הבלוג של אורי הייטנר

מאמרו של גדעון לוי, "השואה כתעמולה", ככל מאמריו, הוא כתב תעמולה והשמצות נגד מדינת ישראל. לקראת סוף המאמר, הוא מפנה לקורא שאלה רטורית: "כמה יפה היה, אם דווקא ביום השואה הבינלאומי הזה הייתה ישראל מתפנה להתבונן אל תוכה פנימה ושואלת, למשל, איך זה שהאנטישמיות בעולם זקפה ראש בשנה האחרונה דווקא?" ולמקרה שמי מהקוראים יטעה בתשובה, הוא מוסיף: "אלף נאומים נגד האנטישמיות לא יכבו את האש שהצית מבצע 'עופרת יצוקה', לא רק נגד ישראל, אלא נגד העולם היהודי כולו".

דברים אלה הם האוטו-אנטישמיות במרעה – האשמת היהודים באנטישמיות המופנית נגדם.

התשובה האמיתית לשאלה, היא שהשנה האנטישמיות הגיעה לשיא, בשל מסע ההסתה האנטישמי חסר התקדים, אותו מובילים הפלשתינאים יחד עם גורמים אנטישמים במערב, המכנים עצמם "פעילי" "שלום" ו"זכויות" "האדם". ההסתה נגד מדינת ישראל המלווה באינתיפאדה משפטית נגד מדינאים וקצינים ישראליים, זורעת שנאת ישראל וקוצרת סופת מעשים אנטישמיים.

הגאות בתקריות האנטישמיות, מעידה על השקר הגס בהבחנה בין אנטישמיות לבין אנטי ציונות ואנטי ישראליות. עובדה – כאשר מסיתים נגד ישראל, התוצאה היא פגיעה ביהודים באשר הם.

החמור ביותר במסע ההסתה הזה, הוא המעורבות הפעילה של גורמים ישראליים בהובלתו. אחד הגרועים במסיתים הללו הוא גדעון לוי.

* "הארץ"

אתמול היה לי דה-ז'וו.

שבוע לאחר רצח רבין, השתתפתי יחד עם מאות אלפי אזרחים, בעצרת אבל לזכר רבין, בכיכר שהחל באותו שבעו נקראה על שמו. באותם ימים, בהם שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, הרביתי להופיע בתקשורת ודיוקני היה מוכר בציבוריות הישראלית. אנשים זיהו אותי, ונתקלתי בתגובות של עוינות, על כך שהעזתי להשתתף בעצרת הזאת. הרי אני שייך ל"רעים", למחנה של הרוצח, שכן יצאתי נגד רבין. אגב, באותם ימים של מאבק נגד נסיגה מהגולן, לא הסתרתי את תמיכתי המסוייגת בהסכם אוסלו. היה זה בטרם המציאות פקחה את עיניי, בטרם התפכחתי. אך עצם העובדה שהייתי בין מובילי מאבק נגד מדיניותו של רבין במו"מ עם סוריה, צבעה אותי בעיניהם כשותף לרצח.

מאז קום המדינה, לא היה מאבק ציבורי דמוקרטי יותר מהמאבק על הגולן. אבל מה זה חשוב? את מי מעניינות העובדות? הרצח נוצל בידי השמאל הישראלי למסע אנטי דמוקרטי נורא, נגד עצם הלגיטימיות של עמדה אחרת. היה זה ניסיון ציני נואל, לנצל את הרצח כדי לקדם אג'נדה פוליטית, שקיבלה את הכותרת "מורשת רבין" (אגב, אג'נדה הרבה יותר שמאלית מזו שרבין העלה על דעתו) ללא הפרעה, ללא ביקורת; ניסיון להשתיק כל דעה אחרת, כל מי שמשמיע דעה אחרת.

חלק מן התגובות על ההתקפה הברוטלית על השופטת בייניש, נשיאת בית המשפט העליון, הזכירו לי את אותו מסע. אדם מטורף ואלים, הנאבק על עניין אישי לחלוטין, ואפילו לא ניסה לצבוע את מעשהו באיפור אידיאולוגי כלשהו, תקף את השופטת. מיד יצאו חסידי האקטיביזם השיפוטי במחולות, וקישרו את המעשה למבקרי בית המשפט, שלכאורה "הכשירו את הקרקע" וכו'. זהו ניסיון ציני ונואל של סתימת פיות והשתקת עמדה אחרת.

כפי שהדיון על אוסלו היה לגיטימי לחלוטין וההתנגדות לאוסלו הייתה לגיטימית לחלוטין, והנסיון להשתיק את ההתנגדות היה התנקשות בדמוקרטיה, כך גם הדיון על האקטיביזם השיפוטי וההתנגדות לה וכך גם ההסתייגות מתהליכי המשפטיזציה של החברה הישראלית לגיטימיים לחלוטין. ביקורת על בית המשפט העליון, כמו על כל מוסד שלטוני, היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. לעומת זאת, הניסיון למנוע דיון כזה ולהשתיק דעות כאלו הוא התנקשות בדמוקרטיה. והניסיון "לרקוד על הנעל" ולנצל את המקרה לקמפיין ההשתקה, הוא ציני ונואל.

