הבלוג של אורי הייטנר

בהמשך לתיאורי המקדש ועבודת המקדש בפרקים האחרונים – הפרק הזה עוסק בעובדים בקודש, הכוהנים; בתפקידיהם ובהגבלות עליהם.

עיקר תפקידם של הכוהנים הוא פולחן הקורבנות, אולם בפרק זה יש להם תפקידים נוספים: חינוכיים ושיפוטיים (אולי בזכות היותו של יחזקאל כהן בעצמו). יש להם תפקיד של הנהגה רוחנית, להיות מורי הוראה של עם ישראל: "וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם". תפקיד נוסף של הכוהנים הוא שיפוטי: "וְעַל-רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לְמִשְׁפָּט, בְּמִשְׁפָּטַי יִשְׁפְּטֻהוּ, וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָלו מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ, וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ".

וכפי שאנו יודעים, תפקיד נוסף שלהם, עד היום, הוא לברך את עם ישראל. בפרק זה לא מתואר תפקידם זה כעשיה אקטיבית, אלא הברכה שהם נושאים לעם באה לידי ביטוי בכך שכאשר העם מפרנס אותם, הוא נהנה מן הברכה הקורנת מהם. "וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל, וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם - לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה, וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן, לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ".

ברכת הכוהנים בימינו נאמרת בכל שבת וחג, וניתנת להיאמר גם בימי חול, אך בימי חול לרוב מדלגים עליה, ושליח הציבור, בחזרתו על תפילת עמידה, מצטט אותה.

האם הכוהנים העולים, כשרק גרביהם לרגליהם, הטלית פרושה על כפות ידיהם לפני ראשם, מאמינים באמת שיש בהם סגולה גנטית, הנותנת כוח מיוחד וברכתם? מסופקני. אולם רבים מהם מזדהים עם השליחות הזאת, עם התפקיד הזה, להיות נושאי הברכה לעם ישראל.

****

אחד הכוהנים החשובים, המשמעותיים והמשפיעים בדורנו היה לאונרד כהן; המשורר, הסופר, המלחין והזמר היהודי – קנדי, שהלך השבוע לעולמו.

באוקטובר 2009 ביקר בישראל, במסגרת מסע ההופעות האחרון שלו. הוא הופיע באיצטדיון ר"ג לפני כחמישים אלף צופים. לאחר השיר הראשון הוא בירך את ישראל בברכת בלעם:  "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".

ובתום ההופעה פרש את כפיו לעבר הקהל, וברך אותו, את ברכת הכוהנים:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׁם לְךָ שָׁלוֹם.

****

זמן קצר טרם ביקורו של ליאונרד כהן כתבתי: "איזה מזל שהזמר והמשורר לאונרד כהן אינו קורא 'מעריב'. אילו קרא, מה היה עושה לאחר קריאת מאמרו של העיתונאי היורד רון מיברג, בו לעג לניסיון להביא את לאונרד כהן למופע בישראל? בגיליון ערב פסח, הסביר מיברג שאין מצב שכהן יסכים להופעה כזאת. ישראל אחרי 'עופרת יצוקה' מוקצית בדעת הקהל מחמת מיאוס, ואם כהן יופיע בארץ, הוא עלול בהופעה אחת להרוס את כל הקרדיט שיצבור ב-80 המופעים במסע הפרידה שלו.

לאונרד כהן לא קרא, כנראה, את מיברג, ולכן הוא החליט לסיים את הקריירה המוסיקלית שלו, בת עשרות השנים, במופע בישראל, בפני בני עמו. לאונרד כהן, פטריוט יהודי ואוהב ישראל, לא יכול לבחור דרך טובה וראויה יותר לסיים את הקריירה שלו".

רון מיברג ושכמותו, הם המשת"פים של תעשיית האנטישמיות החדשה, תעשיית החרמות על ישראל. כל כך עלוב ובזוי הוא, כל על עלובים ובזויים בני דמותו, אלה הנושאים בפיהם קללה על ישראל, מתרוצצים ברחבי העולם בתערוכות נודדות כדי להכפיש את מדינתם, להעליל עלילות על צבאם, להסית את העולם נגד עמם ואחד הגרועים שבהם, התגלמות הישראלי המכוער, אף הלך למועצת הביטחון כדי להפציר בה לפעול בכל הכוח נגד מדינתו.

איפה הם אותם ננסים, אותם מיברגים, אותם ישראלים מכוערים, אותם נושאי קללה – ואיפה הוא; האמן הדגול, היהודי הפטריוט, אוהב עמו, שעמד מול קהל הרבבות ובירך את עם ישראל, את מדינת ישראל, בברכת השלום.

יהי זכרו ברוך!

* 929

התמוטטותה של הילרי קלינטון בטקס הזיכרון לאירועי 11 בספטמבר, בעיצומה של מערכת הבחירות, עוררה דיון שהתמקד בשני נושאים: מצבה הבריאותי של קלינטון ושאלת אמינותה. אולם בפרספקטיבה של אחרי מערכת הבחירות, אפשר לראות באירוע סימבול לקריסת מה שהילרי קלינטון מייצגת.

