הבלוג של אורי הייטנר

מה ההחלטה שקיבלה הממשלה בישיבתה בחצר תל חי, סמוך לי"א באדר? על פי כותרות העיתונים, החליטה הממשלה להכריז על קבר רחל ומערת המכפלה כאתרי מורשת. אך לא, הממשלה החליטה על כ-150 אתרי מורשת, חלקם אתרי המורשת היהודית העתיקה וחלקם אתרי המורשת הציונית, ההתיישבותית, התרבותית, מורשת הקרב, ובתוכם, כמובן מאליו, גם מערת המכפלה וקבר רחל.

את תכנית שיקום אתרי המורשת הציג נתניהו לראשונה בנאום הרצליה. בניגוד לנאומים של ראשי הממשלה הקודמים, הנאום הזה כמעט ולא הוזכר בתקשורת, והמעט כשהוזכר – בציניות ולעג. הרי מצופה מראש הממשלה שידבר על "הדברים החשובים" ומה פתאום ראש הממשלה מדבר על זוטות כמו חינוך. ועוד חינוך ציוני, רחמנא לצלן. התכנית החשובה הזו, נועדה לחזק את הזיקה של הישראלים למורשתם היהודית והציונית. זוהי משימה חינוכית ראשונה במעלה וראש הממשלה ראוי לשבח עליה.

לא מערת המכפלה היא הסיבה להתנגדות לתכנית. עוד בטרם כללה את מערת המכפלה גינו אותה נציגי עמותת "זוכרות" בכתבה ב-ynet, על כך שאינה כוללת אתרי מורשת פלשתינאיים: "זו לא סתם אדישות להיסטוריה הלא ציונית, זו אדישות שמסכנת את חיינו פה". ואכן, הם שמו את האצבע על הנקודה האמיתית – הוויכוח אינו רק על קבר רחל, הוא על חצר תל חי. הסכסוך לא החל כששבנו לקבר רחל במלחמת ששת ימים, ועם שלם הביט בה כחולם, ונשבע "שוב לא נלך רחל", ככתוב בשירו של שמוליק רוזן ("ראי רחל ראי"). הוא החל ב-1920 בתל חי ונמשך מאז ועד היום. הסכסוך הוא על נושא אחד בלבד, ואין בלתו – זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י.

הפלשתינאים מתנפלים על ההחלטה בנוגע למערת המכפלה, ביודעם שייצרו בכך בתוכנו מחלוקת מיותרת וחסרת כל צידוק. אבל התנגדותם אינה נוגעת למערת המכפלה כשלעצמה, אלא כסמל לזכותו של העם היהודי על א"י. את הזכות הזאת, את הקשר הזה, הם מנסים לקעקע, בעזרת ישראלים לא מעטים, למרבה הצער והבושה. הם מבינים היטב, שבן גוריון צדק כאשר אמר בנאומו לפני ועידת פיל שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו על הארץ. מערת המכפלה היא סמל לקושאן הזה, וניסיונם לקעקע את זיקתנו אליו, היא ביטוי לשאיפתם הגדולה, האחת והיחידה, עליה נסובה כל מלחמתם – לדחוק מכאן את רגלינו.

והשאלה הנשאלת היא מדוע רבים כל כך מאיתנו משתפים איתם פעולה.

* "על הצפון", "חדשות בן עזר"

בתגובתו למאמרי "הזאת מנהיגות?!", אישר מיכאל פואה את ההאשמה החריפה שכתבתי נגדו. פואה מודה, שבמהלך מלחמת לבנון השניה, כאשר אלפי טילים נורו אל אזרחי ישראל, כאשר חיילי צה"ל חרפו את נפשם במלחמה בטרור הלבנוני, פואה הסית את חיילי צה"ל לערוק מן המלחמה.לנוכח עובדה זו, כל התירוצים וההסברים מעניינים וחשובים כקליפת השום.

בדיחתו המקורית על "הממלכתי" שימשיך לעמוד ולשיר את ההמנון כאשר מכייסים אותו, לקוחה מתוך מאמר שכתב זאב ז'בוטינסקי. הנ"ל מתהפך, מן הסתם, בקברו, כאשר קבוצה המתיימרת להחליף את הנהגת התנועה שהקים, נושאת אידיאולוגיה של אזרחים וחיילים על תנאי.

