לאורך 10 שנות כנס הרצליה אני עוקב אחריו בעניין רב; מפגש רב תחומי, מתוקשר היטב, שבו נדונים הנושאים המרכזיים ביותר על סדר היום הלאומי בהשתתפות האנשים בעלי ההשפעה הרבה ביותר. אבל הכנס הוא למוזמנים, ואף פעם לא הוזמנתי.
השנה, לא זו בלבד שהוזמנתי, הכנס גם נפל על התקופה אותה מגדירה בתי, תמר: "אבא עובד עכשיו בחופש", ושמחתי לממש את ההזמנה (אם כי, מתוך ארבעה ימים הצלחתי להתפנות רק ליום וחצי).
כשהגעתי למקום ופניתי כה וכה, נעשה לי שחור בעיניים. חליפות שחורות מחוייטות... הכל כל כך מכופתר, מעונב ופלצני... עם סוללות של דיילות ודיילים אדיבים וחייכניים המשרתים אותנו. זה לא בדיוק המיליה שלי... בכנס שדרות לחברה, הכנס העממי בו אני משתתף מידי שנה, אני מרגיש יותר בנוח עם תושבי הנגב, הסטודנטים, חניכי המכינות הקדם צבאיות ובני הנוער. כנס שדרות הוא קונגרס של דמוקרטיה השתתפותית.
אולם זו רק המעטפת, הקנקן – העיקר הוא התוכן. והתוכן היה באמת חשוב ומרתק. לא רק המושבים, הפאנלים וההרצאות – עצם המפגש של בכירי האקדמיה, הממשל, התקשורת, המערכת הביטחונית והמשק, הוא מפגש חשוב ומעניין למי שחשוב לו להשפיע, ולמי שצמא למידע שמעבר לכותרות העיתונים. ומאחר ואני גם צמא למידע וגם חשוב לי להשפיע – נהניתי מאוד מהשתתפותי.
בנאומו של גדעון סער, אליו עוד אחזור, רשמתי לעצמי הערה – "נאום הרצליה". כאשר מדברים על חוסן לאומי, בעיניי החינוך קודם לביטחון, ליחסי החוץ ולכלכלה. ולכן, נאומו של שר החינוך הוא החשוב ביותר, בעיניי.
לנאומו של נתניהו לא נשארתי. ידעתי שאוכל להאזין לו ברדיו, בדרך הביתה, ולא רציתי לעמוד שעה ארוכה בתור לבידוק הביטחוני. גם רציתי להגיע הביתה לפני בוא השלג. אבל האמת היא, שלא היו לי ציפיות מהנאום – מה הוא כבר יגיד? הרי כבר שמענו את כל מה שיש לו לומר על איראן, על המו"מ עם הפלשתינאים, על הכלכלה. אך כאשר שמעתי את הנאום ברכב, הופתעתי, שמחתי והתרגשתי. הנאום השנתי המרכזי של ראש הממשלה הוקדש כמעט כולו לחינוך, ובמיוחד לחינוך היהודי הציוני, שכה חשוב לי וכה חשוב בעיניי. הצטערתי שנסעתי, שלא נשארתי להיות נוכח ברגע מיוחד זה. בשנים האחרונות תקפתי את נתניהו בעשרות מאמרים, על הפגיעה הקשה במערכת החינוך, בתקופת כהונתו כשר האוצר. אם אין המדובר בדיבורים בעלמא ואכן בכוונתו של נתניהו להציב את החינוך במרכז, זו בשורה גדולה למדינת ישראל וגם תיקון אישי שלו.
הצטערתי שלא נשארתי כדי לשמוע את הנוכחים – האם גם הם שותפים להתרגשותי, או שאין הם מבינים מה הוא רוצה מהם ולמה הוא מבזבז את זמנם. ברכב שמעתי בתום הנאום את כתבי גל"צ מגחכים מעט על הנאום, אך הכתבת המדינית הוסיפה – "בכל זאת נדמה לי שיש גם כותרת" והזכירה את המשפט המדיני היחיד שלו, אודות האפשרות לפתיחת מו"מ עם הפלשתינאים בקרוב. במהדורת "מבט" המועברת גם ברדיו, הכתבים ניסו לפענח מה עומד מאחורי הנאום המוזר. שמא נתניהו עייף אחרי שלושה ימים מתישים עם ברלוסוקוני? ואילה חסון העלתה השערה קונספירטיבית, שמא מטרתו של נתניהו היא לגמד את כנס הרצליה. זאת הייתה כל ההתייחסות לתוכן החינוכי של הנאום וגם כאן הדיווח התמקד במשפט המדיני היחיד בדבריו.