באחד מערוצי הטלוויזיה, הזדרזו שעה קלה לאחר המעשה, לציין שהתוקף מתגורר ביישוב בקרבת מעלה אדומים. לאחר מכן הסתבר שהוא ירושלמי. ירושלים היא אמנם יישוב בקרבת מעלה אדומים. הנה, הדוגמה האולטימטיבית לביטוי "חצי אמת גרוע משקר". אל נתפלא אם נתקל בימים הקרובים בכותרת "מתנחל התנקש בשופטת".

* BSH

במאמר שפרסם הסופר מאיר שלו, הוא לעג להצטרפות ש"ס להסתדרות הציונית, והציג צעד זה, בציניות אופיינית, כהצטרפות שאחת מטרתה – עוד מאגר לג'ובים עבור עסקני ש"ס. אני משוכנע שרבים מאוד מקוראי המאמר הסכימו עם הכותב.

אין ספק שש"ס עמלה קשות במשך שנות דור, כדי למצב את התדמית הזאת, ואני משוכנע ש"חוק הג'ובים" אינו האחרון בסדרה. ש"ס הרוויחה ב(אי) יושר את הדימוי של מפלגת "חטוף ככל יכולתך".

ובכל זאת, בראיה היסטורית רחבה ומקיפה יותר, יש לראות בהצטרפות לתנועה הציונית של מפלגה המגדירה עצמה כחרדית, שאחד מפטרוני הקמתה היה הרב ש"ך, הקנאי האנטי ציוני, ושנועדה להיות האגף המזרחי של האידיאולוגיה החרדית, התפתחות חיובית רבת חשיבות. לוז האידיאולוגיה החרדית הוא שלילת הציונות ומלחמה בה. המגזר החרדי השלים, בדיעבד, עם עובדת קיום המדינה, ומקבל את המציאות הזאת בחינת "דינא דמלכותא דינא" וכמקור להשגת משאבים המאפשר את קיומו. אמנם רבים מקרב הציבור החרדי הרחב הם ישראלים פטריוטים, אבל ההנהגה הרוחנית רבת הכוח דבקה באידיאולוגיה האנטי ציונית.

כאשר מפלגה חרדית אינה מסתפקת בהשלמה עם מציאות המדינה, אלא מצטרפת לתנועה אידיאולוגית, שחוקתה היא הציונות, ומקבלת על עצמה את החוקה הזאת – זהו ניצחון משמעותי של הציונות על החרדות. מן הראוי שנתעלה מעל הציניות הג'ובית, ונבין את מלוא המשמעות הסמלית והמהותית של מהפך היסטורי זה, או אולי מדוייק יותר להגדיר זאת -מהפיכה היסטורית. לא בכדי, החלטה זו של הרב יוסף, מעוררת זעם כה כבד וביקורת כה שלוחת רסן מצד החרדים האשכנזים.

מדינת ישראל אינה סתם עוד מדינה, שנועדה לספק את צרכי אזרחיה, אלא היא מדינה שייעודה הוא הגשמת האידיאולוגיה הציונית – להיות מדינתו של העם היהודי, להביא לעליית היהודים לארץ ישראל וליישב את ארץ ישראל ביהודים, לקחת אחריות על קיומו הפיסי, הרוחני והתרבותי של העם היהודי באשר הוא. ציוניותה של המדינה אינה מובנת מאליה, והיא נמצאת תחת התקפה מכיוונים שונים. היא מותקפת מהכיוון של אליטות אקדמיות ותקשורתיות פוסט ואנטי ציוניות, המציגות את הציונות כקולוניאליזם, יוצרות מיתוס שקרי של "מנפצי מיתוסים" שבעצם מטרתם לקעקע את תחושת הצדק הציוני של הישראלים, מנסות לבטל את יהודיותה של מדינת ישראל (בשם הסלוגן השקרי של "מדינת כל אזרחיה") ונותנות יד להסתה נגד מדינת ישראל וזכותה להגן על עצמה ועל אזרחיה (תסמונת גולדסטון). מצד שני, ציוניותה של ישראל מותקפת מצד גורמים קיצונים ומתחרדים בקרב הימין הדתי, שמאסו בערך הממלכתיות ומתנהגים כאזרחים על תנאי.

במאבק על ציוניותה של המדינה, החלטתה של ש"ס להצטרף לתנועה הציונית היא צעד חשוב מאוד. בנאום התוכחה שנשא ח"כ גפני בכנסת נגד החלטה זו של ש"ס, הוא תקף אותה על כך שהיא תשב עם רפורמים, רחמנא לצלן. בעבר, שני הזרמים שלחמו בציונות בתוקף היו היהדות החרדית והזרם הרפורמי. הרפורמים עשו חשבון נפש בתקופת השואה ואחריה וחזרו בתשובה. היום הזרם הרפורמי הוא זרם ציוני לעילא ולעילא והוא חלק חשוב בתנועה הציונית. לעומת זאת, אפילו השואה לא גרמה לחרדים לחזור בתשובה. להיפך, בחוצפתם הם האשימו את הציונים באחריות לשואה, בשל חטא המעבר על שלוש השבועות שהושבע עם ישראל: לא לדחוק את הקץ, לא למרוד בגויים ולא לעלות בחומה.

והנה, גם בזרם הזה, הזרם החרדי, נוצר בקע ראשון, כאשר המפלגה החרדית הגדולה ביותר – ש"ס, נוטשת את האידיאולוגיה האנטי ציונית, מקבלת על עצמה את הציונות ומצטרפת לתנועה הציונית. זהו ניצחון חשוב לציונות.

* "ידיעות הקיבוץ", "חדשות בן עזר"