תגובה לגדעון ביגר, "ספר מגמתי במסווה מדעי", "כיוונים חדשים", גיליון 21
הגיאוגרף פרופ' גדעון ביגר, היטיב להגדיר את ספרו של יגאל קיפניס "ההר שהיה כמפלצת" – "ספר מגמתי במסווה מדעי". השגיאות העובדתיות והפגמים בהצגת עובדות בספר, אותן מציג ביגר במאמרו מביכות, אם לא את מחבר הספר, בוודאי את הקורא ההגון. כפי שמציין ביגר, הפגמים הללו "יוצרים אי נחת אצל הקורא המלומד, כזו המטילה ספק בנכונות המידע שמובא בחלקים אחרים שלו". ביגר מאשים את קיפניס, בצדק, ב"הצגה סלקטיבית ומגמתית" של המציאות, ומסביר את הסיבות לה - "עמדתו של מחבר הספר בולטת... הטיה מכוונת זו מטילה צל כבד על כל מה שנכתב בו". ביגר מבין ששגיאותיו הצורמות של מחבר הספר אינן מקריות: "גם דבר זה מעולם לא היה, והמחבר מוסר אך את דעתו האישית, שאינה מגובה בכל החלטה ממשלתית. מכאן מתחילה בעיית החיבור שכולו דיון פוליטי, לגיטימי לחלוטין, אך בסיסו הוא הצגה סלקטיבית ופרשנות מגמתית של העובדות".
פרופ' ביגר חושף את מגמתו של המחבר "להראות כי מעשי ישראל בקו המגע עם הסורים בין השנים 1949-1967 נבעו מרצון ישראלי להפר הסכמות וליזום תקריות". הוא מציג את הסילופים המגמתיים, ונותן בהם סימנים. למשל: "הצעה כזו מעולם לא הוצעה, לא הייתה ולא נבראה". "מטעמים השמורים עמו אימץ המחבר את הגרסה הסורית על מרכיביה השונים". "לא ברור מה מקור המינוח השונה ומעולם לא הועלה מינוח זה בכל תכתובת רשמית או אחרת". אולם מסתבר שקיפניס - לא זו בלבד שהוא מאמץ את הנראטיב הסורי השקרי, הוא אף מחזק ומשלים אותו: "אף הסורים לא העלו מעולם טיעון מעין זה, והנה מרשה לעצמו המחבר להעלותו. החמור בכך, הוא שמדינת ישראל מוצגת כגורם המרכזי שהפר באופן קבוע את הסכם שביתת הנשק, ולכן היא אחראית לתקריות ולהרג של 143 ישראלים ומספר לא ידוע של סורים. ייבוש החולה, הקמת המוביל הארצי, הקמת היישובים מעגן, האון, תל קציר, משמר הירדן החדשה וגדות, ועיבוד שטחי החקלאות – כולם נעשו לדעת המחבר בניגוד להסכמי שביתת הנשק. לא ברור מהיכן שאב תובנה זו אך תוצאות גישתו זו מחלחלות לאורכו של הספר". "מקבל המחבר את טענתם [של הסורים א.ה.] שהייתה להם הצדקה לפתוח באש. התיאור המפורט של האירועים בשטח הוא אמין באשר למה שנמסר לקורא, אך לוקה במה שלא נמסר, ועוד יותר, ובעיקר, בפרשנות הניתנת להם. הצגתם בדרך זו עלולה להטעות את הקורא שאינו בקיא במה שאירע בשטח". במילים אחרות – אם מקובל שחצי אמת גרועה משקר, מה נאמר על ספר המבוסס על חלקיקי אמת מגמתיים וסלקטיביים?
פרופ' ביגר תמה כיצד קיפניס מצדיק את הטרור הסורי נגד אזרחי ישראל: "ירי על יישובים והפגזת בתי ילדים נראים בעיניו כאירועים לגיטימיים בתגובה לחריש של כמה מטרים בתוך שטח ערבי שאינו סוריה". את התשובה לכך הוא נותן בעצמו בהמשך: "להפוך את מדינת ישראל למפלצת ,זוהי קביעה שאינה מבוססת דיה, וכוונתה להשיג הישגים פוליטיים עכשוויים".
כאיש מחקר ואקדמיה, צורמת בעיני פרופ' ביגר העובדה שקיפניס מספק בספרו "עמדות מגמתיות ולא ידיעות". פרופ' ביגר שומר במאמרו על איפוק, כיאה לאנדרסטייטמנט אקדמי, אולם אי אפשר שלא להבחין כיצד בטנו מתהפכת לנוכח הספר: "נראה שמגמתו הכללית של הספר... היא לקדם את חזונו בדבר הצורך המיידי והדחוף של ישראל לסגת מהגולן ולחסל את ההתיישבות היהודית בה... נראה שהמחבר מכיר חלק מהעובדות, יש בידיו מידע – אך דרך הצגתן נובעת מעמדותיו ולא מידיעותיו". ולכן גם "הסיכום, החוזר לטענות הבסיסיות על העוולות שעשתה ישראל ועל הצורך המיידי לרדת מרמת הגולן כחלק מהסכם השלום העתידי, גם הוא מגמתי", מתפלץ פרופ' ביגר, ומסכם: "הספר הזה עלול לטעת רעיונות המבוססים על עובדות שלא היו ולא נבראו".