ולמחרת – בעיתונים. אילו נשא נתניהו נאום מדיני ביטחוני, כלל לא חשוב מה היה אומר בו, הוא היה תופס את כל הכותרות, כפי שהיה בשנים הקודמות. ב"הארץ" הוזכרה הפסקה המדינית בדבריו, וכלל לא הוזכר ולו במילה שהוא דיבר גם על נושא אחר. ב"ישראל היום", לעומת זאת, צוטטו דבריו של נתניהו על החינוך בהרחבה. מעניין אם כך היה, גם אלמלא היה זה עיתון המקורב לנתניהו (עיתונים אחרים לא ראיתי). מכל מקום – בהתייחסותה של התקשורת לנאום הייתה צביעות רבה; הרי התקשורת נוהגת לסנוט במנהיגי ישראל על שהחינוך אינו חשוב בעיניהם. והנה, כאשר נאום מרכזי של ראש הממשלה מוקדש לחינוך, זהו "נאום משמים" שאינו ראוי לסיקור.
המקום המרכזי שייחד נתניהו לחינוך בלט בעיניי, בעיקר לנוכח תחושתי, שבכנס העוסק בחוסן הלאומי, נושא החינוך, שהוא בסיס החוסן הלאומי, נדחק לקרן זווית. בכל ארבעת ימי הדיונים, רק שני מושבים הוקדשו לנושאי חינוך, ואף הם לא שובצו בשעות ה"סקסיות", עתירות הרייטינג.
אגב, גם שמעון פרס, בנאומו, התייחס לחינוך, אך רק במשפט או שניים. הוא הציע שכל חייל יסיים את צה"ל עם תואר BA. לי זה נשמע, בערך, כמו "מזרח תיכון חדש".
במהלך הכנס השתתפתי במושבים שעסקו בשאלות מעמדה הבינלאומי של ישראל, משילות, מוכנות העורף, המשפט הבינלאומי ושדה הקרב בזמננו ועוד. אך הכנס שהיה החשוב ביותר בעיניי, ושלא סוקר כראוי לו, התמקד בחינוך בישראל – "הכנת דור העתיד לחיים במאה ה-21", ובו אתמקד בסקירה זו.
הדובר המרכזי בדיון היה שר החינוך גדעון סער. כל שאר הדוברים ציינו לשבח את השר כשר מצויין המקדם מאוד את המערכת. האמת היא שאחרי שתי קודמותיו, לא צריך להתאמץ יותר מידי כדי לבלוט לטובה. אך גם ללא השוואה זו, מדובר בשר מצויין, שהמחוייבות לחינוך זורמת בעורקיו והוא מוביל מהפכות בתחומים רבים. כמה מיוזמותיו אינן לרוחי, כמו חובת הקימה לכבוד המורה בתחילת השיעור וחובת התלבושת האחידה. אך במרבית תחומי העשיה, אני מרוצה מאוד.
בניגוד למקובל במקומותינו, כאשר נכנס סער לתפקידו הוא לא ביטל, דבר ראשון, את מה שעשתה קודמתו. כזכור, כשיולי תמיר נכנסה לתפקיד, עוד בטרם עשתה דבר מה פוזיטיבי, היא הזדרזה לבטל את רפורמת דוברת. למה? ככה. הרי הרפורמה עוד עלולה להצליח, והרי לא היא מינתה אותה. על פי התרבות הפוליטית בישראל, עם מינויו של סער היה מצופה ממנו לבטל את רפורמת "אופק חדש" של תמיר, וליזום רפורמה חדשה שתיכנס לתוקף סמוך לסיום תפקידו ותבוטל בידי השר שיחליף אותו וחוזר חלילה. סער נהג אחרת. הוא אמר שאינו שלם עם כל סעיפי הרפורמה, אך אי אפשר לטלטל כך את המערכת, ולכן הוא ממשיך ברפורמה וישפיע על כיווניה בהדרגה.
סער בלט במינויים מקצועיים מצויינים, של הטובים באנשי החינוך בישראל, כמו המנכ"ל ד"ר שמשון שושני, ראש המועצה הפדגוגית ד"ר צביקה צמרת, מנהל האגף לחינוך דתי הרב אברהם ליפשיץ ואחרים. בכך הוא שידרג את מערך המנהיגות החינוכית בישראל.
עיקר הדיון התמקד בהתאמת החינוך לטכנולוגיות החדישות ורתימת התקשוב לצרכי החינוך. גם נאומו של סער התמקד בעיקר בנושא זה, אך הוא פרש בפני הנוכחים את עיקרי תכניותיו בתחומים השונים. הוא דיבר על הצבת יעדים ברורים עם מדדים ותפוקות. על תגבור לימודי הליבה בעיקר במתמטיקה, מדעים ושפת אם. הוא שם דגש מרכזי על החינוך הערכי, על הגדלת סמכות המורה ועל הצורך בהצבת גבולות ובמאבק באלימות. "שינינו את תכני זכויות התלמיד", אמר השר, "ומיקדנו אותן בזכותו האמיתית של התלמיד – ללמוד ולהיות מוגן מאלימות".