אירועי 11 בספטמבר 2001 היו מכה קשה לכל מה שארה"ב מייצגת; טראומה שהעם האמריקאי טרם התאושש ממנה. קומץ מחבלים מוסלמים חמושים בסכינים (!) מוטטו את ה-סמל, בה"א הידיעה, של האמריקאיות, מרכז הסחר העולמי. סמל של הפאר, העוצמה, הגודל, הכוח הכלכלי, התרבות האמריקאית, הקפיטליזם האמריקאי, הרוח האמריקאית. הסמל הזה התמוטט כמו מגדל קלפים.

שבע שנים מאוחר יותר, התחולל המשבר הפיננסי שהיה מעין השלמה של אותה קריסה; קריסת עולם תרבותי, עסקי, פוליטי שייצג את האמריקאיות.

הקריסה הכפולה הזאת ערערה את הביטחון והאמון של האמריקאים במדינתם, בתרבותם, בעוצמתם.

הילרי קלינטון, שיותר מכל אדם אחר מסמלת את הממסד האמריקאי, את המדינה האמריקאית, התמוטטה בטקס הזיכרון לקריסת מרכז הסחר העולמי, והיה בכך מעין סמל מטרים לקריסתה בבחירות.

הילרי קלינטון הייתה מועמדת בעייתית של המפלגה הדמוקרטית – בלתי פופולרית, חסרת כריזמה ולוקה באמינותה. אך מעל הכל, היא סמל הממסד שאיבד את אמון הציבור; ממסד מסואב, נהנתני, מושחת, משלב קשרי הון, שלטון ועיתון במובן המאוס ביותר של המושג.

תומכיה של קלינטון ראו בה את מייצגת הרוח האמריקאית ומגִנה עליה מפני מועמד המערער עליה באישיותו ובדעותיו. אולם בעיני רוב הציבור, היא ייצגה את הממסד השנוא והמאוס.

המשבר האמריקאי, עשוי היה להעלות מנהיג אלטרנטיבי שיציע חזון גדול, אופק חדש, "ניו דיל" של המאה ה-21. אך בבחירות הללו לא הוצגה חלופה כזאת. מול נציגת הממסד עמד טראמפ.

טראמפ לא הציג שום חזון, שום דרך, שום תכנית. מה שהוא הציע, זה את הנגד. נגד הממסד השנוא, נגד הממשל, נגד האליטות המסואבות. הבחירה בו הייתה הצבעה בעד הנגד.

וכיוון שהייתה זו הצבעת מחאה אנטי ממסדית, כל אותן תכונות שבעטיין, במצב אחר, מועמדותו הייתה נתפסת כבלתי אפשרית, והוא היה נחשב בלתי כשיר לנשיאות – דווקא אותן תכונות הן שבנו אותו. כאשר הציבור מורד בנורמות, זו עשויה להיות שעתו של הבלתי נורמטיבי.

טראמפ הוא בלתי נורמטיבי. הוא דמגוג, פופוליסט, גזען, מיזוגין, גס רוח, שקרן, מסית, מפיץ שנאה. ודומה שהוא לא נבחר למרות תכונותיו אלה, אלא בזכות אותן תכונות.

ולכן, כל מה שעלול היה לרסק מועמד לנשיאות במציאות אחרת – לא הזיז שערה בבלוריתו המוזרה. העובדה שבמשך שנים האיש העלים מס בשיטתיות, במקום שתפסול אותו מכל מועמדות לגיטימית, שיחקה לטובתו. כאשר ההצבעה היא הצבעת מחאה ושנאה נגד המדינה, הממשל, הממסד – המסים נתפסים כתחיבת יד גסה של הממסד לכיסו של האזרח הקטן, למען האינטרסים של הממסד. וכך, העלמת המס השיטתית של טראמפ נתפסה כהוכחה לחוכמתו וליכולתו לנצח את הממסד השנוא.

כאשר המחאה יצאה נגד תרבות הפוליטיקלי קורקט הקיצונית של הממסד, הנתפסת כתרבות שקר והימנעות מאמירה ועשיה של הנחוץ מטעמי תקינות – גסות רוחו של טראמפ, כולל הסרטון המציג את גישתו הבזויה והמבזה לנשים, נתפסה כאלטרנטיבה לפוליטיקלי קורקט. וכך, אותו שקרן מוּעד נתפס כאמין, כיוון שהוא דוגרי, אומר מה שהוא חושב, ללא סינון של תרבות, של נימוס, של מותר אדם מן הבהמה. הוא לועג לנכה על נכותו, לועג למשפחה שכולה שחורה וכו' – וזה נחשב כדוגרי, כאמין, לעומת תרבות ההסתרה של הפוליטיקלי קורקט.

וההכרזות על כך שלא יכיר בתוצאות הבחירות אם יפסיד, שבכל סיטואציה נורמלית הייתה שמה קץ בו ביום למועמדותו, התקבלה כמובנת מאליה בידי תומכיו, שאי אמונות בממסד גורם לו להאמין בכל תאוריית קונספירציה, מופרכת ושקרית ככל שתהיה. אילו טראמפ היה מפסיד, המוני תומכיו היו מאמינים לו שהבחירות נגנבו.