דווקא לנוכח דבריו אלה, מעוררת תמיהה אמירתו של פרופ' ביגר, על פיה החלק העוסק בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים מבוססת והעובדות המועלות בה נכונות. דומה, שפרופ' ביגר הבקיא בתקופות המוקדמות יותר, פחות בקיא בתקופה זו, והוא נפל למלכודת הצגת ה"עובדות" ה"מחקריות" של קיפניס. האמת היא, שדווקא לחלק הזה, יותר מאשר לחלקים האחרים בספר, קולעת הגדרתו המצויינת של פרופ' ביגר את הספר כולו – "ספר מגמתי במסווה מדעי". למעשה, חלק זה אינו אלא פשקוויל תעמולה לנסיגה מהגולן, במסווה מחקרי.
תקצר היריעה להצביע על כל הפגמים והעיוותים בהצגה המגמתית של הספר, ולכן אסתפק בהצגת המגמות המוטות העיקריות.
בנוגע לחוק הגולן, למשל, כותב קיפניס: "במהלך אישור החוק בכנסת הבהיר בגין, שהחוק לא ימנע בעתיד משא ומתן לשלום בין ישראל לסוריה, וזה יתבסס על ויתור של ישראל על הטריטוריה שעליה היא החילה את חוקיה". מעניין. אני פותח את דברי הכנסת, וקורא את סטנוגרמת שני נאומיו הדרמטיים של בגין בדיון על חוק הגולן, ומסתבר שאין שום שחר לדבריו של קיפניס. ההיפך הוא הנכון.
אי אפשר לפרש את דבריו של בגין בשני הנאומים, אלא כמחוייבות מלאה לכך שהצעד נועד לקבוע את הגבול הסופי של מדינת ישראל ולהכיל בתוכה את הגולן. "לא ימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ. היה אפוא מן הדין, שגבולה הצפוני של ארץ ישראל, שנקראה בלע"ז גם בהצהרת בלפור וגם במנדט הבין לאומי פלסטין, יעבור על רמת הגולן... אין תימה, שבעניין זה של רמת הגולן קם קונסנזוס לאומי כללי בישראל, וגם מדינאים חשובים בארצות אחרות הביעו בפומבי או בפרטיות את דעתם כי ישראל לא תוכל לרדת מרמת הגולן ולמסור את הרמה לסורים". מהי תכלית החוק, על פי נאומיו של בגין? לממש את קווי היסוד של הממשלה: "הממשלה קבעה בקווי היסוד של מדיניותה לאמור: 'ישראל לא תרד מרמת הגולן ולא תוריד שום יישוב שהוקם ברמה'". יש דברים ברורים מאלה? יש הוכחה ניצחת יותר מדברים אלה, שנאמרו בשפה בהירה ומובנת לכל אוזן, שהחוק נועד להבטיח שישראל לא תרד מרמת הגולן ולא תוריד שום יישוב שהוקם ברמה? ואם אין די בכך, הנה ציטוט נוסף, בתגובה לטענה שארה"ב והעולם לא יסכימו לקבל את ההחלטה: "המדובר בחיינו, ברמת הגולן. בחיינו, בעתידנו. בשלום האומה הזאת. איש לא ידחף אותנו לקווי ה-4 ביוני 1967. איש. שום עם, שום מעצמה לא תצליח לדחוף אותנו לקווים ההם – קווי החידלון, קווי שפיכות דמים, קווי הפרובוקציה לתוקפנות. איש לא יכתיב לנו את חיינו. אנחנו הקימונו חיי חירות בארץ הזאת ואנחנו נגן עליהם בכל הכוח העומד לרשותנו".