* "שישי בגולן"

"האסטרטגיה הקלאסית הייתה בנויה על שלושה מרכיבים: זמן, מרחב וכמות. הטכנולוגיה הצבאית החדשה... מעמידה תחת סימן שאלה את שלושת המרכיבים הללו: מה ערך יש לזמן אם טיל ביניבשתי יכול לחצות במשך שש דקות בלבד את המרחק שבין וושינגטון למוסקווה? מה ערך יש למרחב ולמכשולי הקרקע, שעליהם התבססה תפישת ההגנה הקלאסית – להרים, לנהרות, למדבריות – אם הטיל טס מעליהם בדרך אל היעד שנקבע לו?"

ציטוט זה לקוח מספרו של שמעון פרס "המזרח התיכון החדש", שנכתב לפני עשור וחצי. את טעמו הישן של המזה"ת החדש – אותה הזיה קוסמופוליטית אותה ניסה פרס למכור לעולם, אנו כבר מכירים היטב. גם ההערכה האסטרטגית הזו, על פיה אין היום עוד כל משמעות לשטח ולכן אין כל צורך בטריטוריה, הועמדה למבחן.

במלחמת לבנון השניה לא נורו טילים באליסטיים ביניבשתיים. מסתבר, שניתן לשתק חצי מדינה במשך יותר מחודש ימים, באמצעות קטיושות פרימיטיביות. קטיושות אלו נורות מן השטח הסמוך לגבול. כל ק"מ שיורי הטילים נדחקים אחורה, מקטין את טווח הפגיעה. ברצועת עזה, עשה זאת החמאס עם טילי קסאם פרימיטיביים שבעתיים, לאורך שנים. בשנים האחרונות פעמיים יצאה ישראל למלחמה, בשני המקרים בשל ירי טילים קונבנציונלי מטריטוריה קרובה.

לנוכח עובדה זו, לא יכולה להיות מחלוקת אמיתית על המשפט: "אפילו בעידן הטילים הבליסטיים, עדיין חיוני להחזיק בשטחי הגולן". יכולה להיות מחלוקת פוליטית האם ועד כמה יכולה ישראל לקחת סיכון בהסכם שלום חרף העובדה הזאת. אבל החיוניות של הגולן לביטחון ישראל, גם בעידן הטילים הבליסטיים, היא עובדה שאינה ניתנת לערעור.

המשפט הזה הופיע, ובצדק הופיע, באתר האינטרנט של משרד ההסברה. "שלום עכשיו", המנהל קמפיין נגד האתר וההסברה, מכנה זאת "ימין קיצוני" ומורשת... הרב כהנא ופייגלין. לא פחות.

אך לא רק נגד המשפט הזה יוצא "שלום עכשיו". גם על הטענה המופיעה באתר, על פיה המיתוס לפיו ההתנחלויות הן הגורם לכך שאין שלום, הוא מיתוס שקרי. הרי, כידוע לנו, הפלשתינאים קיבלו את הציונות בשמחה ובברכה, את הכרזת המדינה הם קיבלו בריקודים ברחובות עד אור הבוקר, ולאורך כל השנים שררו בא"י שלום ואחווה בין העמים, עד שהוקמו ההתנחלויות והרסו הכל. אנו גם יודעים, שעקירת התנחלויות מביאה לשלום ושלווה, כפי שנוכחנו בהתנתקות.

כן, גם נגד המשפט, המופיע באתר, המזכיר את הנסיגה המלאה ועקירת היישובים המלאה בהתנתקות ותוצאותיה, תוקפים ב"שלום עכשיו". ובצדק הם תוקפים את המשפט. הרי האם העובדה שישראל נסוגה עד המילימטר האחרון ועקרה את כל יישוביה עד היהודי האחרון, היא סיבה מספקת להפסקת ירי הטילים על האוכלוסיה האזרחית בשדרות ובעוטף עזה? האם די בנסיגה הזאת כדי למנוע מהפלשתינאים לממש את זכויותיהם הלגיטימיות, כמו הזכות לירות קסאמים על שדרות?

מה צריך להיות קו ההסברה של ישראל, כדי ש"שלום עכשיו" לא יציגו אותו כמורשת כהנא ופייגלין? האם יש לכתוב בו שישראל היא כובש קולוניאליסטי וגזעני הרומס את הפלשתינאים? האם יש לכתוב בו שישראל היא האשמה בסכסוך ובעטיה אין שלום במזה"ת? האם יש לכתוב בו שארגוני הטרור הפלשתינאים הם לוחמי חופש?

כדי לנהל מסע הסברה נגד מדינת ישראל אין צורך באתר של משרד ההסברה. לשם כך יש כבר את "שלום עכשיו". הרי הם בכל מקרה ימשיכו בקמפיינים שלהם, במימון האירופי המשמן אותם. אבל האם למשלם המסים הישראלי אין זכות לממן קמפיין בעד מדינת ישראל, לשם שינוי?

* "שישי בגולן"