זאת הייתה מהות הבחירות לנשיאות ארה"ב. בחירות שלא הוצב בהן שום חזון חדש, של עתיד אמריקאי מבטיח. בחירות בין ממסד מושחת ושנוא הנאחז בקרנות המזבח ומעמיד לנשיאות את סמלו המובהק, לבין דמגוג שהצליח להמשיג לבוחרים את שנאתם לממסד ולגלם בעיניהם את הנגד.

היו אלה בחירות קשות; בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

דונאלד טראמפ לא ניסה להצטייר כדמות נשיאותית, כי הוא הבין, בחושיו המחודדים, שהבוחר אינו רוצה דמות נשיאותית, אלא דמות אנטי נשיאותית.

אולם מרגע שהוא נבחר, הוא הנשיא; הוא נושא באחריות, והאחריות מחייבת.

יש לקוות שהוא ישכיל להמיר את התכונות שגילם במערכת הבחירות, בתכונות של אחריות, מחויבות ורצינות.

בנאום הניצחון שלו, הוא השליך מאחורי הגב את טראמפ המועמד, ונשא נאום נשיאותי. יש לקוות שגישה זו היא סימן לבאות.  

* "על הצפון"

* הפתיל של טראמפ – בבוקר שלמחרת בחירות בישראל, אני מייחל בכל לבי להצלחתו של ראש הממשלה הנבחר, גם אם התנגדתי לו. הסיבה לכך, היא שמי שנבחר, הוא ראש ממשלת ישראל, ראש הממשלה שלי. הצלחתו היא הצלחת מדינת ישראל.

ארה"ב אינה מדינתי. אבל כאזרח העולם החופשי וכאזרח בעלת הברית הקרובה של ארה"ב, אני מייחל בכל לבי להצלחתו של טראמפ כנשיא ארה"ב, על אף סלידתי ממנו.

אולם כדי שהוא יצליח כנשיא, עליו לבצע הרבה יותר מניתוח להארכת הפתיל. עליו לעבור שינוי דרסטי לעומת דמותו כמועמד לנשיאות – עליו להמיר כל מה שאפיין אותו: הדמגוגיה, הפופוליזם, הגזענות, המיזוגינות, הפראות, הביריונות, גסות הרוח, השקרנות; את כל אלה עליו להמיר באחריות.

האם הוא יעמוד במבחן? הלוואי.

עם זאת, יש לאמר את האמת – העם האמריקאי בחר בטראמפ המועמד, עם כל המאפיינים שציינתי.

* הפרחים לאובמה – טראמפ צריך להודות לאובמה על ניצחונו המפתיע. מדיניותו הקיצונית של אובמה יצרה את הריאקציה שגרמה לתופעת טראמפ והפכה אותו לנשיא ארה"ב.

* ללא משוא פנים – עד לפני שבוע וחצי טענו טראמפ ואנשיו שה-FBI מוטה לטובת קלינטון ומסייע לה, ולכן סגר את החקירה בעניינה. לפני שבוע וחצי, כשראש ה-FBI קומי הודיע על פתיחת חקירה חדשה נגד קלינטון, האשימו קלינטון ואנשיה את ה-FBI בהטיה לטובת טראמפ. ולאחר שה-FBI הודיע שלא נמצא דבר בחקירה, שוב האשימו אותו טראמפ ואנשיו בהטיה.

מה שמעיד על קומי, שהוא פעל באובייקטיביות, על פי שיקול דעת מקצועי, ללא משוא פנים.

יתכן שהוא שגה בהחלטה זו או אחרת, אך לכל תאוריות הקונספירציה, משני צדי המתרס, לא היה על מה להתבסס.

* השמאלימין הרדיקלי – למחרת עצרת הזיכרון לרבין, הופצה ברשתות תמונה של אורי אבנרי בעצרת, ובידיו כרזת תועבה מזעזעת: תמונה של חיילי צה"ל והכתובת "רוצחים במדים".

מעבר לזעזוע מעצם הכרזה הנוראית, הזדעזעתי מכך שהיא הונפה בעצרת לזכר רבין, שכה סלד מהבזויים האלה, עד יומו האחרון.

פרסמתי בפייסבוק פוסט בזו הלשון:

"בתמונה מעצרת הזיכרון לרבין, נראה אורי אבנרי מניף שלט שעליו נכתב, בהתייחס לחיילי צה"ל: 'רוצחים במדים'.

ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע על החרמת טקס חלוקת פרסי ישראל 1993, כיוון שסירב ללחוץ את ידיו של חתן הפרס ישעיהו ליבוביץ', בשל תמיכתו בסרבנות וכיוון שגידף את צה"ל וכינה אותו 'צבא יהודו-נאצי'. בתגובה ויתר ליבוביץ' על הפרס.

לשאת כרזת תועבה כזאת בעצרת לזכרו של רבין, זה כמו לרצוח אותו שנית".

מתברר שנפלתי קורבן לעלילה וספין של בני דמותם של אנשי השמאל הרדיקלי – אנשי הימין הרדיקלי. הם לקחו תמונה ישנה, מהפגנה של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, והפיצו אותה במזיד, כאילו היא לקוחה מהעצרת לזכר רבין. אני בטוח שלפחות 99% ממשתתפי העצרת סולדים מן הכרזה ומתוכנה, ומעלילי העלילה בצעו את הספין כדי להכפיש. להדביק תמונה של כרזת תועבה כזאת על עצרת לזכרו של רבין, כדי להכפיש את משתתפיה ובעצם גם את זכרו של רבין, זה כמו לרצוח אותו שנית.

