הבלוג של אורי הייטנר

אינני מתעניין בכדורסל. ילדיי – אוהדים שרופים של הפועל ת"א. ואף על פי כן, כאשר מכבי ת"א משחקת באירופה, אני מחזיק לה אצבעות ומייחל לניצחונה. זאת, למרות שאני יודע שמדובר בעיקר בביזנס פרטי ולא בייצוג לאומי ושאין כמעט שחקנים ישראלים בקבוצה. אבל מה לעשות? אני פטריוט מהסוג הישן, שמייחל תמיד לניצחון ולהצלחה של כל מי ומה שמייצג בצורה זו או אחרת את ישראל ואפילו מתרגש לנוכח כל הצלחה כזו.

בתור שכזה, שמחתי כאשר "עג'מי" נבחר כמועמד לפרס האוסקר, ועד הבוקר שקדם לטקס קיוויתי להצלחתו. בבוקר הזה שיניתי את טעמי, וייחלתי בכל לבי לכישלונו. לא ראיתי בו עוד סרט ישראלי. הקטגוריה בה הוא התמודד, הסרט הזר, התאימה גם לזיקה בין מדינת ישראל לבין הסרט.

טרם ראיתי את הסרט, כך שאין ביכולתי לומר דבר וחצי דבר על תוכנו ועל איכותו. אולם כלל איני נבהל מכך שהסרט אינו סרט הסברה ישראלי. להיפך, יצירת אמנות נועדה להציג את הקונפליקטים, את הבעיות, את הקשיים, וגם סרט המייצג את מדינת ישראל אינו אמור להציג תמונה אידילית, אלא אפילו להבליט את הצללים. לכן, רציתי מאוד בהצלחת "ואלס עם באשיר", אשתקד, אף שהיה סרט ביקורתי מאוד על מדינת ישראל. הייצוגיות של מדינת ישראל אינה מתבטאת רק בהצגת אורותיה ופניה היפות, אלא לא פחות מכך בהצגת העובדה שהינה מדינה דמוקרטית, חברה פתוחה, המקפידה על ערכי חופש הביטוי ותומכת באמנות, גם כשזו אינה מבטאת את מדיניותה וערכיה.

אם כן, מה שגרם לריאקציה החריפה בציפיותיי להצלחת הסרט בתחרות האוסקר, אינה העובדה שיש בסרט ביקורת חברתית. לא ציפיתי מיוצרי הסרט ומהשחקנים להיות דוברי משרד ההסברה של ישראל ולבטא עמדות שאין הם מאמינים בהן. אבל יש גבול.

בדבריו של אחד משני במאי הסרט – סכנדר קובטי, שהסרט שלו אינו מייצג את ישראל, הוא חצה את הגבול הזה. מדובר בסרט שמשלם המסים הישראלי השקיע מיליוני שקלים ביצירתו. מדובר בסרט שנבחר בידי האקדמיה הישראלית לייצג את מדינת ישראל. אם קובטי היה אדם הגון וישר, היה עליו לומר מראש שאין הוא מוכן לקבל מימון ממדינת ישראל ולסרב להישלח מטעמה לתחרות האוסקר. אך קובטי לא נהג כך. הוא העדיף לנהוג כטפיל – הכסף הישראלי כשר, הטרמפ הישראלי לתחרות האוסקר – מהדרין, אבל אחרי שעל גבה של מדינת ישראל הגיע למעמד שהוא חלומו הרטוב של כל קולנוען, נזכר שאין הוא מייצג את מי שנשא אותו על גבו. זוהי התנהגות בזויה.

התנהגותו של של קובטי, הזכירה לי את השתתפותו של ח"כ זחאלקה באירועי שבוע האפרטהייד הישראלי. באפרטהייד – משטר הפרדת הגזעים בדרא"פ, לא יכלו השחורים להשתתף בבחירות לפרלמנט. בישראל, במקביל לששים שנות מלחמה קשה וטרור קשה, נהנים הערבים משוויון זכויות מוחלט, מהזכות לבחור ולהיבחר. הנבחרים, דוגמת זחאלקה, משתמשים בחברותם בכנסת לביטוי תמיכה בלתי מסוייגת באויב ובהסתה נגד המדינה. ואף על פי כן, הדמוקרטיה הישראלית וחופש הביטוי הישראלים מכילים זאת, תוך גילוי פתיחות שאין לה אח ורע באף דמוקרטיה בעולם. אין זה מפריע לזחאלקה להצטרף, כחבר הפרלמנט הישראלי, לקמפיין האנטישמי הזה, ולהעליל על ישראל את עלילת האפרטהייד.

הצפרדע נענתה לבקשת העקרב ונשאה אותו על גבה לגדה השניה של השלולית. בהגיעו ליעדו, עקץ אותה. בכוחותיה האחרונים שאלה הצפרדע – למה? "כי זה האופי שלי", השיב העקרב. "איני יכול אחרת". 

* "חדשות בן עזר", "דוגרינט"

במאמרו "לא היה ולא נברא" ("הארץ" 7.3.10) הוציא גדעון לוי את המרצע מן השק שלו. לא הכיבוש הוא המדיר שינה מעיניו וגם נסיגה מוחלטת לקווי 67 לא תיתן לו מנוח. מאבקו האמיתי הוא נגד עצם מהותה של מדינת ישראל, ונגד קיומה כמדינה יהודית.

לוי יוצא במאמרו נגד השמאל הישראלי, שלטענתו אינו ולא היה מעולם מחנה שלום, ולכן הוא מכנה אותו "שמאל", במירכאות. הבעיה של השמאל היא "היצמדותו לציונות במובנה הישן". מהו "מובנה הישן"? לוי מסביר זאת: "אין 'דמוקרטית ויהודית' בנשימה אחת – צריך לקבוע מה קודם למה". משמעות דבריו ברורה, מדינת ישראל אינה יכולה להיות יהודית ודמוקרטית. ברור מה, לדידו, קודם למה. ישראל צריכה לחדול להיות יהודית.