הקורא החרוץ, שיבדוק את הדברים בפרוטוקול ישיבת הכנסת, לא ימצא צל צלו של רמז לכך שהחוק לא ימנע נסיגה מהגולן. אולם הוא בהחלט ימצא אמירה, שהחוק לא ימנע מו"מ עם סוריה לשלום. ומה בכך? הרי ישראל, על כל ממשלותיה, תמיד חפצה בשלום ותמיד חתרה למו"מ על שלום אמת. דבריו אלה של בגין נאמרו בתגובה לטענתו של ח"כ אמנון רובינשטיין, שבעקבות קבלת החוק "לעולם כבר לא יהיה מו"מ על שלום עם סוריה". תשובתו הנרגזת של בגין, הייתה נגד ההאשמה העצמית והשנאה העצמית, של מי שמאשים את ישראל בהעדר שלום או בהעדר מו"מ: "התופעה החוזרת בתולדות ישראל סבא, מדור לדור, היא של האשמה עצמית - היהודי אשם. אם עושים בו פוגרום – היהודי אשם. אם שופכים את דמו – היהודי אשם. עכשיו באים חברי כנסת ואומרים: סוריה לא תנהל אתכם משא ומתן בעוד שנות דור – הממשלה היהודית אשמה. הרי אתם שמעתם מה אומרים הסורים, המוסמכים ביותר – הנשיא אסד, שר החוץ – במפורש, בגלוי, באוזני כל העמים. לא, אתם אשמים. כי אתם הבאתם את החוק הזה. והרי אני חוזר ואומר: הרי אנחנו הבאנו את החוק בדיעבד, אחרי כל ההודעות שלהם, שלעולם לא ישבו איתנו, לא יכירו בנו. איך אתם נותנים יד למקטרגים מבחוץ? למה אתם עושים כדבר הזה? למה?" האם מציטוט זה ניתן להסיק שבגין פתח בדבריו פתח לנסיגה מהגולן? כמובן שלא. אבל יש מי שמקדישים את חייהם להפצת מיתוסים שקריים. יש מי שכותבים ספרים כדי להפיץ מיתוסים. יש להם רק בעיה אחת – המיתוס הזה לא כל כך קשור לעובדות. האם קיפניס כתב את הדברים בלי לקרוא את הסטנוגרמה? האם הוא קרא, אך החליט לבדות "עובדות" נוחות יותר לתיאוריה שלו?
לוז החלק בספר, המציג את האירועים אחרי מלחמת ששת הימים, הוא החלטת ממשלת האחדות הלאומית ב-19 ביוני 1967 המביעה נכונות לנסיגה מהגולן ומסיני לגבול הבינלאומי, תמורת חוזי שלום עם סוריה ומצרים. על החלטה זו, מבסס קיפניס את כל התיאוריה, עליה כתב את ספרו. הוא רק שוכח ומשכיח עובדה חשובה לא פחות: 6 חודשים ושבוע לאחר מכן, ב-26.12.67, החליטה הממשלה פה אחד לבטל את החלק מן ההחלטה הנוגע לנכונות לנסיגה מהגולן (והשאירה על כנה את ההחלטה אודות נסיגה מסיני). מדוע ההחלטה בוטלה? הרי אינספור החלטות ממשלה מתיישנות ואינן מיושמות והממשלה אינה טורחת לבטלן. במקרה זה ההחלטה בוטלה, כדי שאי אפשר יהיה להשתמש בה ביום מן הימים כתקדים או כטענה. היא בוטלה, כיוון שמטרת הממשלה הייתה לשמור על הגולן.
ספרו של קיפניס גדוש לעייפה בנתונים, במספרים, בפרטים ובפרטי פרטים זניחים ולא רלוונטיים, מה שהופך אותו למשעמם וקשה לקריאה למי שאינם היסטוריונים ויודעי ח"ן. והנה, דווקא הפרט החשוב כל כך, שההחלטה עליה הוא מבסס את הספר בוטלה, אינו מופיע.
מה קרה כאן? האם זו רשלנות, של חוקר שהטביע את ספרו בים של פרטים, ודווקא העובדה החשובה ביותר נעלמה מעיניו? או שמא זו שרלטנות, של מי שהעלים מקוראיו את הפרט החשוב, המפריך מעיקרה את התיאוריה של הספר?
אגב, ביטול ההחלטה של 19.6 לא היה מקרי, אלא תוצאה של התפכחות לאורך אותה חצי שנה. כבר ב-10.9.67 אמר ישראל גלילי בישיבת הממשלה: "כל השרים חזרו בהם מההחלטה לסגת לקו הגבול הבינלאומי ברמה, והכל מסכימים שיש להחזיק ברמת הגולן לצמיתות". איש משרי הממשלה לא התווכח עם אמירה זו. היחיד שהסתייג היה השר יעקב שמשון שפירא שאמר: "לא נתקבלה כאן החלטה שהרמה תהיה של מדינת ישראל לצמיתות. לא הייתה החלטה כזאת". תגובתו של גלילי: "עדיין לא". וכך מסכם את הדיון הזה ראובן פדהצור בספרו "ניצחון המבוכה" (ע' 109): "מלבד השר שפירא לא השיג אף אחד מהשרים על דברי גלילי, ובכך הוסמכו בעצם מעצבי המדיניות לקבוע בשטח עובדות התיישבותיות שיבססו את ההחלטה כי הרמה תישאר בידיים ישראליות לצמיתות". כאמור, בדצמבר קיבלה מגמה זו גושפנקא פורמלית עם ביטול החלטת 19.6.