חוק הרדיקלים השלובים – השמאל הרדיקלי והימין הרדיקלי מפרנסים זה את זה, נבנים זה מזה, מלבים זה את השריפות שזה מצית, ויחד עושים הכל כדי להרוס את החברה הישראלית.

* ייצוג למטומטמים - דוד ביטן מתחרה עם עצמו על תואר הח"כ הטיפש - ותמיד מפסיד. השטות האחרונה: "רצח רבין לא היה רצח פוליטי". (אגב, זה בסדר, בדמוקרטיה ייצוגית ראוי שיהיה ייצוג בכנסת גם למטומטמים).

* שכתוב ההיסטריה - "רצח רבין לא היה רצח פוליטי" אמר ח"כ ביטן, והתגובות האוטומטיות היו: "הסתה", "שכתוב ההיסטוריה". תרגיעו! זו לא הסתה ולא שכתוב ההיסטוריה, וההיסטריה מלאכותית. בסך הכל מדובר בדבר הבל של אדם שמה שנמצא בין כתפיו אינו הצד החזק שלו.

מה הוא אמר? המשפט הראשון היה שרצח רבין לא היה רצח פוליטי. המשפט השני היה שרבין נרצח בידי אדם שרצה לעצור תהליך. מהו רצח של פוליטיקאי שרצה לעצור תהליך פוליטי? רצח פוליטי. כלומר, למעשה ביטן אמר על הרצח שהוא היה רצח פוליטי. אז למה הוא אמר שזה לא היה רצח פוליטי? התשובה לכך נמצאת במשפט השלישי. הוא אמר שפוליטיקאים לא היו מעורבים ברצח. כלומר, הוא פשוט לא מבין. הוא חושב שרצח פוליטי, הוא רצח שמבוצע בידי ח"כ. להבנתו, רצח רבין היה רצח סטודנטיאלי, כי הוא נרצח בידי סטודנט.

בקיצור זה בדיוק מסוג המקרים עליהם נכון לומר: זו לא סדום, זאת חלם.

ביטן מסוכן בתפקידו כנער השליחויות של נתניהו, כמו בפרשת השידור הציבורי. נתניהו יודע למה הוא בוחר דווקא בו כנער שליחויות. הוא לא שואל שאלות. הוא לא ממש מבין מה הוא עושה, ולכן הוא יבצע כל מה שנתניהו יורה לו, עד שנתניהו יסיים את השימוש בו ויזרוק גם אותו.

בדבריו על רצח רבין הוא לא היה שליח של נתניהו. כמובן שנתניהו אינו חושב כך, ואני בטוח שנתניהו ספק את ראשו בכפיו כששמע את השטות.

במקרה הזה, צריך פשוט להניד ראש בחמלה.

* להגביל את אורך הכהונה – עד לאחרונה התנגדתי להצעות להגביל את משך כהונת ראש הממשלה. חשבתי, שבדמוקרטיה ראוי לתת לעם לבחור – אם הוא רוצה לבחור אדם אחד כל חייו, זכותו. התנהלותו של נתניהו בקדנציה הנוכחית שכנעה אותי לתמוך בהגבלת קדנציות. מנהיג היושב זמן רב מדי בתפקידו, מתחיל להאמין באמת ובתמים ב"המדינה זה אני", מתחיל להאמין באמת שביקורת עליו היא פגיעה במדינה, מאבד את הרסן ואת הגבולות. ומה שחמור יותר – גם רבים מחסידיו מתחילים לחשוב כך. במנהיגות מוגבלת בקדנציות, המנהיג לא ידחק החוצה את כל הטובים והמוכשרים במפלגתו, כיוון שיראה בהם איום, כפי שנהג ונוהג נתניהו, אלא יטפח אותם כממשיכי הדרך.

* אחרון הטוקבקיסטים – נער השליחויות של נתניהו, דוד ביטן, איים בפרסום תכתובות ש"אנשיו" דלו מהפייסבוק של אנשי תאגיד השידור הציבורי. אגודת העיתונאים טענה שציטוט מן הפייסבוק הוא פגיעה בפרטיות. בתגובה הזכיר ביטן את הציטוטים שנדלו מן הפייסבוק של רן ברץ ואחרים.

צודק. אכן, הפייסבוק הוא מדיה גלויה ולכן לגאלי לצטט ממנו. אבל לא לגיטימי לרדוף עיתונאים בצורה מקארתיסטית, בניסיון לאלף אותם להיות צייתנים לראש הממשלה. המכתב המקארתיסטי של אחרון הטוקבקיסטים, ראש הממשלה ושר התקשורת, שהתגולל על אילנה דיין, במקום תגובה עניינית לתחקיר החשוב על האופן המבהיל של ניהול המדינה בידי משפחתו, הוא דוגמה לחזיון העוועים הפוקד אותנו. הצרה היא שגדודי חסידיו השוטים של הטוקבקיסט הנ"ל, התייחסו לטוקבק המקארתיסטי כאל אמת שנאמרה מפי הגבורה, ואל כל התחקיר, שכל המרואיינים בו אינם חשודים כאנשי "שמאל" והם מכירים מקרוב את המציאות שתיארו, כאל "תעמולה ססססססמולנית".

