ניתן היה לצפות משריד לומר, שבין השמאל הציוני לשמאל האנטי ציוני פעורה תהום שאין כל דרך לגשר עליה, ולכן אל להם לפעול יחד, אל להם להפגין יחד, אל להם לשתף פעולה בכל דרך שהיא.

מה שהטריד אותי יותר מכל והדאיג אותי היה סיום מאמרו: "וכשתחזינה עינינו בשובנו לציון – ברחמים על הפלסטינים ועל עצמנו – נרד אל שורש החטא הקדמון ב-1948, שהיה אז הכרח לא יגונה, אך כן יתוקן עכשיו במידת האפשר... מתחייבת הכרה ישראלית בעוול שנגרם. אני מכיר בו, ומוכן להשתתף באחריות לריפוי הפצע הפתוח".

"בשובנו לציון" – כוונתו לנסיגה מיהודה, שומרון, מזרח ירושלים והגולן, כפי שכתב בפסקה שלפניה. או אז... כמו אצל השמאל הרדיקאלי – כשיתוקן העוול של 67' נתחיל לטפל בתיקון העוול של 48'. לא בכדי, הוא מאמץ כאן את הטרמינולוגיה המכנה את מלחמת השחרור "1948". עוול?! בכל תולדות האנושות, ספק אם הייתה התגלמות כזו של צדק, כמו מלחמת השחרור והעצמאות של העם היהודי והקמת המדינה היהודית בא"י, היא מדינת ישראל (והיטיב לתאר זאת מעל במה זו ההיסטוריון ד"ר אודי מנור במאמרו מן השבוע שעבר "אוואטר, ישראל וג'וליאנו מר").

מטריד ומדאיג. למה מדאיג? ראשית, בשל השפעתו הרבה של שריד על השמאל היוני הציוני, בהיותו במעמד של זקן השבט. שנית, כיוון שהוא משמש פה לשמאל הציוני, ואם בארזים נפלה שלהבת...

* bsh

תרחיש דמיוני – תת מזכירת המדינה האמריקאית ג'ים סטיינברג מזמן ללשכתו את שגריר ישראל בוושינגטון מיכאל אורן, מושיב אותו על שרפרף, ומזמן את התקשורת לצפות במחזה המלבב. איך הייתה מגיבה התקשורת הישראלית והמערכת הפוליטית בישראל על זובור כזה? הייתה תוקפת בשצף קצף את נתניהו וליברמן, שדרדרו את מעמדה הבינלאומי של ישראל לשפל חסר תקדים וכו'.

ועוד תרחיש, דמיוני לא פחות – ראש ממשלת ישראל מבקר, נאמר בדנמרק. ובשל תקרית דיפלומטית מסויימת, מחליט לאחר לארוחת ערב עם ראש ממשלת שבדיה במשך שעה וחצי. איך אז הייתה תגובת המערכת הפוליטית והתקשורתית? הייתה תוקפת את נתניהו בחריפות רבה, על התנהגותו הבוטה, חסרת התקדים, פיל בחנות חרסינה, חוסר נימוס אלמנטרי, אי הבנה בדיפלומטיה וכו'. הוא הדין אם שר החוץ היה מתקשר, נניח לראש ממשלת קפריסין, ונובח עליו בטלפון במשך 43 דקות ורץ לספר לחבר'ה.

למה כאשר ממשלת ישראל חורגת מכללי הנימוס הדיפלומטי בתגובה כלפי מדינה אחרת, וכאשר מדינה אחרת חורגת מאותם כללי נימוס בתגובה כלפי ישראל – כך או כך הביקורת תהיה על ישראל, והיא תמיד תהיה בוטה, קיצונית, צינית ולועגת? למה אנו כה רגישים לכבודן הלאומי של מדינות אחרות, וכל כך קהים כלפי הכבוד הלאומי שלנו?