על בסיס ההחלטה שבוטלה, מנתח קיפניס את דרכו של כל אחד ממקבלי ההחלטות, ואת פעולתו למען ההתיישבות הוא מתרץ על פי התיאוריה היצירתית שלו. למשל – אשכול. מאחר וקיפניס אינו יכול למצוא מפי אשכול ציטוטים המאוששים את גרסתו, הוא עושה כן על דרך הפלפול. כשאשכול אומר ש"ההתיישבות מסמלת את מימושו של הסיכוי הגדול שנפתח בפנינו עם הניצחון במלחמת ששת הימים" ושבזכותה "לא יומטרו עוד פגזים ופצצות על יישובינו ולא יוכלו זדים להתנקש למימינו", מסביר קיפניס ש"בדבריו של אשכול לא הייתה אמירה על התיישבות של קבע בגולן". כאשר אשכול מגיע להשיג מדיני חשוב, שבהחלטת מועה"ב 242 מדובר על נסיגה משטחים ולא מהשטחים, כלומר מתקבל עקרון הפשרה הטריטוריאלית בה דגל, מסביר זאת קיפניס שההחלטה "הותאמה לעמדת ישראל שהגבול הבין-לאומי יהיה גבול הקבע והשטחים המפורזים ישארו בידי ישראל". אם כך, מדוע חודש אחרי קבלת ההחלטה ביטלה הממשלה את החלטתה? ומדוע בדיוק חודש לפני החלטת מועה"ב הצהיר אשכול ש"הממשלה הזאת אמרה: לגבי הרמה – אין שאלה ואין ספק". הוא גם אינו מציין שב-12.11.67, למעלה מחודש לפני ביטול ההחלטה, הבהיר אשכול כי כוונת הממשלה היא להעתיק את קו הגבול בגולן לפחות ב-30 ק"מ ממקומו הקודם: "מנסים לחרוש, לזרוע ולעבד, אך עלינו לדאוג שבמרחק או ברוחב 30 ק"מ לא יינתן לגשת ולקלוע ביישובים שלנו פגזים".
אם הממשלה התכוונה לסגת מהגולן, למה הקימה בה התיישבות? למה ראש הממשלה אשכול בכבודו ובעצמו הוביל את מהלך ההתיישבות? מסביר זאת קיפניס כהקמת "התיישבות זמנית", ש"ייעודה הלאומי המוצלח" יהיה להשיג הסכם שלום. אם זו תכלית ההתיישבות, למה אותה ממשלה, שיישבה את הגולן ואת בקעת הירדן, התנגדה בתוקף להתיישבות על גב ההר ביהודה ובשומרון? הרי אם ההתיישבות היא זמנית כדי ללחוץ על הצד השני ולקדם את השלום, היה על הממשלה להתיישב בכל מקום. אבל כמובן שהתיאוריה כולה מופרכת. התיישבות, מעצם טיבה, נועדה להיות התיישבות קבע ולעצב את הגבול. לכן, הממשלה סירבה ליישב אזורים בהם ראתה קלף מיקוח לשלום ויישבה אזורים שהתכוונה להשאיר בתחום ישראל.
מי שהסביר את מגמתה של הממשלה ביישוב הגולן, היה יגאל אלון, בנאום שנשא במועצת הקיבוץ המאוחר בקונייטרה בנובמבר 67': "האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבאות בלבד. "יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו... נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שיהיו כאלה, פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו. להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיום נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים".
בנאומו זה הסביר את עמדת הממשלה בנוגע לגולן: "רמה"ג שאנו נמצאים בה עתה, הייתה מאז ומתמיד חלק מארץ ישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מן העיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא הייתה מדינת ישראל. אך אנו נישאר כאן לא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו בראש ובראשונה למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה... אנו רוצים ברמת הגולן".
כמובן שלדברים אלה אין ולו הד קלוש בספרו של קיפניס.
מזה עשור וחצי מקדיש קיפניס את חייו למאבק למען נסיגה מהגולן. העובדה שהוא עושה זאת כתושב הגולן, נתנה לו בולטות תקשורתית, בחינת "אדם נשך כלב". לאורך השנים הוא נאלץ להתמודד עם השאלה – אם זו עמדתך, מדוע אתה מיישב את הגולן? כדי לתרץ זאת, הוא בנה תיאוריה מופרכת, שמטרת ההתיישבות הייתה להתחסל, ובחיסולה – תגשים בהצלחה "את יעדה הלאומי". מופרך ומגוחך.
* "כיוונים חדשים"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