* ללא תודעה אזרחית - מכתבו המבהיל והמקארתיסטי של נתניהו, שהתגולל על אילנה דיין, אמור להדאיג את אזרחי ישראל יותר מכל העדויות, המדאיגות כשלעצמן, על התנהלותו, כפי שעלו בתחקיר "עובדה". המכתב אמור להדאיג אזרחים אמתיים, בעלי תודעה אזרחית, ובראש ובראשונה את בוחרי נתניהו, כיוון שלמיטב הכרתי המבקרים העיקריים של נבחר ציבור, אמורים להיות בוחריו הישירים. אולם למרבה הצער, רבים מן המצביעים אינם בעלי תודעה אזרחית ואינם רואים בנבחריהם את משרתי הציבור, אלא את שליטיו. וכך, שעה שהמכתב הוקרא, הוא רק טען אותם במטעני השנאה וההסתה שנתניהו, בציניות מקפיאת דם, ניסה לטעון אותם.

* הכל ממוחזר - בראיון עם דימיטרי מדבדב, ראש ממשלת רוסיה, בערוץ השני במוצ"ש, שאלה אותו יונת לוי על ההצבעה של רוסיה בעד ההחלטה השערורייתית של אונסק"ו. הוא השיב שבוודאי שרוסיה מכירה בקשר המיוחד של העם היהודי לירושלים, לכותל המערבי ולהר הבית. היא הקשתה: אם כך, למה הצבעתם בעד? תשובתו הייתה מדהימה: "סתם מנפחים את ההצבעה הזאת. זאת כבר הפעם העשירית שהיא מתקבלת". וכשהיא הקשתה שוב, הוא שוב אמר שזאת הפעם העשירית שהיא מתקבלת...

וזה מזכיר לי את חסידי נתניהו שטוענים להגנתו: "אין שום דבר חדש בתחקיר 'עובדה'. הכל כבר התפרסם בעבר..."

* רדיפה דו-כיוונית - אילנה דיין עומדת במתקפה דו כיוונית. מאז תחקירה על "תעאיוש" ועזרא נאווי, היא נרדפת באלימות מילולית נוראית בידי ה"שמאל" הרדיקלי בראשות דבוקת שוקן. וכעת היא נרדפת בידי ראש הממשלה.

ברור שרדיפה של עיתונאי שביצע את חובתו המקצועית והדמוקרטית וחשף התנהלות חמורה במשרד רוה"מ, בידי ראש הממשלה, חמורה יותר. אבל הרדיפה מצד ה"שמאל" הרדיקלי עלולה להזיק יותר. אדם קרוב אצל המיליה שלו. במיליה שלה, פשקוויל הנאצה של נתניהו לא יזיק לה, להיפך. אולם הרדיפה של "הארץ" היא רדיפה בתוך המיליה, ולכן היא הרבה יותר מאיימת. אין מצב שדיין תהסס להמשיך לפרסם תחקירים על השלטון בעקבות הפשקוויל של נתניהו, אך בהחלט יתכן שהיא, ואם לא היא – עיתונאים בעלי מעמד פחות איתן, יחששו לבצע תחקירים שיחשפו את זוועות השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי.

* החוקרת הרעה - "הארץ" אוהב להציג את עצמו כעיתון נשכני. הוא באמת כזה? תלוי. לפעמים הוא רוטוויילר, לעתים הוא חתלתולת מחמד. כך, למשל, בראיון של גדעון לוי עם אחד הגרועים במטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השניה רוג'ר ווטרס, לא מכבר. ראיון? זה היה יותר התוועדות של חסיד שוטה עם הדום רגלי אדמו"רו. תשכחו משאלות עיתונאיות.

ואילו במוסף "הארץ" האחרון, הופיע ראיון עם אילנה דיין. ראיון? חקירת שב"כ. אילנה דיין חטאה חטא נורא ואיום, כאשר בתכנית "עובדה" חשפה פעילות של פעיל "זכויות אדם", עזרא נאווי, שפעל להסגרת ערבי שעבר על החוק האנטישמי האוסר מכירת קרקעות ליהודים, לידי הרשות, שם הוא צפוי להוצאה להורג בעינויים קשים. החשיפה הזאת היא חטא בלתי נסלח, ומאז היא מסומנת כבוגדת וכאויבת בידי דבוקת שוקן. אמינותה המקצועית מקועקעת, התחקיר הוצג כקונספירציה, ונכתב עליה שהיא איבדה את המצפון. עיתונות נשכנית? דבוקת שוקן רדפה אחריה כלהקת כלבים מוכי כלבת.

בחקירתה, התעללה בה החוקרת רווית הכט שסנטה בה שוב ושוב על התחקיר האכזרי ובכלל על כך שאינה עושה עבודה עיתונאית אמתית כיוון שהיא "נוטה לאיזון".