גדעון סער הזכיר את עדה יונת וחתני פרס נובל למדעים בשנים האחרונות, ואמר שזאת תוצאת השקעה אדירה בחינוך בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה, דווקא כאשר היינו מדינה עניה. היום, הוא ציין, כל המדדים הבינלאומיים מצביעים על ההיפך, והוא הזכיר כדוגמה את הדו"ח האחרון של ה-oecd.
כששמעתי את דבריו אלה, סיקרן אותי האם הוא ילך צעד נוסף, ויזכיר שהתשתית המדעית הזאת נבנתה, כאשר ישראל הייתה מדינת רווחה. אז, כאשר המערכת הייתה מוכוונת שוויון וסולידריות חברתית, ישראל הובילה בכל מבדקי החינוך בעולם, ואילו היום, כשישראל היא מדינת הפרטה, כאשר המערכת מוכוונת "הישגיות", ההישגים כה ירודים.
לא. עד כדי כך הוא אינו מסיק מסקנות, או לפחות אינו מתבטא בפומבי. אבל הוא בהחלט קרא למדינה להגדיל באופן משמעותי את תקציבי החינוך וההשכלה הגבוהה. והוא בהחלט דיבר על החשיבות הרבה בחיזוק החינוך הציבורי.
החינוך הציבורי, אמר השר, הכרחי לגיבוש אתוס משותף המבוסס על ערכים משותפים. דווקא בעידן של גלובליזציה – לצד פתיחות לעולם, יש לשמור על צביון לאומי ותרבות לאומית, והדבר אינו אפשרי ללא מערכת חינוך ציבורי חזקה. הוא יצא נגד ריבוי הזרמים, נגד ההחלשות, בעשורים האחרונים, של החינוך הציבורי, באמצעות טיפוח החינוך הפרטי במימון ציבורי. התוצאה היא העמקת הפערים החברתיים והכלכליים בישראל. אם המגמה הזו לא תיבלם, הוא הזהיר, החברה הישראלית עלולה להתפורר.
סער הודיע על מהלך של החמרה משמעותית של תקנות ההכרה במוסדות הללו וצעדים נוספים שמטרתם לחזק את החינוך הממלכתי, הציבורי.
כאמור, נושא המושב היה התקשוב, וגם בנושא זה היו לשר בשורות. הוא מודע לחשיבות החדרת התקשוב לבתי הספר, לצורך הכנת התלמידים לעולם עתיר מדע וטכנולוגיה. זו אינה אופציה אלא הכרח – מערכת חינוך שרוצה להיות רלוונטית להכנת תלמידיה לסביבת החיים, חייבת לצמצם את הפער בין סביבת החיים לסביבת בית הספר. בכל מקום הילדים חיים בסביבה מתוקשבת, ואם בית הספר לא יהיה כזה, הוא יאבד את הרלוונטיות שלו. לכן, יש להשתמש בטכנולוגיה לשירות הלמידה וההוראה. ליצור רצף של הוראה בביה"ס ובבית ומשוב on line להורים. התקשוב יאפשר יותר למידה אישית והתאמה אישית של המערכת לכל תלמיד, ליכולותיו, למיקסום היכולות שלו. השר הציג את תכניות משרדו ליצירת תשתית פיסית לתקשוב בתי הספר, להכשרת המורים ולתחזוקת המערכת. הוא ציין שאין כל ערך לטכנולוגיה ללא משנה פדגוגית מתאימה, ולכן יצירת התכנים הדיגיטליים של מערכת החינוך, חייבת להיעשות במקביל להעמדת התשתיות. תכניתו של סער – מתווה למדיניות לאומית בנושא התקשוב, שתבצע במהלך בן חמש שנים את מהפכת העתיד. מהפכה זו תשרת את החברה, את הכלכלה ואת הביטחון. בראש סדר העדיפויות ליישום התכנית יעמיד השר את הפריפריה הצפונית והדרומית, שם יחל ביצועה.
גדעון סער היה רהוט, ענייני, רציני ובקיא מאוד בחומר, וזכה לשבחים רבים ממשתתפי הפאנל, ובהם ראש המכון למחשבה חינוכית וראש הקתדרה לחינוך הומאניסטי בסמינר הקיבוצים פרופ' נמרוד אלוני, מנכ"לית מט"ח (המרכז לטכנולוגיות חינוכיות) גילה בן הר, מנכ"ל התאחדות התעשיינים שרגא ברוש, מנכ"לית "אינטל" ישראל וסגנית נשיא אינטל העולמית מקסין פסברג, סגן נשיא אלביט חיים רוסו, איש המועצה הלאומית למו"פ ותא"ל (מיל') יעקב נגל, סגן מדעי לראש מפא"ת – המנהל למחקר, פיתוח אמצעי לוחמה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון. יש לציין שכל הדוברים הבהירו שהטכנולוגיה אינה חזות הכל והדגישו את הצורך בחינוך ערכי.