הבעיה של השמאל, מצליף לוי, הוא ש"מעולם לא השכיל להבין את הבעיה הפלסטינית עד תומה – זו שהולדתה ב-1948, לא ב-1967". כלומר, גם נסיגה מכל השטחים שכבשנו ב-67' לא תפתור את הבעיה. מה יפתור את הבעיה? "אי אפשר לפתור אותה תוך כדי התעלמות מהעוול שנגרם בראשיתה. שמאל שלא מעז לשלוח ידיו אל מכוות האש של 1948 איננו שמאל אמיתי". העוול האמיתי, נגדו צריך לצאת שמאל אמיתי, לא נעשה ב-67' אלא ב-48'. העוול, הוא העובדה שהיהודים העזו להתגונן מפני ההתנפלות של הפלשתינאים, שניסו להשמיד את היישוב היהודי למחרת החלטת החלוקה של האו"ם. העוול הוא העזתה של מדינת ישראל להגן על עצמה מול פלישת מדינות ערב, שניסו להטביעה בדם ביום הקמתה. העוול הוא שצה"ל העז לנצח במלחמה. העוול הוא שהקמנו מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

הציונות הזו "סיימה את תפקידה", כותב לוי. כנראה שהחלום הרטוב שלו הוא מזרח תיכון חדש נוסח אחמדיניג'אד – מזרח תיכון נטול ציונים.

* "הארץ", "חדשות בן עזר"

בית המשפט אישר את מימוש הבעלות של יהודים על בתים בשייך ג'ראח. אם כן, מתברר שמדובר במעשה חוקי. תפקידו של בית המשפט מתמצה בהכרעה אודות חוקיותה של פעולה, והוא ראוי לשבח על שלא נקט הפעם באקטיביזם ולא חרג מתפקידו.

אולם לא כל דבר שהינו חוקי - ראוי. לא כל דבר שאינו עבירה – נכון לעשותו. החוק והמשפט אינם חזות הכל, יש שיקולים נוספים המדריכים חברה ומדינה, חשובים לא פחות. בית המשפט הכשיר את חוקיות הכניסה לבית, אך אין זו הכשרה מוסרית ואין זו הכשרה של צדקת המעשה.

למה?! לשם מה?! למה להידחף דווקא לתוככי שכונה ערבית? למה דווקא, להכעיס, להתחכך במקום ובזמן הכי פחות ראויים לחיכוך? למה להשליך גפרור בוער אל תוך חבית אבק שריפה? זה מה שחסר היום למדינת ישראל – חדירה יהודית לתוך שייך ג'ראח? איזה אינטרס ישראלי, יהודי, ציוני משרתת הפרובוקציה המיותרת והמזיקה הזאת?

בעצם, למה לא? מה רע בדו קיום? עקרונית, אין רע בדו קיום, ואין סיבה שיהודים וערבים לא יוכלו לחיות יחד, זה לצד זה, באותה שכונה. במצב היחסים הנוכחי זה לא מעשי. אף צד אינו מעוניין בכך. יש דברים שראוי לדחותם לאחרית הימים.

אולם במקרה זה, אין זו מוטיבציה של דו קיום, אלא של דחיקת רגלי הערבים. שונאי הערבים שנכנסו לשייך ג'ראח אינם שליחים של רצון טוב ואינם בעלי כוונות טובות. מי שסיסמתם היא "מוות לערבים" – אינם פרטנרים לשכנות טובה. עצם העובדה שהסיסמה הנוראית הזו, שאין כל הבדל בינה לבין קריאות "מוות ליהודים" מפי פוגרומיסטים ואנטישמים, נשמעת מפי יהודים, היא קלון לחברה הישראלית כולה. כאשר אנשים שזו סיסמתם תוקעים עצמם בתוך שכונה ערבית – ברור שמטרתם היא להצית אש. האנשים האלה רוקדים "ברוך גולדשטיין אין כמוך בעולם, אוהבים אותך כולם". ברוך גולדשטיין, המחבל המתועב, רצח עשרות ערבים שכל חטאם הוא היותם ערבים. מעריציו סוגדים לו בשל העובדה שרצח עשרות ערבים. אילו רצח מאות, הם היו מעריצים אותו שבעתיים. אלה אנשים, שהפילוסופיה שלהם היא של רצח עם. איזה פוטנציאל הרס טמון במגורים של אנשים כאלה בתוך שכונה של מושאי שנאתם.  

מי שצריך לצאת נגד החבורה הזאת, אלה בראש ובראשונה מנהיגי הימין, ראשי יש"ע, ראשי המחנה הלאומי. למה להשאיר את המחאה נגדם לשמאל הרדיקאלי, המנצל את המצב כדי לחמם את האווירה, להתסיס את הערבים ולהסית נגד המדינה, ונוקט בקיצוניות מקוממת כל כך? מן הראוי שיקום "פורום תקנה" שייצא נגד ההרסנות הזאת.

למה זה לא קורה? למה הימין נגרר אחרי הפנאטים הללו? למה התגובה הפאבלובית, של הימנעות מכיבוס הכביסה בחוץ, של התייצבות אוטומטית לצד מי שהשמאל מפגין נגדו? מניין הפחדנות הציבורית הזו? ההיגררות הזאת היא בראש ובראשונה ביטוי לחוסר מנהיגות. ובאין מנהיגות, איש הישר בעיניו (והעקום בעיני החברה) יעשה. ובאין מנהיגות, הזנב הפנאטי מכשכש בכלב.

* "מקור ראשון", "חדשות בן עזר"