האמת היא, שבחקירה כזאת מה שחשוב באמת אינו התשובות האפולוגטיות של הנחקרת, אלא השאלות של החוקרת. ובכל זאת אציג תשובה של הנחקרת, המעידה לא רק על השאלה של החוקרת, אלא על תפיסת העולם של "הארץ". "אני לא שוכחת שבתוך בית החולים הזה שכב מחבל שרצח זוג הורים לעיני ארבעת ילדיהם". זאת תשובתה ל"שאלה", כלומר לנזיפה של הכט בדיין על כתבה ששחזרה באור חיובי פשיטה של הימ"מ על בית חולים פלשתינאי. המדהים הוא, שהחוקרת עיוורת לחלוטין לעובדה זו. מבחינתה, אין מחבל, אין זוג הורים, אין ארבעה ילדים. מבחינתה יש פשיטה של ימ"מ על בית חולים.

וזאת תמצית תפיסת העיתונות השוקניסטית. 

* מצדיקת האנטישמיות – שמואל רוזנר הוא אינטלקטואל אמתי. הוא עיתונאי, חוקר, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי, עורך ספרי העיון בהוצאת "כנרת זמורה-ביתן דביר", ובעל טור בעיתונים "ניו יורק טיימס", "ג'ואיש ג'ורנל" ו"מעריב". בעבר, הוא היה עורך החדשות ב"הארץ". היה זה בתקופה ש"הארץ" היה עיתון שביטא את הצד היוני בקשת הציונית. ב"הארץ" של היום, עם ההגמוניה הברורה של דבוקת שוקן, הוא לא היה מוצא את מקומו.

לאחרונה יצא ספרו של רוזנר: "היהודים: 7 שאלות נפוצות". כיוון שלא קראתי את הספר, איני יכול להעיד עליו. אולם קראתי את הביקורת שכתבה עליו קרולינה לנדסמן, מהבולטות בדבוקת שוקן, שבה היא קטלה אותו. היא לא קטלה אותו על איכותו הספרותית או המחקרית, אלא על מסריו האידיאולוגיים. בראשית מאמרה היא ציטטה את נקודת המוצא של הספר: "ייחודו של העם היהודי הוא בכך שהוא מתקדם מפריצת דרך לשבר, ומחורבן לתקומה. כל טלטלה משנה אותו, מחוללת תפנית, לעתים מהפכה, בתרבותו הדתית והמדינית. אבל אפילו המהפכות לא קוטעות את הרצף". ציטוט זה בהחלט מושך אותי לקרוא את הספר (בנוסף להערכתי את רוזנר ואת איכות כתיבתו והעניין שלי בנושא הספר).

לנדסמן מגדירה את הספר "התגייסות אינטלקטואלית לפרויקט שכתוב ההיסטוריה של הימין היהודי". איני אוהב את ההגדרות של "שמאל" ו"ימין", אולם אם לא חל מהפך חד בדעותיו של רוזנר, הוא בהחלט אינו שייך למשבצת המקובלת כ"ימין". אבל הכל יחסי. בעיני דבוקת שוקן, כל מה שמדיף ריח ציונות, הוא "ימני", רחמנא לצלן. ואיך יוגדר מי שכותב: "הקמתה הפלאית של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל – לראשונה מאז ממלכת בית חשמונאי"?

ועל מה יוצא עיקר קצפה של לנדסמן? אחד הנושאים שבהם עוסק רוזנר הוא האנטישמיות. ומתברר שבטיפולו באנטישמיות, הוא מעז לא להסביר שהסיבה לאנטישמיות היא... "אקיבוש". חוצפה! "חוצפה" אמרתי? לא, "חוצפה" ציטטתי. כן, הימנעותו של רוזנר מלהצדיק את האנטישמית כתגובה ל"אקיבוש" מוגדרת בפיה בפשקוויל במילה: "חוצפה". "צריך מידה רבה של חוצפה כדי להסתפק ב'עצם נוכחותה' ו'עצם קיומה' כהסברים לשנאת ישראל, בלי לומר מילה על התנהגותה ואופיה של ישראל".

הנה עוד כמה פנינים מן הפשקוויל: "יש בזה מעשה רמיה... חוסר כנות המתחפש לכנות... איך ייתכן שהביקורת האקטואלית על מדינת היהודים זה כמעט 50 שנה – היותה כובשת בכוח של עם אחר – הושמטה מחשבון הנפש? ... האם לא פשוט יותר לשאול על חלקם של היהודים בשנאה המופנית אליהם כיום? רונזר התמודד עם השאלה באותה כנות שבה מועמד למשרה המתבקש לענות לשאלה 'מה המגרעות שלך?' בראיון עבודה עונה: 'פרפקציוניזם'. ... השמטת הכיבוש [שגיאת הכתיב – במקור א.ה.] תמוהה במיוחד... הכל מגויס להכחשת מצבם האמתי של היהודים כיום: היותם שקועים בכיבוש...".

בקיצור, בעיניה של ה"מבקרת" הספר לא שווה כלום, כי הוא לא מעביר את המסר "הנכון" היחיד – האנטישמיות מוצדקת בגלל אקיבוש.

ואם זו אינה אוטואנטישמיות – אוטואנטישמיות מהי?

* ההיגיון הלנדסמני – על פי ההיגיון של הצדקת האנטישמיות ב"התנהגותה ואופיה" של ישראל, ניתן לכתוב את המשפט הבא: "צריך מידה רבה של חוצפה כדי להסביר את האונס, בלי לומר מילה על כך שהנאנסת לבשה מיני".