סקירה קצרה של כמה מן הדברים שאמרו הדוברים:
נמרוד אלוני – 1/3 מן התלמידים הם מתחת לקו העוני. כתוצאה מכך, הפער החינוכי בין תלמידים עשירים ועניים הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי. זאת הבעיה המרכזית של מערכת החינוך הישראלית. בין חוליי מערכת החינוך הוא מנה את העדפת הלמידה המכנית וחרושת של הישגיות על פני למידה משמעותית ואת הסגידה למצליחנות כלכלית ולטרנדים עולמיים וטרנדים של רייטינג, על חשבון מורשת תרבותית ועומק תרבותי ואמנותי. יש להתאמץ ולעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר. על הממשלה להפגין דרך ארץ כלפי מצויינות בתרבות וברוח, מול הזבל התקשורתי. מה שיביא את המפנה הוא איכות המורים ולכן יש לגייס את הטובים ביותר להוראה.
גילה בן הר – יש להתמקד בחינוך לערכים, לאתיקה ומוסר. היא סקרה תכניות תקשוב לאומיות בארה"ב ובבריטניה שיש ללמוד מהן. היא רואה בטכנולוגיה הזדמנות לעבודה משותפת ולפיתוח הסקרנות והיצירתיות. היא קראה לחנך למחוייבות חברתית וליצירת בסיס ערכי משותף.
בין הצעותיה האופרטיביות – פדגוגיה מתקדמת המאפשרת למידה בכל מקום בכל זמן, של התלמידים והמורים, מהבית ומביה"ס. לכל תלמיד יהיה ילקוט דיגיטלי, שיכיל עולם ספרים עשיר, אפשרויות למידה והערכה ברשת ומאגרי מידע. במקביל יהיה ילקוט דיגיטלי למורה.
היא שיבחה את המתווה הלאומי שהציג השר וקראה לראש הממשלה ולשר האוצר לתקצב את התכנית.
שרגא ברוש – החוסן הביטחוני, הכלכלי והחברתי מותנים בחינוך מצויין. היעד האסטרטגי המרכזי למדינה הוא השקעה בהון האנושי, להצמחת דור עתיר בהשכלה טכנולוגית, יצירתיות ומעוף, שיובילו התפתחות והצלחה כלכלית וחברתית. גם הוא דיבר על הצורך בחינוך לערכים, לצד הידע, הכישורים והמיומנויות.
מקסין פסברג – יש לחנך להתנהגות עצמאית ולאחריות חברתית. היא דיברה נגד חינוך המבוסס על ציטוט ידע (בנושא זה איני מסכים איתה – קיימת בעיה חמורה של בורות, ובית הספר אינו יכול להיות פתור מהענקת ידע לתלמידים).
הרצאתו של יעקב נגל הייתה מרתקת. הוא התמקד בסיפורם של שני הפרויקטים המובילים של האגף – תכנית "תלפיות" שמרבית בוגריה הם היום אבני היסוד של ביטחון ישראל, ותכנית נחשון – תכנית ניסיונית הפועלת בעשרה בתי ספר, ומשקיעה בתלמידים במצויינות בתחום הערכי, האישי חברתי וההשכלתי. המצויינות הערכית היא בתחומי הצדק, היושר והתרומה לחברה. מטרת התכנית, כמו גם תכנית "תלפיות", היא יצירת פוטנציאל לעתודה מובילה של המדינה.
המצויינת בחינוך קריטית לעליונות הביטחונית של ישראל. אחד התחומים החשובים ביותר ביצירת המצויינות, היא יכולת ביטוי בכתב ובע"פ ברמה הגבוהה ביותר בשפת המקור, לצד מתמטיקה בסיסית ואנגלית. אך העיקר הוא "ערכים, ערכים, ערכים".
ערכים ערכים אבל... איש מהדוברים, כולל שר החינוך, לא הזכירו ולו במילה את החינוך הבלתי פורמלי, שחשיבותו לעיצוב דרכו של הילד והנער אינה נופלת משל החינוך הפורמלי. לעומת זאת, ראש הממשלה ציין בנאומו לשבח את תרומתן של תנועות הנוער, שנות השירות והמכינות הקדם צבאיות, והביע צער על כך שחניכיהם מעטים מידי.
לנוכח המקום המרכזי של החינוך בנאום הרצליה של ראש הממשלה, אני מקווה שבשנה הבאה ובשנים הבאות, יתפוס החינוך מקום מרכזי יותר בכנס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