העובדה הזאת מסבירה, את התנהגות הנשיא אובמה, הנוהג ברפיסות כלפי אויבותיה של ארצו ושל העולם החופשי, וכאשר הוא מדבר אל אחמדינג'אד, קים ז'ונג איל או אסד לשונו רכה כדונג, עדינה כמשי, אך לשונו מתכרבלת ומתגססת כשהוא מדבר אל נתניהו, ראש ממשלתה של ידידת ארה"ב. זה לא רק שמי שמרחם על אויבים סופו שיתאכזר לידידים. פשוט, ישראל משדרת שמותר. ישראל משדרת שמותר בגלל התגובה הציבורית, כמו מחיאות הכפיים לסגן נשיא ארה"ב כאשר תקף את ישראל באוניברסיטה ישראלית. הרי תופעה כזו לא תתכן באף מדינה אחרת בעולם. ישראל משדרת שמותר, גם בתגובתו המפוחדת של נתניהו. אילו נהג כמנחם בגין, שזימן ללשכתו את השגריר האמריקאי סם לואיס, כאשר ארה"ב איימה על ישראל בעקבות החלת ריבונותה על הגולן, ובתקיפות ונחישות עמד על עצמאותה של ישראל, ושאל רטורית: "האם אנו מדינת ואסאלים שלכם? האם אנו רפובליקת בננות?", מן הסתם האמריקאים היו נוהגים בו אחרת. אבל נתניהו רק מנסה לרצות, וזו התוצאה.

נכון, הייתה תקלה מביכה בעיתוי ההודעה על הבניה ברמת שלמה. תקלה קטנה, הנוגעת לנימוס ביחסים בין שתי מדינות. די היה בהסבר קליל של נתניהו כדי לסגור את הפרשה. אבל אובמה רצה לעשות שריר, כדי לחפות על כישלונה הקולוסאלי של מדיניותו הבינלאומית, והוא ניצל את ההזדמנות לעורר משבר מלאכותי.

למובראק זה לא היה קורה. אין מצב שסגן נשיא ארה"ב היה מעכב בשעה וחצי סעודה איתו. למה? כי אילו אחר ברבע שעה, היה מוצא את דלתות ארמונו של מובראק מוגפות בפניו. אין מצב שהילרי קלינטון הייתה "נוזפת" בו כבנער, כיוון שברגע שבו הייתה מרימה את קולה לראשונה, השיחה הייתה נטרקת, והיו נדרשים חודשים ארוכים ואינסוף התנצלויות, כדי שיתרצה ויאות שוב לדבר איתה.

אף מדינה זרה לא תתגולל במצרים – דיקטטורה חשוכה, שאזרחיה אינם מכירים זכויות אדם וזכויות אזרח מהן. ארה"ב לא תרמוז שיש לה ביקורת קלה, על כך שמצרים מפרה את רוב סעיפי הסכם השלום עם ישראל, אף שנשיא ארה"ב חתום עליו והוא נחתם בחצר הבית הלבן. למה? כי עם מובראק לא מתעסקים.

גם עם ארדואן לא מתעסקים. מישהו יכול להעלות על דעתו התנהגות אמריקאית המתקרבת בבוטותה לאפס קצהו של האמבוש על ישראל, כלפי תורכיה? תורכיה יכולה להעמיק את בריתה עם ציר הרשע, להמשיך בביצוע פשעי מלחמה כלפי הכורדים כאוות נפשה, אף מדינה בעולם לא תגנה אותה ולו ברמז. ואף אחד בעולם, גם לא בישראל, לא יעיר לה על צביעותה כאשר היא מכנה את מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל כ"פשע מלחמה". כי אסור לדבר כך ליד התורכים. הרי יש להם כבוד עצמי.

איני רוצה אובססיית כבוד לאומי דוגמת מצרים ותורכיה גם בישראל. אבל למה הקיצוניות השניה? מדוע רק ישראל מזלזלת כך בכבודה הלאומי, כפי שאף מדינה אחרת אינה מתייחסת לעצמה? מדינה המוחלת על כבודה, אין כבודה מחול, והיא הופכת מרמס למדינאים ופוליטיקאים בינלאומיים.

יש לקוות שנתניהו ינהג אחרת, לשם שינוי, וידחה בנימוס אך בתקיפות את האולטימטום האמריקאי.

* מקור ראשון", "חדשות בן עזר"