* זכויות הילדים - אבו מאזן גינה את החלטת בית המשפט הישראלי לגזור 12 שנות מאסר למחבל בן ה-14 על שני ניסיונות רצח. מכחיש השואה, שהוא גם מכחיש טרור, האשים את ישראל בהפרת האמנות לשמירה על זכויות הילדים.

ילדים... מעניין שהילד הזה מספיק גדול כדי לרצוח אבל לא מספיק גדול כדי להיענש.

* והארץ הייתה תוהו ובוהו - צפיתי בהנאה רבה בפרק הראשון, המעשיר, המחכים והנפלא, של הסדרה "והארץ הייתה תוהו ובוהו" - סדרת התעודה על תולדות ארץ ישראל, ואני מצפה בדריכות ליום א' הבא, לפרק השני. איפה? בערוץ הראשון. כן, יש דבר כזה.

רק השידור הציבורי יוצר איכות כזאת, בתוך הבלי הריאליטי, תחרויות הבישול ופולחן הרייטינג למינהו. ואם כך כשמדובר בשידור ציבורי דל במשאבים ותחת איום - קל וחומר בן בנו של קל וחומר, בשידור ציבורי חזק ורב משאבים.

שידור ציבורי איכותי חייב להיות עצמאי ובלתי תלוי. זה האינטרס הציבורי. נגד זה נלחם שר התקשורת.

* אחת הטעויות וההטיות הגדולות - בעת לימודי התואר הראשון שלי במדע המדינה והיסטוריה באוניברסיטה העברית (גם הלימודים עצמם הם כבר היסטוריה, חלפו מאז כ-25 שנים), ניהלתי ויכוח מתמשך עם מוריי בסוגיית הלאומיות. לא קיבלתי את גישתם המודרניסטית, הרואה בלאומיות תופעה מודרנית מאוחרת, מהונדסת ופוליטית ועמדתי על דעתי שהלאומיות היא תופעה עתיקת יומין, שרווחה בעת העתיקה ובימי הביניים, שפושטת צורה ולובשת צורה בהתאם לטכנולוגיות המשתנות ושינויים חברתיים כמו התפתחות השכלת ההמונים ועוד, אך מהותה נותרה כשהייתה. הדבר נכון בהיסטוריה היהודית ובהיסטוריה של עמים אחרים. יש לציין, שאותם מורים היו מודרניסטיים, רחוקים מאוד מאופנות הפוסט מודרניזם, פוסט לאומיות ופוסט ציונות ושאר רעות חולות, כלומר לא הייתה זו מחלוקת עם מי ששללו את הלאומיות, אלא עם מי שראו בה תופעה חיובית.

במוסף התרבות והספרות של "הארץ" התפרסמה מסה היסטורית מרתקת של פרופ' עזר גת, היסטוריון צבאי ואיש מדע המדינה, לשעבר ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטת ת"א, תחת הכותרת "האם הלאומיות מומצאת?", שבה הוא מתעמת עם אותה גישה מודרניסטית. במאמרו הוא מוכיח את עתיקותן של הלאומיות ושל מדינת הלאום, הן באירופה ובוודאי באסיה, בעת העתיקה ובימי הביניים. את התאוריה על כך שהלאומיות היא תופעה מודרנית הוא הציג כתאוריה של מעבדה המנותקת מן העובדות ההיסטוריות.

הנה כמה ציטוטים מן המאמר: "כמובן שהמדינה מצדה חיזקה מאוד את ההומוגניות האתנית בתחומה. האתניות עיצבה את המדינה והמדינה עיצבה את האתניות בתהליך הדדי חוזר. שני קווי הסיבתיות הללו מלמדים עד כמה האתניות תמיד הייתה פוליטית באופן עמוק. מדוע ניסתה המדינה למזג ולהאחיד את האוכלוסיה בתחומה – כל כמה שהדבר היה אפשרי ומעשי – אם לא עקב העובדה שתחושה של זהות משותפת חיזקה לאין שיעור את נאמנות העם, האצילה לגיטימיות של השליטים וסייעה לשמר את שלמותה ועצמאותה של המדינה?

בניגוד להשקפה האופנתית, בניין מדינה במרחב אתני קיים היה לאין שיעור קל יותר מאשר בניין אומה מיסודות הנטולים תפישה עצמית של קירבה ותרבות משותפים.

... לאחר כל הערעור הנחוץ של המיתוסים הלאומיים, נשארת בעינה העובדה שהרוב המכריע של העמים והאומות האירופיים הציגו עמידות מרשימה שהולכת אחורה עד לראשית התגבשותן של חברות מדינה בימי הביניים, על בסיס ישויות אתניות בנות הזמן.

מיתוסים רווחים בשיח הלאומי וטיפוסיים לו, אבל לא פחות מהם משגשגים מיתוסים מודרניסטיים נגדיים. קהילות מדומיינות אין משמעותן מומצאות, ומה שקרוי מסורת מומצאת אינו בהכרח חסר בסיס היסטורי לחלוטין. הסיסמאות האופנתיות שנהפכו לדומיננטיות במדעי החברה מעמעמות את העובדה שתופעות חברתיות נוטות להיות הן מושרשות עמוק בנטיות אנושיות טבעיות והן מובנות חברתית. אין כל סתירה בין השתיים.

... הרעיון שמושג האומה היה בלתי ידוע, בלתי חשוב, או נטול משמעות פוליטית בעולם הטרום מודרני, הוא אחת הטעויות וההטיות הגדולות ביותר של התיאוריה החברתית המודרנית".

כאמור, עיקר מאמרו של גת היה דוגמאות והוכחות היסטוריות לטענתו.

* היהדות על פי דרעי – "הרפורמים מביאים חורבן על היהדות" – זאת תמצית תשפוכת הבורות והשנאה בנאום של אריה דרעי בכנסת. מעניין מהי היהדות שלו. מה, למשל, הוא חושב, כאשר הוא קורא בהפטרה שלפני תשעה באב את הפסוק: " שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים".

* המים נוזלים - זמן רב ציפיתי לצאת הביוגרפיה של מאיר אריאל, מאת ניסים קלדרון. רק שמעתי שהספר יצא, ולמחרת מיהרתי להתייצב ב"סטימצקי" ולרכוש אותו.

עוד טרם התחלתי לקרוא אותו. בינתיים קראתי את הראיון עם ניסים קלדרון ב"ידיעות אחרונות". הוא סיפר שם על התנגדותו של מאיר אריאל לכיבוש, וכהוכחה ציין שהוא פלט בלעג "בהיאחזות הנח"ל מלכישוע". מה שקלדרון כנראה אינו יודע, הוא שמלכישוע אינה מעבר לקו הירוק. היא על הגלבוע, בצדו הישראלי של מה שהיה הקו הירוק, שייכת למועצה האזורית עמק המעיינות (לשעבר מועצה אזורית עמק בית שאן).

הציטוט לקוח משירו של אריאל "דאווין של שיר מחאה", שהוא לעג לטרנדים של מחאה, של מי שמוחים כי צריך, ולא ממש מבינים על מה הם מוחים ובוודאי אינם מזדהים באמת עם מחאתם הבלתי אותנטית בעליל. ולכן הוא מדמה את שירי המחאה שלהם, למה שמורידים המים היורדים בשירותים.

            * ביד הלשון

אחרי רבים להטות – אנו בשבוע של בחירות. אמנם לא בישראל, אך לא זכורות לי בחירות בארה"ב, שעוררו בישראל עניין וויכוחים כמו אלו; כמעט כאילו היו אלו בחירות בישראל.

במקורותינו נאמר: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת", כביטוי למהות הדמוקרטית ביהדות, ולכך שהקדמנו בדורות רבים את הדמוקרטיה המערבית, ביסודות דמוקרטיים במקורותינו.

זה נכון, אבל מקורו של הביטוי דווקא מזהיר מפני אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת ושולל את ההטיה אחרי הרבים.

כך נאמר בפסוק המקורי שבו מופיע צירוף המילים, שמות כג, ב: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". הפסוק מדבר על האפשרות שהרוב יוביל דווקא לדרך רעה, ומזהיר מפני היסחפות אחרי הדרך הזאת ואחרי הרוב, בכל מקרה. הוא גם מזהיר מפני הנטיה לאמץ את עמדת הרוב, ולא לדבוק בעמדה האמתית, האינדיבידואלית של האדם. זו אזהרה מפני פופוליזם ומפני התקרנפות.

אז איך הפך הביטוי אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת למותג חיובי, דמוקרטי.

חז"ל היו אמני הוצאת דברים מהקשרם. זאת תרבות המדרש במלוא הדרה. כיוון שאין בתורה מילה מיותרת או חסרה, אך בידינו לפרש את התורה בדרכים שונות, חז"ל לא ראו בעיה באימוץ חלק מפסוק, ולפרש אותו כפשוטו, גם אם הקשרו הרחב אומר ההיפך.

נכון, הפסוק מזהיר אותנו "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים... לְהַטֹּת", אך אם בתוך הפסוק מופיע הצירוף "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת", אפשר להתייחס אליו כעומד בפני עצמו, כאילו זה היה הציווי. ועל פי הציווי הזה, הם קבעו דרך דמוקרטית לקבלת החלטות – על פי דעת הרוב.

המסר המרכזי של הסיפור התלמודי הנפלא על תנורו של עכנאי, מתוך מסכת בבא מציעא, הוא "לא בשמים היא", במובן שמרגע שנתנה לנו התורה, השמים אינם מתערבים יותר, וזכות הפרשנות והפסיקה היא של בני אדם, חכמי התקופה, על פי הבנתם. מסר המשנֶה של הסיפור הוא כיצד מקבלים החכמים את הכרעותיהם: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת".

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא.

מאי "לא בשמים היא"? - אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני.

אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת".

ומן הראוי שאנו נאמץ את הפסוק הן ברוח המקרא והן ברוח התלמוד. ברוח התלמוד – בקבלה והפנמה של השיטה הדמוקרטית, של כיבוד הכרעת הרוב. ברוח התורה – כאזהרה מפני פופוליזם.

ודומה שהאזהרה הזאת תקפה מאוד בבחירות הנוכחיות בארה"ב.

* "חדשות בן עזר"